פוסט קודם – סן פאבלו
את הבוקר פתחנו בעצבים. האמת, בעיקר אילונה. קמנו קצת לפני 6 על מנת להספיק להגיע לסן פדרו בחזרה. למה ? כי מסתבר שאין לנו כרטיסים מסן מרקוס לשלה, בגלל איזה ילד שמתפקד בתור סוכן נסיעות מעצבן בסן מרקוס.
אז חשבנו שאולי נצליח להשיג אוטובוס שאמור לצאת ב – 8 מסן פדרו. חשבנו. מסתבר שהנביילה מסן מרקוס הטעה אותנו, והאוטובוס יוצא בכלל ב – 7. אם אתה לא יודע, אז למה להטעות למה ???
אז נאלצנו להמתין ולקחת צי'קן באס, שאני אישית די לא התלהבתי מהרעיון. סה"כ אני נהנה ללמוד, להכיר את המקומיים, ולהתערות בהם. אבל צי'קן באס ? עברתי את הגיל. בעצם, כשאני חושב על זה, מעולם לא הייתי בגיל הזה ! אבל כשאין ברירה אין ברירה. עוד חוויה. רק שתיגמר כבר.
אז הצטיידתי בשני כדורים נגד בחילה, ובהמון תקוות טובות, ועלינו לאוטובוס.
בגדול, צ'יקן באס זה אוטובוס להסעת ילדים אמריקאים, שפג תוקפו והאמריקאים מכרו כאלה במשקל לגווטמאלים. אלו האחרונים פשוט שיפצו אותם קצת. שיפוץ ? כדאי לציין שהשיפוץ התמקד בעיקר בשני דברים :
1). צבע. הגווטמאלים צבעו את רובם בצבעים מגניבים במקום הצהוב הסטנדרטי הנוראי. כמו שכל הבגדים שלהם צבעוניים ללא הירף, כך גם האוטובוסים.
2). צופר. מסיבה לא ברורה כל צ'יקן באס מצוייד בצופר רעשני במיוחד. כל שנייה האחראי על הצופר (וכן. יש כזה) צופר, ככה שכולם ישמעו שהאוטובוס מגיע, וכך כל המקומיים יוכלו לרוץ לכביש ולעצור את האוטובוס.
העניין הוא, שכל צפירה נשמעת כמו צפירת קטר רכבת ישראל לפני שהוא מגיע למפגש רכבות כאשר חוצים אותו בלתי סוף עבריינים טיפוסיים. רעש, ושוב רעש, ושוב רעש, מה שמחסל לחלוטין את הסיכוי לשינה כלשהי באוטובוס.
אבל מעבר לשיפוצים הללו – כלום.
מה מאפיין צ'יקן באס, או במילים אחרות – מה לא כיף בזה ?
כמה דברים :
1). הוא מיועד לילדים. אני, מה לעשות אבל ברוך השם, כבר לא בגובה הסטנדטי של ילד. מה שאומר, שיחסית למקום שיש לי לרגליים באוטובוס הזה, המטוסים של אל על נראים כמו ספות אקסטרא מרווחות של אמריקן קומפורט. בכל זאת. כמה כבר אפשר לקפל את הברכיים ? הרי את העצמות שלי אי אפשר לקפל !!
2). מדובר בספסל ולא בכיסא. מה שאומר שאם באוטובוס רגיל יש שני כסאות בכל צד, בצ'יקן באס יש ספסל בכל צד. מה שאומר, שאפשר לדחוס שם לכאורה יותר משני אנשים. ושוב… לכאורה. מה שלא מפריע לאחראי על הושבת הנוסעים (וכמובן שיש גם כזה אחד) לדחוף לכל ספסל שלושה אנשים. אילונה מאוד נהנתה מנוכחתו של גווטמאלי ריחני במיוחד לצדה השמאלי.
