אוסטרליה באמת מדינה שונה מבחינתי. פעם ראשונה שנסענו למדינה כל כך מערבית, כל כך מתקדמת, כל כך מטופחת ולתקופה כל כך ארוכה. יש בה את כל הטוב של העולם המערבי, בסינון הסחלה האמריקאי. נראה כאילו משהו עובד נכון במדינה. מדינת ה – NO WORRIES MATE. הכל מסודר. מתוקתק. מובן. תהליכים מוגדרים. אדיבות לתיירים. תחבורה ציבורית. פשוט הכל שורק שם. בחיים שלי לא נתקלתי בטיול של 23 ימים, שלא הייתה תקלה אחת ! בלת"ם. משהו שקרה בדרך. פשוט כל הגלגלים משומנים.
האוסטרלים אדיבים. חייכנים. נחמדים. נחמדים באמת ולא בסגנון צבוע אמריקאי. מצד שני האוסטרלים כן לקחו מהאמריקאים את הסדר. הארגון. ייקיות מסויימת.הבעיה היחידה של אוסטרליה היא המרחק המטורף שלה מהעולם. מדינה כל כך מדליקה, מערבית, מתקדמת. לו רק היא לא הייתה במרחק של יומיים טיסה. ולחשוב שעד לפני 150 שנה היה מדובר במסע של 4 חודשים באוניית מפרש… לכיוון. לו רק היו טיסות ישירות לאוסטרליה. מצד שני, כנראה החסם הגדול הזה, זה בדיוק מה ששומר עליה כפי שהיא.
אז מה עובד נכון באוסטרליה נכון ?

1. כמה מילים על נגישות.
כשמסתובבים עם עגלה, פתאום מבינים את בעיית הנגישות. נגישות למדרכות, מדרגות. כניסה לבנייני ציבור. כניסה לבניינים פרטיים. כניסה לבתי מלון. כניסה לתחנות אוטובוס. מדרכות רחבות. מדרכות צרות. ירידה מהמדרכה לכביש. עלייה מהכביש למדרכה. מעבר באיי תנועה. פתאום, כשמסתובבים עם עגלה מבינים את האתגר. מבינים מאוד את אתגר הנכים עם כסאות גלגלים ואת הכאב היום יומי שלהם.
אבל באוסטרליה ? הכל הכל הכל מונגש. פשוט הכל. בחיים לא ראיתי מדינה מונגשת כל כך. תמיד תהיה עלייה עם שיפוע ליד מדרגות. אם יש מדרגות נעות תמיד תהיה מעלית. מדהים לראות את כמות המעליות המפוזרות ברחובות ומנגישים כל פרט בעיר. המעברים מהמדרכות לכביש. חלק כמו חמאה.
ולא מדובר על נגישות רק בערים הגדולות. לא רק בסידני, או מלברון. כל כפר, כל עיירה, כל יישוב כלשהו – הכל באותו סטנדרט גבוה עד כדי בלתי אפשרי. מ-ד-ה-י-ם!2. פארקים / עמדות ברביקיו.
האוסטרלים אוהבים בשר. בעבר, התפריט שלהם באמת הורכב אך ורק מבשר. מתובל בבשר. נראה כאילו תרבות הבשר מאמת מושרשרת ב – DNA שלהם. כמות עמדות הברביקו המפוזרות בפארקים הציבוריים גם היא פשוט מהממת. כל פארק ציבורי, כל גינה, כל חניון קרוואנים – נקודות נקודות של עמדות ברביקו פתוחות לציבור הרחב. פלנצ'ות, גז, שפכטלים. הכל מוכן ומזומן. רק להביא בשר ולהכין אוכל.3. שירותים ועמדות החתלה.
גם פה, פלא עולם. כל כך הרבה שירותים ציבוריים מפוזרים ברחבי אוסטרליה. בבנייני ציבור, בניינים פרטים, ברחוב וכמובן – בכל פארק/גינה ציבורית. הנראות ? הנקיון ? הלוואי והשירותים אצלי בעבודה היו נראים כמו אחרון השירותים הציבוריים בעיירה הכי נידחת במדינת ויקטוריה. הכל כל כך נקי, מבריק. תמיד יש מים זורמים. תמיד יש נייר טואלט. אסטתי. מבהיק. באמת פלא !
וכמה שהמדינה נגישה לעגלות (AKA #1), אז גם כם השירותים. בכל כך הרבה מבנים יש שירותים ייעודים להחלפת חיתולים עם כורסאות ומשטחי החתלה. ובמקומות שאין, אז תמיד יהיה משטח החתלה בשירותי הנשים ולרוב גם אצל הגברים. למעשה, כמעט כל מבנה באוסטרליה נראה כמו שירותי הילדים של איקאה. באמת פלא.באופן כללי זה מדהים לראות איך מדינה, יחסית קטנה מבחינת כמות התושבים (בסהכ 22 מליון (!)), מצליחה לתחזק את עצמה בצורה כל כך יפה. כל כך מדוגמת. כל כך מערבית ומתקדמת. מאיפה הכסף? מאיפה כוח העבודה ?

4. מהגרים.
אמנם אוסטרליה היא מדינת מהגרים במהותה (במיוחד לאור העובדה שהם הרגו כמעט את כת האבוריג'ניים), אולם נראה כאילו אין להם "בעיית מהגרים" כפי שאנחנו מתייחסים אליה. אין בעיית שנאת מהגרים. לפחות מבחינת הנראות הכללית. האוסטרלים בטח אומרים לעצמם – "המהגרים עבדו כל כך קשה בשביל לקבל ויזה, ירקו דם במילוי טפסים מכאן ועד אללה איסטור, אז לפחות את קשיי היום יום נחסוך מהם". ההכלה שלהם והקבלה שלהם את האחר – כנראה מושתתת בתוך ה – DNA. וכנראה מקלה על ההיטמעות בתרבות הארגונית האוסטרלית.
אמנם במלבורן יש את צ'יינה טאון. אבל נראה כאילו המהגרים לא מקימים לעצמם גטאות. שכונות. לא מסתגרים בתוך עצמם. לא בונים קומונות ומתנכרים למדינה אשר קיבלה אותם. אולי כל כך מהגר הוא מיעוט בפני עצמו, בניגוד להגירה המאפיינת את אירופה וארה"ב.

5. צרות היום יום.
בכל אזור/מדינה הרכב האוסטרלים שונה מן הסתם. באזור הכפרי יותר, מלא החוות, הצרות של האוסטרלים הדהימו אותי. אותם מטרידה בעיקר בעיית ה"מתי יגיעו לווייתנים לאזור הגלישה". ציטוט מדוייק מפיה של בעלת חווה לגידול באפאלו. מדהים. איפה חותמים פה על טפסי ההגירה ?

6. גולשים.
איפה שלא מסתכלים בים רואים גולשים. בשעות הבוקר. אחרי הצהריים. הערב. כשקר. כשחם. כשיש גלים. כשאין גלים. כשהים שטוח ומפולס למשעי. תמיד רואים כמה נקודות שחורות בים (כי הם לבושים בחליפות צלילה מלאות. הים קפוא בדרום), גולשים מנסים לתפוס גלים.

7. איזון בין עבודה לחיים. 8/8/8
אחד ממדריכי הטיולים שלנו במלברון טען כי הם המציאו את שיטת ה – "8 שעות עבודה, 8 שעות חיים פרטיים, 8 שעות מנוחה". וזה מדהים לראות את זה בשטח. במלבורן, חנויות נפתחות בשעה 10:00 ונסגרות בשעה 18:00.
בסידני, ב – 17:00, המעליות בבנייני המשרדים עמוסות לעייפה בדרכן למטה, ומרוקנות לגמרי בדרכן למעלה.
ומשעה 17:05 – כל הבארים בקומות הקרקע של בנייני המשרדים מפוצצים בלובשי חליפות, מקטורנים, חולצות מכופתרות, שותים בירה וסוגרים את יום העבודה.
מסעדות ?
בארץ, מתי הולכים למסעדה ? 20:00 ? 20:30 ?
אבל באוסטרליה ? אין מה להגיע למסעדה אחרי 19:30. מי שמגיע ב – 19:30 – ממש חי על הקצה.
בעיירות בגרייט אושן רוד בכלל אין אורות ברחובות. המסעדות, בשעה 20:00 כבר נעולות. אין יוצא ואין בא. כולם בבית ישנים.
במלבורן חיפשנו באר לשתות בירה. הגענו למקום שאמרו לנו ש "We are open until late". כמה זה "Late" שאלנו אותם ? "Really Late. Until 23:00"…
פשוט מדהים.

