את היום הרביעי והאחרון התחלנו בשוק פלורי. גם כן שוק. כמה דוכנים מסכנים עם תבלינים וירקות. שוק הכרמת ביום כיפור סוער ומרגש הרבה יותר. מילא.
משם המשכנו לפנתאון.
פנתאון, במקור, הוא מקדש שהוקדש לכל האלים. למעשה, המקדש הוקדש ל-12 האלים האולימפיים, כדי לצאת ידי חובת כל האלים החשובים, ולא לעורר את זעמו של אל חשוב שקופח. הפנתאון של רומא הוא הבניין המפורסם ביותר מסוג זה והוא גם הבניין העתיק המשומר ביותר בעיר ואחד מהמבנים החשובים ביותר בהיסטוריה הארכיטקטונית.
הפנתאון ברומא נבנה כמקדש בשנת 27 לפני הספירה. נהרס ב-110 לספירה, הוקם מחדש על ידי הקיסר אדריאנוס בין השנים 118 ו128 לספירה. בשנת 609 נחנך הבניין ככנסייה, דבר שעזר לשמור על שלמותו עד לימינו. כיום, נמצאים בפנתאון קבריהם של מלכי איטליה, והצייר רפאל. הפנתאון נחשב לאחד מהמבנים האדריכליים המרשימים ביותר שנבנו בתקופה הרומית בזכות כיפת הענק המקרה אותו (בקוטר של 43 מ'), שהיא בעלת צוהר עגול (אוקולוס) במרכזה וממנו חודר האור למבנה.
הפנתאון
כיפת הפנתאון
כיכר ונציה
אחר הצהריים עוד עשינו מעבר חד לבית הכנסת הגדול של רומא, אך הוא היה סגור, וכיאה להכנסת אורחים יהודית מסורתית, סירבו להכניסנו פנימה. חבל.
את היום השלישי פתחתו בביקור בקולוסיאום. הקולוסיאום הוא אמפיתיאטרון ענק שנבנה ברומא העתיקה לשם צפייה במופעי בידור בהם קרבות של גלדיאטורים ומופעים הכוללים ציד של בעלי חיים.
הוא היה מסוגל לאכלס עד 45,000 צופים. על-פי ההערכות, 500,000 איש מצאו את מותם במופעים שנערכו בקולוסיאום.
מספרים כי הקולוסיאום נחנך במאה ימים של קרבות מפוארים בהם נהרגו 9,000 בעלי חיים. הקולוסיאום היה בשימוש שוטף עד שנת 217, שבה ניזוק כתוצאה משריפה שפרצה עקב מכת ברק.
הוא שוקם בשנת 238, והמשיך לתפקד עד שהנצרות הביאה להפסקת הפעילות שהביאה לאובדן חיי אדם. המבנה המשיך לשמש לפעילויות אחרות, ובפרט ציד חיות, עד שנת 524.
בשנת 847 ניזוק המבנה מרעידת אדמה, והוסב למבצר. עם השנים, הנצרות אימצה את המקום, כמו גם אתרים פאגניים אחרים, וכיום עורך במקום האפיפיור מיסה אחת לשנה בקפלה הממוקמת בצד הדרומי של המבנה. כל השינויים הללו הזיקו לקולוסיאום וגרמו לו נזקים כבדים. רוב רובו של הקיר החיצוני התמוטט וכיום נשאר ממנו רק קטע אחד במלוא גובהו בכרבע מההיקף המקורי.
כמו כן, נבזזו ממנו רוב האוצרות, כל הפסלים שעמדו בקשתות החיצוניות, המושבים שהיו עשויים שיש וציפוי השיש של העמודים ושל הקירות החיצוניים.
אפילו הברזלים ששימשו לתמיכה בציפוי השיש נעקרו מהקירות תוך השארת חורים. רוב החומרים הללו שמשו לבניית מבנים ברומא.
