" יום שרב על השביל למקסיקו
הנשק על הגב טעון בכעסו
טקילה, סומבררו, שפם וזיעה –
הוא רק בראש שלך –
דון אגו על סוסו. "
אז מה, בעצם ?
אז אחרי שבועיים וקצת עם חגה, עזבתי אותו לנפשו, וקפצתי לבד למקסיקו. קפצתי ? טיסה של שעה, ומגיעים לעולם אחר. אמריקאים, מערביות, חופים קריביים חדשים, והרפתקות חדשות בפתח.
בתכלס, כמו רוב התיירים הרגילים במקסיקו, הייתי באתרים המרכזיים בחבל יוקטאן (חופים) ובחבל צ'יאפס (דרום מקסיקו). מקסיקו ענקית. ממש ענקית. היא גם לא ממש נחשבת מרכז אמריקה. כמו שהלונלי מגדיר – מרכז אמריקה ודרום מקסיקו. לצערי, לא הספקתי להיות במקסיקו סיטי. אמנם זה לא ממש היה לי בתכנון, אבל בכל זאת. יש שם פרמידה אחת שפיספסתי ולא טיפסתי עליה.
מקסיקו זאת מדינה מלאת ניגודיות. מצד אחת מערבית בצורה מטורפת. מצד שני, מלאת אותנטיות נחשלת.
יש במקסיקו 31 מדינות. הייתי בסך הכל ב – 2, שלכאורה אמורות לייצגה.
אחרי הנחמדות המעושה של הקובנים, לפגוש את הנחמדות האמיתית של המקסיקנים היה פשוט מאיר פנים.
הם באמת נחמדים. חייכניים. לבביים. גם בחופים וגם בדרום. נותנים הרגשה בטוחה. כן כן. ברור שגם פה אף פעם אסור להרגיש בטוח, ותמיד יש סיפורים, כולל אחד שסופר לי בגוף ראשון. אבל בכל זאת, חוץ מלרגע אחד, ובאשמתי כי הייתי צלם חוצפן ישראלי טיפוסי, פשוט הרגשתי טוב במדינה הזאת.בטוח. עם הרגשה טובה. ללא פחד. ללא אלימות. באמת מוזר.
התחלתי את המדינה ממש משונה. דווקא בדאון. החופים זה מקום טוב לסיים בו, ולא להיות בו באמצע. גם באתי בתקופה ממש גרועה. מצד שני, בסוף היה לי ממש כיף שם. וסיימתי בסוג של הרגשת חוסר מיצוי. שהייתי צריך להיות בעוד עיר. בעוד מקום. לפגוש עוד כמה מקסיקנים ולשמוע עוד להקה מקומית, שממש לא שמעתי מספיק כאלו לצערי.
למדתי המון. באמת המון. דווקא בטיול הזה, וראיתי את זה גם בקובה, אני מתעניין עכשיו בדברים אחרים. יותר באנשים. יותר במקומיים. חוקר יותר לעומק. מבין יותר. מתעמק יותר בהיסטוריה. יותר בתרבות. במיתולוגיה. בדתות. במנהגים. שואל יותר למה, ולא רק צופה מהצד. שמא אני צריך להוית אנתרופולוג לעת זקנה ? לא ברור. אולי בפנסיה.
אכלתי טוב. במיוחד לאור הצום הכפוי עלי בקובה. ראשית, במקסיקו יש מה לאכול. שנית – וואלה. האוכל טוב !
אז נכון. אכלתי גם לא מעט אוכל ישראלי מוכר כזה בחופים, במסעדה הטובה ביותר שם – MANANA. אבל טחנתי טורטיות. ובכמויות. המון. המון. מאות טורטיות. ולא. אני לא מגזים. ממש ממש לא. במסעדות. ברחוב. בדוכנים. אצל אנשים פרטיים. איפה שרק אפשר. עם חריף ובלי חריף. צמחוניות ובשריות. עם אבוקדו. עם צ'ילי. עם כרוב. כמעט עם כל מה שהציעו לי. העיקר לנסות. העיקר לאכול עוד קצת.
הייתי ב- 3 אתרי מאיה. מהטובים שיש. אחד אפילו פלא עולם (ידה ידה). הייתי בעיר קולוניאלית מקסימה. בדוגרי, העיר הכי מגניבה שהייתי בה עד עכשיו.
פגשתי אנשים מקומיים טובים (למרות ששוב, לא מספיק לעניות דעתי – בעיקר נותני שירותים). תיירים טובים. מוזיקה (למרות שרובה קובנית…), בארים, המון המון קורונה וסול (שפשוט התאהבתי בבירות האלה עם הלימון. למה בארץ זה יקר כל כך למה ????), קצת טבע (שלא הרשים אותי מידי, אבל כנראה כי סף הרגש שלי גבוה מידי), וגם קצת אותנטיות שחיפשתי אותה בקדחתנות ומצאתי אותה בכפרים אינדייאנים מהממים. אה – וגם ערב שנה חדשה אחד מעולה.
בתכלס, לא יכולתי לבקש יותר.
היה טוב. טוב מאוד אפילו.
מתישהו אצטרך להשלים את צפון המדינה. המדבר האמיתי ומקסיקו הישנה והאמיתית יותר. בקרוב זה לא יהיה, אבל צריך להוסיף את זה ל – TASK LIST, שמתארך והולך לו.
מתישהו.
אז אחרי 5 ימים נהדרים בסן כריסטובל עלינו על האוטובוס לכיוון פלאנקה.
מדובר בעוד עיר מאיה. אחת מיני רבות במרכז אמריקה.
פאלנקה השוכנת בלב הג'ונגל של מחוז צ'יאפס במקסיקו היא עיר מן התקופה הקלאסית, שהגיעה לשיאה במאות ה-6 עד ה-8. באתר המרשים, המורכב מפירמידות ומארמונות, התגלה אתר קבורה מדהים, שבו נקבר המלך הגדול פאקאל, "מגן שמש" – החשוב בשושלת מלכי פאלנקה. היום נראים באתר כ-15 מבנים. כ-500 מבנים נוספים עדיין קבורים בג'ונגל.
הכוונה הייתה להיות פה יומיים ואז לחצות את הגבול לגווטמאלה. מוקדם מהתכנון המקורי שלי וגם לא מהמקום שרציתי לחצות בו את הגבול, אבל התפשרתי. מילא.
נסיעה זריזה של 5 שעות באוטובוס המפנק של מקסיקו (בתקווה שלא נישדד בדרך, שמסתבר שמדברים פה על סיכוי של 5% לשוד באוטובוס). לצערי. כנראה הנסיעה המפנקת האחרונה….חבל נורא !
מגיעים לעיר. עוד נסיעה קצרה כאשר המטרה להגיע למגורי התיירים באמצע הג'ונגל. וכמה שאני אוהב ג'ונגלים. הכל לח. ולח. ולח. ולח. כיף חיים. כמו בתל אביב באמצע חודש אוגוסט, רק בלי דבר אחד חשוב ואקוטי. מ-ז-ג-ן !! גודאמט !
קל לא יהיה לי פה.
מה שכן, להפתעתי המרובה, דווקא יתושים וברחשים לא היו פה. מעניין למה… אולי הלחות הרבה גם אותם. שניה לפני שהיא תהרוג אותי.