8. מזג אוויר.
גם פה – אוסטרליה מצטיינת. כולם אומרים שבברלין מגניב. זול. טוב לחיות. אמסטרדם מהממת. יהפיפה. אנשים טובים. אבל מי לעזאזל רוצה לחיות שם בחורף ? מי רוצה לגור במדינה בה מטריה היא מצטרך חובה והכרחי כמו מסטיק אחרי לחם שום ? בדיוק כמו שחווה אלברשטיין טוענת כבר שנים ארוכות – החורף לא משהו בלונדון. אבל באוסטרליה ? גם את זה פתרו. מזגו אוויר מעולה. בקיץ לעיתים חם מידי אמנם, ויש את כל עניין שריפות היער האדירות שלהם, אבל לפחות אין שם לחות תל אביבית בחודש אוגוסט.

9. יוקר המחייה.
ברור שחייבם להתייחס לנושא, במיוחד לאור התהליכים הרקובים המתרחשים אצלנו בעשור האחרון. אני צריך להמשיך לחקור ולחפור בנושא, אבל אין ספק שיש משהו מאוד מעניין בנושא הזה באוסטרליה. אוסטרליה, אין ספק, היא מדינה יקרה. יקרה למחייה. יקרה לטיול. מדינה קפיטליסית. עם זאת, ברגע שמתרגמים את המחירים שלה למחירי ישראל – פתאום השד לא נראה נורא כל כך.
עלות טיול של 3 שבועות באוסטרליה הינה נמוכה משמעותית מעלות טיול בישראל. למשל : מלונות מעולים במרכז מלבורן – 130$ אוסטרלי(390 ש"ח). מלונות דרכים/צימרים מעולים בעיירות שבמדינת ויקטוריה 100-140$ (300-400 שח). בארץ – צימר ב – 400 ש"ח יהיה חדרון דלוח מלא עובש בדרום תל אביב עם מקלחת באמצע רחוב נווה שאנן.
דלק – כמובן שחצי מחיר. מסעדות פועלים – 30-40 ש"ח. מדד מקדולנד – 10-12$ (30 – 36 ש"ח). סופר – בגדול מחירים כמו בארץ. בקיצור- לטייל משמעותית זול יותר.
מעבר לטיול, מה לגבי לחיות ?
אז ברור שצריך לשבת ולחקור את הנושא הרבה יותר לעומק, אבל כמה באזזוורדים:
דירת 2 חדרים + חנייה במרכז מרכז סידני – עולה לחברנו 3000$ (9000 ש"ח). דירת 2 חדרים במרכז תל אביב מעופשת ומתפוררת ללא חנייה – 5,500 ש"ח. דירה 3 חדרים מתוקתקת, עם גג מטורף ונוף לכל נמל סידני הממוקמת באזור הצפוני של סידני, מרכז 3 תחנות מטרו – עולה לחברנו 3200$ (9600 ש"ח).
דירת 3 חדרים יחסית חדשה, עם חנייה עולה בפרבר תל אביבי 7,000 ש"ח.
על פניו נשמע יקר. עם זאת, מדובר בסידני, העיר היקרה ביותר באוסטרליה. במלבורן שכר הדירה זול יותר.
השכר הממוצע באוסטרליה הינו 6,500$ לחודש. השכר הממוצע אצלנו ~9,000 ש"ח.
שכר מינימום באוסטרליה 4,000$ לחודש. שכר מינימום אצלנו – ~5,000 ש"ח.
על כן, היחס בין השכר הממוצע/מינימום באוסטרליה לעלות הדירה משמעותית טוב יותר מהיחס בישראל.
ברור שצריך לשבת על מאמרים כלכליים לחקור נושא של מס הכנסה, זכויות סוציאליות (חופשת הלידה למשל באוסטרליה קצרה – כחודשיים), אבטלה, עלויות של רכישת דירה וכדומה, אולם על פניו נראה כי יוקר המחייה שם מאוזן הרבה יותר מאצלנו.

 

אז טיול עם טליה – אי אפשר שלא להשוות אותו לטיולים הקודמים. כל טיול הינו חוויה חדשה.
כמה תובנות אישיות :

1. הויזות, אוי הויזות – נראה כאילו האוסטרלים לא ממש רוצים שישראלים יגיעו לטייל. בכל גיל. אפילו בגיל שנה וחצי (בהתחשב בעובדה שהייתי צריך לספק את פרטי חשבון הבנק והחסכונות של טליה במהלך תהליך הוצאת הויזה). תהליך הוצאת הויזה הוא אחד התהליכים הבירוקטיים המזוועים שפגשתי. האטימות, הניכור, בזבוז הזמן, הכסף בשילוב עם חוסר האכפתיות שהתהליך מקרין גרמו לי ל TURN OFF מטורף לפני הטיול.
התהליך משדר לי "יקירי, אתה ממש ממש צריך לרצות הגיע לאוסטרליה". הוצאנו את הויזה בצורה עצמאי, ~400 ש"ח, לכניסה חד פעמית עם תוקף ל – 3 חודשים. תהליך שהתמשך קלנדריית כחודשיים המלווים בלחץ האם הויזה תאושר/לא תאושר, מה יהיהו הפידבקים. עם אין מי לדבר. אין את מי לשאול בשגרירות. Dont Call us, we call you. האוסטרלים אומרים "אל תקנו כרטיסי טיסה לפני שיש ויזה". מצד שני הם אומרים "תתחילו את התהליך של הויזה צמוד ככל האפשר לזמן הנסיעה, היות והתוקך של הויזה הינו כ – 3 חודשים". בשורה התחתונה, הם אומרים "תקנו כרטיסי טיסה שבוע בערך לפני שאתם רוצים לטוס". ברור…. צריך רק למכור כלייה בשביל לממן כרטיס טיסה לישראל במידה ורוכשים אותו שבוע מראש…. פייר, לא ממש ברור לי למה העינוי הזה נדרש.2. ציוד.
אויש. בכמה ציוד מדובר. כל טיול עם טליה הינו טיול לוגיסטי שונה. פעם זה היה טיול שמתבסס על הנקה. עגלה. סל קל. הילדה לא זוחלת. נשארת במקום.
הפעם, טיול שמותאם לילדה גדולה. הולכת בלי סוף. אוכלת הכל, אבל צריכה בקבוקים. מנשא גב. מושב לאמבטיה. אבקה. חיתולים. בגדי ים. מגבונים. בגדים למזג אוויר חם ולח. בגדים למזג אוויר קר. שמיכה. טאבלט. ספרים. משחקים. תרופות בלי סוף. מזוודה לטליה ומזוודה לנו. משקל כבד. התנהלות כבדה. תקורת אריזה בכל יום. חתיכת מטלה.

3. שינויים, שינויים, ועוד קצת שינויים.
מדהים לכמה שינויים טליה הייתה צריכה להתרגל ב – 3 שבועות. להפסיק את שגרת המטפלת (לקום ב – 7, בקבוק, גינה, ארוחה, שנץ ידה ידה ידה), מטוסים, ג'ט לג, אנשים שונים, מיטות חדשות, שפות חדשות. לראות את ליעד ואותי במשך 24 שעות ביממה. בצורה אינטנסיבית כל כך. לישון איתנו במיטה. כל יום להחליף מיטה. להחליף את הריח המוכר. ל
נסיעות ארוכות כל כך ברכבים. באוטובוסים. מוניות.
בגרייט אושן רוד, ב – 9 ימים החלפנו 9 מלונות. איך אפשר להשוות את הקושי שלנו בלעבור ממקום למקום לקושי שלה להכיל את המעברים האינטסיביים ממקום למקום ?
שינויי מזג אוויר; התחלנו בחום והלחות הבלתי נסבלים של הונג קונג, לרוחות המקפיאות של קנגרו איילנד, לגשמים של אדלייד וללחות והפיח הנוראיים של בנגקוק. כל כך הרבה סוגים של כלי רכב. מטוסים. מוניות. רכב פרטי. תוק תוק בבנגקוק. חוויות, מראות, והתמודדיות חדשות שוב, שוב ושוב.
נראה כאילו כל יום אצלה הכיל שינויים המקבילים לשנה של אדם בוגר. חבל שטליה לא תזכור כלום מכל הסיפור הזה…

4. החוויות של האחר.
בהמשכה של נקודה #3, מדהים לראות כמה חוויות טליה הייתה צריכה לעבור ב – 3 שבועות.
נופים, מראות, נסיעות. אנשים ! כל כך הרבה סוגים של אנשים. לבנים, שחורים, מלוכסנים, בלונדיניים. מהגרים מאפגניסטן, איראן, ישראל, סין, לאוס. תאילנדים שלא מפסיקים לגעת בה ולשחק איתה.