משערים שרצפת השיש ברבות מכנסיות העיר מקורה בקולוסיאום ובאתרים עתיקים אחרים. בעת החדשה נגרמו לבניין נזקים מהזעזועים של הרכבת התחתית שעוברת צמוד לקולוסיאום ומהמכוניות שחולפות בכבישים הרבים המקיפים אותו.
ב7 ביולי 2007 נבחר הקולוסיאום לאחד משבעת פלאי תבל החדשים (עד היום אגב, הייתי ב – 3 פלאי עולם מתוך ה – 7…).
הקולוסיאום
הקולוסיאום
הבפנוכו של הקולוסיאום
חצי נקי מזיהום, וחצי לא
שער קונסטנטינוס (בגללו יש נצרות בעולם)
ביתו של רומולוס (מקימה של רומא)
מאוחר יותר עשינו סיור בגבעת הקפיטול, שהיא הגבעה האמיתית (אחת מתוך 7 הגבעות עליהן קיימת רומא) למעשה שעליה הוקמה רומא העתיקה ע"י רומולוס. משם ראינו גם את הפורום. הפורום הרומאי היווה את מרכז רומא העתיקה ומרכז האימפריה הרומית. הפורום נקרא בתקופה הרומית "הפורום הגדול" – פורום מאגנום (Forum Magnum ). הפורום, השתרע במשטח הישר, שבין שתי גבעות גבעת הקפיטול (Capitoline) – מושב המימשל – לבין גבעת הפלטין (Palatine) – מושב האצולה הרומאית.
סיימנו את הסיור בשער טיטוס.
שער טיטוס ברומא הוא שער ניצחון, שהקדיש הקיסר דומיטיאנוס לאחיו טיטוס, כשתים עשרה שנים לאחר הנצחון על היהודים במרד הגדול, שהסתיים בשנת 70 לספירה. בחלקו הפנימי של השער יש תבליט מפורסם, שחזור תהלוכת הובלת השלל והביזה מירושלים. השער עומד על תילו קרוב ל-2,000 שנה וניתן להבחין היטב בהתפוררות אבן הגיר ממנה הוא בנוי. כל האזור העתיק ברומא זכה לשיקום ותחזוקה נאותה רק מימי שלטון מוסוליני ב-1936. כוונתו הייתה להחזיר לתודעת ההמון את תפארת האימפריה הרומית.
יהודי רומא לא נהגו לעבור תחת שער טיטוס. הם חרגו מנוהג זה ביום ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, ה' באייר תש"ח. הם צעדו מתחת לשער, אבל בכיוון ההפוך שצעד מצעד הנצחון של טיטוס, מהפורום רומאנום, דרומה, לכיוון ארץ ישראל. בכך באה לידי ביטוי השיבה מהגלות למולדת העתיקה.
בשנת 1949 נבחר סמל מדינת ישראל שעוצב על ידי האחים גבריאל ומקסים שמיר, ובמרכזו – מנורת שבעת הקנים כפי שהיא מופיעה בשער טיטוס.
שער טיטוס
תבליט המנורה הכה מפורסם
תהלוכת הניצחון הרומאית
אחר הצהריים, עוד חתכנו לכנסיית פטרוס בכבלים. שבה יש שני דברים מרכזיים : פסל משה (שכמובן עוצב ע"י מיכאלאנג'לו) ושני כבלים ש"הפכו בדרך קסם" לכבל אחד.
לפי האגדה שימשו השלשלאות (הכבלים) שנמצאות בכנסייה לכבול את השליח פטרוס הקדוש (אותו בחור מהכנסיה הגדולה), ומכאן שמה. הוא נכבל פעמיים. פעם אחת בירושלים ופעם שניה ברומא. ובמאה – 13 אותם שני כבלים התאחדו לשרשרת אחת. נו. שיהיה.
