ארכיון | שביל הגולן ערוץ RSS למקטע זה
10 באפריל 2011

שביל הגולן – פתיחה

"שם הרי גולן, הושט היד וגע בם!
בדממה בוטחת מצווים: עצור.
בבדידות קורנת נם חרמון הסבא
וצינה נושבת מפסגת הצחור. "


שביל הגולן ? מה זה ?

שביל הגולן הוא שביל הליכה באורך כ-130 ק"מ ברמת הגולן, המהווה תוספת לשביל ישראל אשר אינו עובר ברמת הגולן ושטחי יהודה ושומרון. השביל נחנך באסרו חג שבועות, 24 במאי 2007, לאחר מבצע סימון בן חמישה חודשים של הוועדה לשבילי ישראל בחברה להגנת הטבע ביוזמת עמותת תיירות גולן.
השביל מחבר בין הר החרמון בצפון ובין מעיין עין תאופיק בדרום. רובו עובר בחלק המזרחי של רמת הגולן, באזורים פחות מוכרים ומטוילים של הגולן. מתוך השביל רק כ-30 ק"מ היו מסומנים בעבר. השביל מסומן בסימון שבילים בצבעים לבן, כחול וירוק המסמלים את החרמון, הכנרת והגולן בהתאמה.



איפה הייתי בשביל הגולן ?

מפת שביל הגולן

מפת שביל הגולן

 


ניווט מהיר


View שביל הגולן in a larger map

|| 1. יום 1 : חרמון – קיבוץ אלרום || 4. יום 4 : עינות פחם – אום אל קנטיר
|| 2. יום 2 : קיבוץ אלרום – עין זיוון || 5. יום 5 : – אום אל קנטיר – אפיק
|| 3. יום 3 : עין זיוון – עינות פחם || 6. יום 6 : אפיק – עין תאופיק

 


קצת תמונות

פיקאסה (לצפייה בגודל מלא לחץ כאן)

פליקר
Shvil Hagolan



פוסט הבא – יום 1 : חרמון – קיבוץ אלרום


 

9 באפריל 2011

יום 6 : אפיק – עין תאופיק


פוסט קודם – יום 5 :  אום אל קנטיר – אפיק


את הלילה האחרון בילינו ליד הכביש לאפיק. אמנם קיבלנו הזמנות חמות לבלות את הלילה בקיבוץ אפיק, אבל כמו שמשוגעים רבים אחרים (ואני ביניהם) טוענים "זה שובר את הרצף". בתכלס, בשביל להיות ראוי לפץ' ולתפור אותו על המוצ'ילה, צריך לסיים כמו שצריך.

אז בשורה התחתונה, "נזרקנו" בצידי הכביש, ללילה אחרון זרוע כוכבים.
באופן כללי, הצלחתי לישון על 5 מצעים שונים במהלך הטיול הזה. על שטיח, על דשא, על קקי של פרות באמצע ביצה, על חצץ ועל עשבים שוטים. העיקר שיש גיוון…

מאיה הצטרפה אלינו, ובאופן מפתיע אפילו לפני השעה שקבענו איתה השכם בבוקר, והתחלנו בהליכה. יעד ראשון – נחל מיצר.
שוב קניון. שוב ירידה חדה והליכה של כמה קילומטרים באפיק הנחל. המון שיחים, המון סבך. מים כבר אין. אבל בכל זאת יפה.
מסתבר שיש מפל מפורסם לנחל מיצר, אבל השביל לא מגיע עד אליו, ובתכלס, אנחנו כבר די עייפים, אז לא המשכנו עד אליו.
החלטנו גם לנסות לחתוך יחסית מוקדם, בשביל לנסות ולסיים את הטיול בחמת גדר. קצת רחצה בהרבה מים מסריחים (אפילו יותר מאיתנו) אבל בריאים.

