ינו 19

ברילוצ'ה 08.01-18.01 (Bariloche)

נכתב על ידי בקטגוריה ארגנטינה


פוסט קודם – פוקון (צ'ילה)


עלינו על אוטובוס לברילוצ'ה. העיירה נחדשת לבירת הסטייקים, השוקולוד והגלידה של ארגנטינה. נו, נחיה ונראה מה הגלידה שלהם עולה בטעמה על פני גלידה באר שבע. אני אישית – סקפטי.
עברנו את הגבול, והחלפנו נופים במעט.
נופים ? חבל על הזמן. אנחנו בדרום אמריקה או שעברנו לשוייץ בטעות בלי שהבחנתי ? יערות עצומים ירוקים ירוקים, עיירות עץ בוהקות באור צהוב נוגה וחם, אגמים. מדהים. באמת מדהים. אנשים פה פשוט חיים טוב. אין פיגועים, אין בורסה, ההיי טק לא מעניין אף אחד. פשוט נוף טוב לאגם, יוצאים עם הילדים והאופניים ליער ודגים דגים. השלווה במיטבה. מי צריך יותר מזה ?

באוטובוס בדרך, שמעתי רעש. פתיחת שקית כזאת. מיד נחיל עצום של ריח שטף את אפי. מה זה ? פאק !! זה במבה !! אבל האמיתית !! זאת של אוסם. לא החיקויים הצהובים התפלים של עלית, תלמה ושאר ירקות.
רק אמא שלי יודעת כמה אני באמת אוהב במבה. יותר מכל דבר אחר בעולם. במבה עם קולה. אין שום דבר יותר טעים מזה.
זוג מטיילים ישראלים שהגיע לפני שבועיים מהארץ פתחו שקית. אקיצר, תקעתי בהם כזה מבט מתחנן שפינקו אותי בשקית שלמה לעצמי. אמנם הקטנה, אבל בכל זאת שקית. אושר עילאי.

30 שניות של אושר

30 שניות של אושר

הגענו לברילוצ'ה בשעת לילה מאוחרת. שעה מאוחרת מידי. קור אימים. מנסים לתפוס מונית. מנסים. אין מוניות ! כשלון אחרי כשלון. אחרי 35 דקות של קפאון מתקדם הצלחנו.
הגענו לעיר. יאללה. עוברים על רשימת ההוסטלים מהאינטרנט. כלום. הכל מלא. מלא. נטשנו את המונית, והתחלנו לשוטט בין בתי ההארחה השונים. עם המוצ'ילות. קיבינימט. שיטוט ? כיתתנו את רגלנו במרחבי ברילוצ'ה. עברנו אולי 15 הוסטלים. כלום. נאדה. אין מקום. אין מיטה פנויה.
הגענו למלון מלא ישראלים. לשמחתנו יש חדר. אמנם רק של 3 מיטות, והסכמנו שנוכל לישון על הרצפה. העיקר שיהיו 4 קירות מסביב וקצת גג. אבל הנבלה מהמלון רצה לעשות עסקים על הגב הזועק שלי. תאמת, בצדק. אבל יש גבול. ביקש מחיר כפול מהמחיר הרגיל. הרגיז אותנו. התווכחנו ובסוף הוא החליט שהוא לא נותן לנו את החדר. נבלה כפולה.
המשכנו בחיפושים אבל העלנו חרס בידנו.
השארנו את המוצ'ילות שלנו בחדר במלון אצל כמה ישראלים ויצאנו לאכול.
אבל ב – 2 בלילה הכל סגור ! אפילו אוכל כבר לא השגנו. שום סטייקים ושום נעליים לא קיבלנו.
עברנו לתחנת דלק, שהייתה בה המבורגריה מגעילה. נו, אמנם לא סטייקים מפורסמים אבל לא נגיד קצת לא לקצת בשר אחרי צום של יום שלם. העברנו שם את הלילה. את כל הלילה. אנחנו ועוד 2 הומלסים בתחנת דלק. עשינו אוכל, איתי חרפ לשנת רם איכותית, והרבה הרבה משחקי קלפים. שעות.
בבוקר "השכמנו", וחיפשנו שוב חדר. מצאנו דירה מעיקה, ואחר כך שריינו חדר ליום הבא בהוסטל אחר.