3). כמות התחנות. מסתבר שאינסוף זה מספר לא קטן בכלל. וזה בערך מספר התחנות שיש לצ'יקן באס. כל מקומי שינפנף בכביש יצליח לעצור את האוטובוס ולהידחס לתוכו. כל כבשה שתשתין בצד הדרך תזכה לעצירה. אפילו אם איזה אבן מאית טפוסית תעמוד בצד הדרך הצ'יקן באס יעצור בשבילה. עוד לקוח פוטנציאלי, ואסור לבזבז לקוחות.
4). מוזיקה. מסיבה לא ברורה, הנהג בטוח שכל הנוסעים חובבי מוזיקה, לרוב ספרדית. מעבר לזה, הנהג לרוב בטוח שגם רוב הנוסעים לקויי שמיעה, ועל כן יש להשמיע את המוזיקה בקולי קולות, כאילו מדובר במינימום הופעה חגיגית של אינפקטד משרום לרגל העשור בהנגאר 1 בגני התערוכה. למה, אני שואל, למה ?? למה אני צריך לרדת מהאוטובוס עם צפצופים באוזניים לשארית היום ?
בכל אופן, בשעה טובה הגענו לעיר (קצאלטנאנגו, או בשמה בשפת המאיה – שלה). בלאגן אטומי !
מדובר בעיר השנייה בגודלה בגווטאמלה. ואכן ככה היא נראית. התחנה המרכזית שהגענו אליה, נראית כמו הגרסה, אבל הלא משופרת, של התחנה המרכזית הישנה בתל אביב.
מליון אוטובוסים, רכבים, אנשים, זוהמה וסחלה אחד גדול.
למה אחד גדול ?
כי איך שהורדתי את המוצ'ילות מגג האוטובוס, האחראי על הכבודה זרק את המוצ'ילה של אילונה דוך לתוך שלולית. של מה ? של שתן כמובן !!
אבל אין מה לעשות. אני אשכרה אוהב את זה. אפילו בארץ אני קצת אוהב את זה. אבל רק קצת. כי בארץ זה המקום היחיד שאני יכול להרגיש בחו"ל. התחנה המרכזית הישנה בתל אביב…
מה בגדול עושים פה ?
אחת המטרות, שלי לפחות, היא לטראק קצת. יש לי דודה רצינית לקצת טבע. אני אוהב תרבות. מת על זה. בטיול הזה ממש התחברתי לכל נושא המאיה, אבל בכל זאת, קצת טבע לנפש ! וזה בגדול מה שאמורים לעשות פה. מגוון של כמה טראקים אפשריים, בין יום לעד – 6 ימים.
אבל היום שלנו לא השתפר. מסתבר שיש ממש מעט תיירים באזור. וטראקים יוצרים פה אחת לתקופה. לנו אין זמן אחת לתקופה !! לי יש קצת, אבל לאילונה אין. מה עושים ?
הטראקים פה יוצאים פחות או יותר כל יום שבת. פה זה לא מגניב כמו ארגנטינה – שם פשוט קמים, אורזים, מטפסים ורואים נופים. פה הכל צריך להיות בקבוצה. עם מדריך ובירוקרטיה מעיקה. ובתאריך מסויים. לרוב, שוב, יום שבת.
יום מלא בדילמות ! סתם עצבים. אין לי כוח לזה ! זה מזכיר לי כמעט את התקופה בברילוצ'ה שהסתובבתי סביב עצמי סתם. פול גז בניוטרל.
העניין הוא שאילונה ואני מטיילים שונה. היא לחוצה בזמן. אני פחות. אני רוצה לרדת יותר לעומק, היא רוצה להמשיך הלאה.
אני רוצה יותר טראקים, היא לא. בעיה ? להתפשר ? לא להתפשר ? מה לעשות ? שאלה טובה. צריך להחליט ! קיבינימט. נראה. אולי עוד אחזור לכאן.
עוד משהו מעצבן נורא – הספרדית שלהם !