בכלל, את היום הזאת עוטפת הרגשת אס"ק. או יותר נכון אס"ט. הולכים לאט יותר. יש לנו הרבה פחות ציוד על הגב. כולה 15 קילומטר ללכת. יחסית ל – 5 ימים הקודמים, ממש בקטנה. טיול שנתי של ילדים. איזה כיף. הולכים לאט יותר. עוצרים יותר. סוג של הרגשת פרידה מהטיול. הסוף הגיע. שמא אגיד תוגה ?
כל דבר נהיה "האחרון". הקפה של הבוקר – האחרון. קיפול האוהל – האחרון. כאבים ברגליים – אחרונים.

מול כנרת

מול כנרת

בין לבין, עברנו גם באזור שמסתבר שהוא מגרש למצנחי רחיפה מעל הכנרת. בגדול, בדומה לגווטאמלה ולחוויה הזכורה לטוב הודות לאילונה שהכריחה אותי לעשות את זה, רצים רצים עד קצה המצוק, בתקווה שהכל מתקתק והרוח מתאימה, וסוגרים רבע שעה בריחוף מעל הכנרת.
גם עכשיו, שנה אחרי שעשיתי את זה בעצמי, זה נראה מפחיד למדי.
3 ימים אחרי אגב, בחור אחד התרסק עם מצנח הרחיפה שלו מהמצוק. מה שאומר, שבהחלט יש בסיס איתן לפחד.

עוברים עוד כמה קיבוצים בדרך, הרבה שדות חקלאיים, מישורים ללא סוף עם נענע, קרישה ושאר ירקות. יורדים לכיוון הכנרת, תצפיות אחרונות על הכנרת המרוקנת, ומגיעים לעין תאופיק.
גם פה, איזה עין ואיזה נעליים ! אז אמנם יש איזו בריכונת בגודל של שתי גיגיות כביסה עם קצת מים זורמים, אבל לא הרבה יותר מזה.
לעניות דעתי, בכלל מדובר פה באיזה צינור מים שהתפוצץ ומזרים קצת מים. לא ברור. רק בארץ, סביב חתיכת שלולית כזאת יבנו שולחנות פיקניק, ישתלו עצים, ויוגדר פארק.
אבל, מבחינתו – העין סיפק את המטרה. מים קרים ונעימים, הרבה צל וארוחת צהריים אחרונה מלווה בטונה מעושנת.

בסופו של יום, 300 מטרים אחרונים של הליכה, והגענו לסימון השביל האחרון ! אמנם זיקוקי דינור לא היו שם, והסימון גם די מעפן (סתם על תמרור "תן זכות קדימה". לא יכלו להשקיע באיזה סימון "סוף סוף סיימתם" עם חותמת בדרכון, או משהו בסגנון ??) אבל האושר ! תחושת הסיפוק ! היה טוב !

אז מה בסופו של דבר השתנה הפסח הזה ?
140 קילומטר (אולי אפילו יותר), 98,000 צעדים כפולים, 24,500 הנפות מקל הליכה, עשרות אלפי פרחים בעשרות גוונים, אלפי פרות ומוקשים (של הפרות אני מתכוון), 44 עקיצות (יש הרבה יותר, אבל זה מגרד מידי לספור), 15 מקטעי טיול, 10 קוביאות קפה שחור בוץ חזק חזק להתעוררות, 6 ימים לא קצרים, 5 לילות קרים וטרופים, 4 התברברויות בדרך, שתי הידרדרויות מביכות על סלעים, מפה וחצי עם טעויות, ואחד שביל גולן מ-ע-ו-ל-ה.

ובשורה התחתונה, עוד חלום שהתגשם.

סימון שביל אחרון

סימון שביל אחרון

 


 

9 באפריל 2011

יום 5 : – אום אל קנטיר – אפיק


פוסט קודם – יום 4 : עינות פחם – אום אל קנטיר


מסיבה לא ברורה, כבר ביום הקודם, קרסול ימין שלי החל לעשות סימנים של זקנה מתקדמת. אמנם צעיר הוא כבר לא, אבל סך הכל יש ממנו עדיין ציפיות לא קטנות וגם תוכניות לעתיד. אז אמנם אלוהים צייד אותנו בשני קרסולים, ככה שתמיד יש רזרבי אחד, אבל בסופו של דבר שניהם נחוצים במידה די שווה במקרה של השביל. בדיעבד, אחרי הטיול, מסתבר שהתפתחה לה דלקת בקרסול, שהצלחתי להתעלם מהכאבים שלה באלגנטיות לאורך מספר רב של קילומטרים, אבל שמנעה ממני לנעול נעליים, וללכת לא כמו פצוע מלחמה צולע במשך יותר משבוע. ראבק.