ההוסטל שלנו בלילה הראשון

ההוסטל שלנו בלילה הראשון

בתכלס, די בעסה לי בברילוצ'ה. אני אישית, ממש נכנסתי למועקות פה. מאז שעזבנו את סנטיאגו. גם בפוקון היה די מבאס.
בפוקון 5 ימים שלא עשינו בהם כלום. גשם. קור. רוחות. טיול אופניים ספוג. הטראק המרכזי שם סגור בגלל הישראלים המטומטמים שהלכו שם לאיבוד והשלג. הר הגעש המפורסם שלהם סגור גם הוא בכלל הגשם והעננים הרבים.
ופה ? פה מליון ישראלים. חבל על הזמן. בלי סוף. מה הפלא שכולם פה חושבים שאנחנו אחת המדינות הגדולות בעולם. כל ההוסטלים פה מלאים. מלאים עד אפס מקום. במי ? בישראלים. הפאבים, המסעדות. הכל עם ישראלים.
העיר הזאת בכלל לא ערוכה לכל כך הרבה מטיילים. אין רכבים, אין מקום באטרקציות, אין מספיק פאבים, מעט דיסקוטקים. פשוט לא ערוכה.
אחרי חודשיים וחצי של טיול, כמעט ללא ישראלים, מקסימום עם שאריות בודדות של הגל היורד, הגענו למרכזו של הגל.
גל המטיילים היורד הזה הוא לא גל. הוא צונאמי. צונאמי של ישראלים. שוטף אותנו ללא רחמים.
הכל היה כל כך פשוט עד עכשיו. הסוכנויות רדפו אחרינו. רצינו מלון ? הגענו אליו ונכנסו. אין דבר כזה ש"אין מקום". רצינו טראק ביום מסוים ? קבענו. אנחנו החלטנו. אנחנו הובלנו. הורדנו מחירים. דרשנו. שכונה. בדיוק כמו שאני אוהב.
פה ? הכל בירוקרטי. בירוקרטי עד כדי כאב. מערבי מדי. טכנולוגי מידי. הכל צריך להזמין מראש. הכל צריך לתאם מראש. להמתין לדברים אחרים. להמתין ! ראבק. אני מרגיש שאני עובד פה. בצבא עבדתי פחות קשה לפעמים.
הכל תקוע פה. כולם חוסמים את כולם. מעיין פקק תנועה של מטיילים. כולם מתרוצצים פה, אבל מה – בלי תוצאות. פול גז בניוטרל.
העניין הוא שכולם פה במועקה. באנרגיות שליליות כאלה. רוב הישראלים פה בבעסה. יקר מאוד לחיות פה, במיוחד בשביל אי עשייה טוטאלית.
בכלל, רוב הישראלים פה נמצאים שבוע שבועים. בשר טרי טרי. ריח בקו"ם. רובם הגיעו בטיסות לפני כשבוע/שבועיים לבואנוס איירס/סנטיאגו והגיעו עכשיו לכאן. אנחנו ממש פזמ"ניקים. חבל על הזמן.
אז מבחינתם, בכלל זו פתיחה מחורבנת לטיול. איפה כל הסיפורים הכיפיים שסיפרו להם, ואיפה המציאות המעיקה הטופחת על פניהם.

פאקינג שיא העונה פה. שיא הקיץ !. בלי סוף גשם. קר. מזג האויר פה משתנה תדיר. מזג האויר פה יציב כמו ששבר סן אנדרוס בקליפורניה יציב. משתנה כל הזמן.
המקצוע הנפוץ פה – חזאות. כולם נהיו חזאים. "נו, אז מה מזג האוויר מחר ?". האינטרנט עושה פה עבודת קודש. כבר כולם פה מכירים את האתר www.weather.com
הקטע הוא שתמיד שיא העונה פה. בקיץ – זה אנחנו. המוצ'לרים. בחורף – זה אתר הסקי בין הנחשבים של ארגנטינה. אז מתי אין פה אנשים ???