חיות ! טליה ראתה כל כך הרבה חיות שהיא מעולם לא ראתה. לא רק במציאות, אלא בכל הספרים/משחקים שסובבים אותה. באיזה ספר ילדים מראים קואלה ? קנגרו ? אריות ים ? הרי הכל אצלנו מסתכם ב"כלבים, חמורים, סוסים וחתולים". בספרים אקזוטיים יותר מוסיפים גם תמונות של פילים, אריות ונמרים.
מעברלשאלות הסטנדרטיות של "טליה, איך עושה כלב? טליה, איך עושה חתול?" עכשיו היא גם יודעת להגיד "טליה, איך עושה כלב ים? טליה, איך עושה קואלה?".

אוכל !! כמה מאכלים חדשים היא ראתה. הריחה. נגעה. זללה. חשה. חוותה. מדאמפלינג סיני, דרך ציפסים במקדולנד (שהיה לה הכי טעים), המבורגרים (שהיו עשויים גם מקנגרו), מרק קארי ירוק תאילנדי ובננה לוטי. שייקים ! אננס, מנגו, בננה, קוקוס. כל כך הרבה פירות חדשים. טליה אכלה (ותכלס, גם אנחנו) ב – 3 שבועות טעמים שאנשים לא אוכלים לעיתים גם ב – 30 שנה.

ואצלי ? כל כך הרבה חוויות חדשות בצורה ישירה, בשילוב עם החוויות שזכיתי לחוות בזכות טליה. דרך טליה. בעזרתה של טליה. החוויה של לחוות את החוויה דרך מישהו אחר, דרך עיניו של האחר, תחושותיו של האחר, ולהנות מהחוויה לא פחות, היא התבגרות עצומה.

5. אני.
אחד האתגרים הגדולים בטיול מעין זה – זה ה"אני". האינדוודואל. יש מעט מאוד זמן לעצמי. בטיולי עבר, תמיד לקחתי ספרים. בלעתי ספרים. מינימום ספר אחד לשבוע. לפעמים שניים. קראתי המון על המדינה. לונלי פלנט. אינטרנט.
אבל לטייל עם טליה זה שונה. הזמן מתצמצם. מאוד. העייפות מתרחבת. אין הרבה זמן לחשוב. אין זמן להיות לבד. להיות בשקט. הזמן של השקט מוקדש באופן טבעי לשינה. הקטע האירוני הוא, שלא הרגשתי צורך בזה. בניגוד ליום יום בארץ, לא סבלתי מהחוסר בזמן של ה"אני". לא ממש הרגשתי בו צורך. לא הייתי זקוק לו. היה לי את הכאן ועכשיו.

6. קשב הורה ילדה.
אצלי, טיולים, זה תמיד כאן ועכשיו. הניתוק הטוטאלי הוא מדהים.
כל היום יום נשאר מאחור. בארץ. בטיים זון אחר. אז אמנם עכשיו יש טלפונים, מיילים, ווסטאפ ושאר מרעין בישין. אולם, לי אישית זה לא מפריע לניתוק המחשבתי, להפרדה ולההנאה מהכאן. ולא פחות חשוב – מהעכשיו.
בפאן ההורי – הניתוק הזה הוא כל כך משמעותי. הכאן והעכשיו השתדרג והפך להיות כאן ועכשיו עם טליה. הפניות המחשבתית והמיקוד שלי כהורה כלפיה (וכפועל יוצא הקשב שנוצר) – זה משהו שלא היה לי חודשים בארץ. העובדה שיש זמן להאכיל אותה, לאכול איתה, להרדים אותה, להירדם איתה. שאין מייל דחוף לקרוא במקביל. העובדה שאין מצגת מציקה להכין. העובדה שסדר היום גמיש. שאין חוקים ברורים לעבוד לפיהם. רק חוקי היום. חוקי התחושה. הכאן ועכשיו. שכל כולנו יכולים רק להנות מה BEING. חוויה לא נורמלית.

ולסיום…
היום. היום הזה.
היום הזה של "אחרי החגים", שבמשך 11 השנים האחרונות (פרט לפספוס אחד), תמיד מלווה תוגה. גולה קטנה שתקועה בגרון. עצבות של חזרה לשגרה. אבל כזאת, שמלווה בשמחה על עוד טיול שהושלם. על עוד תרבות שנלמדה. על עוד יעד שהושג. והכי חשוב – על עוד זכרון שנחקק.
והפעם, סוף סוף גם הגשמה של חלום קטן אישי בן 11 שנים – ביקור בכל 7 היבשות בעולם ו – 50 מדינות הפזורות בהן.
יש שאומרים, שהבסיס הפשוט ביותר של אדם – זוהי התשוקה להרפתקה מסקרנת. האושר האמיתי בחיינו מגיע מהיתקלויות בחוויות חדשות. לפיכך, אין אושר גדול יותר מלחוות חוויות רחבות אופקים, ולדעת שבכל יום שחל, זורחת שמש שונה וחדשה באורה מזו אשר זרחה במקומה קודם לכן.
ויש שאומרים, שהאושר הוא אמיתי רק כאשר הוא קורה במשותף (Happiness is only real when shared).
והפעם, הוא קרה רחוק רחוק מפה, ובמשותף + 2, עם נשות חיי האהובות שהצליחו להכיל אותי במשך 3 שבועות…

אל מלבורן הגענו מעט שבעים. מעט עייפים. מעט באס"ק. החזרנו את הרכב אחרי 6 ימי נסיעה ארוכים, המון המון טבע, המון חיות בטבע. מדהים. בנוסף, את רוב האטרציות העירוניות עשינו בסידני. האקווריום, גן החיות, תצפיות וכו'.

אז התרכזו פשוט ב"להיות". ב – BEING. בשוטטות ברחובות, בסריקת חנויות נעליים (לא בשבילי.. לאישתי..).

אבל בכל זאת, מה כן ראינו במלבורן ?

H&M. כן כן.. הזוי ככל שזה יישמע, אמנם הכוונה לחנות הבגדים, אולם מדובר למעשה בסניף הכי יפה של H&M שראיתי עד היום. סניף שמקור היה בניין הדואר הראשון של מלבורן וממוקם במדרחוב הקניות הראשי של העיר. סניף פשוט מהמם. בניין ישן, משומר ומשופץ, רצפות עץ עתיקות, ציוד עתיק. פשוט מדהים. לא להאמין שאשכרה מדובר בחנות בגדים…

משהו שמאפיין את המדרחוב היא כמות נגני הרחוב. למעשה לא רק כמות נגני הרחוב, אלא איכותם. כל נגן רחוב שפגשנו – הוא פשוט אמן. מדהים כמה מקצועיים הנגנים שם.

יום למחרת, כשעשינו סיור בעיר, למדנו שלמעשה לא מדובר בסתם נגני חרטבונה שמופיעים ברחובות, אלא כל נגן כזה עבר אודישן בעיריית מלבורן, וקיבל אישור לנגן ברחוב. אשכרה מדובר בדה וויס של רחובות העיר.

דבר שני – שוק ויקטוריה. מדובר בשוק מקומי גדול. בעקרון, גרסה די ענקית של שוק הכרמל. בגדים, מזכרות, ירקות, לחם, בשר ועוד. אמנם שוק הכרמל, ענק, אבל עשר רמות מעליו. מאוד אסטתי. מאוד נקי. כתייר, מאכזב מעט מבחינת כמות חנויות המזכרות האוסטרליות שבו.

 

בצהריים – סיור הליכה חינם. אני מת על סיורי ההליכה האלו. כשאזדקן ואהיה מובטל הייטק, כנראה אעשה גם את זה. הסיור הזכיר מאוד את הסיור הליכה חינם שהיה לנו בקרואטיה לפני שנתיים. הסיום היה סיום זהה. גשם זלעפות. קור אימים. ובגדים רטובים. מבאס משהו…

בחלק שהספקנו להיות בסיור עברנו בבית הפרלמנט. בית הפרלמנט שוכן ב"אזור הפרלמנטרי", המבנה נחשב לאחד מבנייניה העתיקים ביותר של מלבורן, כשלצדו בניינים ציבוריים ופארקים. הבניין המפואר שימש בעבר כמקום מושבו הזמני של הפרלמנט הלאומי עד להשלמת הבנייה של המשכן החדש בבירה קנברה. כיום, הוא מהווה תזכורת לעושרה המופלג של מלבורן בימי הבהלה לזהב. פייר, באמת יפה.