גם ביום הזה החלטנו לגוון, ולאבד את השביל. גם הפעם, לאחר מעט תיזוזים מצאנו אותו בחזרה, אבל לא לפני שחרשנו שדות קוצים וזרדים, מה שיצר תוצר משנה של קילוף עור הרגליים שלי, ויישום ההבנה על נחיצותו של האפידרמיס להגנה על רקמות השוק. במיוחד, כאשר הוא מכוסה בעקיצות אדומות ומגרדות מאוד.

בהיבט נופי, היום החמישי, התאפיין בחלקים הפחות מגניבים של הגולן. המון עשבים גבוהים, שבעוד חודשיים יהיו שרופים ומפוחמים, קוצים, ברקנים, וצחיחות שהחלה לשלוט בכל מקום.

ליום הזה אפשר בהחלט לקרוא יום הקניונים, ולא מדובר בעזריאלי. בתכלס, הופתעתי. הופתעתי לראות כאלה ערוצי נחלים מטורפים בחותכים בהר לכזה עומק. אשכרה, פאקינג קניון.
מה שכן, הופתעתי לא פחות, לראות שאנחנו אמורים לתפור את כל הקניונים האלה. מה אני ? חייט ??
יורדים לערוץ, עולים מהערוץ. יורדים ושוב עולים.
פיזית, ממש לא קל. אבל מהמם. באמת מהמם.
רואים גם שבאופן כללי, האזור הזה של השביל הרבה פחות מטויל. השביל פחות ברור. הרבה יותר צר. הרבה ענפים שמפריעים. גדרות תיל שחוסמות את הדרך וצריך לקפץ ביניהן (ושאחת מהן הצליחה לפנצ'ר לי בקבוק מים יקר).

פריחה

פריחה

משהו נוסף יפה שראינו, היה הבדלי הירוק והצהוב בהרים. בגלל כל עניין ערוצי הנחלים העמוקים, נוצרו מן הסתם המון שלוחות שחלקם פונות דרום מזרח, וחלקן מערביות יותר. הצד המזרחי בשלוחות כבר צהוב צהוב ומתחיל בצחיחות הטיפוסית. הצדדים המערביים, עדיין שומרים על סוג של ירוק, למרות שגם זה עניין של זמן עד שגם הם ייכנעו ויתייבשו.

באופן כללי, ההליכות הארוכות האלה בגולן הן בהחלט גם אתגר פיזי, ולא פחות חשוב גם אתגר נפשי מנטלי. לא מעט פעמים, בהחלט עוברות המחשבות של "לעזאזל. בשביל מה ההליכה הארוכה הזאת, ולא איזה מיץ אננס בתאילנד ??".

המשכנו לנו במעבר בין הקיבוצים השונים (גבעת יואב, בני יהודה) כאשר התכנון היה להגיע לקיבוץ אפיק.

זיווגים

זיווגים

 


פוסט הבא – יום 6 : אפיק – עין תאופיק


 