בגדול, בברילוצ'ה, מעבר לקטע של האוכל (שאין לזלזל בו כהוא זה…) הרבה עושים שני דברים – טראקים מסביב לעיר, ושוכרים רכב. שוכרים רכב לעשות מסלולים של אגמים, באזור הידוע כשבעת האגמים, ושוכרים רכבי שטח לרדת למטה בדרך שאמורה להיות מדהימה שנקראת – קראטרה אוסטל.
אז רכבים אין. פשוט אין פה. ימים שלמים בזבזנו פה בשיטוט בין כל סוכניות ההשכרה בתקווה למצוא רכב. מצאנו רכבים קטנים. לא מצאנו. מצאנו קנגו. הפסדנו קנגו. יש סוכניות שלא מסכימות להשכיר בכלל קנגו. מצאנו רכב שטח. שברולט. כיף ! הפסדנו אותו בחמש דקות. כמעט בכיתי. ימים שלמים. בעסה לא נורמלית.
תהיות. מה עושים. לאן ממשיכים. ויכוחים. מתיחויות. בסוף החלטנו. איתי ואביגיל נוסעים דרומה. ניר ואני מוותרים על הקרנבל וממשיכים ברוגע. בטרנקילו לכל פטגוניה. חייבים להפסיק להפסיד דברים. נצא בסוף קרחים מכאן ומכאן. לא נספיק לעומק בסוף שום דבר. נעבור מקומות, אבל לא נעשה.
טיולים מוגבלים בזמן קצר יהיו לי בשארית חיי. עכשיו – לא. אז למה לא לנצל את הזמן ברוגע ובכיף. קיבינימט.
אז החלטנו. ממשיכים ברוגע בקצב שיתאים לנו ואנחנו נכתיב.

אז בשורה התחתונה, בכל זאת הצלחנו לעשות כאן דברים, שגרמו לי לתחילתו של אושר מחודש. ליציאה מהמועקה ומהכבדות.
אז מה עשינו, חוץ מבזבוזי זמן ?

דבר ראשון, אוכלים והרבה. כל מה שרזיתי בחודשים האחרונים אני מחזיר פה. סטייק כל יום. אכול כפי יכולתך שגרם לי להתעלף בהוסטל תוך כדי עיכול מוגבר. נראה לי שככה אפתור יופי את בעיות האנמיות וחוסר הברזל שבי. אמא, את יכולה להיות מבסוטית.
קינוחים – שוקולדים לרוב (בעיקר פרלינים עם ריבת חלב), ואם נשאר עוד קצת מקום אז גלידות. לא רע בכלל. התחזרות טוטאלית.
הסטייקים אגב, באמת מצויינים. עוברים מסעדה מסעדה. עבים, בשרניים, נימוחים בפה. פשוט מצויינים. אח…הבטן שלי….

וכמה אטרקציות. כרגיל, הכל יקר פה להחריד.
יום אחד טיול גי'פים.
חביב. הרבה ישראלים, כמה נופים, כמה לגונות, מפלים, וכמובן – אסאדו (מנגל, רק הרבה הרבה יותר טעים) באמצע היער. אפילו זה היה טעים. עקב העובדה שהצלחתי לחתוך שניים וחצי סטייקים עם מזלג וסכין מפלסטיק מעידים עם רמתו.