יום למחרת – מרגישים את סוף הטיול באוויר.

לאות. עייפות. אולי אפילו קצת שובע ? תמיד הסוף מרגיש ככה.

בכל אופן, אחרי הגשם המטריד של אתמול, היום השמש זרחה. אז הזדנגפנו בכיכר הפדרציה של העיר. צופים ומרכלים על העולם. קפה. עוגה. ושמש נעימה.

מולנו ניצב בגאון מגדל בניין יוריקה (Eureka Tower), מבין הבניינים הגבוהים בחצי הכדור הדרומי. מהקומה העליונה של המגדל, העשוי זכוכית, ישנה תצפית על העיר כולה, שגם היא – התצפית הגבוהה ביותר בחצי כדור הארץ הדרומי.

באופן כללי, באוסטרליה, קיימים הרבה מאוד שיאים המכילים את הדיסקליימר הקטן "בחצי כדור הארץ הדרומי".

אז בחזרה לתצפית. על פניו, נשמע כאילו מדובר בתצפית ממש גבוה, והתואר מרשים מאוד, אולם ברגע שמבינים שרק 10% מאוכלוסיית העולם גרים בחצי כדור הארץ הדרומי, והאוכלוסייה הזאת כוללת חצי מיבשת אפריקה, ואת האזורים הפחות מאוכלסים של דרום אמריקה, אז לפתע התואר מאבד מעט מהיוקרה שלכאורה הייתה לו.

בקיצור, שבענו קצת מתצפיות שעולות הון, והסתפקנו בצפייה בבניין מלמטה…

בין לבין עוברים בספרייה הציבורית של העיר. עוד מבנה מהמם ביופיו. ספריות באופן כללי בעיני הינן מבנים כל כך ערכאיים. אמנם בתור ילד חנון אהבתי מאוד לקרוא ספרים, להתרגש מהשקט בספרייה, להריח את הספרים הישנים ולהפליג בדמיונות על ארצות רחוקות בעזרתו של ג'ול וורן. אבל אז – מי בכלל שמע על דבר כזה אינטרנט ?? אולם היום ? מי בכלל הולך לספרייה ?

עם זאת, ספריות מהסוג של הספרייה בסידני, הינן כמו כנסיות. מלאות הידור ואווירת קודש כזאת. בתכלס, היום זה נראה יותר כמו סניף של WeWork. המון שולחנות עץ עתיקים וכבדים, והרבה מאוד לפטופים.

בספרייה מצוי מוזיאון קטן המוקדש להיסטורייה של מלבורן בכלל, ולנד קלי ובמרכזו המגן שלו בפרט.

אז המגן הפלאי משהו בעיני האוסטרליה, שמחורר מכמות הכדורים שנורו לעברו של נדי קלי, ממוקם בספרייה בדו ובהדר לעיני הציבור.

אחרי הצהריים הספקנו להגיע לפארק פיץ' רוי.

כמו כל פארק באוסטרליה, גם פה מדובר בפארק מהמם ומטפוח למשעי. המון שדרות עצים, פרחים ססגוניים ושרכים, פינות חמד קטנות והרבה ירוק.

אחת האטרקציות המרכזיות בגנים (בעיני – האטרקציה המרכזית) הוא בית משפחת קפטן קוק, הנמצא בפינת הפארק, לא רחוק מהכניסה המרכזית שלו. הבית, נבנה במקור באנגליה. לפני 80 שנה, אחד מעשירי מלבורן הצליח לקנות את ביתו של ג'יימס קוק, ובמבצע לא פשוט פירקו את הבית אבן אבן, והרכיבו אותו מחדש בפארק פיצרוי. העובדה האירונית היא שג'יימס קוק מעולם לא ביקר באזור הזה של אוסטרליה. ג'יימס קוק מיפה את כל החוף המזרחי של אוסטרליה ו"גילה" את סידני. הקשר בינו לבין מלבורן, הינו כמו הקשר ביני לבין הירח. פשוט האוליגרך ממלבורן הצליח להקדים את העשירים מסידני…

אותי אישית הביקור ריגש מאוד. היכולת להיות בבים של פאקינג מגלי ארצות. איזה תפקיד מטורף זה היה פעם. לא סתם להקים אתר אינטרנט. להיות מנהל מוצר. לנהל לקוחות או משהו בסגנון. משימה של לקחת אונייה, כמה עשרות מלחים ולצאת לשיט של 3-4 שנים על מנת לגלות יבשות חדשות, תרבויות חדשות. זה באמת טיול שווה של אחרי צבא. לא סתם חצי שנה בדרום אמריקה…

 

 

ערב אחרון הגיע באוסטרליה. מה עושים ?  סיבוב אחרון לילה. עוברים בחזית של מלון קראון שאמורה לספק מופע של אש ומים בכל שעה עגולה. מופע זה בהחלט מילה עצומה שהלבישו על האטרקציה המביכה הזאת. המזרקה של יעקב אגם בדיזינגוף היא מופע בינלאומי לעומת האש והמים של מלבורן…

בין לבין פגשנו באזור ישראלי שהיגר למלבורן לפני חודשים מספר. למעשה, פרט לחברים איתם קבענו בסידני, לא פגשנו אף לא דובר עברית אחד עד הערב הזה. מדהים. למרות כל אלפי הישראלים המתגוררים באוסטרליה, אלפי היהודים, ומאות אם לא אלפי התיירים מישראל, לא פגשנו באופן מקרי ברחוב, בחנות, בשוק או באטרקציה אף לא ישראלי אחד. למעשה, זה אף פעם לא קרה לי ! מדובר במהגר דתי. ירושלמי. סטלן קצת. שהחליט לרדת מהארץ ולחיות במלבורן. עובד בתור מחסנאי. חושב שכולם בארץ בחובות. ורק באוסטרליה לא נמצאים בחובות. היתרון הגדול בלעבור למלבורן אלו חיי הלילה שלה. והיתרון השני – כי המשכורות במלבורן שבועיות, בעוד שתשלומי החשמל והמים הם חודשיים. והאתר הכי מגניב במלבורן – זה הקזינו הענק. 5 דקות של שיחה עם הבחור היו בהחלט יותר ממספיק…

וזהו… כמה שעות אחרונות במלבורן. ביקור נוסף בשוק ויקטוריה. האזנה נוספת לעוד נגני רחוב מוכשרים. ותוגה מתחילה לבצבץ בה בלב לקראת העזיבה של אוסטרליה…

אל הגרייט אודן רוד החלטנו לצאת מאדלייד ולסיים בפיליפ איילנד שנמצא מעט אחרי מלבורן. לחצות את כל מדינת ויקטוריה ועוד קצת במשך שישה ימים. באופן כללי האתגר העיקרי היה לתמרן את הרצונות שלי בביקור בעיירות ובפארקים בדרך, אל מול הצורך לא לייבש את טליה במשך שעות על גבי שעות בכיסא הבטיחות שבמושב האחורי. מדובר באתגר לא קטן מסתבר.
רוב הדרך הייתה תהייה באוויר. מה יותר קשה ? לנהוג 1,400 קילומטר בצד שמאל של הכביש ולהימנע מלהתנגש בקנגרואים מקפצים שבדרך, או לשעשע ולשיר שירים לטליה שעות על גבי שעות ?כמה מילים על הדרך עצמה.
הגרייט אושן רואד (Graet Ocean Road) במדינת ויקטוריה באוסטרליה נחשבת לאחת הדרכים הנופיות היפות ביותר בעולם. סוג של "דרך מספר 1" של ארה"ב. בעקרון, הדרך הינה כביש B100 אשר מתמתח לאורך 243 קילומטרים, בין אנג`לסי לאפולו ביי, שבקצה הדרומי של ויקטוריה, אך למעשה מחשיבים את כל קו החוף המשתרע מטורקי, ועד לווארנאמבול (Warrnambool) כחלק מהדרך. בנייתה של הגרייט אושן רואד נמשכה בין השנים 1919 ל-1932, ומאחוריה עמד הרעיון ליצור כביש נופים תיירותי ובמקביל, לספק עבודה למובטלים הרבים של תקופת השפל הגדול.