9 באפריל 2011

יום 4 : עינות פחם – אום אל קנטיר


פוסט קודם – יום 3 : עין זיוון – עינות פחם


את היום הזה התחלנו, או יותר נכון, אני אישית התחלתי, בגירודים אינסופיים של הנשיקות הרבות של יתושי ביצת פחם, ובהתקפלות מהירה מהמקום. מהירה מידי אולי, כי כרגיל אצלנו אחרי עצירה, הצלחנו להתברבר בשביל ולתפור חצי שעה מיותרת של הליכה.
אם יש משהו שאני בהחלט אזכור מהיום הרביעי, זה את סימון השביל. או יותר נכון, את החוסר בסימון.
אז אמנם, השביל לא ותיק מידי, ובמיוחד השנה חידשו את הסימונים, שינו את התוואי וכו', אך עם זאת, נותרה עוד לא מעט עבודה למסמני השביל האמונים על מלאכתם.
מסיבה לא ברורה, רוב הסימונים ביום הזה, אם בכלל היו כאלו, סומנו על אבנים בגובה דשא. אפילו פחות מזה.
העניין הוא, שבתקופה הזאת, לפני שכל הגולן נחרש ונשרף, הוא מלא מלא עשבייה מטורפת, פרחים, קוצים וזרדים בגובה של מטר. מה שאומר, שכל הסימון שבילים הזה הוא קקמייקה אחת גדולה. כוסות רוח למת.
מה קרה גודמאט ? לא יכלו לשים שלט "שביל" ? בזנט ? קצת חשיבה ראבק.
הסימון הקלוקל הביא אותנו למצב שהגענו לנחל סמך, שהוא מגניב בטירוף אגב, ממש גרנד קניון בגולן, שבו הצלחנו לאבד ולמצוא את הסימון 4 פעמים, ונאלצנו לפלס דרכנו בין סלעים, בולדרים, קקי של פרות קוצים והשד יודע מה במורד הנחל. חוויה.

בסופה של הירידה הארורה, מגיעים לגשר הסורי. מדובר בפנינת חמד של ממש. בריכת מים מתוקים, שגם נראית נקייה להפליא, קרה, צל ועצים. מקום מעולה למקלחת צרפתית. היה מעולה.

פריחה

פריחה

 

פריחה

פריחה

את רוב היום הזה הלכנו עם בחור בשם אודי מילוא.
בחור באזור החמישים.

באופן כללי, המקומיים, קרי תושבי רמת הגולן, לא ממש הרשימו אותי בנחמדות שלהם. אולי בגלל שבאתי עם ציפיות, וכידוע – ציפיות גדולות זה לכריות גדולות.
אולי בגלל שהשוויתי לשביל ישראל. לא ברור.
באופן כלל, שנה שעברה, קיבלתי את ההרגשה שתושבי הגליל נחמדים וחמים. לא מעט אנשים ניסו לעזור לנו בדרך, אוכל, מים, מקום לינה.
ופה ?
כלום. גורנישט.


פוסט הבא – יום 5 :  אום אל קנטיר – אפיק


 

9 באפריל 2011

יום 3 : עין זיוון – עינות פחם


פוסט קודם – יום 2 : קיבוץ אלרום – עין זיוון


את היום התחלנו בטיפוס לחוות תחנות הרוח של הגולן בהר בני רסן. מדובר ב – 10 תחנות, שמסתבר שמפיקות איזה כמה קוט"ש ושוות כמה עשרות מליוני שקלים.
אמנם רואים את הטורבינות האלו מרחוק, והן בהחלט נראות מרשימות. מצד שני, כמו כל דבר בחיים, ברגע שמתקרבים למשהו, ורואים את הפרטים הקטנים, הוא מרשים הרבה הרבה פחות.
ובדוגרי, תחנות הרוח של הולנד יפות הרבה יותר….
באופן לא מפתיע אגב, גם ההר עליו ממוקמות תחנות הרוח, היה מוצב בעברו.
איפה שלא יורקים פה, יש מוצב. וכמובן, שמכל מוצב כזה יש נוף מהמם עם ארבעה כיווני אוויר לפחות לשתי מדינות – שלנו ושלהם…

תחנות הרוח

תחנות הרוח

 

עוד מוצב בגולן

עוד מוצב בגולן

בנקודה זאת מאיה החליטה לנטוש ולחתוך הביתה. התיישבה לה מתחת לתחנה, וחיכתה לטרמפ.
באופן כללי, יש לי את ההרגשה, ששביל הגולן משמעותית עמוס יותר משביל ישראל. הימים ארוכים יותר. הרבה יותר קילומטרים ביום. ישנים ונחים פחות. פחות מים. בגדול, מאתגר מאוד. אמנם הזדקנו בשנה, אבל זאת לאו דווקא הסיבה.