אחר כך שכרנו רכב ליומיים (אחרי מאמצים רבים רבים), לעשות את הדרך שנקראת שבעת האגמים הארגנטינאיים.
מים, באופן מפתיע, לא חסר פה. מליון אגמים ולגונות. כחולות כחולות. גם בארגנטינה וגם בצ'ילה.
יש 7 אגמים מפורסמים בארגנטינה ו – 7 נוספים בצ'ילה. אנחנו החלטנו לעשות רק את אלה של ארגנטינה.
היינו חמישה, דניאל מהסלאר הצטרף אלינו, אחרי שזוג שהסתובב איתו נטש אותו לאנחות.
קיבלנו את הרכב. פולפסווגן גולף קטנה. רק שפה קוראים לזה גול. החליטו לותר על ה – פ. שמיים כחולים כחולים המעוטרים בקצת עננים צחורים.
לקחנו אותו, החננו אותו ליד המלון ל – 5 דקות עד שהורדנו את המוצ'ילות. ב – 5 דקות הללו הספיקו לדפוק לנו את האוטו. מישהו שיצא מחנייה. בטןח אשה. סתם. תרגעי !! סאמק.
העמסנו את המוצילות ויצאנו לדרך. אגם, ועוד אגם, תצפית אחת, ועוד אחת. תאמת – יפה מאוד.
הגענו לעיירה בשם סן מרטין דה לוס אנדס (San Martin De Los Andes) ושם תכננו לישון באתר קמפינג קטן. כמובן, שבדרך כבר החל לרדת מבול. והקמפינג היה יקר יקר. החלטנו לחתוך למלון של יהודי ארנגטינאי בתקווה שיהיה מקום, למרות שבמעמקי ליבנו ידענו שלא יהיה. נו. איזו הפתעה. לא ציפינו. אכן לא היה. בסוף ישנו אצלו במרפסת על מזרונים 10 ישראלים. נחמד מאוד הבחור. שילמנו לו יותר אפילו הרבה יותר ממש שביקש.
בדרך חזרה לברילוצ'ה עוד אגמים, עוד נופים, ועוד עיירה עם אי חביב ויער במבי. למה יער במבי ? כי קיים מיתוס ששם, בגלל הצורה המיוחדת של העצים, כאשר וולט דיסני המוצי'לר טייל שם עם מוצ'ילה גדולה על הכתפיים, אז שם ממש הוא קיבל את ההשראה לבמבי. נו. נגיד. ההשראה היחידה שאני הייתי מקבל שם זה לכיפה אדומה, אבל שיהיה. לא נהרוס להם.
בדרך חזרה, דניאל טינף את האוטו כהוגן, הרבה בוץ על הדפיקות שקיבלנו, ויום למחרת הצלחנו במשימה להחזרת האוטו ללא קנס.
פעם שניה שאני שוכר רכב בחו"ל, פעם שנייה שהשיטה של החול על הדפיקות עובדת.

אגם. אחד מהשבע...

אגם. אחד מהשבע…

 

עוד אגם אחד מהשבע

עוד אגם אחד מהשבע

יום סידורים נוסף, שוב מצאנו רכב שוב איבדנו אוטו ויום למחרת יצאנו לטראק בשם NUAI HAUPI, עם שם האגם הגדול שנמצא פה.
בבוקר, בדרכנו לקנות כרטיסים לאוטובוס לירידה דרומה תוך כדי ויתור על הקרטרה אוסטל, עוד הספקנו לקבל את ההחלטה החשובה – לוותר על הקרנבל המחורבן ולהתחיל לטייל ברוגע ובכיף ללא דד ליינים מעצבנים. את הצבא סיימנו מזמן, ודד ליינים רבים עוד יהיו לנו מספיק בחיים.