קשה. קשה לטייל בלי לדעת את השפה. אין ספק בזה. מעבר לזה, השפה זה חלק מהחוויה. ובשלה הספרדית שלהם פשוט מזעזעת ! אחרי יותר משבוע שהתעגנתי על הספרדית היפה, ולא פחות חשוב – המאוד מובנית של תושבי כפרי אגם אטיטלן, פתאום אני מסתכל עליהם כמו טמבל גמור. כמעט כמו בקובה ! לא מתאים לי הסיפור הזה בכלל…
בכל אופן, מה בכל זאת עשינו כאן ?
יום אחד נסענו ללגונה צ'קאבאל (Laguna Chicabal), שפירושו – האגם הקסום.
במה מדובר ?
האגם נמצע בלועו של וולקן צ'קאבאל, ואשר נחשב למרכז העולם באמונתם של בני המאיה. זהו אמור להיות מקום קדוש מאוד, ומתקיימים בו לעיתים טקסים של בני המאיה, בעיר בתחילת חודש מאי (שהוא, באופן מפתיע, כנראה נקרא על שמם של בני המאיה).
אז מונית לתחנה המרכזית המזעזעת. תופסים צ'יקן באס. עכשיו כבר התרגלתי, אז בקטנה. ומתחילים ללכת. שעות ספורות של הליכה, יחסית זריזה (מעבר לרטינות הרגילות של אילונה) בתקווה להגיע ללגונה לפני שענן יפול עליה ויסתיר הכל, כמו שקורה פה בלי סוף, וכפי שכמובן קרה לנו בוולקן סן פדרו.
גובה פני השטח זה גם קטע פה בגווטמאלה. המדינה הזאת הררית בטירוף. ואנחנו פשוט עוברים גבהים ללא הירף. בדרום אמריקה הקדשתי הרבה יותר מחשבה לנושא בהיבט הבריאותי.
פה למשל, ללגונה, טיפסנו גובה של כ – 1,000 מטרים, לגובה של 2,712 מטר. וכמובן, שבכל פעם כזאת אנחנו מקבלים את הסממנים של מחלת גבהים. קשיי נשימה, ידיים מנופחות וכדומה. כאילו פה, פשוט לא מתייחסים לזה. לא ברור לי למה.
בכל אופן, הגענו למירדור חביב על הלגונה, ירידה נוספת ומגיעים לאגם עצמו.
הלגונה יפה. ירוקה ומיוערת ללא סוף ביערות הטיפוסיים של גווטמאלה. אבל הייחוד שלה, מבחינתי לפחות, זה לאו דווקא הנוף אלא הרוחניות.
היינו שם לבד לבד. הכל שקט. אסור לשחות. אסור לדוג (יש שם דגים בכלל ???). צריך להתייחס בכבוד, ויש בלי סוף שלטים שדואגים להזכיר את זה.
ואז רואים את תוצאות המנהגים הפגאנים שלהם.
כמה עשרות נקודות לאורך הלגונה, בהם ממוקמים צלבים (ירוקים וכחולים כמובן), פרחים שנתקעו על מקלות בחוף ובלגונה, שאריות של מדורות קטנות עגולות (כפי שראינו בצ'יצי'קסטנאנגו) בהם היו אצטרובלים והרבה נרות, ושאר מראות פאגנים.
מגניב נורא. חבל שדווקא לא יצא לנו לראות שמאן בטקס כזה בפעולה, אבל גם זה היה חביב ביותר.
מה שהיה חביב לא פחות, זאת דווקא הדרך חזרה.
תפסנו מיקרו-בוס. בגדול מדובר ברכב מסחרי שמתאים למשהו כמו 8 – 10 אנשים. כשהוא עצר לנו, היו שם כבר 14-16 איש. ובמושבים הקידמיים נהג ואינדיאנית. יחד איתנו המתינו עוד כמה אנשים.
טוב. אמרתי נחכה.
האחראי על הכרטיסים (וכרגיל באמריקה הלטינית תמיד יהיה אחד כזה) אמר לנו "לא לא..בואו תיכנסו".
"לאן בדיוק ??" תמהתי עד עמקי נשמתי.
"פה מקדימה" הבחור אומר.
טוב. נכנסו.
יד שמאל שלי מחבקת גווטמאלית ריחנית.