אחרי שמאיה עזבה, החלטנו לנסות להאיץ את הקצב ולהמשיך בכל יום עוד קצת. מה שהוביל אותנו ביום השלישי, להליכה ארוכה ארוכה מעייפת, ובסוף, ממש לפני השקיעה, להתנחל מחוסר ברירה בביצה מסריחה שנקראת עינות פחם. אני אישית לא ראיתי שם עין ושום נעליים. הדבר היחיד שראיתי שם, זה קצת מים מטונפים אבל עם נוכחות מרשימה וצפופה מאוד של מליוני יתושים.
הבעיה הייתה, שגם הם (היתושים) ראו אותי, ובהחלט דאגו שנכיר אישית. במיוחד הרגליים שלי. הביקור הדואב, של סך הכל שתי דקות עד שהתכסיתי כולי בבגדים, הניב למעלה מ – 40 עקיצות לרגל מיותרות בעליל.
מאז הפנטאנאל בברזיל לא יצא לי לנהל מערכת יחסים כל כך צמודה על כל כך הרבה יתושים בעת ובעונה אחת.

פריחה

פריחה

 


פוסט הבא – יום 4 : עינות פחם – אום אל קנטיר


 

9 באפריל 2011

יום 2 : קיבוץ אלרום – עין זיוון


פוסט קודם – יום 1 : חרמון – קיבוץ אלרום


אחרי לילה מדושן בשינה טובה על השטיח השעיר והאדום באלרום, התחלנו את יומנו. שתי אטרקציות צבאיות מרכזיות ביום הזה : עמק הבכא, והר בנטל.

ושוב – ירוק ירוק וירוק. כמה ירוק. שוב אין ספק, התקופה הנוכחית היא ה-תקופה של הגולן. הכל כל כך ירוק. כאילו לא מדובר בארץ ציה, ובגולן הכל כך חם צחיח בקיץ. שדות שלמים של ירוק. עצים. פרות רועות. ממש ניו זילנד. רק חסרים כמה הרים מושלגים ומאורים במקום דרוזים. מגניב ביותר.

קיבוץ אלרום

קיבוץ אלרום

משה רבנו

משה רבנו

עוברים את הר חרמונית, שהיום – מצד אחד מדובר בהר עם מוצב ישן למעלה ומדרונות ירוקים יפים וגם כמה מאגרי מי שלגים, ומצד שני מדובר בחצי הר בלבד – כי מסתבר שאת החצי השני שלו כבר חצבו והפכו לאבני טוף אדומות לאדניות ולעציצים במרחבי תל אביב. הטבע במיטבו.

עמק הבכא היה מגניב. מצד אחד ישראל. מצד שני אלה עם הזיתים והסקאדים. אנדרטה מרשימה, היסטוריה, טנק סורי ודגל. כמעט יכולתי לדמיין את אביגדור קהלני ממציא את השם "עמק הבכא" או מינימום את יאיר פרנק מעביר לנו מור"ק בקטנה.

בנוסף, פגשנו גם דרוזי חביב שבדיוק פתח את הדוכן שלו. פינוק של תירס קר מבושל עם הרבה מלח שיחפה על הטעם, קפה שהיה לא משהו בכלל, אבל הכל לווה בסיפורים מעניינים.

זה כיף לפגוש בדרך דרוזים. לי אישית, זה כמעט נותן הרגשה של חו"ל. לכאורה מדובר ב – NATIVES. וכמו תמיד, למרות העובדה שאני יכול להעביר ארוחות חג שלמות בלי להוציא מילה, ולהתנהג כמעט כמו נזיר במנזר שתקנים, דווקא בקטעים האלה אני חופר וחופר משל הייתי מקדחת בוש איכותית.