 

שכרנו רכב מחברת JUCY המקומית. נסיונות להתאפסות על הנהיגה בצד שמאל של הדרך, קניית צידה ונשנושים, ויוצאים לדרך בשעת צהריים מאוחרת.
היום הראשון – יום ארוך ארוך של נסיעה. נסיעה באמת יפה אך עם זאת – ארוכה. מגיעים לעיירה מקסימה בשם רוב. עיירה של 957 תושבים. כמה שהעיירה זאת קטנה, וגם היא – מהממת. בתים צמודי קרקע. הכל כפרי. מעץ. גינות מטופחות ומסודרות.
מדהים איך אפילו עיירה של 1000 איש מצליחה לתחזק את עצמה בצורה כזאת. חנויות ספורות יפות. מדרכות. הכל מתוקתק. גם פה, בדומה לכל עיר באוסטרליה – מגדלור לבן ויפה בקצה העיירה.

באופן כללי, לא ממש תכננו את הרוד טריפ לפרטי פרטים. בניגוד לסידני, מלבורן או קנגרו איילנד, לא ממש הזמנו מקומות לינה מראש. לא ממש ידענו איפה נישן בכל יום. באיזה פארק נבקר. "נזרום"…
יש משהו מאוד קסום בהסתכלות על גוגל מפס במקביל ללונלי פלנט, ולבחור עיירה קטנה לבלות בה את הלילה.

ממשיכים בנסיעה ועוברים בעיירה מאונט גמבייר. מדובר בעיר השנייה בגודלה במדינת ויקטוריה – כולה 25,000 תושבים. הרבה אטרקציות אין פה, פרט לפארק המרכזי של העיירה.

מרכז העיירה הוא למעשה לוע של הר געש שבתוכו יש אגם, שבעונה הזאת הוא בצבע כחול עמוק עמוק.

ממשיכים דרומה ומגיעים לפורט פיירי. עוברים בחופים יפים, העיירה נלסון, יאמבוק עד מקום הלינה הנוכחי.היום הינו יום רגוע. שמיים כחולים בהירים. חמים. השמש במרכז השמיים. אין הרבה נסיעות. העיירה הבאה קרובה אלינו ואפשר למשוך את הזמן.
בבוקר, גילינו שיש אי פצפון שמחובר לעיירה. סתם אי קטן. סתם גשר קטן להולכי רגל. ופשוט המון יופי.
באי יש המון חופים יפים, מגדלור כמובן והסוכרייה – משפחה קטנה של וולאביס המתגוררת בו. בשנייה ששמעתי שיש וולאביס לראות – האדרנלין התחיל לזרום.
אז עשינו סיור רגלי באי. חופים באמת יפים, אך קרים. מגדלור משופץ. ובאמצע הבוש האוסטרלי – משפחה של וולאביס ! בדיוק כפי שהבטיחו לנו. איזה כיף !!

 

 

 

בעקבות ההמלצות של ניר ושאול, הגענו לקנגרו איילנד.

קנגרו איילנד ?

האי קנגורו התנתק מן היבשת האוסטרלית לפני כ-10,000 שנים בעקבות עלייה בגובה פני הים (אחרי סוף עידן הקרח האחרון ששינה את כל העולם כפי שאנחנו מכירים אותו היום). כלי אבן שנמצאו בחפירות ארכאולוגיות באי מעידים כי אבוריג'ינים הגיעו לאי ככל הנראה לפני כ-11,000 שנים ושההתיישבות במקום נפסקה בשנת 200 לפנה"ס לערך. קיימות תאוריות שונות המנסות להסביר את היעלמות ההתיישבות האנושית באי: מגפות, מלחמה, נישואי קרובים שיצרו מומים, שינויי אקלים או הגירה המונית מן האי.

מכיוון שכף רגלם של בני אדם לא דרכה באי במשך שנים, התפתחה שם בלא מפריע אוכלוסיית בעלי חיים וצמחים ייחודית. חלק מבעלי החיים נכחדו מאז הגעת בני האדם לאי, כגון אמו אי הקנגורו, שהיה מין אמו ייחודי לאי. באי חיים תתי-מין אנדמים של קנגורו וקיפודן. בנוסף משגשגות באי אוכלוסיות של ברווזן וקואלות שלא חיו באי במקור אך הובאו למקום בידי המתיישבים. אחת הסיבות לכך שהאי מהווה בית גידול כה משגשג למינים רבים הוא בגלל שבניגוד לשאר היבשת, אל האי קנגורו מעולם לא הגיעו מינים פולשים מזיקים כגון ארנבת, שועל וחתול הבית. בהתאם לכך ננקטים צעדים מחמירים כדי לוודא שמינים פולשים לא יכנסו לאי וישנן הוראות בטיחות מאוד ברורות במעבורות המביאות תיירים לאי.

כמה שאוסטרליה נחשבת למדינה שהתפתחה זיאולוגית באופן שונה משאר העולם (למעשה בעיקר מאז עידן הקרח האחרון), אז קנגרו איילנד הינו הקצה של הקצה. הוא כמו אוסטרליה של אוסטרליה.

כאשר תיכננתי את המסלול, ציירתי בעיני ראשי סוג של גלאפגוס של אוסטרליה.

בפועל, המציאות הייתה מעט שונה. מדובר באי באמת גדול. מערבי לחלוטין. מיושב. מלא תושבים (למעלה מ – 4000). כבישים. כלי רכב. למעשה, ציליוויזיה לכל דבר. גלאפגוס ? כל כך לא. שם זה באמת הטבע הפראי, הראשוני, הלא נגוע, לא מזוהם על ידי בני אדם כלל כלל.

עם זאת, מדובר באזור עם כמות הקנגרואים והקואלות הגדולה ביותר באוסטרליה.

אז במה מדובר למעשה ?

מיניבוס קטן. 7 תיירים וחצי + נהגת/מדריכה (שבהתחלה לא רצתה לקחת איתנו את טליה) קשוחה שמכירה כל פינה באי וניחנה בראיית נץ וביכולת לזהות כל קואלה שמסתתר על כל אקליפטוס בדרך.

הסיור מורכב מלא מעט נקודות ציון אטרציות שהאי מציע. ריצה מהירה מנקודה לנקודה. לעיתים מהירה מידי, אבל ככה זה כשרוצים להספיק כמה שיותר ביומיים.

ביקור בחוות כבשים מקומית וצפייה בתהליך הגז. בעבר אוסטרליה גידלה פי 2 כבשים ממליוני הכבשים שגדלים בה היום. הכמות צומצמה משמעותית עקב ירידה עיקבית של  מחירי הצמר בעולם.

ביקור במושבת אריות ים אוסטרליים. גם פה, ביחס לגלאפגוס, זה מדהים כמה הכל סטרילי ומנוהל. יש שביל ברור סגורים שניתן לצעוד עליהם. אסור ללכת סתם על החוף. אסור להתקרב לאריות הים. חייבים להיות צמודים למדריכה. כל כך הרבה כללים והנחיות…

 

ביקור במושבת אריות ים ניו זילנדיים. וכן. יש הבל בינם לבין האוסטרליים…

ביקור בצוקים וסתם נקודות נוף יפות.

נתקלים בסיטואציות בהן נסענו במרחבי האי וראינו קנגרואים או וולאביז מקפצים וחוצים את הכביש. סיטואציות שהן פשוט סיטואציות מקסימות. בתכלס, לא באמת חשבתי שסיטואציות כאלו עדיין קיימות. כלומר, ברור שבאוסטרליה יש את תאונות הדרכים עם הקנגרואים, והאימרה שאסור לנסוע בלילה (בקומה לכביש 31 אצלנו והגמלים), אבל זה פשוט מקסים לראות אותם במהלך היום בלייב.

סיטואציות בהן עוברים בין כל כך הרבה אקליפוסטים ורואים כל כך הרבה קואלות מנמנמות. מכרסמות. משתזפות.

 

סיטואציות בהן נוסעים בכבישי האי וקיפודנים חוצים את הכביש. כמה מילים על קיפודן – היות ובאוסטרליה, פשוט כל החיות שונות מהחיות בשאר העולם (חיות כיס, ברבורים שחורים וכו' וכו'), אז גם קיפודן הוא חייה ייחודית לאוסטרליה. קיפודן הינו יונק, אך הוא שייך למשפחה בה מטילים ביצים במקום להמליט גורים, בשונה מכל יתר היונקים למעט הברווזן (שגם הוא חייה ייחודית לאוסטרליה בלבד).משפחת הקיפודן נקראת בעלי ביב" – כך משום שקיים פתח אחד המשמש למספר מטרות: הטלת הביצים, מתן השתן והטלת הצואה. פתח זה נקרא "פתח הביב".