פסל משה שממוקם גם הוא בכנסיה, נוצר ע"י מיכלאנג'לו ב-1515 כחלק ממצבת ענק מתוכננת של קבר האפיפיור יוליוס השני. היצירה אמורה הייתה להשתרע על קיר שלם בבזיליקת פטרוס הקדוש. תוכניותיו השאפתניות של מיכלאנג'לו נכשלו כאשר האפיפיור נפטר. יורשיו קיצצו את מימון המיזם, כנראה בגלל קשיים כלכליים שהוותיקן נקלע אליהם.
העמדת הפסל כיום היא "פשרה" של מיכלאנג'לו. פסלו של משה שאמור היה להיות באחת מזוויות הקומה השנייה של האנדרטה, נמצא היום בגובה עיניים. משה המזוקן יושב, ראשו מורם מעט ונוטה הצידה. ידו השמאלית נחה על רגליו, ידו הימנית עוטפת את לוחות הברית, ועל ראשו קרניים. העובדה שמשה בעל קרניים באה מתרגום מוטעה של הפסוק "וַיְהִי, בְּרֶדֶת משֶׁה מֵהַר סִינַי…כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו" (שמות ל"ד כ"ט).
היום השני היה מעניין כבר יותר. פתחנו בתור גדול לותיקן. הותיקן, המדינה הקטנה בעולם, עם היחס עושר/שטח הגבוה ביותר, קיבלה עצמאות רק בשנת 1929 מידי מוסילני במסגרת ההסכימים הלטרניים. אפילו הוא הבין את הצורך העז, בלהפריד את עניין הדת מעניין המדינה. חבל שזה הדבר היחיד הטוב שהוא הבין.
הוותיקן הוא מקרה נדיר של מונרכיה נבחרת, שאינה עוברת בירושה. המונרך הוא האפיפיור, והוא נבחר לכל ימי חייו על ידי מועצת הקרדינלים המתכנסת בוועידה מיוחדת הנקראת בלטינית "קונקלווה" (Conclave). לאפיפיור סמכויות עליונות בתחום התחיקתי, הביצועי והשיפוטי בכל הנוגע ל"כס הקדוש" ומדינת קריית הוותיקן.
"הכס הקדוש" הוא מכלול הסמכות והריבונות לניהול הכנסייה הרומית-קתולית ברחבי העולם. ככזה, הוא ישות משפטית שוות ערך למעמד מדינה. ניהול המדינה עצמה מואצל על ידי האפיפיור ל"ועדה האפיפיורית למדינת קריית הוותיקן". חוקי הדת תקפים במדינה, ובמקרים אותם אין הדת מכסה – חוקי רומא תקפים.
בתכלס, מדובר בכמה מבנים די גדולים, עם ים של חדרים ואוצרות אמנות אין ספור הממוקמים שם. מפות, פסלים, ציורים ועוד ועוד שהם שדדו מכל העולם.
חדר המפות
ובנוסף, הדבר המפורסם ביותר – הקפלה הסיסטינית. הקפלה, הייתה כנסייה הנמצאת בארמון האפיפיור. הקפלה מפורסמת בעיקר בזכות תקרתה עוצרת הנשימה וקירותיה, המעוטרים כולם בפסלים ובציורים מעשי ידי אומנים ידועי שם כגון: מיכלאנג'לו, סנדרו בוטיצ'לי, פינטוריקיו ולוקה סיניורלי. בקפלה מצויירים כמה עשרות ציורים הן מהתנ"ך והן מהברית החדשה כמעט כולם ע"י מיכלאנג'לו. הבחור עבר על החדר משהו כמו 4 שנים. ציור התקרה הגדול והמפורסם מחולק ל- 9 חלקים המבוססים על סיפורי התנ"ך (בריאה, מאורות, בריאת האישה, המבול ועוד ועוד). את היצירה מקיפים ציורים של נביאי ישראל: ירמיהו, יואל, יחזקאל, יונה, זכריה, ישעיהו ודניאל, כמו גם חמש הסיבילות, נביאות שחזיונותיהן מופיעים בספרים החיצוניים שחיברו יהודים-הלניסטיים.