משהו מעניין שהדרוזי עם החוש העיסקי סיפר לנו. הבחור עובד במלון בנווה אטיב. חודשיים בשנה הוא לוקח חופש. למה ?
כי בחודשיים האלה הוא לרוב מוכר תירסים, קפה, מלבי ושאר מרעין בישין דרוזי בכניסה לחרמון, בעמק הבכא ובשאר האתרים הקרובים למקום מגוריו בגולן.
בנוסף, יש לו מטע דובדבנים של 3 דונם באזור בוקעתא. מסתבר שדובדבנים נורא בהייפ בכמה שנים האחרונות. הדובדבנים של הגולן נחשבים מעדן.
אז בעבר, הוא היה עוסק בקטיף דובדבנים חודשיים ומוכר אותם. בשנה האחרונה הוא מצא שיטה – במקום לקטוף אותם בעצמו, יש מספיק ישראלים שמוכנים לשלם (!) בשביל לבצע את הקטיף בעצמם, ובנוסף – הוא גם קונים את מה שקנו. גאוני.

מה שאומר, שהבחור, גם עושה יותר כסף, וגם עובד פחות קשה. מדהים. זה מה שנקרא אבא עשיר אבא עני. "האבא העני אומר – תלמד. האבא העשיר אומר – תלמד למכור".
אני מוכן למשל, שאנשים ישלמו לי בשביל לנקות את הבית שלי, במקום שאני אשלם להם.

ממשיכים לבנטל.
הטיפוס על הבנטל – תפירה בקטנה. אמנם, קצת שכחו לסלול שם שביל הגיוני שלא יעלה פשוט דוך (איך כותבים את המילה הזאת לעזאזל ??) למעלה, אבל לא נורא.

מדהים. כל פעם שאני אגיע למקום הזה – מיד יאיר פרנק יעלה בזיכרון. כולה פעם אחת היינו שם איתו, אבל בכל זאת הוא קנה את הזיכרון שלו ביושר, עם המורקים וההשראה שלו.

המקום עצמו קצת איכזב. לא מושקע מידי בפנים. כל המוצגים שהיו נעלמו. המון גריפיטי. אקיצר – די ג'יפה מה שנשאר מה המקום הזה.

בנטל

בנטל

 

בנטל

בנטל

במסגרת מנוחת הצהריים, פגשנו לא מעט מוצ'לרים בקפה של קופי ענן, שגם הוא מאכזב. בתור בית קפה יחיד במקום כזה, הייתי מצפה שיהיה בו אוכל עם מגוון קולינרי קצת יותר גדול מאשר בראוניס ומצה עם שוקולד.
שם, למדנו את אומנות העישון טונה בשמן. אמנם לא מדובר פה בהכנה מורכבת של רוסו או שגב משה, אבל בכל זאת מדובר בבישול חביב אשר מגוון את התפריט המצומצם ממילא של ארוחות הצהריים שלנו. פותחים קופסה, דוחפים נייר טואלט (עדיף לא משומש) שיספוג חלק מהשמן, ומבעירים אותו. ממתינים עשר דקות בערך, נוצרת מדורה מגניבה, ובסוף יוצאת טונה מעושנת, מ-ע-ו-ל-ה. בצבא שלי, לא עשינו את זה.

ממשיכים את היום, עוד איזה 12 קילומטר הליכה. כרגיל, ירוק ירוק. עצים. פרות. שוב, מדובר פה בנוף בואכה ניו זילנד.


פוסט הבא – יום 3 : עין זיוון – עינות פחם


 

9 באפריל 2011

יום 1 : חרמון – קיבוץ אלרום


פוסט קודם – פתיחה


טוב.

אז באיחור אופנתי של שנה, ואחרי ניסיון די כושל לבצע את המסלול שנה שעברה, התחלנו שוב, מאותה נקודת התחלה בדיוק, קופות החרמון הלא מושלג בעליל (לפחות החרמון שאצלנו), את שביל הגולן.
בנוסף גם הרכב הצועדים השתנה. הפעם בלי ליאור ורונן. אבל במקומם מאיה הצטרפה.