סיטואציות בהן נוסעים בכבישי האי ונחשים חוצים את הכביש, תוך כדי שנזכרים בסטטיסטיקה ש – 6 מתוך 10 הנחשים הארסיים ביותר בעולם חיים באוסטרליה. את ליעד הסטטיסיקיה הזאת מאוד מרגיעה.

בעבר, חיו בקנגרו איילנד גם פינגווינים זעירים/זוטר. זהו סוג הפינגווין הקטן ביותר בעולם (גובהו מגיע לעד 35 ס"מ). אולם הפינגווין נכחד. גם בשל בני האדם, וגם על ידי הטורף הטבעי שלו – אריות הים.

בנוסף, בעבר חי תת זן של EMU (אמו) שגם הם ייחודיים לאי, אולם גם הוא נכחד.

כמה מילים על הקואלות המקומיות.

כשממשלת אוסטרליה הכריזה על קנגרו איילנד כשמורת טבע ענקית, הם ניסו לשקם את אוכלוסיית הקואלות המקומית. אז הם העבירו לאי כמה עשרות פריטים שעם השנים, ללא טורפים טבעיים, התרבו כל כך, כד שרוב עצי האקליפטוס נאכלו והקואלות התחילו להרעיב את עצמן למוות. השיקום הצליח הרבה מעבר למצופה.. כפועל יוצא, ישנה בקרה מנוהלת של כמות הפריטים, חלקם נשלחים בחזרה ליבשת וחלקם….

חבל שאצלנו, בזמן שהבאנו אקליפטוסים לייבש את הביצות, לא הבאנו במקביל גם כמה קואלות צמודות…

ביקור במיני סהרה. אטרקציה קטנה וחמודה. כמו דיונו החול המטורפות בפרו, אולם מוקטנות מאוד. גם כאן – עושים סנד-בורדים. פייר – כיף.

מזג האוויר לא ממש היה לטובתנו במהלך הביקור. הוא לא היה נוראי, אולם ירד גשם מידי פעם. והרוחות… כמה רוחות חזקות יש באי. ורוחות קרות. במרכז האי רוחות קרות חלשות. באזורים החופיים רוחות מקפיאות חזקות. טליה כל כל סרבלה מהרוחות. במשך 3 שבועות, עוד נותרו סימני קור של הרוחות בלחיים השומניות שלה. קל זה לא היה, אבל בעיקר לליעד…

בשורה התחתונה – מדהים כמה חיות הצלחנו לראות בקנגרו איילנד.

בעקבות בקשת הקורא הנאמן דניאל, מספר מילים לגבי לוגיסטיקה ודרך הטיול באי.

בעקרון יש שתי דרכים נפוצות לטיול באי – עצמאי, וטיול מאורגן.
בשתי הדרכים – התניידות באי היא בהכרח באמצעות רכב. תחבורה ציבורית באי מזכירה את התחבורה הציבורית בישראל ביום שבת. פשוט אין כזאת.

אנחנו בחרנו את האופציה היקרה יותר, אך עם זאת הנוחה יותר – טיול מאורגן.
ישנן לפחות 10 חברות שדיברתי איתן שמוציאות סיורים יומיים או דו יומיים לקנגרו איילנד. בעבר, חלק מהחברות הוציאו גם סיורים של 3 ימים, אולם כמעט כולם בוטלו עקב חוסר ביקוש. לעניות דעתי – די חבל. יומיים טיול באי הם בהחלט לא ממצים. כנראה חוסר הביקוש נבע מכך שרוב האנשים שעשו בוקינג לטיול הגיעו יחסית לתקופה לא ארוכה לאוסטרליה, והקצאה של 3 ימי טיול לאטרקציה בודדת הינה הקצאה יקרה מאוד.

אחת החברות המומלצות לטיול מאורגן הינה http://www.adventuretours.com.au/. מומלצת גם בלונלי וגם במרחבי האינטרנט. לצערי (אבל לא לצערם של שאר המטיילים), יש להם גיל מינימום לטיול – 8. למעשה, הצלחתי למצוא חברה אחת בלבד אשר הסכימה שנביא איתנו את טליה לטיול, וגם זה נראה לי בגלל שהבחורה שדיברתי איתה הייתה שיכורה. החברה הינה : https://www.sealink.com.au/. וזאת גם החברה שמפעילה את כל המעבורות בין אדלייד לאי.
היות ועשינו בוקינג ליומיים אז מבקרים בכ – 50% מהאי (החלק הדורמי שלו). כל החלק הצפוני – רק שמענו סיפורים. בכל אופן הצד הדרומי הוא צד מעניין יותר ובעל כמות אטרקציות גדולה יותר.

אופציה אחרת היא לנסוע באופן עצמאי לאי. לשכור רכב באדלייד (ולשלם פחות) אולם לשלם עוד אקסטרה על המעבורת (אקסטרה שנחשבת לא זולה), או להגיע במעבורת ולשכור רכב באי עצמו (ולשלם יותר על ההשכרה). בכל אופן – חייבים רכב.

יש המון נקודות ואטרקציות לראות באי – חייבים מפה ורשימה, ופשוט לעבור אטרקציה אטרקציה.

ישנם כמה מלונות מפוזרים באי (בעיקר בעיר הראשית). אנחנו ישנו בלודג' תיירים מגניב שסיפק תחושה טיילנית מעולה.

שם הלודג':

Vivonne Bay Lodge (KIAT Accommodation) Address: Knoffel Drive (200m on left) VIVONNE BAY, 5223 SA

עלויות. טיול מאורגן הינו עסק יקר, אך עם זאת מאוד נוח. הכל כולל הכל, ממש הכל (מאדלייד לנמל [3 שעות נסיעה], מעבורת, הסעות בתוך האי, מדריכה מעולה, כל האטרקציות, אוכל, לינה) – 938$ אוסטרלי לזוג + תינוקת קטנה וחמודה.

בקיצור – ממליץ !

וזהו… אריות ים אוסטרליים, אריות ים ניו זילנדים, קנגרואיים, וולאביס, קואלות, נחשים, קיפודנים, והכל כל כך נגיש. כל כך לידנו. שווה כל רגע.

אחרי 5 ימים משגעים בסידני, לקחנו טיסה קצרה של שעתיים וחצי (יחסית לאוסטרליה) לאדלייד.

כאשר שאלנו אותנו בסידני לאן אנחנו ממשיכים וסיפרנו שאנחנו ממשיכים לאדלייד, כולם הרימו גבה. "אדיילד?" תהו.

אז תכלס, באמת שאין הרבה מה לעשות בעיר המנומנמת הזאת. היא בסך הכל עיר מעבר לאטרקציה הבאה שלנו. שוב… קצת כמו דימונה. עיר מעבר.

במקור, התכנון היה להיות לשרוץ בחוף היום של אדלייד. בפועל, אמנם ראינו את החוף, אולם שרצנו בעיקר במסעדות החוף, ופחות בחול…

לצערי, מזג האוויר לא ממש האיר לנו פנים, וזכינו ליום קר וגשום. ללא טליה,

אז הסתובבנו קצת במדרחוב הקניות ושוקק החיים המרכזי של העיר Rundle Mall. באמרה "שוקק חיים"הכוונה היא עד שעה 18:00 כמובן. בכל זאת מדובר באוסטרליה. משעה 18:00, במיוחד במשג האוויר החורפי שנפל עלינו, מדובר בדממת אלחוט.

ביקרנו במוזאון דרום אוסטרליה בעל אולם תצוגה אבוריג'ני מרשים ובעל אוספים של עשרות בומרגנים, ולא פחות חשוב – נחנו קצת מהשבוע הארוך שהיה.

לפני המסע, שמעתי כל כך הרבה סופרלטיביים על סידני. מכל כך הרבה אנשים. מיכל. אלון. דניאל. כמה היא יפה. כמה כיף שם. כמה טוב שם. פייר, הייתי מעט סקפטי… בסופו של דבר מדובר הרי בעיר… בדיעבד – כולם, אבל אשכרה כולם – צדקו.

אז עוד טיסה ארוכה מהונג קונג לסידני בפתח. גם פה, היה לנו מזל וקיבלנו עריסה. אולם הג'ט לג של טליה אכזרי, ולא ממש נתן לה לישון. או לנו. שעות על גבי שעות טליה רקדה עלינו ולא הבינה למה כולם ישנים סביבנו. מה זה החושך הזה מסביב ? ותכלס, למה שתבין ?

לאורך רוב הטיסה, העריסה הייתה שימושית אמנם, אבל בעיקר כמדף גדול ונוח….