התכנון של הטראק היה ל – 3 ימים. הרכבנו קבוצה של 5 והתחלנו לטראק. כשחושבים על זה – טראק אמיתי ראשון שלנו. אוהל, שק"ש והכי גרוע – מוצי'לה על הגב !! סוף סוף. אחרי כמעט 3 חודשים באמת השתמשתי במוצ'ילה שלי. 600 שקל שלא ירדו לטמיון. עד עכשיו אפשר היה לטייל פשוט עם מזוודה. למה אף אחד לא מספר את הטיפים האלה ???
אבל ראבק, כבד ! פתאום הכל מגושם יותר. כבד יותר. חם יותר. מציק יותר. הגעתי למסקנה, שבשבילי טראק עם חמורים זה לא פינוק אלא דרך חיים.
בכל אופן, התחלנו בטיפוס על איזה ג'אבל עד ללגונה FERY ששם היה אמור להיות הלילה הראשון.
התחלנו את הטראק במזג אוויר מושלם. שמש, שמיים כחולים כחולים. ללא רבב של ענן. אבל כרגיל, כמו הרכבים להשכרה המחורבנים, גם מזג האויר דינאמי פה כמו הדעות הפוליטיות של דוד לוי.
עד שהגענו ללגונה, החלו רוחות מטורפות. אדירות ממש. ברחנו מהר אל בין השיחים להתחבא במעט מהרוח, הקמנו שם שני אוהלים. הזוג שהצטרך אלינו באוהל אחד, ואיתי, ניר ואני באוהל נוסף. אוהל לזוג יש לציין. 3 בנים. והצבע של האוהל (תודה באמת על הבחירה של הצבע – שרית !!!) ורוד. ממש פייגי-טנט.
התחלנו בבישולים, בקור מטורף. קור כואב. כואב רצח. זה בהחלט היה מבחן לכוח רצון. האצבעות לא מסוגלות לזוז מהקור. הכל נהיה איטי יותר. מגושם יותר. לא מרגישים כאב מהקור. רק את הקור. אבל מה ? רעבים. אז מבשלים. היה אחד הערבים המצחיקים בטיול עד עכשיו. היינו שיכורים, אבל מהקור..
טסנו לתוך האוהל בתחילתה של סופת שלגים. הםםם…נראה מעניין…. כבר, חצי מהאוהל רטוב. אבל למה ? הכל עם כיסוי גשם (למה לעזאזל אין כיסוי שלג ??). ודווקא שיפצרתי מצויין את האוהל והכיסוי לאבנים באזור, והאזור מוצף באבנים. נו. יצאתי לכפור לבדוק. מה אני רואה ? שאיתי שם את המוצי'לה שלו על האבנים של האוהל, ודפק את כל המבנה העדין והשברירי.
למה ? כי הוא היה צריך שתי אבנים. דפקט !!! דווקא האבנים של האוהלים. מאות אבנים סביבנו !!
ישנו 3 בנים במצב כפית. פייגי טנט או לא.
בבוקר המשכנו להמשיך את הטראק. כמובן שמים חדרנו לכל מקום אפשרי. הכל רטוב. האוהל, הבגדים. הנעלים. לח ורטוב. לא באנו מצויידים בשיט לשלג.
פתחתי את האוהל. פאקינג שיט !!! הכל לבן !! כל מה שהיה אתמול אדמה, סלעים, אוהלים – הכל עם שלג. לא היו אוהלים יותר. רק איגוליים. 10 סנטימטר של שלג. וממשיך לרדת שלג ולהערם. עוד ועוד.
פעם ראשונה שראיתי שלג בחיי.
כן כן.. הייתי בחרמון..נכון…אבל שם זה סתם קקה. מלוכלך מאוד, דחוס עד כדי סתם קרח. סתם מגעיל. פה זה היה צחור. עדין. רך. אוורירי. כמה באגדות. רק את האחים גרים, או המספר של סיפורי עמים היה חסר לי שם…
תהינו. פאק מה עושים. לא רואים כלום. ראות כמעט אפסית. אין שביל יותר. המתנו קצת. אולי השמש תצא והשלג יימס. נאדה. רק עוד ועוד שלג. עוד סופה. ועוד סופה. פאק. זה כואב.
חזרנו לאיזו בקתה שהייתה שם עם כמה מטיילים וארגנו קבוצה של 11 איש לחזור לתחתית ההר.
חזרנו וניסינו לפרק הכל. באמצע סופת שלגים. הכל קופא. הכל קר. הידיים לא מתפקדות. לא מרגישים את האצבעות ברגליים. הכל רטוב. איתי נכנס למצב של רעידות מתקדמות. אשכרה דאגנו לילד.
אחרי כמה שעות התחלנו לרדת כשיורד שלג. איזה מחזה מרהיב. התרגשתי כמו ילד קטן. טוב להיות ילד קטן.
אחרי כמה שעות של הליכה חזרנו לברילוצ'ה ספוגים, ללא טראק גמור אבל יצאתי מזה מבסוט עד הגג. אושר קטן.
קטע מטורף. בטראק הקצר הזה עברנו בערך שנה של עונות ביום אחד. התחלנו ביום שמש יפה, עברנו לגשם, ברד, שלג בקטנה, סופות שלגים, גשם, שמש עם שלג, שמש עם גשם, שמש חמה חמה….מדהים..
גודאמט. הייתי זקוק לטראק הזה.