כלקח משנה שעברה, צמצמנו טווחים, והגענו לרמה לבלות את הלילה בקיבוץ אפיק. קמים השכם בבוקר, נוסעים לקצרין, ומשם מונית עד לחרמון. ומסתבר שדי קר שם בחרמון. אז אמנם שלג – יוק. שום שלג ושום נעליים. אבל, בכל זאת קר.
דווקא בחרמון של הסורים עדיין יש שלג. למה לא כבשנו גם אותו ב – 67 לעזאזל ??? מה עצר בעדנו אז ?

היה מגניב לראות כמה אנשים התחילו את המסלול. עשרות רבות של מוצ'ילרים. לפני צבא, אחרי צבא, אחרי תואר וגם כמה זקנים כמונו. ממש עשרות. חלקם עושים 3 ימים, חלקם 4 ואחדים משוגעים, מתכננים לעשות הכל הכל. לרוב, מדובר בצעירים יותר. ובנו.

חרמון - מתחילים את השביל

חרמון – מתחילים את השביל

 

מתחילים את שביל הגולן

מתחילים את שביל הגולן

את חצי היום הראשון ממש זכרתי. אותו מסלול. אותם ירידות חדות מהחרמון. וכמעט אותה פריחה מדהימה. המון פריחה. אמנם לעניות דעתי, משמעותית פחותה ומצומצמת מבשנה שעברה, אבל עדיין מהממת. אין ספק, זאת ה-תקופה של הגולן.

יורדים את מורדות החרמון. בדרך עוברים במזבלה של מג'דל שמס, שגם היא מוכרת משנה שעברה. אבל בניגוד לפריחה שהצטמצמה קצת, המזבלה של מג'דל דווקא גדלה יופי. כאילו היא על שמרים או חומר מנפח אחר.

בין לבין עוברים גם במסעדה, אוכלים קנפה מתובל בהרבה מי סוכר לאנרגיה וקפה. אני אישית העדפתי קולה. תמיד עדיף קולה. בין לבין, עוברים ליד ברכת רם.
בשלב הזה, בשנה שעברה, הועדה לסימון שבילים החליטה לוותר על סימון השביל, מה שגרם לנו לברבור טוטאלי של חצי יום.
השנה, נראה כאילו הועדה דווקא עשתה עבודה בכמה חודשים האחרונים, והבנו כמה התברברנו יחסית לשנה שעברה. בכל אופן, היה מדובר במסלול אחר לגמרי, ומסתבר שהועדה דווקא בחרה מסלול לא רע בכלל. אכן המסלול הנכון הרבה יותר מרשים מהליכה מיותרת לצד כביש 98. הדרך מטפסת לה לכיוון הר אודם ויער אודם, עוברת במחצבות טוף מגניבות ביותר (עם כל הנזק המתלווה בכך) וממשיכה עד בוקעתא. בדוגרי – יפה. התרשמתי בהחלט. הכל ירוק חזק כזה. ירוק בריא.
בין לבין, פגשנו דרוזי רועה צאן מבוקעתא. פינקנו את הבחור בתה חמים, והוא פינק אותנו בקצת ידע וסיפורים שסיפקו מענה להרבה שאלות חופרות שלי. חבל רק שחצי מהסיפורים שלו לא ממש הבנתי. אבל זה מה שנקרא יד לוחצת יד.

סימון שבילים - שביל הגולן

סימון שבילים – שביל הגולן

 

פריחה במורדות החרמון

פריחה במורדות החרמון

אני אישית תכננתי לישון בשדה הדובדבנים המוכר והחביב מאחורי תחנת הדלק של בוקעתא, אבל בסופו של דבר תפרנו עוד כמה קילומטרים והתברברות ותירה לחלוטין, בשביל להגיע לקיבוץ אלרום (או יותר נכון להקיף אותו מכל צדדיו) ולישון שם. אחרי 25 קילומטר, שינה על שטיח עבה דווקא נראתה אטרקטיבית ביותר.


פוסט הבא – יום 2 – קיבוץ אלרום – עין זיוון


 



© 2024 שמעון שובל (בניסטי). כל הזכויות שמורות.