בכל אופן, בהחלטה שגוייה ונמהרת, שאחר כך די הצטערתי עליה, הזדרזנו לפארק הלאומי של העתיקות. הגענו שעתיים לפני הסגירה. ובנוסף, גם התקמצנו על המדריך, שגם זה עלה לי על העצבים. ומדריך, יכול למנף (אח… איזו מילה… שי בסון היה גאה בי) בטירוף סיור מייגע באתר עתיקות. אז התמקדתי בהדרכה המצומצמת מידי של הלונלי, בהכוונה של השלטים הפתטים שפזורים באתר, ובהרבה ידע שכבר הספקתי לצבור.
אתר העתיקות בפאלנקה הוא אחד החשובים והמעניינים מסוגו בתרבות המאיה. הוא שוכן בתוך ג'ונגל סמיך ורק חלק קטן ממבניו נחשף, ואף על פי כן הוא מרשים ביותר. בני המאיה התיישבו במקום במאה הרביעית לספירה, והקימו בו מרכז מינהלי ופולחני שהגיע לשיאו במאות 8-6. במאה התשיעית שקעה העיר ונעלמה בסבך הג'ונגל, עד שנחשפה מחדש לטובת המבקרים הרבים, שאנחנו כמובן – ביניהם.
יש לא מעט מבנים באתר, שהתרוצצתי ביניהם וטיפסתי על מה שאפשר. וקיבינימט עם המאיה האלה !! לא יכולתם לבנות מדרגות נורמליות ????
בניתם פרמידות. וולאה מגניב. אבל מה עם מעקה ? מה עם גובה נורמלי בין המדרגות ? שלא יהיו חלקות מידי ? חדות מידי ?
לא הייתי מגדיר את עצמי נמוך, אבל וואלה. גם לי לא פשוט היה לטפס על המדרגות האלה. מה הפלא באמת שהתרבות שלכם נעלמה עם מהנדסי בניין כמו שלכם ??
קצת לגבי המבנים.
שניים הסמוכים ביותר לכניסה – מקדש הכתובות והארמון.
מקדש הכתובות זוהי פירמידה שנבנתה במשך עשר שנים ובתוכה קברו של אחד השליטים של בני המאיה, בלווית ששה ממשרתיו. אפשר לרדת אל הקבר הזה בעזרת 70 מדרגות בערך, ואמורים לראות שם לוחות אבן יפים ושאר מרעין בישין של המאיה. היום כמובן, כבר אי אפשר לא לרדת ולא נעליים.
מבנה הארמון (El Palacio) הוא תשלובת של מבנים כשבראשו מגדל, והוא היה המרכז המינהלי של העיר.
עוד מבנים חשובים הם מקדש השמש (Templo sel Sol) ומקדש הצלב (Templo de la Cruz).
יש בעיר הזאת עוד המון מבנים (שהרבה מהם עדיין קבורים במעטה הגו'נגל) מוזיאון האוצר בתוכו מימצאים מתוך המקדשים והפירמידות. ושגם הוא, קיבנימט, היה סגור. מה סגור מה ? האתר פתוח עד 4:30. ובלונלי כתוב שהמוזיאון פתוח עד 4:30. אז למה לעזאזל אתם סוגרים ב – 4:00 ??? אוף. מה זה, קובה פה ??? ממש עלה לי על העצבים. ממש. שונא לטייל בלחץ. שונא !! ודווקא ממש רציתי לראות את המוזיאון. התמונות מגרינגו נראות די מבטיחות.
אתר באמת מגניב. אמנם רוב רובו לא אותטני אלא משופץ, אבל בכל זאת, יש הרבה מה לראות, וממש, אבל ממש לא מיציתי אתו. פספוס. מילא.
עתיקות פלאנקה
הארמון
קצת סומבברו
יום למחרת סיור מאורגן ל – AGUA AZUL . תמיד מסיירים פה בתורים מאורגנים במקסיקו. בטח גם בגווטמאלה זה יהיה ככה. האמת – זה די מעצבן אותי. גריאטרי כזה. מציק כזה. ובתכלס, גם עולה הון תועפות. מצד אחד זה נוח, ומצד שני זה נורא שבלוני. מאוד לא יצירתי. לא מקורי. פרדיגמתי כזה.
בכל אופן, מדובר בתור שלוח למפל חביב שנקרא MISOL HA שבו יש מפל ענק חיצוני, ועוד מערה בסלע עם מפל תת קרקעי. חביב ביותר.
אבל האטרקציה העיקרית היא המשך הסיור. מדובר במערכת שלמה של מפלים ובריכות טבעיות, שקצת מזקירות את קפדוקיה בטורקיה.
מים כחולים ירוקים. וגם די קפואים קפואים. מקום לסטלה. קצת רחצה. המון טורטיות מדוכנים. וסתם שאנטי באנטי חביב עם נופים משגעים. בארץ מקום כזה כבר היה הופך לסחנה של הערסים.
אגוואה אזול
אגב, בשני האתרים שהיינו בהם צילמו כמה סצינות מהסרט "הטורף" עם ארנולנד שוורצנגר בימים שהוא עוד היה רק שחקן. הנה ההוכחה :
Two waterfalls are used in the climax of the movie, both near Palenque in Mexico. The first is Misol Ha, just outside the village (beginning and end of the sequence), and the other is Agua Azul about an hour's drive away (the middle part of the sequence).
מאיפה המידע ? מ – IMDB כמובן ( קישור לאתר ).
ביום האחרון שלנו בעיירה עוד הספקנו לפגוש שלישיית ישראלים. בחורה. מאופרת. מטופחת. צמה עבותה. ציפורניים צבועות. אדום בוהק. טבעות. עגילים. ושוב – מאופרת. 4 שכבות של מייק אפ. ושוב. יש לזכור כי מדובר בפאקינג ג'ונגל. 500% לחות בצל. בשמש אני אישית יכול לחשוב על המתת חסד במקום הזה.
לידה צמוד ועומד בשתיקה עצובה בחור. כפוף במקצת. מוצ'ילה. ענקית. בעצם – אולי אפילו שתיים מחוברות. לא ברור. המוצ'ילה בין הגדולות שראיתי על הגב הכפוף והקמל שלו. ועוד בחור.
מסתבר שהבחורה בת 32. הגב הכפוף מתחת למוצ'ילה הוא אחיה הקטן בן ה – 24. והשלישי חבר של האח. מעולה. שלושתם מטיילים כבר 4 שבועות ביחד. בדיוק יצאו מגווטמאלה.
שלושתינו לקחנו ביחד קולקטיבו לעיר. ואז עינב עשתה טעות. כמו שהיא תמיד נוהגת ואוהבת לעשות, לנסות ולשמוע מה ישראלים אחרים חושבים על מקומות שהיא רוצה להיות בהם. אותי אישית לרוב זה לא מעניין, אבל שיהיה. הבעיה היא שהיא נתנה לבחורה הזדמנות לפתוח את הפה. וברוך השם, הבחורה רק ציפתה לזה. זה היה כמו לשפוך באר נפט על גפרור דולק. סוללת ארטילריה של קשקושים וחרטוטים ללא הירף. תוך 30 שניות היא גרמה לי למצבור כעסים שלא שכך חצי יום לאחר מכן. מה היה שם ? אז ככה :
כמה גווטמאלה מסריחה. מכוערת. כפר ערבי. חורה. הכל יקר. שילמה 16 דולר לילה (לא ברור לי איך.. בחדר זוגי עם מקלחת אילונה ואני משלמים כל אחד 10 דולר). אין מים חמים. כולם גנבים. כולם רמאים. הכל גי'פה. בכלל זה הם קיצרו את הטיול בשבוע. רק רוצים הביתה.