הציורים מצויירים בשיטת פרסקו, שהיא טכניקת ציור קיר אשר מתבססת על ציור ישירות על טיח סיד לח. המונח מגיע מהביטוי האיטלקי a fresco שפירושה "טרי" או "באופן טרי". בטכניקה זו הצבע מתיבש יחד עם הטיח והופך לחלק אינטגרלי ממנו ומהקיר (להבדיל מטכניקות הציור אחרות, בהן הצבע והמצע עליו הוא מצויר מהווים שכבות נפרדות).
הבריאה של מיכאלאנג'לו
יצירת המאורות של מיכאלנג'לו
בותיקן
לאחר מכן, עברנו לכיכר פטרוס הקדוש.
פטרוס היה אחד משנים עשר שליחיו של ישו בברית החדשה (שישבו איתו לאכול בסעודה האחרונה), והוא נחשב לאפיפיור הראשון. שמו המקורי היה שמעון, ידוע גם בשם "כיפא", סלע, המקבילה הארמית ל"פטרוס".
פטרוס נחשב הבישוף הראשון של אנטיוכיה, ומאוחר יותר הבישוף של רומא, לכן נחשב גם האפיפיור הראשון. באותה עת האפיפיור היה רק ראש הקהילה הנוצרית, וכיום הקהילה גדלה לדת שלמה. לכן, האפיפיורים נחשבים ליורשיו של פטרוס (הוא סוג של הכהן הגדול), ולהם את סמכויותיו וזכויותיו. הם עונדים את טבעת הדייג, שמציינת את פטרוס כדמות הצדיק הדייג בעל המפתחות למלכות השמיים, שקיבל מישו. לכן המפתחות הם עד היום הסמל לסמכויותיו של האפיפיור.
בשנת 67 לספירה נתפס על ידי הרומאים ונצלב. לפי המסופר, הוא נצלב הפוך. לכן הצלב ההפוך כיום נקרא "צלב פטרוס".
הכיכר עוצבה על ידי ג'ובאני לורנצו ברניני בין השנים 1656 ו־1667 תחת פיקוחו של האפיפיור אלכסנדר השביעי. במרכז הכיכר ניצב אובליסק בגובה 25 מטרים שהובא ממצרים בשנת 37 לספירה בפקודת הקיסר קליגולה והוצב בכיכר בשנת 1585. הכיכר, שיכולה להכיל עד 400,000 איש, מוקפת משני עבריה באכסדרות עמודים מעוגלות.
כל אכסדרה כוללת 4 שורות של עמודים דוריים ותקרה כדי להגן מפני הגשם והשמש.
התכנון שביצע האדריכל ברניני יצר כיכר אליפטית בעלת מבנה של זרועות החובקות את המאמינים עם האכסדרות.
תכנון הכיכר נעשה מתוך הבנה של הפרספקטיבה של מי שעומד מול הכנסייה על מנת ליצור תחושה שהכיכר הרבה יותר גדולה מכפי שהיא באמת. הכיכר היא דוגמה קלאסית לאדריכלות הבארוק. תכנון הכיכרות בתקופת הבארוק התאפיין בכך שקודם כל תוכננה צורת החלל של הכיכר ולאחר מכן תוכננו הדפנות אשר מגדירות את החלל.
מיד נכנסו בזריזות (ובתור סביר) לכנסיית פטרוס הקדוש (שצמודה לכיכר מן הסתם). אותה כנסייה, שמהמרפסת שלה של נואם האפיפיור את הנאומים שלו.
בזיליקת פטרוס הקדוש, המבנה המרכזי של קריית הוותיקן, היא הכנסייה הגדולה בעולם והחשובה ביותר לקתולים. חשיבותה נובעת מהמסורת שמתחת לכיפת הבזיליקה קבור פטרוס הקדוש.
בזיליקת פטרוס הקדוש נבנתה בנקודה שבה נצלב (בשנת 67 לספירה). תחת המזבח העיקרי ישנו עוד מזבח המוקדש לפטרוס.