בין לבין, פאבים, סטייק לפחות פעם ביום, מסעדות, וקצת חיים טובים. אה, ועוד משהו.
ערב חושפני. ניר ואני החלטנו ללכת למועדון חשפנות. מצוייד בזכרונות מצויינים מה – Blue Rose באיביזה הלהבתי את ניר. מצאנו מועדון, שילמנו 3 דולר כניסה ואפילו בירה חינם. מגניב. יותר זול מפאב, ויש עוד צ'ופרים.
איזה חשפנות ואיזה נעליים. פאקינג נכנסו לבית זונות, אבל עם עמוד מתכת באמצע. היינו היחידים שם. נו מילא. המון המון צחוקים והרבה זונות סביב עם הצעות לרוב, שכללו רעיונות שונים ומשונים. עברנו למקום אחר, ועוד מקום. הכל באותו סגנון. ערב חושפני…

איגלו-טנט

איגלו-טנט

 

פייגי-טנט

פייגי-טנט

 

עוד קצת שלג

עוד קצת שלג

אחרי כמעט 40 יום עם איתי, וכ – 34 יום עם אביגיל, לצערנו הרב, הם עזבו אותנו כך לפתע. טוב..לא כל כך לפתע, וגם לא בבוקרו של יום בהיר, אבל בכל זאת…. הם החליטו לותר על הקרטרה אוסטל (דרך כלשהיא לכיוון דרום…הסברים למטה למטה…), ונסעו להם לדרום פטגוניה יחד עם דניאל.
ניר ואני נשארו, ופגשנו בברילוצ'ה שוב את עמרי, הפעם עם נעה פרנקו.
בברילוצ'ה עוד יום של בטלה מוחלטת, שבמהלכו פגשתי גם לפתע את ליסה הבריטית מפרו, ובערבו של היום נסענו יחד עם עמרי ונעה לכיוון פוקון. כן כן, החלטנו לחזור לפוקון להתמודד עם כשלון הטיול הקודם בעיירה (לפחות ככה אני רואה את זה), שהדבר היחיד המוצלח בו היה טיול אופניים ספוג מי גשמים טריים וטהורים.
בדקנו באינרטנט, מזג האוויר נראה מבטיח – אז יאללה. אולי הפעם, נצליח לטפס על הר הגעש המחורבן ויאריקה.
התחלנו לעשות שוב את החלק הראשון של מסלול 7 האגמים הארגנטינאי, שכבר עשינו כמה ימים קודם לכן, ובערב עצרנו בעיירה סן מרטין, לבלות בה את הלילה, בתקווה במלון של נחום, כמו גם לפני שבוע.
באופן מפתיע, גם הפעם נחלנו הצלחה מסחררת במציאת מקום לינה אצל נחום. ניר ועמרי לנו במושבי החצי מיטה (Semi Cama) ברכב, נעה ישנה על ספה בחדר הקבלה של המלון של נחום, ואני תפסתי שינה חטופה על הרצפה ליד שולחן הקבלה. תאמת, אחד הלילות הטובים מלא שינה עמוקה שהיו לי.
ובבוקר שוב חצינו את הגבול לצי'לה. עוד סטמפה לדרכון….איזה כיף.


פוסט הבא – שוב פוקון (צ'ילה)


 

השאר תגובה


© 2024 שמעון שובל (בניסטי). כל הזכויות שמורות.