כאילו יקירתי ! לאן בדיוק חשבת שאת מגיעה ?? להילטון ? לקלאב מד ?? פאקינג הגעת לגווטמאלה. זה בדיוק הקסם של המקום. לא רוצה, קחי את האח הקטן והמסכן שלך שבטח טמטמתם לו את השכל במשך חודש ותסעו ללוטראקי יוון. ככה גווטמאלה וזה בדיוק מה שיפה בה ! הנחשלות. האותטניות. זה בדיוק כל העניין.
שאלתי את החבר מה המקשקשת עושה בחייה. הוא לא יודע. מה לא יודע מה ? אתה נמצא עם הפאקינג הבחורה הזאת יותר מחודש במשך 24 שעות ביממה ואין לה מושג מה היא עושה ?? על מה דיברתם לעזאזאל ??
אה !!! והכי חשוב. רק בשביל לסגור את השיחה עם האופי הכי ישראלי. הבחורה בגלל שהמוצ'ילה שעל הגב הכפוף של האח המסכן שלה לא מספיק גדולה כנראה, היא קנתה עוד תיק גווטמאלי. משהו שרואים בכל שוק במדינה.
אז הטיפ הכי חשוב. הטיפ שסיכם את כל האירוע. את כל השיחה. את כל הטיול שלה. את כל מהות גבב השטויות שהיא חירטטה לנו באוזן היה :
"אה ! ואל תשלו יותר מ – 60 קצאל על התיק".
זהו ???? זאת המסקנה שלך מגווטמאלה ? זה מה שלמדת ? זה מה שראית ? אחרי כל האצטקים, המאיה, הרי הגעש, וזה מה שלמדת ?
לי יש מטרה חדשה עכשיו בטיול. זה חשוב שיש מטרות. שיש לאן לשאוף. לקנות את התיק הזה, אבל ממש את אותו התיק, ב – 59 קצאל !! לדפוק את המערכת !
אוף. כמות הספאם שהיא הכניסה לי לאוזן בקולקטיבו הזה היתה שווה לכמות הספאם שהייתה לי בחדר של טלויוה במשך חצי שנה.
אחד הדברים המגניבים במיקום לינה של ההוסטלים בג'ונגל הוא שכולם צמודים זה לזה, ושיש מסעדה אחת שכולם הולכים אליה בערב. פשוט כולם. גם תיירים וגם הרבה מקומים שמגיעים מהעיר עצמה.
ומה הכי טוב בה, מעבר לאוכל, שהיה בהחלט משובח ?
בכל יום הייתה לנו הופעה, והמוזיקה, כמובן, כמו שכבר למדתי לאהוב בלי סוף – להקת סון קובני ! השירים הרגילים שכבר למדתי לאהוב, וכמובן, כמו בכל פעם בקובה וגם במקסיקו, ביקשתי את השיר שלי, וניגנו לי אותו – CHAN CHAN 🙂 !
אז יש אוכל טוב. מוזיקה טובה. קצת סלסה. ואפילו סלסה שאני רקדתי הודות לשניים וחצי שיעורים שלקחתי. ושכאין קובנים שחורים בסביבה, שיכולים להפליא ביכולות הסלסה המהממות שלהם, אפילו אני מסוגל לעשות מעצמי צחוק, אבל לא יותר מידי על הבמה. פשוט מעולה !
אז בצער רב עזבתי את איסלה מוחרס. שוב לבד. היעד הפעם – לפגוש שתי בחורות – תמר ועינב. אחת מהן ידידה של עמרי.
אוטובוס לילה ארוך ארוך. התפנקתי. לקחתי מחלקה ראשונה. מה ההבדל ?
מעבר לנוחות של האוטובוס מחלקה ראשונה זה 6 תחנות לאורך 18 וחצי שעות. מחלקה שנייה – 56 תחנות ואלוהים יודע כמה זמן זה יקח. נו… אז בגילי המופלג אפשר להתפנק קצת… אז התפנקתי.
לאן הגעתי ? לעיר מקסימה בשם סן כריסטובל דה לס קאסאס.
עד עכשיו הייתי ב- 9 אתרים בקובה ומקסיקו. בדוגרי, מדובר בעיר הכי מקסימה שראיתי עד עכשיו. באמת. מהממת !! קשה לי להאמין שאפגוש משהו דומה בהמשך (ובדיעבד – באמת לא פגשתי…).
ביום ראשון, לקחנו סיור לכפרים אינדיאנים. במה מדובר ?
מדובר בסיור לשני כפרים אנדיאנים (סן חואן צ'אמולה san juan chamula וסן לורנסו סינאקטן san lorenzo zinakatan). שני הכפרים מקיימים אורח חיים מסורתי, לבושים בלבוש ייחודי ומקיימים טקסים ופולחנים. של המאיה כמובן. באותם כפרים (כמו גם כפרים אחרים), יש ממש אוטונומיה דתית ומנהלית בתוך מקסיקו.
מערכת החינוך שלהם שונה. המערכת הדתית שלהם שונה. הכל עצמאי. לכאורה הם מקסיקנים, אבל למעשה הם גם לא.
יגיל, בעל ההוסטל הישראלי המקומי, שבו תמר ועינב לנו, אמר לנו שלרוב המדריך בסיור הזה "טוחן" ושצריך להגיד לו שיקצר בהסברים. מה זאת אומרת ? יש מדריך, שרק רוצה להעביר ידע. מעולה ? מה צריך יותר מזה ? על מה יש להתלונן פה גודאמט ???
בכלל, כל הקטע הזה של ישראלים בחו"ל מהמם אותי מחדש. משתי בחינות.
1. בעלי עסקים.
2. תחושת הכיבוש הישראלי הבלתי נגמרת.
אני אתחיל בביזנס מן.
מקסיקו זאת המדינה הלטינית ה – 8 שלי.
כמעט בכולן יש בעלי עסקים ישראלים. כאלה שפתחו הוסטלים ו – או סוכניות טיולים. רובם, נמאס להם מהארץ. הדברים הרגילים. מיסים. מילואים. שחיתות. ידה ידה ידה.
הרוב גברים. חלקם נשואים למקומיות. חלק מבעלי העסקים הם זוגות נשואים עוד מהארץ שירדו ביחד.
אבל מה ?
בסן כריסטובל למשל, יום לפני שהגעתי, ריססו את כל כיכר העיר המרכזית בכתובות בגנות ישראל. "לשחרר את פלסטין". "להרוג את ישראל". צלבי קרס. מגיני דויד וכדומה.
ווואלה. ביום שיקרה משהו בערים האלה, כל אותם בעלי עסקים יקפלו הכל מהר מהר ויחזרו בריצה לארץ.
אז מה הם עשו בזה ? עזבתם בשביל לא לחזור, הלא כן ?? ומעבר לזה, מי ישלם על זה ? האנשים שנשארו בארץ ! הם ישלמו את מענק תושב החוזר, ביטוח לאומי ושאר מרעין בישין. בדוגרי, הכי בטוח, אצלנו !
הכי טוב בארץ
לגבי תחושת הכיבוש.
סך הכל, ישראליים מטיילים לא מעט. אפילו המון. פעם זה היה רק טיול אחרי צבא. אחר כך טיול אחרי תואר (במקרה שלי – תואר שני). טיול של חודשיים לירח דבש. מירח דבש זה הפך לירחיים. תמיד יש תירוץ לנסוע. ככה צריך !
מצד שני, גם גרמנים מטיילים לא מעט. והולנדים בלי סוף. ואנגלים. ובכל זאת אנחנו שונים .