החלטתי להשקיע בסידני 5 לילות. הרבה מקומות לראות, הרבה אתרים לחוות. ולא מעט אטרקציות.

יום ראשון, מנסים להתאפס אחרי לילה ללא שינה. מתאקלמים בדירת הרווקים התל אביבית שדניאל סידר לנו ומרביצים מה מעט סדר ונקיון. טוב. הרבה סדר וניקיון. דירת הרווקים של דניאל ממוקמת בקצהו של רחוב אוקספורד, פינת הייד פארק. אין ספור דגלי גאווה, מכוני כושר וחנויות לממכר חלבונים רמזו לנו היטב על האפיון הדמוגרפי של הרחוב. מיקום פצצה פצצה פצצה. קפה של בוקר באחד מעשרות בתי הקפה הפזורים במקום. נסיון להבין מי נגד מי ואיך מתגברים על הג'ט לג הנוראי.

בהמשך היום, סיור חינם בעיר. כבר ציינתי שאני מת על סיורי החינם האלו ? מדריכים צעירים. רעבים ללמד. רעבים להראות. רעבים להשוויץ בעיר שלהם. עוברים בהיידפארק, בית העירייה, קניון ויקטוריה (מרכז הקניות מפואר ומעוצב ברמה היסטרית. חנויות מעצבים, בגדים, נעליים, תכשיטים, דברי בית, מסעדות, בתי קפה וכו`. זהו מבנה יפהפה להפליא, בסגנון ארכיטקטורה הויקטוריאנית. רצפות פספס. מעקות עץ. פשוט כיף ללכת שם לאיבוד), שכונת הרוקס (אחת מהשכונות הראשונות של סידני שברוב חייה הייתה שכונה מפוקפקת ומלאה עוני ופשע, וכמו כל פרוייקט שימור טוב – הצליחו למגר את הפשה ולמתג אותה מחדש. סוג של מתחם שרונה) , הבית העתיק ביותר ברוקס ועוד ועוד אתרים שכנראה כבר לא אזכור.

יום חדש ושמשי. התכנון – לבקר בשני האייקונים המרכזיים של העיר הגשר ובית האופרה.

פייר – יצא לתושבי סידני ממש טוב. היכולת של עיר, לייצר אייקונים תרובתיים כל כך מפורסמים. כל כך מזוהים עם העיר. מדהים לחשוב שאיך שחושבים על פריז – חושב על מגדל אייפל וער הנצחון. חושבים על לונדון – הביג בן קופץ. ניו יורק – מגדל החירות. וסידני – בית האופרה. שיווק במיטבו.

מבנה דמוי מפרשים, היפה ביותר בעולם, נבנה בשנת 1959 על ידי ארכיטקט דני. הבניין נמצא ברשימת בנייני המורשת בעולם של אונסקו, והוא חבר בקבוצה של שני בניינים בלבד בעולם שהוכרזו ככאלו בעוד הארכיטקט שלהם היה בחיים. מדהים שגם בפרוייקטים כאלו, ואפילו באוסטרליה, ישנה הלנת שכר לפרילנסרים. באמצע תהליך הבנייה, עריית סידני החליטה שהיא חוסכת בהוצאות ופשוט הקפיאה את התשלום לארכיטקט. התדיינות של תקופה ארוכה, והתוצאה – הארכיטקט עזב באמצע העבודה ומעולם לא חזר לסידני לראות את יצירתו מושלמת.

המופע הראשון שהועלה בו היה מלחמה ושלום של פרורופייב. כיום מתקיימים בבית האופרה כ-3000 אירועים מדי שנה, ב – 5 אולמות. עמוס מאוד.

באופן כללי זה מדהים לראות את שעות הפעילות בסידני. מדהים לראות, בשעה 17:00, את כל המעליות בבנייני המשרדים עמוסות עובדים. כל המעליות אצות מטה עמוסות לעייפה., חוזרות למעלה לקומות המשרדים ריקות. והעובדים ? חליפות. ז,קטים. עניבות. כולם יושבים / עומדים בבארים עם בירה. סוגרים יום עבודה. חצי שעה. שעה. ועפים הביתה. מדהים.

יום נוסף – הולכים לגן החיות של סידני. גן החיות של סידני קיים כבר למעלה מ – 100 שנים והוא נחשב גן החיות הטוב באוסטרליה.

מעבר לחיות עצמן, הנוף מהגן פשוט משגע. על מנת להגיע לגן החיות יש לקחת מעבורת שחוצה את כל הנמל. אפשר כמובן לקחת גם אוטובוס, אולם המעבורת קצרה יותר ומעבר לזה – שתי ציפורים במקרה. גם מגיעים לגן החיות וגם מרוויחים נוף מהמם לקו הרקיע של סידני.

גן החיות של סידני בנוי על צלע הר מאוד אנכית. הרבה עליות. הרבה ירידות. מכל מקום תצפיות נוף מעולות על סידני. הרבה חיות, כשמרכז העניין מבחינתנו היה – אזור החיות של אוסטרליה. אז אמנם פילים זאת חיה שמעניינת מאוד את טליה, אולם פילים יש לנו גם ברמת גן. קנגרואים – עדיף לראות כאן…. וכמובן – קואלות. איזו התרגשות. בסוף הטיול, אחרי כל כך הרבה קואלות מטורפות שראינו, בדיעבד, לא הייתי מבזבז שנייה של צילום על הקואלות של גן החיות…

באופן כללי מדהים לראות כמה סידני נקייה. מתוקתקת. העיר נראית כאילו סיימו לבנות אותה כך לפני כמה שנים. ממש עיר לדוגמה שיצאה מהקופסה.

בערב, מנסים לעלות לאחד הבארים בקומות הגבוהות של מגדלי המשרדים. גורשנו בבושת פנים. קיימת מגבלת גיל. ליעד ואני אמנם חצינו את המגבלה, אבל טליה עדיין לא. בעסה…

יום למחרת – יום שמש חם. יום ים. לוקחים אוטובוס איטי עד לחוף בונדאיי. מדהים שסידני בנוייה כל כולה על הים, אולם יש לנסוע חצי שעה בשביל להגיע לחוף. בקטעים האלה – אין על החופים שלנו בישראל. כל כך הרבה רצועות חופים, והם כל כך נגישים. אתה גר בתל אביב, מחליט שבא לך ים, הולך ברגל גג 20 דקות (בהנחה ואת גר בקצהו של אזור 2) והופ – אתה מוקף חול לבן. גם בקטעים האלה, אין על תל אביב…

בערב – פוגשים את טורקניץ לארוחת ערב בביתו שהיגר לפני מספר חודשים. כמה זה כיף לפגוש פרצופים מוכרים בחו"ל.

הטיסה, עברה בצורה חלקה ומושלמת. זכינו לקבל עריסה לטליה באופן מפתיע. באופן מפתיע עוד יותר, טליה הצליחה להידחס לעריסה. אז אמנם הידיים שלה חרגו מהעריסה בצד אחד. והרגליים מהצד השני. וכמעט היינו זקוקים לקליבות על מנת לשמור אותה בתוך העריסה. אבל במבחן התוצאה – נדחסה. ובאופן מפתיע עוד הרבה יותר, טליה ישנה לאורך כל הטיסה.

נחתנו בהונג קונג. רכבת מהשדה ואוטובוס לצפון העיר, לשכונת קואלון. שוק טוטאלי. דה ז'וו לסין של לפני 3 שנים. מליון אנשים ברחובות, רעש. המולה. שמים מאובכים. תוהו ובוהו. אבל מסודר. למזלנו – שונה מסין. יש אנגלית ברחובות. בשלטי הרחוב. בוורבליות של האנשים. משהו פה שונה. שונה לטובה כמובן (מצד שני, יחסית לסין, כמעט תמיד השינוי יהיה לטובה).
הריח ברחובות. הריח של האוכל. הריח של הטיגון. של הדאמפליגנ. של הנודלס. ריח טוב.

אחד הדברים שאני אוהב בערים אסיתיות הוא שהן פשוט לא הולכות לישון. כנראה שהן פשוט הולכות לישון אחרי. הרבה אחרי. העיר כל כך חיה בלילה ! הכבישים עמוסים לעייפה ברכבים, הולכי רגל על המדרכות, הולכי רגל על הכבישים (היות ואין מקום על המדרכות), מסעדות סיניות עמוסות באורחים, בארים, תיירים, מקומיים. מדהים. בהשוואה להונג קונג, תל אביב זאת ממש הפסקה ללא עיר.