יד ימין את אילונה.
בין לבין אילונה מתיישבת, ואיתנו עוד שני תיקים. חוויה.
היה כל כך צפוף, שנסענו עם דלת פתוחה, ככה שהמקומיים יוכלו להיתלות על הרכב מבחוץ. מעולה 🙂
יום נוסף, נסענו לפואנטאס חאוריחינאס (Fuentes Georginas).
מדובר, על פי הלונלי כמובן, כספא הטבעי היפה ביותר בגווטמאלה כולה. יש שם כמה בריכות בטמפרטורות משתנות, שמזינים המעיינות החמים והגופרתיים, והכל בתוך צמחייה טרופית עשירה.
טוב. אז מכיוון שלטפס על הר געש מתפרץ לא יצא לנו, אז נסענו. שכרנו מונית והגענו.
חביב ביותר. כמה בריכות. מים חמים. אפילו מאוד. יערות מסביב. מאוד רגוע. מאוד שלו. רק אנחנו, עוד שני תיירים ומקומיים. באמת יפה.
בחזרה, עוד חשבנו לקפוץ למוזיאון האומנות המקומי, שכמובן, עם המזל הנאחס שלי הוא היה סגור. פתאום תלו שלט – סגור לרגל חופשה. כמובן, שבלונלי לא כתוב שום דבר על שום חופשה.
מדהים הקטע הזה. זה כבר המוזיאון הרביעי שאני מגיע אליו בטיול הזה והוא פאקינג סגור ללא כל התרעה מוקדמת. סאמק. לא מבין מה זה המנחוס הזה. מטריף אותי !!
את היום האחרון שלנו בשלה, שוב, ללא טרקים וללא טיפוס על הר געש מחורבן, החלטנו לעשות בדיסלינד. דיסלינד ? אז זהו שלא, אבל משהו דומה. מדובר במתחם של שני פארקי שעשועים שנמצאים במרחק של שעה נסיעה משלה. לעניות דעתי הלא מלומדת, בטח לא היה שם אף ישראלי אף פעם. במקרה מצאתי ברוז'ור לתיירים, והתמונות נראות מגניבות, אתר האינטרנט נראה מגניב (שזה זה – http://www.irtra.org.gt/), אז יאללה. למה לא בעצם ?
נסיעה לתחנה המרכזית. שוב צ'יקן באס. מדהים כמה אנחנו כבר מתקתקים את עניין הצ'יקן באסים פה. כאילו אנחנו רגילים מהבית ולא מדובר בג'יפה של הלייף. אפילו קיבתי הרגישה מסתדרת לה לאיטה עם הסיוט המדובר.
ואז הגענו. למעשה, מדובר בשני מתחמים. אחד אמור להיות פארק נושאי (Theme Park) עם יותר אלמנטים של לונה פארק, והשני אמור להיות פארק מים. אז הלכנו על הראשון. כמובן שהוא גם יקר יותר. פי שתיים.
הגענו חצי שעה מוקדם מידי. אז שוב. פיקניק בגן הציבורי שכלל ברובו לחם, אבוקדו, ועוד קצת אבוקדו.
כבר מהכניסה הבנתי שלא מדובר בגווטמאלה. אלא במדינה אחרת. המקום נראה כאילו השתילו בגווטמאלה חלקה טובה מארה¨ב. הכל נקי. מערבי. מתוקתק. שירותים. ממוחשב. חדש. השקעה בפרטים הקטנים. כאילו באמת מדובר בדיסנילד !! שמא עברנו מדינה ?
באתר שלהם הגווטמאלים טוענים שהכל תוכנן ונבנה על ידי מקומיים – משפט שאותי דווקא טיפה הלחיץ. דווקא הייתי מעדיף שרכבת ההרים תתוכנן על ידי אמריקאים ולא על ידי נהגי צ'יקן באסים. אמנם הם צאצי המאיה שנודעו כאסטרונומים ומתמטיקאים לא רעים בכלל, אבל בכל זאת עברו לא מעט מים מזוהמים בברזים המקומיים.