תמיד יקבלו אותי ב"סבבה אחי". וב – "מה קורה אחותי". מעבר לזה, כמעט תמיד בסוכניות יהיו שלטים בעברית של "זאת הסוכנות הכי טובה לישראלים". בכל עיר, יש לפחות 3 סוכנויות הכי טובים לישראלים. ואני הייתי בטוח שהכי טוב יכול להיות רק אחד…
והכי נדהמתי (בסן פדרו בגווטמאלה האמת) שילדה בת 14 (וכן. שאלתי אותה בת כמה היא) עשתה לי חשבון במכולת והוא נראה לי מוגזם, אז היא עשתה לי מחדש את החשבון, אבל בעברית. "4 ועוד 3 זה 7". למה זה טוב ?? למה ללמד את המקומים את הדברים הללו ? ובעיקר, למה ללמד אותם עברית ? אם יש יתרון אחד לשפה הדפוקה שלנו , זה שאף אחד לא מכיר אותה. אז למה לדפוק את היתרון היחיד הזה הזה ???
מעבר לזה, ממה זה נובע ? סיפוק תחושת הכיבוש הבלתי נפסק של התרבות הישראלית ? השליטה ? מה ?
גילי חסקין כתב מאמר יפה. אני לאו דוקא אוהב או מסכים עם הכתיבה שלו, אבל זה תמיד מעניין : http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3654653,00.html
בכל אופן, זה מרגיז אותי. מצד אחד זה נוח. נותן הרגשה של קצת בית להגיע למקום עם שלט בעברית. מצד שני,את זה יש לי בארץ. אז יכולתי להישאר שם פשוט. זה היה עולה לי פחות. הרבה פחות.
עוד משהו אחד לגבי יגיל. הוא גם מסוג הישראלים הסטלנים שקצת עולים לי על העצבים.
הבחור היה אמור לשמור לי מיטה בדורמס שלו. הוא היה בטיול כל היום וחזר מאוחר ודוך למיטה. גם אנחנו הגענו להוסטל באזור 1 בלילה. רק שאני לא דוך למיטה, אלא דוך לסיור לילי מאוחר בנסיון למצוא מיטה להעביר בה את לילה, כי הבחור לא ממש דאג לעמוד במילה שלו. מה שהביא למצב שביליתי את הלילה בהוסטל הסמוך, בחדר האינטרנט על הכורסא. כיף גדול.
בכל אופן. אז לגבי הכפרים והמאיה.
מה שאותי אישית מאוד עניין זה הפולחן הדתי שלהם. הפאגניות והטקסים. וזה האמת בעיקר מה שראינו.
דבר ראשון, עניין הצלב. למאיה, בדומה לאינקה אגב, היה צלב הרבה הרבה לפני שלנצרות קראו נצרות, לפני שקוסטנטינוס הפך אותה לדת של אמפריית רומא ועוד אפילו הרבה לפני שמריה הביאה את ישו לעולם בלי להיכנס להריון בכלל אלא רק באמצעות החסידה.
למאיה יש צלב מכמה סיבות : 1). הוא מסמל עבורם את עץ הסייבה. עץ הסייבה הוא עץ ענק, ממשפחת הסוקויה, שלפי תפיסת עולמם הוא מחזיק את השמים שלא יפלו. 2). תירס. כל דבר אצל המאיה קשור בצורה כזאת או אחרת לתירס. אז הצלב מסמל עבורם גם את התירס, ואם ממש, אבל ממש מתאמצים (אבל באמת מתאמצים) הוא יכול להזכיר בצורה שלו ענף של תירס. 3). ארבעה כיווני שמיים. כן כן. מסתבר שגם להם כבר הייתה שושנת רוחות בצורה של צלב.
אז היה מאוד יפה לראות בכפרים בלי סוף צלבים, שלנו לכאורה הם נראים צלבים נוצריים, אבל למעשה לא. מצד שני, זאת אחלה דרך להשתית את הנצרות. לנוצרים יש צלב. למאיה יש צלב. אחלה מכנה משותף, אם נתעלם מהעובדה שהמשמעות שונה בתכלית.
מה שכן, לצלבים יש גם צבע. לרוב, ירוק או כחול. שוב, מאותו עניין. ירוק לתירס, כחול לעובדה שעץ הסייבה מחזיק את השמיים שלא יפלו על הארץ.
עובדים את הצלב, אבל אחרת
בנוסף, היינו בבית תפילה. מסתבר שהעניין מאוד נפוץ אצלם. כל שנה, יש בית תפילה אחר בכפר. לא מדובר בכנסייה, אלא רק בבית תפילה קטן, סוג של מקדש.
בתי התפילה שלהם זה שילוב מעניין של הנצרות ושם דת המאיה. כמובן הצלבים. קטורת שהם הוסיפו לעצמם.
המון נרות. מחטי אורן על הרצפה. המון. כל הרצפה מלאי מחטי אורן טריים. מחליפים אותם כל פעם על מנת לשמור על הטריות.
מחטי האורן משמשים גם עבור ריח וגם עבור ציון הקשר לאל האדמה. אפשר לראות את מחטי האורן גם מתחת לכל הצלבים שלהם. שוב. אותו רעיון.
בית תפילה מקומי
יש קטע בכפרים האלו שהתושבים לא אוהבים שמצלמים אותם. כרגיל, כמו בקניה למשל, הם מאמנים שזה "לוקח להם חלק מהנשמה". אמרתי לעצמי. נו. אין נשמה שאין לה מחיר. תמורת כמה פזו והם אפילו ירקדו לי מול המצלמה.
להפתעתי הגמורה, הם לא רצו כסף. והצעתי ! הצעתי לשלם וזה לא עניין אותם. אז אין מה לעשות. נאלצתי לנסות ולצלם אותם בסתר. כן כן אני יודע. גם אני ישראלי טיפוסי.
האמת היא ששמעתי על כמה סיפורים שתפסו תיירים ולקחו להם את המצלמות בעקבות הצילומים האסורים, אבל אין מה לעשות. צריך לקחת סיכון בחיים…
דוגמנית, אבל אסור לצלם
לאחר מכן, המשכנו לכנסייה המקומית. זה בכלל היה שוס לא נורמלי.
הכנסייה זה שילוב מעולה של כנסייה קתולית סטנדרטית והמנהגים הפאגנים של המאיה. במחוץ – מדובר במבנה רגיל לחלוטין. גבוה. לבן. צלב בחלק העליון. בפנים לעומת זאת, כמו בית התפילה שראינו חצי שעה קודם לכן, רק בגדול. ממש בגדול.
כל הרצפה מלאה במחטי אורן. הכל הכל אורנים. המון נרות. בכל פינה. המון מקומיים מתפללים על הרצפה. אין כסאות בשורות כמו בכנסייה רגילה. הכל מלא קטורת. חשוך חשוך עד כדי מיסטי. אווירה מעולה.
כל מקומי שמתפלל מדליק מספר נרות. בנוסף, מביא מנחות. כמה סוגים – תרנגולות, ביצים ובקבוקי שתייה מוגזים. מוגזים ? יענו קוקה קולה ? אז זהו שכן !
תרנגולות – בתכלס, כמו אצלנו היהודים ביום כיפור. הם פשוט עושים כפרות. ממש כמו אצלנו !. כפרות עם התרנגולות ואחר כך שוחטים אותה.
ביצים – אותו רעיון רק קצת יותר הומני. לפחות פה אין את הקטע של השחיטה.
קוקה קולה – בגדול, אין שום קשר למשקה רק למה שהגז עושה – גרעספים. המקומיים מאמינים שבאמצעות שיהוקים הרוחות הרעות יוצאים מהם החוצה ומתנדפים לאוויר. אז הטכנולוגיה באה לקראתם, ועוזרת להם לעשות גרעפסים. קטע.