בחפירות הארכאולוגיות האחרונות שנעשו שם נתגלה חדר קבורה שבו היה קבור שלד אחד, אך ללא רגליו. הארכאולוגים משערים שהשלד הוא שלדו של פטרוס, מכיוון שהתקופה בין 60 לספירה לבין 70, והמקום הוא בזיליקת פטרוס הקדוש. הם חושבים שלאחר הצליבה נכרתו רגליו.
והעובדה הקובעת היא שהייתה בקבר רצועת טיח שיש עליו חריטה יוונית שבה כתוב "PETROS ENI", כלומר: "פטרוס נמצא שם".
סנט פיאטרו, והמרפסת של הבחור עם הכובע הגדול
סנט פיאטרו בכבודו ובעצמו
כיכר הכנסייה מהכיפה הדי גבוהה
מוזיאון הותיקן על כלל בנייניו
אחר הצהריים, עוד עשינו מעבר חד לכנסיית המשאלות, ששם מישהו הצליח להמציא מיתוס לפיו בהגיעו למזרקה על המבקר להשליך שני מטבעות לבריכה מעבר לכתפו כשגבו מופנה אל הבריכה. מטבע אחד אמור להבטיח כי יחזור לרומא ביום מן הימים, והמטבע השני נועד לקיים את משאלת לב.
המזרקה כוללת את דמותו של נפטון, אל הים, שפסלו ממוקם במרכזה בתוך גומחה. לצדו של נפטון עומדים הטריטונים וסוסי הים שעוזרים לו "לאלף את המים".
נו.
אז באיחור אופנתי של 9 חודשים, בשעה טובה מצאנו בירה אירופאית, יקרה וטיפוסית, וטסנו לציין עם אמא את יום הולדתה ה – 60.
פתחנו בטיסת לילה מעייפת, במיוחד את שרית ואמא, ונחתנו בשעת בוקר מוקדמת ברומא. 3 שעות של טיסה, וקצת יותר משעה עד שקיבלנו את המזוודות. נפלא. החיים בהילוך איטי.
רישום זריז במלון, קבלת חדר שואתי קטנטן, וכמה עשינו סיורים קצרים, אך עם זאת די מעייפים. המדרגות הספרדיות עם המזרקה החביבה שמתחת, כיכר העם הגדולה, והפארק שמעל. בדרך, גם ירדנו על איזו פיצה איכותית.
"…כשהקיץ בא הם פורשים כנף,
בעקבות חלום שחלמו בסתיו
והם לא אמרו אם הם יחזרו, מהרי נפאל מערבות פרו
נודדים שם סחור וסחור…"
יומן מסע / אביב גפן
אינספור שבילים ויציאה
רושם בתוך יומן מסע
להתערבב ולא להיבלע
רושם בתוך יומן מסע
והיה אם מישהו בא
אל תסתובב
כי זה תמיד יכול להיות
זה שידליק לך את הלב
יפרוק את הכאב בשלווה
מגע הרוך גובר על המכה
רושם בתוך יומן מסע
כולנו עשויים אבק של אהבה
רושם בתוך יומן מסע
מביטים למעלה ונושאים תפילות
כשבינתיים שוכחים
שהמשמעות לחיות
היא לשאול את השאלות ולענות…
3 החפצים שלא יכולתי להסתדר בלעדיהם
נייר טואלט. אין ספק. הדבר החשוב ביותר. לעולם אסור לצאת מהמלון בלעדיו. אין לדעת לעולם היכן ומתי נצטרך אותו, אבל בטוח שתמיד, ללא התרעה מוקדמת, ובתדירות גבוהה הרבה מעבר לרצוי ולצפוי – נזדקק לו. ומאוד.
מסעדות של 3 סול, 4 סול, 15 סול. לא משנה מה. תמיד יגרמו לנו לתגובות ראקציוניות לא רצויות. אין מה לעשות. חילוף החומרים בדרום אמריקה מתעוות.
פליז.