מנסה להרוויח קצת טיפים
מנסה להרוויח קצת טיפים
בכל אופן. הפארק מחולק למספר אזורים. כיכר המאיה, כיכר ספרד, כיכר איטליה, כיכר צרפת וכו'.
בכל כיכר מספר אלמנטים מאפיינים.
מקדש אלהמברה בכיכר ספרד. המזרקה המפורסמת של טרווי בכיכר איטליה. מקדש 1 מטיקאל בכיכר המאיה. והכל משוחזר יפה יפה. מועתק בצורה בהחלטה מרשימה. אלוהים נמצא בפרטים הקטנים, ויש לא מעט פרטים קטנים בפארק הזה. מדהים ממש. אז אולי גם אלוהים פה.
דגם מקדש 1 מטיקאל
עוד הקרבת אדם
המזרקה של טרווי
מה שכן הגענו ביום חמישי שכנראה מדובר ביום חלש, ובמקרה שלנו – יום חלש במיוחד. אנחנו היינו הראשונים בפארק. אה. וגם האחרונים. היו עוד כמה מקומיים. נגיד 20.. 30.. אולי 40 אבל זה כבר כולל את כל העובדים בפארק.
בתכלס – מעולם לא היה לי לונה פארק פרטי וזה מה שהיה ! מגניב טילים !
בלי לעמוד בתור. בלי לחכות. לעשות כל מתקן שוב ושוב (ושוב ושוב כמעט להקיא אחרי כל מתקן… כרגיל…).
והכי מגניב – שהיו כל כך מעט אנשים שבסוף פשוט אילונה ואני שיחקנו 45 דקות במכוניות מתנגשות. רצוף. כל החיים שלי ביחד לא הייתי כל כך הרבה זמן במוניות מתנגשות. לפעמים עם העובדים. פעם עם המנקה של האזור. עם כמה מקומיים. אח… ואנחנו היינו טובים. ממש טובים. פתחנו שם במלחמת ישראל גווטמאלה. והאמת – ניצחנו ! היה פשוט מעולה.
מה שהיה קצת פחות מעולה זה שיום אחר כך צצו ופרחו להם לא מעט סימנים כחולים בברכיים, וגם כאבים לא קטנים בשאר העצמות בגוף הדואב שלי ושל אילונה.
מלמד את המקומיים לנגן כמו שצריך
מה שכן, כרגיל אצלי, שני דברים איכזבו אותי :
1). קטן נורא. הגווטמאלים משווקים את הפארק כדיסנילנד של גווטמאלה. וולאה – קפצתם קצת מעל הפופיק יקיריי, ואצלכם הפופיק די נמוך. יש יותר מידי מסעדות בפארק הזה ופחות מידי מתקנים וחבל. תשקיעו עוד קצת רק בהפוך.
2). פארק נושאי. המקום מתיימר להיות פארק נושאי, אבל וולאה הוא בעיקר לונה פארק עםם כל מיני שחזורים יפים של מקומות מהעולם (קצת בסגנון של אפקוט בפלורידה) מסביב למתקנים. בעסה. כבר בניתם את הפרימדיה המגניבה מטיקאל אז תעשו בפנים איזו אטרקציה. רכבת פנימית. מגלשת מים מהמדרגות. אל מאיה עצבני שיורד ומקריב לבבות. העיקר שיהיה משהו ! איפה תיבת הפניות פה איפה ??
כמובן שיצאנו דקה לפני שסגרו (וסגרנו מוקדם כי לא היו אנשים מה שדי חוצפה לעניות דעתי. אני שילמתי עד 6 בערב. מה איכפת לי אם אין לכם אנשים ???).
ואז חזרנו למציאות הגווטמאלית. ממתינים בגשם לצ'יקן באס שעשה לי בחילה יותר מכל המתקנים בפארק ביחד.
זהו.
בנתיים אנחנו עוזבים את שלה. לא עשיתי בה לצערי את מה שתיכננתי. מה שכן, עשינו כמה דברים מגניבים אחרים.