לכאורה, מהצד, זה נראה כאילו המקומיים סוגדים לבקבוקי המשקה (ואגב, יש כמה אתרים ישראלים שטוענים שזה העניין), ונוצר מיתוס כאילו הם סוגדים לאל הקוקה קולה. אז זהו שלא. ספרייט לא היה בעידן המאיה.
מה שכן, לצערי, אפילו אני כבר פחדתי לצלם במקום הזה. ובהחלט היה מה לצלם שם. בעסה לא נורמלית….אבל הייתה חוויה מעולה. סיור טוב. מדריך מעולה. עמוס ידע. עניין אותי מאוד.
כנסייה. אבל אחרת
בכפרים האינדיאנים המקומיים
מכינים טורטיות
דוכן מקומי
יום נוסף נסענו לקניון סומידרו. מדובר בקניון די עמוק שחפר אותו נהר הסומידרו. האמת, מרשים מידי זה לא כל כך היה. ראיתי קניונים מרשימים ממנו.
קירות תלולים. קצת טינופת בנהר. תנינים. מיני ציפורים והצטלבות של הרים בקניון שמהווים את הסמל של מחוז צ'יאפס. וואו זה לא היה. אבל קצת טבע זה תמיד טוב.
יום נוסף לקחנו סיור למספר לגונות באזור. 7 לגונות. צבעים שונים. חביב ביותר. עוד קצת צבע וטבע.
ביום האחרון שלנו (לצערי) עשינו יום רגוע בסאן כריסטובל. ואפשר להעביר פה לא מעט ימים כאלו. קצת אינטרנט. קצת הסתובבות בשוק. קניתי ערסל. למה ? אין לי מושג. שמץ של מושג מה אני אעשה איתו. סתם אבן במוצ'ילה. אבל עשו לי הנחה של 70% אז אני לא אקנה ?
אולי בחוף של אוסי ישתמשו בו פעם…
עוד תקרית משעשעת שהייתה, לפחות בדיעבד. יש עסק של ישראלי בשם FALAFEL. כמה מקורי… בעסק יש שירות של החלפת ספרים. נפלא. אז לקחתי ספר, השארתי את שלי והלכתי. אחרי עשר דקות, הגעתי לתאטרון (שעליו יסופר בהמשך) לקנות כרטיסים. פתאום מישהו צועק עלי מאחורה בספרדית שיש לי משהו בתיק ששייך לו.
כמובן, שמיד באיסנטינק מעולה החזקתי את התיק וצעקתי עליו בחזרה. בחור קנדי, שהסתבר שהוא מנהל התאטרון המקומי, עזר לי לצעוק עליו ולהסביר לו שלצערי, או יותר נכון לצערו, אין לי שום דבר בתיק ששייך לו. ואז זיהיתי שזה המלצר מהפלאפל. אז הסברתי לדפקט שהשארתי שם ספר שלי במקום זה שלקחתי. ההסבר לא שכנע אותי, ונאלצתי לחזור איתו 6 בלוקים בחזרה, להראות לו שהשארתי אצלו ספר. קיבינימט !
עוד משהו חביב שהיה לי בסן כריסטובל.
בערב הלכתי לאכול בגפי במסעדה. הפעם קפצתי למסעדה הלבנונית המקומית. חשבתי לרדת על שווארמה טובה ואיזו לאפה טוב בצד עם חומוס וחמוצים. אני מתגעגע לאוכל שלנו. באמת. לבשר טוב, לסנדוויץ עוף בקארי והכי – לכנפיים בדיקסי.
מלכתחילה הייתי די סקפטי ביחס ללאפה, אבל תמיד כדאי לקוות לטוב. נו.. אז לקוות אפשר, רק שהשאלה מה ייצא מזה. השווארמה הייתה סבירה, החומוס קצת מעציב, והלאפה הייתי קורא טורטילאפה. כל הלאפות בארץ עלולות להעלב אם הן היו רואות למה קוראים פה לאפה. אבל מילא. אוכל זה אוכל.
בכל אופן. הדבר הכי מעניין שהיה לי שם, מעבר לאוכל, היה הבעלים.
קוראים לו נידאל. לבנוני מן הסתם. במקור מצור, אבל כל המשפחה שלו גרה בביירות. כולי תקווה שלא ברובע השחאדה, שבזכותנו, מלפני שנתיים וחצי, חצי ממנו כבר לא קיים יותר, אלא רק בצורה של אבק כהה.
לפני 10 שנים עבר ללונדון על מנת להרוויח כסף ולעבוד שם במסעדה. היה שם 8 שנים, ואז החליט שהוא רוצה לפתוח מקום משלו, אז הוא עבר למקסיקו. פה הרבה יותר קל לפתוח מקום מן הסתם..
התחתן עם מקסיקנית מקומית, יש להם ילד, וטוב לו פה כבר שנתיים.
דיברנו. אכלנו ביחד. היה מעולה.
הקטע הוא שהוא היה הלבנוני הראשון שדיברתי איתו אי פעם. בהתחלה זה היה ממש מוזר, אבל אחר כך זרם. למה לא בעצם ? מדהים כמה הכל מטופש. כל המלחמות וכל השטויות.
יום למחרת, חזרתי אליו. הפעם גם עם עינב, תמר ויואב. אמנם הם חששו מהאוכל (נו באמת ! מה זה הפאקינג דעות קדומות האלו ???). אבל היה כיף לחזור אליו. חבל רק שזה לא קורה יותר.
בין לבין הסתובביות, הספקתי גם להיות במוזיאון הענבר המקומי. אזור סן כריסטובל (חבל צ'יאפס) נחשב בין אזור עם ענבר מהטובים בעולם, והשלישי בגודלו בעולם (אחרי גרמניה ועוד איזשהו מקום). אז הלכתי לראות קצת ענבר.
ענבר עם דם של דינוזאורים
אה ! ועשיתי גם משהו טוב בערב.
הלכתי להצגת תאטרון ! איזה כיף !
במקרה מצאתי פרסומת להצגת תאטרון שנקראת Palenque Rojo שבעברית זה פלאנקה האדומה. פלאנקה זאת עיר מאיה. ההצגה מדברת על מלחמה בין העיר פלאנקה לעיר מאיה אחרת. העניין הוא שההצגה לא באנגלית וגם לא בספרדית אלא באחד מניבי המאיה.
קניתי כרטיס, באמצע האולם. העניין הוא שהמקומות לא שמורים. מי שמגיע ראשון, נכנס ראשון. נו. אז כמובן שהגעתי לפני כולם. ישראלי או לא. שני האנשים שהגיעו אחרי, ממש מיד אחרי, היו גם הם, כמובן, ישראלים ! זוג נחמד בירח דבש. ממש נפוץ העניין הזה של ירח דבש במקסיקו גווטמאלה. אני אישית מעדיף מקום אחר לירח דבש. אני רק צריך אחד כזה….
בכל אופן, לצערי אי אפשר היה לצלם, ואחרי התקרית המצערת של הצהריים לא היה לי נעים להסתבך עם בעל התאטרון, אז המזכרת היחידה שיש לי מהאירוע זה שתי תמונות מטושטשות, והאתר של ההצגה שהוא מצומצם עד כדי מביך,אבל זה מה יש ( קישור לאתר ). היה מעולה. ממחיש עוד קצת מהמאיה.
