פוסט קודם – יום 1 : חרמון – קיבוץ אלרום
אחרי לילה מדושן בשינה טובה על השטיח השעיר והאדום באלרום, התחלנו את יומנו. שתי אטרקציות צבאיות מרכזיות ביום הזה : עמק הבכא, והר בנטל.
ושוב – ירוק ירוק וירוק. כמה ירוק. שוב אין ספק, התקופה הנוכחית היא ה-תקופה של הגולן. הכל כל כך ירוק. כאילו לא מדובר בארץ ציה, ובגולן הכל כך חם צחיח בקיץ. שדות שלמים של ירוק. עצים. פרות רועות. ממש ניו זילנד. רק חסרים כמה הרים מושלגים ומאורים במקום דרוזים. מגניב ביותר.
קיבוץ אלרום
משה רבנו
עוברים את הר חרמונית, שהיום – מצד אחד מדובר בהר עם מוצב ישן למעלה ומדרונות ירוקים יפים וגם כמה מאגרי מי שלגים, ומצד שני מדובר בחצי הר בלבד – כי מסתבר שאת החצי השני שלו כבר חצבו והפכו לאבני טוף אדומות לאדניות ולעציצים במרחבי תל אביב. הטבע במיטבו.
עמק הבכא היה מגניב. מצד אחד ישראל. מצד שני אלה עם הזיתים והסקאדים. אנדרטה מרשימה, היסטוריה, טנק סורי ודגל. כמעט יכולתי לדמיין את אביגדור קהלני ממציא את השם "עמק הבכא" או מינימום את יאיר פרנק מעביר לנו מור"ק בקטנה.
בנוסף, פגשנו גם דרוזי חביב שבדיוק פתח את הדוכן שלו. פינוק של תירס קר מבושל עם הרבה מלח שיחפה על הטעם, קפה שהיה לא משהו בכלל, אבל הכל לווה בסיפורים מעניינים.
זה כיף לפגוש בדרך דרוזים. לי אישית, זה כמעט נותן הרגשה של חו"ל. לכאורה מדובר ב – NATIVES. וכמו תמיד, למרות העובדה שאני יכול להעביר ארוחות חג שלמות בלי להוציא מילה, ולהתנהג כמעט כמו נזיר במנזר שתקנים, דווקא בקטעים האלה אני חופר וחופר משל הייתי מקדחת בוש איכותית.
משהו מעניין שהדרוזי עם החוש העיסקי סיפר לנו. הבחור עובד במלון בנווה אטיב. חודשיים בשנה הוא לוקח חופש. למה ?
כי בחודשיים האלה הוא לרוב מוכר תירסים, קפה, מלבי ושאר מרעין בישין דרוזי בכניסה לחרמון, בעמק הבכא ובשאר האתרים הקרובים למקום מגוריו בגולן.
בנוסף, יש לו מטע דובדבנים של 3 דונם באזור בוקעתא. מסתבר שדובדבנים נורא בהייפ בכמה שנים האחרונות. הדובדבנים של הגולן נחשבים מעדן.
אז בעבר, הוא היה עוסק בקטיף דובדבנים חודשיים ומוכר אותם. בשנה האחרונה הוא מצא שיטה – במקום לקטוף אותם בעצמו, יש מספיק ישראלים שמוכנים לשלם (!) בשביל לבצע את הקטיף בעצמם, ובנוסף – הוא גם קונים את מה שקנו. גאוני.
מה שאומר, שהבחור, גם עושה יותר כסף, וגם עובד פחות קשה. מדהים. זה מה שנקרא אבא עשיר אבא עני. "האבא העני אומר – תלמד. האבא העשיר אומר – תלמד למכור".
אני מוכן למשל, שאנשים ישלמו לי בשביל לנקות את הבית שלי, במקום שאני אשלם להם.
ממשיכים לבנטל.
הטיפוס על הבנטל – תפירה בקטנה. אמנם, קצת שכחו לסלול שם שביל הגיוני שלא יעלה פשוט דוך (איך כותבים את המילה הזאת לעזאזל ??) למעלה, אבל לא נורא.
מדהים. כל פעם שאני אגיע למקום הזה – מיד יאיר פרנק יעלה בזיכרון. כולה פעם אחת היינו שם איתו, אבל בכל זאת הוא קנה את הזיכרון שלו ביושר, עם המורקים וההשראה שלו.
המקום עצמו קצת איכזב. לא מושקע מידי בפנים. כל המוצגים שהיו נעלמו. המון גריפיטי. אקיצר – די ג'יפה מה שנשאר מה המקום הזה.
בנטל
בנטל
במסגרת מנוחת הצהריים, פגשנו לא מעט מוצ'לרים בקפה של קופי ענן, שגם הוא מאכזב. בתור בית קפה יחיד במקום כזה, הייתי מצפה שיהיה בו אוכל עם מגוון קולינרי קצת יותר גדול מאשר בראוניס ומצה עם שוקולד.
שם, למדנו את אומנות העישון טונה בשמן. אמנם לא מדובר פה בהכנה מורכבת של רוסו או שגב משה, אבל בכל זאת מדובר בבישול חביב אשר מגוון את התפריט המצומצם ממילא של ארוחות הצהריים שלנו. פותחים קופסה, דוחפים נייר טואלט (עדיף לא משומש) שיספוג חלק מהשמן, ומבעירים אותו. ממתינים עשר דקות בערך, נוצרת מדורה מגניבה, ובסוף יוצאת טונה מעושנת, מ-ע-ו-ל-ה. בצבא שלי, לא עשינו את זה.
ממשיכים את היום, עוד איזה 12 קילומטר הליכה. כרגיל, ירוק ירוק. עצים. פרות. שוב, מדובר פה בנוף בואכה ניו זילנד.
פוסט הבא – יום 3 : עין זיוון – עינות פחם