כמה מילים על הג'ט לג. אומרים שהג'ט לג כשנוסעים מזרחה קשה יותר מהג'ט לג הנגדי. ואצל טליה, הוא היה ממש אכזרי.
מצד אחד – זה כיף להסתובב עם טליה בלילה היות והיא ממש לא ישנה, מצד שני, פשוט אי אפשר להירדם. 1 בלילה, העיניים קרועות, הראש מתפוצץ, אבל הילדה ? על סטרואידים. 2 בלילה ? הילדה עדיין פעילה כאילו התעוררה הרגע משנ"ץ.

ובבוקר ? 9 בבוקר. 10 בבוקר. השמש כמעט באמצע השמיים. אי אפשר לגרד את עצמך מהמיטה. ובטח לא את טליה. חבל שלא הבאנו שפכטל מהבית. וכך, אמנם היו לנו 48 שעות לטייל בהונג קונג, אולם חלקן הגדול הוקדש להסתגלות היעפת.

תכלס, הונג קונג היא סוג של דימונה משודרגת. זכות הקיום העצמית שלה לתייר די מצומצמת. עבור רוב התיירים שמגיעים אליה היא בסך הכל תחנת מעבר. מעבר למדינות אוקייאנה, אינדונזיה, ניו זילנד, פיג'י, פיליפינים, יפן, מדינות אחרות במזרח. אבל בסך הכל מעבר. אמנם תחנת ביניים מאוד משודרגת (בטח יחסית לתחנה המרכזית של דימונה), אבל לא הרבה יותר מזה.

אז דבר ראשון שיטוט רגלי וכמובן – הליכה בטיילת קואלון הצופה לקו הרקיע המפורסם של הונג קונג.

בכל ערב, מתקיים מופע Symphony Of Lights מול הטיילת. באינטרנט, הביקורות מהללות ומשבחות. מופע של אורות ומים על קו הרקיע המפואר של הונג קונג.

מנסיוננו (החיובי מאוד במקרה הזה) בסין, הסינים בהחלט מפיקים מופעים מרהיבים כאלו. למעשה, אם יש משהו שהם יודעים להפיק – אילו מופעים. ראבק,  טקס הפתיחה של האולימפיאדה בביג'ינג היה הטקס המרהיב בתבל…אבל סינפוניה ? מדובר בקושי בפרלודיה מקרטעת. סינפוניית האורות ? אולי פרלודיית פנסים…

כמה לייזרים מעל גורדי השחקים, כמה MP3 ברקע, וקצת אורות על מגדלי המשרדים. הלייזרים נראים כמו גרסה משודרגת מעט של הלייזרים האפורים של הפורום בבאר שבע, והאורות – כמו פנסים מהבהבים עם סוללות מיושנות. תכלס, ממש לא משהו. רחמא לצלן, המופע של המזרקה של אגם בכיכר דיזינגוף מרשים לא פחות..

הג'ט לג בשיאו, ואנחנו ממשיכים לשוק הלילה Temple Street Night Market. אני מת על שוקי הלילה האלו של האסייתים. באמת עיר ללא הפסקה. המוני דוכנים משוכפלים שנראים כמו העתקה גנטית אחד של השני ומהווים למעשה חלונות ראווה של דילאקטסרים ועליבבבא, אולם באוויר יש אווירה מצויינת, המוני תיירים וכיף גדול.

הג'ט לג ממשיך להיות בשיאו, ואנחנו לא מתעוררים בבוקר לסיור הליכה בעיר אותו הזמנתי. מילא.

סיור ברחוב Hollywood וחיפוש מציאות בחנויות העתיקות.

למרות חיבתי העזה (ויש שיגידו [אישתי למשל] עזה מידי למוצרי עתיקות בכלל ווינטג' בפרט), לרוב במדינות אסתייות שווקי הפשפשים פשוט לא לטעמי. בעיני השווקים של מזרח אירופה הם הטובים ביותר. העתיקות האסייתיות פשוט לא עושות לי את זה. "זה לא מרגש אותי". עם זאת, דווקא ברחוב הזה היו מספר חנויות מדליקות אולם עם תגי מחיר הונג קונגיים לצערי.

ממשיכים ל Mid Levels Escalators. הונג קונג הינו אי אמנם, אולם יחסית למבנה הטופוגרפי שלו, חיפה היא פלטה אחת גדולה. נופה של הונג קונג הררי למדי, עם מדרונות תלולים מאוד, ועל כן, בחלק ממרכז האי, בנו שרשרת של עשרות מדרגות נעות שמטפסות אט אט במעלה ההרים. קטע די מגניב. במקרה שלנו, או יותר נכון – במקרה של העגלה של טליה, הוא גם די מאתגר.

 

באחת מהנקודות הגבוהות באי, הנקראת פסגת ויקטוריה, ישנה תצפית מרהיב על שכונת קואלון, הנמל ועל קו הרקיע של הונג קונג. דרך מפורסמת ומגניבה לעלות לשם היא הטראם.

הגענו לתחנה של הטראם, וכרגיל באטרקציה תיירותית בסין – חשכו עיני. תור שרואים רק את הסיום שלו ולא את ההתחלה, צעקות של תיירים סינים, 100% לחות וילדה בת שנה וחמישה חודשים צועקת. זוועה. עוד דה ז'וו שלילי מהטיול הקודם לסין ותיירות הפנים המוגזמת שלה. החלטה זריזה נלקחה, ויתרו על חווית הטראם, והמרנו אותה במונית ישירות לפסגה.

גובהה של פסגת ויקטוריה 552 מטרים והיא הנקודה הגבוהה ביותר באי (אך לא הנקודה הגבוהה ביותר בהונג קונג). פסגה מהווה אחד מאתרי התיירות העיקריים של הונג קונג בשל הנוף הנשקף ממנה. מספר המבקרים המשוער בפסגה מדי שנה עולה על 5 מיליון. בראש הפסגה הוקמו שני מרכזי קניות: מגדל הפסגה וגאלריית הפסגה הממוקמים בסמוך לרכבל הפסגה. במגדל הפסגה ממוקם מוזיאון השעווה מאדאם טוסו הונג קונג, סניף של רשת מוזיאוני מאדאם טוסו. מלכודת תיירותית נפלאה.

באופן מפתיע, התצפית בגבעה עצמה הינה חינמית. והיות וזכינו במזג אוויר נפלא, שמים בהירים נקיים וללא אובך אסייתי טיפוסי, אז היה מדובר גם בתצפית באמת נפלאה. בהחלט שווה ביקור.

 

ההליכה ברחובות העיר ממחישה את הפאסון, היוקרה ושוב – הפאסון. איפה שלא מסתכלים חנויות של גוצ'י, טיפאני, פרדה, ארמני ועוד שלל מותגי על שעד הביקור בהונג קונג בכלל לא שמעתי עליהם. נראה כאילו יש יותר חנויות יוקרה מתושבים. מי קונה פה בכל כך הרבה חנויות יוקרה כאלו ? כמה טראפיק כבר יש להם ? איפה שלא מסתכלים חנות, ועוד חנות, קניון ועוד קניון. נראה כאילו כל פינת רחוב פה היא כיכר המדינה משוכפלת שוב ושוב.

 

היום הוא ה – 1 באוקטובר. מדובר ביום המהפיכה/עצמאות של סין.

זהו יום החג הלאומי של סין. מרבית העובדים מקבלים שבוע של חופש לרגל החג ומדובר בשבוע עם כמות תיירות פנים מטורפת. אז אמנם הונג קונ חזרה לסין רק לפני 20 שנה, אולם בכל שנה יש מופע זיקוקים מרשים בתאריך זה, וזכינו להשתתף בו. כלומר, אנחנו ועוד כמה מליוני אנשים…. כשחגגנו את ירח הדבש שלנו בסין, באותו שבוע, פשוט עשינו "ויברח" להונג קונג. פה – דווקא החלטנו לחוות איתם את השמחה. תהיתי אם אכן נרגיש שמחה ברחובות.

כמויות מטורפות של אנשים ברחובות. מקומיים. תיירים. מרוב אנשים, מיעוט נקודות צפייה איכותיות ועגלה אחת עם טליה אחת, מופע זיקוקים מרהיב לא ראינו. זכינו לראות בעיקר את החק העליון של הזיקוקים. בכל אופן, הרבה מאוד שמחה ברחובות על יום המהפכה הסינית לא ממש הרגשנו. יום העצמאות שלנו להבדיל, באמת משמעותית יותר שמח.