ההצגה
הבר הקובני המקומי
כמה מקומיות
אז זהו. אז אחרי 5 ימים נפרדים מסאן כריסטובל. עיר מהממת. יפה. נעימה. קצת אותנטית (בכפרים שלידה). קצת מערבית. המון מה לעשות. מוזיקה ברחוב. אווירה טובה. אטמוספירה טובה. פשוט כיף פה.
מאוחר יותר פגשתי תיירים שהיו שבועיים בסן כריסטובל ועוד חושבים לחזור לשם. בתכלס, מבין אותם !
אז אחרי יומיים שהתרוצצתי לי מחוץ לאיסלה מוחרס התחלתי קצת להתמקם באי. דבר באמת ראשון וחשוב שעשיתי פה זה כביסה. אבל אמיתית. מכבסה ! כזאת שגם אמורה לנקות את הבגדים המג'וייפים. אמנם לא מבוץ של טרקים אלא סתם מג'יפה של רחובות קובה. וברוך השם. ג'יפה לא חסר שם.
יותר משבועיים וחצי שכיבסנו בקובה עם סבון הכביסה הנודע – סינטבון… אלק כיבסנו. גורנישט. הסינטבון הזה, חוץ מעוד 200 גרם בתיק שיושב לי על הגב הכפוף שלי זה לא באמת עוזר למשהו. אלק מכבס. בכל אופן, בשעה טובה הגעתי לציליוויזציה ! יש מכבסה. כזאת שגם אמורה לעשות ריח טוב לבגדים.
אחד הדברים הטובים במקסיקו, שיש פה פאקינג חיים. תשתית תיירות. אינטרנט. סופרים. והכי חשוב – דאורדורנטים. ולא סתם – ספריי ! בפאקינג קובה, שגם ככה אין מה לקנות שם, למצוא דאודדורט ספריי זה בלתי אפשרי, כמו מליון דברים אחרים.
אחת הקניות הראשונות שעשיתי פה הייתה לקנות דאורדורנט, אחרי שהחרימו לי את שלי במדריד. ואלוהים כמה שאני בעייתי בנושא ריחות. חוץ מאלוהים עוד כמה אנשים יודעים.. אז בשעה טובה ומוצלחת, אחרי סבל תהומי של שבועיים וחצי בקובה גם זה בא על פתרונו. דאורדורנט עם ריח נסבל על ידי.
בדוגרי. היו לי יומיים של קצת בעסה באזור. כולם כל כך משבחים את המקום. מקסיקו. איסלה מוחרס. אבל נכנסתי לדי תוגה כשהגעתי לפני כמה ימים. חגה חזר לארץ. והיה לי ממש כיף איתו. היינו באותו ראש בטיול. פתאום נשארתי לבד. צריך להסתדר לבד. לנסות לעשות חברים. ישראלים שלא אהבתי. תיירים שצריך להתחיל להכיר. לא ברור לי התכנון של השבועיים הבאים. שוק של מליון תיירים. לא כל כך אהבתי את הימים האלה.
מצד שני. בדיוק עם ימים כאלה רציתי להתמודד. ידעתי שזה מה שיקרה וגם ציפיתי שזה יקרה. אז מה אני מתלונן ?? תמיד חייב להתלונן.
שעות של שח. שעות…וראבק, הוא היה תמיד יותר טוב !
מה שכן הכרתי 3 אמריקאיות ששתיים מהם יהודיות. סטודנטיות בקולומביה. מגניבות כאלה. מעולה. התכנון היה לפגוש אותן בפלאיה דל כרמן, אבל כרגיל בתקופה, מליוני תיירים, אז לא היה שם מקום. אז תיכננו להיפגש מחדש באיסלה מוחרס לסילסבטר. אז חיכיתי.
בכל אופן, היום סילבסטר. אז החלטתי לעשות יום ים רגוע. לקרוא ספר. לרבוץ בחופים המגניבים. ודוגרי, באמת מגניבים. הכל טורקיז ירוק בהיר. רדוד כזה. ים שקט (תלוי באיזה צד של האי). עצי דקל. קוקוס. חול לבן לבן כמעט כמו פודרה. מה רע ? באמת מקסים.
ספר טוב. לונגי של ברזיל. ושנץ על החוף. אין תלונות.
רוב הישראלים נטשו את האי לחגיגת סילסבטר בקנקון. בדיסקוטק הגדול של העיר. עלות המסיבה בין 100 ו – 200 דולר. נו באמת. אני עם מסיבות סילבסטר שעולות הון גמרתי. אני רציתי מסיבה שכונתית. כיפית ופשוטה. לא מתיימרת כזאת. עירונית. קצת מקסיקאית. טראנסים יש לי במסיבות של שחר וגבי בארץ. פה אני רוצה משהו אחר. חוצמזה. אחרי המסיבה הפתאטית שהיינו בה בצ'ילה לפני 3 שנים אני לא מנסה יותר. וזה בדיוק מה שקיבלתי !!!
חגגתי את הערב בארוחה טובה עם האמריקאיות. קצת אלכוהול. הרמת כוסית. והליכה לסוקלו.
סוקלו זאת הכיכר המרכזית בכל עיר במקסיקו. כמו כיכר הנשק בכל עיר בפרו.
מה היה שם ?
המון דוכני אוכל מקומי. טחנתי כמויות. המוני מקומיים. תיירים. בירות. בירות סול. קורונות. ספירה לאחור. עצי אשוח גדולים. פשוט כיפ !!
ראש העיר נאמה. עשינו ספירה לאחור. שום נשיקה ושום נעליים. רק בארץ יש את המנהג המפגר הזה כולל בנים שניגשים לבנות בצורה אקראית ומבקשים להתנשק איתם. הטרדות מיניות להמונים. ישראלים מפגרים.
אחלה זיקוקי דינור והופעה ארוכה ארוכה ומגניבה מגניבה של להקה מקומית בספרדית. פשוט מעולה ! בדיוק ערב כזה רציתי. אנשים נחמדים. מאושרים. שמחה ברחובות. פשוט וטוב. לא הייתי משנה שום דבר !
ארוחת שנה חדשה
עוד שניה לשנה החדשה
שיכור מסיבות
ביום האחרון באיסלה, פתאום נכנס לי מרץ. האמת, יותר לחברה שהייתי איתם אבל שיהיה. ככה שעוד כמה שעות לפני האוטובוס הארוך ארוך שלי לסאן כריסטובל עוד הספקנו לעשות טיול אופניים.
אלק טיול. פשוט סיבוב מסביב לאי. בתכלס, העיקר לצאת מהבועה הבאמת קטנה שבה חיינו שבוע, ולראות עוד קצת פנינות יופי מהאי המקסים. ובתכלס, מסתבר שיש לא מעט בכלל. חיים פה כמה אלפי אנשים. כדאי לראות איפה הם חיים בכלל ?
אז שכרנו אופניים. שלושת האמריקיות ושני ישראלים שפגשתי בקובה רק לפני שבוע, ואמא שלי פגשה כבר לפני 6 שנים בבן גוריון. זה קטע. אף פעם לא הייתי עם 3 בנות שבאמת כולן זורמות ככה עם החיים. עושות דברים ויוזמות. אפילו אופניים. מגניב !
אז מה ראינו ?
עוד חופים. בעיקר מסולעים. אתר מאיה קטנטן. ממש פיצפון.
מלכודת תיירים טיפוסית, שכמובן נפלנו אליה – חוות צבים. כמה צבים בכמה כלובים. נו באמת. די פתטי.
אה. וגם כריש מסכן שאפשר להצטלם איתו במים. לא מוכן לשתף פעולה עם שטויות כאלה.
