פוסט קודם – פוארטו פרינססה
גם באל נידו, אני אתחיל מהסוף.
אם הפיליפינים הם גן עדן, אז אל נידו הוא הגן עדן של המלאכים. פשוט לא להאמין שיש מקום כזה. מי צריך 70 בתולות כשיש מקום כמו אל נידו.
עכשיו, אפשר לחזור להתחלה.
החלטנו, או יותר נכון, אישתי החדשה והיקרה, התחליטה שהיא רוצה נופש בריזורט יוקרתי. "זה ירח דבש" היא צעקה, "ובירח דבש נמצאים בנופש" הוסיפה. "נו בסדר" מילמתי. בכל זאת, צריך שלום בית. לפחות בהתחלה.
אז אני מודה, ריזורטים לא ממש עושים לי את זה, ובאופן כללי זה תמיד נראה לי סוג של התפנקות מיותרת, אבל בדיעבד נראה כאילו דעתי צריכה להשתנות.
אז מה זה אל נידו ?
העיירה הקטנה של אי נידו נמצאת בחלקו הצפוני של האי פלאוון, שנחשב אחד מהאיזורים היפים ביותר בפיליפינים. אומרים שהחופים היפים ביותר של הפיליפינים (מתוך 7,107 איים) נמצאים פה.
באזור זה, הים מלא באיים קטנים שמורכבים מסלעים שפורצים מתוך הים. בין האיים ניתן למצוא חופים מבודדים, לגונות נסתרות, מערות חבויות וחיי מרינה עשירים במיוחד. אל האיים ניתן לצאת במספר סיורים (שכולם עונים לשם Island Hoping) בין אם לשנירקול, לצלילה, לשייט בקייאקים או סתם בכדי להנות מהנוף המרהיב.
אל נידו נחשבת לפנינה של האי פלאוון ואולי למקום המיוחד ביותר בפיליפינים.
אל נידו נמצאת בצפון האי פלוואן, וההגעה לאיזור אינה פשוטה כלל. למען האמת היא די עינוי. אמנם ישנו שדה תעופה קטן הממוקם בסמוך לאל נידו, אולם הטיסות אליו יקרות בטירוף ולא היו בתקציב שלנו. רוב המטיילים מגיעים למקום דרך פורטו פרינססה בנסיעה ארוכה של 6 שעות ויותר בדרכים עקלקלות. עקלקלות מאוד. עקלקלות מידי לקיבתי הרגישה שנפלה קורבן מספר רב של פעמים באותן 6 שעות ארוכות.
אז באזור של אל נידו קיימים 4 איים באמצע האוקיינוס מבודדים בטירוף. כשעה של שיט מהאי המרכזי. בשפה שלי זה נקרא שום מקום ליד שום מקום. ניתוק טוטאלי.
בכל אי נבנה ריזורט. וזהו. אין שום דבר מעבר לריזורט על אותו האי. כלומר, יש אלמוגים, דגים, כרישים, וצוות שלם של פיליפינים שיש לו מטרה אחת בחיים – לעשות לתיירים כיף. ובריזורט שאותו אישתי בחרה, אפוליט Apulit, הם עשו לנו הרבה מאוד כיף.
אז כמובן, שכמו בהישרדות זה מתחיל בקבלת פנים מתוזמרת. שירים וריקודים. גיטרות. תופים. שייק אננס או כל פרי טרופי שקר כלשהו. נכנסים למלון. רוב אנשי הצוות למדו את השמות שלנו מראש. כאילו אנחנו כבר מכירים. איזו תחושה של יחס אישי. לא להאמין.
בקתה מהממת על הים. על עמודים. מהבקתות המגניבות שהים חושף את העמודים בשעת השפל, ומגיע כמעט עד מרפסת הבקתה בשעת הגאות. מסביב כרישים קטנים. אלמוגים. דגים. ועוד אלמוגים. ועוד דגים. כל כך יפה פה. וזהו.. אין פה כלום, חוצמזה. באמת שכלום. אז יאללה. לים ולבריכה.
אל נידו, פיליפינים
הריזורט, אמנם מעודד למנוחה ופיטום כולל, אולם הוא מציע אין ספור פעילויות להנעמת הזמן. ונעים פה. מאוד.
משחקי שולחן, כדור עף, שנורקלינג ללא סוף בכל האיים מסביב וגם באי שלנו, קיאקים, סנפלינג ושאר ירקות. עם זאת, ביום הראשון החלטנו לנוח. "בכל זאת ירח דבש" האישה אומרת. אבל אני נודלתי עם קוצים בתחת, ועל כן ביום השני התחלנו בסיורים ברחבי האוקיינוס השקט.