שוב, משהו שרצוי לא להיתקע בלעדיו. כרית, שמיכה, כיסוי תיק, מחמם, מגן מגשם. ביצת קינדר שלמה במסווה של כמה בקבוקי קולה ממוחזרים.
אינטרנט. לא יכול איתו ולא יכול בלעדיו. בזבזן הזמן האולטימטיבי. אוכל כספים כפייתי. מספק הנאה, חדווה ואושר. פורקן. זמן הנאה צרוף. מידע אינסופי. תקשורת.
איך לעזאזל טיילו פעם בלעדיו ? איך אפשר היה ?
עיזבו חשמל. אוטו. הנורה החשמלית. הדפוס. עזבו הכל.
רק האינטרנט. זאת המצאת המאה.
הישראלי הנודד – מחקר אנתרופולוגי לא ממצה
מחשבה רבה אפשר להקדיש לעם הישראלי.
הרבה מאוד אפשר להגיד עליו. דברים חיובים ודברים שליליים. וולגרי. רועש. חוצפן.
אבל אין ספק שנוכחות – יש לו והרבה.
בדרום אמריקה יודעים עברית. יודעים ישראלית. כבשנו את היבשת. הכיבוש השקט. בלי נשק. בלי צבא. בלי כלום. לאט לאט. בשקט בשקט – דרום אמריקה בידנו.
אז מי הוא הישראלי שבדרום אמריקה ?
אמנם לא פגשנו פה ישראלים בכמויות, אבל אלה שפגשנו בהחלט הספיקו. אפשר לחלק את הישראלי לכמה קטגוריות.
זה מה שאנחנו מצאנו.
המתנחל. זה ישראלי אשר לאו דווקא הולך עם גרביים וסנדלים, אלא אשר מגיע למקום, מלא חדווה ואושר לקראת המקום הבא עליו לטובה כאשר כל רצונו זה – לשבת שם.
במרחק של 50 מטר, יכולה להיות לידו הלגונה היא יפה בעולם, אבל הוא לא ישים לב בכלל. הוא ? הוא בא לשבת. לאחר שבוע שבועיים הוא כמובן ימשיך לטייל. לטייל ? במושגים שלו זה פשוט לשבת במקום הבא.
הממצה.
אנשים כמוני. לא מסוגלים לשבת ולבהות. בכל רגע נתון ירגישו שהם חייבים לעשות משהו לעשות משהו שייספק אותם. לראות עוד מקום. לדבר עם עוד מקומי. לצלם עוד בניין. יקומו שעה קודם לפני כולם, לוודא שכולם יקומו מוקדם מספיק. למצות כל מקום עד תומו.
בסוף, יגיעו ימים והם פשוט ימותו מעייפות. מנסיון.
הגיבור.
הישראלי שהיה מינימום מ"פ בשלדג. כבש שטחים, ושחרר שבויים. היה באנטבה, ותכן את סבנה. מגיע לדרום אמריקה חדור תחושת בטחון. אותי ? אותי לא יידפקו. "ייסדר" דברים לשאר הישראלים.
יעמוד בלי סוף על המקח, היות הרי אף אחד לא יידפוק אותו.
יהיה עמוס בסיפורי גבורה ובמור"קים על החוויות של בדרום אמריקה. איך הוא עשה ככה, ואיך הוא סידר ככה, איך קימבן ככה – ובשורה התחתונה – איזה תותח הוא.
האבוד. ישראלי שהגיע לדרום אמריקה. למה ? כי כל החברים שלו היו פה, אז הוא גם בא. לא יודע מילה בספרדתית, לא בטוח בכלל באיזה חלק של כדור הארץ היבשת נמצאת, או אילו מדינות יש כאן.
יחפש את עצמו לדעת פה. לעיתים, יתחבר לבחור "גיבור" (ע"ע) שיעזור לו.
בלי שום טיפת שוביניסטיות, אבל תמיד נמצא בנות אבודות שהתחברו לבנים גיבורים.
התפרן.