היה חביב ביותר. אוירה טובה. חברה טובים. לצערי הייתי חייב לחתוך מוקדם, בשביל להתקלח ולהתארגן בלוקר שבו התגוררתי בלילה האחרון שלי באיסלה מוחרס.
בדרך למעבורת, עוד הספקתי לפגוש שוב את החבורה. מדהים הקטע הזה בחו"ל. תמיד פוגשים שוב ושוב את האנשים. לא צריך לקבוע. לא צריך כלום. איכשהו זה תמיד מסתדר. נפגשים..
בגדול זהו. נשארתי עוד יום. ועוד יום. ועוד יום. באתי לאיסלה ליומיים שלושה ובסוף נשארתי 8. כבר היה לי כרטיס לסן כריסטובל ובזבזתי כסף וים זמן בלדחות אותו ביום בשביל להישאר שם עוד יום. מדהים. אני שתמיד רץ ממקום למקום. אפילו אני הצלחתי להתחרדן במקום הזה 8 ימים. התחלנו אותו בממש בעסה, וסיימתי אותו בהמון זכרונות טובים ומאושרים. כן ירבו.
בתכלס, וזה תמיד נכון. לא משנה מתי או איפה. הדבר היחיד החשוב זה לא איפה נמצאים. מה מזג האוויר. בלגונה. בקרחון. בחוף. בקיץ. בחורף. בצפון או בדרום. הדבר היחיד הבאמת חשוב, זה עם איזה אנשים נמצאים. ברגע שנמצאים עם אנשים שאוהבים, הכל טוב. טוב יותר. טוב פחות. אבל בתכלס, – טוב !
ום למחרת, החלטתי לנסוע לטולום.
על פי ציטוט של שחר : "החופים הכי יפים שראיתי בחיי".
אני קצת ספקטי לגבי הגדרות ה"הכי יפה", במיוחד כשזה בא משחר, אבל נו…נסעתי לראות במה מדובר.לאו דווקא בגלל החופים, אלא יותר בגלל המאיה. בטולום נמצאת עוד עיר די מפורסמת של המאיה, כשאחד הדברים המיוחדים שם באמת, שהעיר נמצאת ממש על החוף עצמו.
אז תפסתי אוטובוס. שעתיים וחצי נסיעה. ופונקט – הגעתי לכביש הראשי לעיר. מדהים הקטע הזה. השכמתי בבוקר. וספונטנית עליתי על אוטובוס של שעתיים וחצי. בארץ, בשביל שאני אעשה דבר כזה, אני צריך הכנה של שבוע לפחות.
הגעתי. כמובן, שכביש הגישה לאתר כבר מפוצץ בתיירים. כרגיל, רובם אמריקאים. המון מסעדות יקרות, חנויות מזכרות וכל מה שיכול לגלגל כספים.המסחר בהיסטוריה בעיצומו.
בכלל. גם קנקון נראית ככה. האמריקאים לא יוצאים בכלל מהמדינה שלהם, אבל מסתבר שלמקום אחד הם כן – קנקון. הכי רחוק שהם יכולים להגיע. לקנקון ולחלל. כאילו אין להם משבר כלכלי. אין יותר אמרקאים באמריקה. כולם הגיעו לקנקון. כאילו יום שישי השחור של הקניות מתרחש גם כאן.
מילא. אין מה לעשות.
האמת, האתר מגניב נורא. הרבה מקדשים. מבנים. חומות. אמנם אין פרמידה מרשימה כמו בצ'יצן איצ'ה אבל חביב ביותר. הכל אפור. בארכיטקטורה אופיינית שכבר למדתי להכיר.
סימבולים של נחשים. אל האורז. אל הרוח. ועוד כמה אלילים למיניהם. ברוך השם, לא חסר להם אלים.
אם צריך להשוות, ואין מה לעשות, תמיד אני אשווה, אז המאיה היו באמת קצת יותר מתוחכמים מהאינקה.
אמנם, הארכיטקטורה והגימורים של האינקה הרבה יותר מרשימים. שיוף האבנים, ההתאמה שלהן אחת לאחת. קונספט 3 מדרגות החיים שיש בחומות ובקירות של האינקה. מצד שני, הם לא השכילו לבנות בניינים עם גגות אבן. ככה שכל הבתים שלהם קרחים מלמעלה. ככה שזה נראה די מגוחך.
המאיה לעומת זאת, השכילו לבנות בתים עם גגות אבן. ככה שממשק כנפי ההיסטוריה, זה נראה מרשים יותר.
עוד משהו אצל המאיה, שהם לא ממש שמו לב לנושא הזהב, וגם זה בניגוד לאינקה. האינקה השתמשו בזהב בלי סוף. בכל דבר כמעט. לא בגלל ערכו הכספי, כי מבחינתם לא היה לו ערך כספי, אלא בגלל המאפיינים הפזיולוגיים שלו. אבל הספרדים תמיד חשבו שיש להם זהב. וזה למה ?
כי חלק גדול מהמבנים שלהם בנויים מאבן שנקראת אפסילון או משהו בסגנון (שלי זה מיד עושה קונוטציות מאינפי באוניבריסטה הפתוחה השם יקום דמו), שבעקרון זאת אבן שחורה וכבדה, אבל ברגע שהשמש משתקפת בה היא נראית כאילו היא עשוייה זהב. ממש מגניב.כאילו טונות של זהב קבורות בתוך האבן. אותי זה כמעט שכנע. אבל אותי קל לשכנע..
אז זהו. כמה בניינים. מקדשים. כרגיל, אי אפשר לטפס על כלום. אפשר רק לטפס על הרגליים של כל התיירים שסובבים את המקום. חופים יפים לרגלי העתיקות. ים באמת מהמרשימים שראיתי. ירוק כחול. צלול ויפה. אני לא צולל, אבל המקום נחשב לאחד ממקומות הצלילה היפים שיש. את זה אני כבר לא אבדוק.
החוף בטולום
פגשתי איזו תיירת אמריקית. באה לטייל עם המשפחה שלה. אבל היא לא באמת אמריקאית. הודית במקור. חיה שם 8 שנים, היא שחקנית באיזו אופרת סבון מפורסמת. אם זה לא טלנובלה ולא מופיע ב – NOVEBOX אז למי אכפת.
בכל אופן, מאוד משעשע לראות איך היא עצמה מקללת את כל המוני התיירים. היא הגיעה מוקדם לאתר במחשבה שהיא תוכל לברוח מהתיירים. כמובן שטעתה.
מה שכן. אחלה משפחה יש לה. הזמינו אותי ללאנץ' ולביקור בניו יורק. רחוק 84 פינת החמישית. מעולה. יותר טוב מחיבת ציון רמת גן…
בכלל. מעולם לא הייתה לי תקופה כל כך קצרה שפגשתי פשוט כל כך הרבה תיירים. ומה שהכי מגניב, ממגוון עצום של מדינות.
עוד לא יצא לי לפגוש תיירים מאוקראינה, או מסלובניה, מסרביה או קרואטיה. יש פה תיירים מאיטליה (עד היום פגשתי רק תייר אחד משם וגם הוא היה רק באנטרקטיקה), רומניה, ספרד, שבדיה, קנדה וכו' וכו'..