כמה מילים חייבים לכתוב על האוכל. יש בריזורט 3 ארוחות ביום. אמנם בעברית קוראים לזה ארוחה, אבל כל ארוחה פה היא סעודה באמת כיד המלך. סלטים, סוגי בשרים, מאכלי ים ומה לא. פשוט המון, הרבה, ובכמויות – והכל טעים. למעשה, במשך 5 ימים, לא הרגשנו תחושת רעב, אף לא קמצוץ של רעב, אף לא לרגע. קטע הזוי. במשך 5 ימים, פשוט בכל רגע נתון היינו מפוצצים באוכל. איך אפשר ככה ??
אז ארוחת בוקר, צהריים וערב, סיירנו ברחבי האי, ברחבי האיים, ושנרקלנו ללא סוף. כיף עולמי.
פעם אחת, גיוונו, והחלטנו לוותר על ארוחת צהריים מושלמת אחת, והמרנו אותה בארוחת פיקניק בחוף. פשרות זה חשוב בחיים… אז, בדיוק כמו בהישרדות, החבר'ה מהמלון הורידו אותנו בחוף לבן כלשהו, שכמובן מלא בקוקוסים וצדפות, ושם המתין לנו טבח עם אוכל, סככת פיקניק ונוף מטורף לים. אני חולם או שזאת הייתה המציאות ??
לקינוח הארוחה, המתין לנו קיאק, וכיתתנו ידינו בחזרה לריזורט. אין ספק. החיים פה זאת מתנה….
אל נידו, פיליפינים
כפי שציינתי, כל ארוחה פה זה מינימום קייטרינג טעם וצבע. מה שלא הצלחתי לאכול בחתונה שלי, השלמתי פה בריבית דה ריבית. מה שכן, היות והגענו לביקור בעונה הגשומה, אז אכלוס הריזורט לוקה בחסר. ניתן לשכן בריזורט כ – 100 תיריים, אולם בלילה האחרון שלנו רק כ – 5 בקתות היו מאוכלסות, כלומר 5 זוגות.
בשל כך, בארוחת הערב המתינה לנו הפתעה. עוד הפתעה. ארוחת שף. האורות הוחשכו בריזורט, ואכלנו לאור נרות. אין יותר בופה. אין בישול המוני. אלא ארוחת שף עם 6 מנות. יא אללה! ואיזו ארוחה. מנות מעולות. טעים. ממנה הראשונה, ועד הקינוח שהגיע הרבה אחר כך. וגולת הכותרת – סרטן ענק מקומי. שוב, אין ספק, שהחיים פה זאת מתנה אחת גדולה.
סיפור אחרון לריזורט. כפי שציינתי, המטרה של אנשי הצוות בריזורט היא פשוט לעשות לאורחים כיף. מעל הבקתה המהממת שלנו יש מצוק, שעליו מבצעים סנפלינג. בגלל שהיה לנו יום גשם אחד, לא הצלחתי להספיק לעשות סנפליג על אותו מצוק, ודווקא התחשק לי. כשמנהלת הריזורט הבינה שלא הספקתי לעשות אטרקציה שרציתי, היא שאלה את אישתי היקרה מתי בדיוק אנחנו עוזבים. "למחרת בבוקר" הייתה התשובה. "כמה בבוקר ? בסירה של 9" העמיקה המנהלת. והתשובה הייתה חיובית. אז ללא מצמוץ, מנהלת הריזורט שאלה את זוגתי האם אוכל להתעורר מוקדם ולעשות את הסנפלינג כבר ב – 6 וחצי בבוקר בבוקר. וכמובן שהתשובה הייתה חיובית.
ואז, בשביל ששמעון התייר מישראל, ייצא הכי מאושר ללא קורטוב של תסכול, מנהלת הריזורט ושני מדריכי סנפלינג התעוררו, התייצבו ליד החדר – ויאללה לעבודה. שירות של מלכים. פשוט לא להאמין. איך אפשר לחזור אחרי חוויה כזאת לסין איך ?
סנפלינג, אל נידו, פיליפינים
וזהו.. למרות שממש קיווינו שהיום הזה לא יגיע, היינו חייבים, ממש ממש חייבים, לעזוב. ושוב אותו ריטואל כמו בהתחלה. כל צוות המלון מגיע להיפרד. שירים. ריקודים. נשיקות. ידיעה ברורה שכנראה לא נתראה עוד לעולם, אבל עם תקווה סמוייה שאולי בכל זאת.. אולי בכל זאת עוד נתראה פה פעם…
פוסט הבא – טאאל, מנילה