הייתה קארמה שלילית לעיר הזאת עלינו. את ההוסטל, ממש לא אהבתי.הוא אמנם היה זול מאוד, אבל זה בדיוק מה שהוא היה שווה. קר כל הזמן. רוב התיירים שפגשתי גם לא ממש אהבו את העיר. עיר מכוערת.אפורה. אה, וגם כמה דברים שפשוט עלו לי על העצבים, מעבר לטראק שרציתי שיהיה ולא היה.
מקרה לדוגמא : הלכתי לי לתומי להוציא כסף בכסופמט. פעולה כבר די שגרתית שהתרחשה לה לא מעט פעמים.
הכנסתי את הכרטיס. קוד סודי. סכום מבוקש ואישור.
פתאום הכל נתקע. אין כסף. זה מילא. נסתדר. אבל אין פאקינג כרטיס !
ואין דבר יותר גרוע מזה !
לחיצות על כל מיני כפתורים. דפיקות. בעיטות עם הרגל. כלום. הכל תקוע. והכרטיס לא יוצא.
7 בבוקר. הכל סגור. הבנק נפתח רק ב- 9 ואנחנו אמורים לנסוע ללונה פארק. גודאמט !
טוב.יצאתי. צועק לעצמי ממש ממש חזק, ומקלל את כל העיר המסריחה הזאת.
בין בין, המתנתי לראות אולי אם מישהו יכנס במקרה לתא של הכספומט שלי ומשהו יקרה. להפתעתי, זה אכן קרה.
נכנסה בחורה, ניסתה להכניס את הכרטיס שלה, הוא לא נכנס, והכרטיס שלי נזרק החוצה. חזרתי מהר פנימה והיא נתנה לי אותו.
כמעט נישקתי לה את שיני הזהב שמעטרות לה את הפה…..
עוד מקרה : הייתי באינטרנט הכי קרוב להוסטל שלנו. מנסה לצרוב DVD עם כל התמונות. מגניבה הטכנולוגיה. לפני 3 שנים יכולתי רק לחלום על לצרוב DVD ולא CD.
בכל אופן. מנסה. תוקע לי את מחשב שעה. סתם מסתכל עליו כמו טמבל. אחרי 60% המחשב נופל. מסך כחול. גודמאט.
אומר על זה לבעל העסק הנביילה. הוא טוען שיש לי וירוסים. מפגר.זה פאקינג תמונות ! וחוצמזה, אם היו לי וירוסים אתה מרשה לי להכניס אותם למחשב שלך ?? פאקינג גווטמאלי דפוק !
מנסה לצרוב את השני. שוב, תוקע לי את המחשב. הפעם מצליח להגיע ל – 84%. אחרי 46 דקות שאני בוהה במסך. ואז. באופן מפתיע. שוב מסך כחול.
שעתיים וחצי שאני יושב שם כמו טמבל, ורק מסכים כחולים את מקבל.
אמרתי לנביילה שאני לא מוכן לשלם בשביל ה-DVD ושהוא יכול לקחת אותם בחזרה כי הם לא עובדים, ואני לא מוכן לשלם בשביל השירות שלא עובד. בשביל השימוש במחשב אני אשלם.
התחיל לצעוק עלי.
מילא. לא מאיים מידי. הייתה שם אמריקאית מבוגרת שמתנדבת בעיר כבר כמה חודשים שהתחילה להגן עלי. הוא התחיל לצעוק גם עליה. כיבה לה את המחשב באמצע השימוש, לקח ממנה כסף, זרק עליה את מטבעות העודף, וצלצל למשטרה.
ומדהים. תוך 3 דקות אשכרה הגיע ניידת לצעוק עלינו ! 3 דקות !! למה בארץ זה לא ככה. כאן כבר החלטתי לא לבדוק האם המשטרה תהיה איתי או נגדי. נגיד, בקובה, אין לי ספק שהיא תהיה איתי. אז נתתי לנביילה את הכסף. ושילך לעזאזל הוא וכל העיר המסריחה שלו.
פוסט הבא – קובאן