ישראלי שעבד קצת לפני הטיול, הרוויח גרושים וחסך גרושים. בא במטרה אחת – להיות בדרום אמריקה, לבזבז את כל מה שהרוויחו, אבל תוך שבירת שיאים למשך הזמן. ישתו רק מים מהשירותים. יאכלו רק לחמנייה מהסופר. לא ישכרו חמור לעולם, כי כך יוכלו להיות עוד יומיים בבוליביה. ואיפה הם יהיו ? בעיקר בבולביה. ברור – הכי זול שם.
הרבה פעמים חלקם הם גם שילוב של ה"המתנחלים" (ע"ע).
למה ? כי זה מאוד כלכלי לשבת. לא מבזבז כסף, אלא רק זמן. כי זאת המטרה בעצם.
מאופיינים בגיל צעיר יחסית (יחסית אלי…) של 21 – 23.
לא רלוונטי.
הישראלי המציק. סתם מעצבן כזה. לא סותם את הפה, לא חברותי, משבית שמחות. איש CONTRAST ודומיו. סתם מיותר.
אמירות שראוי לזכור
קטע זה באמת לא רלוונטי לאף קורא. סתם אוסף של משפטים, שכנראה, לניר ולי ייקח זמן, הרבה מאוד זמן לשכוח אותם, אבל שאין ספק שיצחיקו אותנו לעוד זמן רב מאוד.
1. That is all right. I just want to nock him out…."
מרק בערב שכרות ייחודי
2. "I someone would kill my children on thier way to scool, i would really pissed off !!".
מרק בעוד משפט מטופש ייחודי משלו
3. "Are we Still OK ? "
ליסה במשפט מטופש ומיותר.
4. "We did it guys !!"
ציונה במשפט מעצבן במיוחד. אנחנו ?? ממתי זה אנחנו ???
5. "פופוקרן זה כמו תירס. גם הוא נתקע בשיניים".
יוסי ז. קטן בעוד הגיג חוכמה
6. "Are you hungry ?" תתמודד…
פרדי המדריך בעוד יציאה דואגת מהמוצדקות שלו…
7. "We have to be faitfull to the plane"
פרדי המדריך דואג לתוכנית אבל לא לנו..
8. "Everything has a reason"
פרדי המדריך משכנע שיש סיבה. אף אחד לא יודע מה היא, אבל בטוח יש כזאת.
9. "אני לא מחפש יופי. אני מחפש יעילות"
מוידויו של מוח עתודאי
10. "אני חושב שביומן האישי שלך יש יותר מידי דעה אישית"
אבא של ס. של. עתוד.
11. "Could you, p-l-e-a-s-e wake up ?"
חואן הבכיין. בעוד פרץ של כריזמה כובשת
12. "Marselo said…"
חואן הבכיין בעוד משחק טיפוסי של הרצל אמר
13. "מה ? הייתי צריך שתי אבנים אז לקחתי את הטובות."
איתי בשנייה אחת אחרי שמילא את האוהל מים…
14. "אחי, אתה יודע איך זה בקולומביה. אתה מעשן כל היום, לא אוכל, הגוף קורס."
מסומם חולה, מנסה ליצור קשר עם האנושות
15. "עמרי. אפשר לצלם ?"
נעה מביעה כריזמה כובשת…
16. "מה ???? מטפסים את זה ברגל ??"
נעה מפגינה מוצ'לריות מרשימה
17. "אין מינימום למיניבוס. זה הכל תלוי ביקוש"
תומר מיענקלה מפגין ידע מרשים בלוגיקה כלכלית
18. "אולי תתני לו נשיקה ?"
אני בעיצומו של ניהול המשא ומתן עם ראפ.
19. "אכפת לכם להיות בשקט ? אנשים מנסים לישון פה !"
יעל ואייל מפגינים אמפטיה חמה.
20. "בדרך המוות נהרגים 100 אנשים בממוצע לשנה. אה ! זה אומר שכל יומיים נהרג אדם…"
קרן מפגינה ידע מעמיק במתמטיקה של כיתה ד'.
21. "אני אמורה להיות פה…"
קרן. אין מה להוסיף.
22. "הכל נכנס לתחת."
קרן. עדיין אין מה להוסיף.
23. "מה אני ??? כושלאמא שלי ????"
צחי..
24. "Bueno…"
"ברק מפגין ידע בלשני מעמיק בספרדית"
25. "אבא שכח להגיד שיש עליה."
העליה להר המצודה. שנייה לפני שהתמוטטנו מעייפות….
26. "…El banco es cerrado "
ניר, בשלבי משא ומתן, אבל הפעם – מוצלח
27. "אתה יכול לקנות גם לעצמך פליז"
לינור, ברגע של נחמדות פורצת
28. "יעל ! מי זה שמעון ?"
רוני, בעוד רגע מתמשך שאינו נגמר של שוק אינסופי
29. "El banco es cerrado"
ניר, בשלבי משא ומתן, אבל הפעם – מוצלח.
30. "אתה יכול לקנות גם לעצמך פליז"
לינור, ברגע של נחמדות פורצת
31. "יעל ! מי זה שמעון ?"
"רוני, בעוד רגע מתמשך שאינו נגמר של שוק אינסופי"
32. "בעקרון. המערכות שלנו עוזרות להרוג ערבים."
אני. במשפט אחרון, לפני שתיקה מעיקה של דקה שארכה כנצח נצחים, בשיחת חולין עם טורקי
33. "ממר"מניקים ? איזה חנונים !!
חנונים חנונים, אבל הגענו חצי שעה לפניך."
תשובה מפגרת שלי, למשפט מפגר עוד יותר לשתי בחורות בארץ האש.
34. "אני ? אני הכי מתגעגע לעבודה"
עמרי. פרץ של געגוע
35. "מה ? איך אתה לא מכיר אותו ? הוא הומו !"
רגע של פתיחות עם עמרי
36. "איזה מיותר היה גלאפגוס ? איזה חמוד היה יונתן ?"
איזו מטומטמת ?
הספרים שקראתי בדרום אמריקה
הרבה פלאזות, הרבה כיכרות, הרבה מדשאות והמון זמן המתנה יש פה. כר מצויין להרחבת הידע הספרותי…
אז זה מה שקראתי פה :
1. החיים על נייר זכוכית – יורם קוניאק
2. מאה שנים של בדידות – גבריאל גרסיה מרקס
3. צופן זה וינצי – דן בראון
4. הצוואה – ג'ון גרישם
5. ארמון הירח – פול אוסטר
6. רודף העפיפונים – חלאד חוסייני
7. חסד נעורייך – אייל מגד
8. הגנן המתמיד – ג'ון לה קארה
9. נקודת ההונאה – דן בראון
10. זכרונותיה של גיישה – ארתור גולדן
11. מבצר דיגיטלי – דן בראון
12. הנעלמים – הרלן קובן
13. ארבעה בתים וגעגוע – אשכול נבו
14. דיו חיוור – הרלן קובן
15. רומן רוסי – מאיר שלו
16. בנג'י פיש – עמוס ה' הדני
17. פרפרים בגשם – מירה מגן
18. אישתו של הנוסע בזמן – אודרי ניפנגר
19. סיפור אמיתי – מייקל פינקל
20. אנשי הקש – מייקל מיטשל
21. בלתי אפשרי – דניאל סטיל
22. ההזדמנות האחרונה – הרלן קובן
"…כשהקיץ בא הם פורשים כנף,
בעקבות חלום שחלמו בסתיו
והם לא אמרו אם הם יחזרו, מהרי נפאל מערבות פרו
נודדים שם סחור וסחור…"
אז מה, בעצם ?
טוב, אז זהו . נוסעים. אחרי 8 שנים וחודש ושבוע בצבא, הגיע גם תורי. עוד דינוזאור שנסע לבזבז קצת את כספי מענק השחרור שלו.
אז מתחילים באקוודור עם ניר ונראה מה יוליד היום.