קיבוץ גלויות בין הגדולים שראיתי בחיי. אפילו יותר ממרכז קליטה ישראלי טיפוסי בירוחם. מצד שני בשלב מסויים זה מתחיל לעייף. מליון שיחות היו לי פה. שבגדול כולן נעים סביב אותו הדבר. מאיפה אתה, מה אתה עושה, כמה זמן אתה מטייל וכו' וכו'.. ביומיים האחרונים – נושא שיחה חדש. המצב בארץ. פתאום נהייתי שגריר של רצון טוב, והפרשן לענייני ערבים. מה קורה בארץ, למה זה קורה, אם יש תקווה, וכו' וכו'…
אני צריך לקבל תוספת הכנסה ממשרד החוץ נראה לי. שיווק ישראלי זה אני !
אז מה זה צ'צן איצ'ה ?
אחד האתרים המפורסמים ביותר של המאיה. במיוחד מלפני 3 שנים.
מאיה ? אחת משלוש התרבויות המפורסמות של אמריקה הלטינית (אצטקים, אינקה ומאיה) ונחשבת המתקדמת ביותר מהן. לא מפתיע… מהאינקה יצאו הפאקינג בוליביאנים ! אז התחרות לא באמת קשה מידי…
בכל אופן. אחד הדברים שמאפיינים את המאיה אלו הפרמידות המגניבות שלהם, שאני מאמין שעוד אראה הרבה כאלה במקסיקו וגם קצת בגווטמאלה. לצערי, את אחת הגדולות ליד מקסיקו סיטי (שאמורה להיות הפירמידה השלישית בגודלה בעולם אחרי הפרמידות של גיזה במצרים) כנראה לא אראה. מילא.
הפרמידה המפורסמת ביותר שלהם נמצאת בצ'יצ'ן איצ'ה, היות והיא נבחרה לאחת משבעת לפלאי העולם החדשים (לפני משהו כמו 3 שנים).
פלאי העולם החדשים האלו נראים לי קצת מגוכחים אבל שיהיה. כוכב נולד פתטי של אתרים היסטוריים. מאצ'ו פיצו' בפרו, פסל ישו – הקרוקובדו בברזיל, פטרה בירדן, החומה הסינית (בסין מן הסתם), הטאג' מאהל בהודו, קולוסיאום ברומא ו – הפרמידה בצ'יצן איצ'ה.
עד עכשיו הייתי בשלושה פלאי עולם. עכשיו יגיע הרביעי. עוד 3 למנייאק.
אני בטוח שהיוזמה לשטות הזאת נבעה בעיקר מצורך עסקי שיווקי. כולם שמעו על זה. כולם ידעו על זה. וזה בטוח יגביר תנועת תיירים. כי פלאי העולם הישנים לא קיימים יותר (פרט לפרמידות בגיזה) וזה לא טוב לעסקים. אי אפשר להביא תיירים למקום שלא קיים יותר. פרטים בהמשך..
אז לקחתי תור יקר להחריד והתחלתי את הבוקר ממש ממש מוקדם.
השכמה מוקדמת בבוקר, חמש וחצי. באיסלה מוחרס לא ממש קמים בשעה הזאת לרוב..אספתי את הישראלי. מעבורת. אוטובוס. ושעתיים הרצאה בהיסטוריה תוך כדי הנסיעה. הרצאה מעולה על המאיה. בדיוק מה שרציתי וציפיתי. לפעמים טוב לצפות דווקא.
כמו כל מלכודת תיירים טיפוסית, דבר ראשון עוצרים בחנויות מזכרות, אפילו לפני הגעה לפרמידה. כרגיל – כל האמריקאים קונים מזכרות יקרות להחריד. טוב להרוויח בדולרים ולא בשקלים. אפילו בשער הנמוך שלו.
אחר כך, בשעה טובה, הגענו לפרמידה.
השם ירחם !!! נראה לי שכל חיי ביחד לא ראיתי את כמות התיירים שראיתי ביום אחד במקום אחד כל כך קטן.
פשוט לא להאמין מה שהלך שם. זה היה נראה כמו המולת הקניות של יום שישי השחור בדצמבר. כאילו כל הסיילים של ארהב התרחשו מסביב לפרמידה. המדריך שלנו אמר שאמורים להיות היום בסביבות 8000 תיירים במקום. 8000 !!!!
הייתה איתי ישראלית בקבוצה המטיילים המאורגנת, שאמרה שהיא הייתה בספטמבר במקום, והיה ריק. פשוט ריק.
בסדר… מצד שני בספטמבר היו הוריקנים. אז מה עדיף ? הוריקן של רוח או הוריקן של תיירים ? האמת, שאלה טובה. לא באמת בטוח מה עדיפ. האתגר שלי להיום – להצליח לצלם את הפרמידה בלי אף צללית של תייר בפנים. אני סקפטי אבל נחכה ונראה.
אז מה היה לי פה ?
צ'יצ'ן איצה (Chichen Itza) הוא הגדול והמרשים מבין אתרי מאיה מן התקופה הפוסט-קלאסית, והוא מצטיין בארכיטקטורה מונומנטלית. בין האתרים הדרמטיים של צ'יצן איצה אפשר למנות את "הטירה", פירמידה ענקית, מושלמת, הבנויה לפי חישובים אסטרונומיים מדויקים, את "מקדש הגיבורים" המרשים, את מגרש משחקי הכדור, שהוא הגדול ביותר בכל מרכז אמריקה, ואת בור המים המקודש, שלתוכו הושלכו קורבנות אדם ומנחות יקרות ערך. כל אלו הופכים את צ'יצן איצה לאחד האתרים החשובים ביותר לביקור במקסיקו, אתר שמייסדיו נעלמו מן העולם אך הישגיהם האמנותיים והרוחניים יישארו לעד.
ראינו את הפרמידה המפורסמת. בלונלי כתוב שאפשר לעלות עליה. גורנשיט. אפילו לגעת אי אפשר. קיבינימט !
אבל מהי הפרמידה הזאת למעשה ?
הפרמידה היא לוח שנה ענק. אחד ההישגים שזוקפים לזכות המאיה, זה לוח השנה המדוייק ביותר שיש.
אפילו יותר מדוייק מלוח השנה שלנו – שבכל שנה אנחנו מפספסים ב – 6 שעות, ולכן יש שנה מעוברת פעם ב – 4 שנים.
להם יש שני לוחות שנה. אחד של 260 ימים ואחד מדוייק עד כדי פספוס של מספר שניות ספורות, הכולל 18 חודשים של 20 יום ועוד חודש של 5 ימים שהם ימים רעים.
רואים בצורה מאוד יפה את לוח השנה בפרמידה. 91 מדרגות כפול 4 גרמי מדרגות. כל מדרגה מציינת יום בשנה. עוד מדרגה אחת בחלק העליון של הפרמידה. סהכ – 365 ימים. עוד כל מיני אבנים שכל אחת מהן מציינת את החודשים בשנה. ממש מגניב.
אחת האמונות החזקות של המאיה היא בנחש. כן כן.. דווקא בו. אז דמות הנחש מופיעה בלי סוף פעמים באתרים שלהם.
מילון לכתב המאיה
הפרמידה הגדולה
הפרמידה הגדולה
הנחש
מה עוד ?
היינו במגרש ספורט שנחשב הקדום ביותר באמריקה הליטנית.
הרצאה טובה על הקרבת קורבנות אדם חיים ובעיקר על הסרט השנוי במחלקות של מל גבסון, השנוי במחלוקת עוד יותר, "אפוקליפטו", שמנסה לתאר לכאורה מספר ימים בשבטי המאיה.
כרגיל, מל גיבסון, המגה נוצרי אנטישמי הזה, יוצר לעצמו מציאות שחציה נכונה וחציה מעוותת, ומלאת אלימות עד אין קץ. ככה זה. כשיש לך כסף אתה יכול לעשות מה שבא לך. וכמובן, להציג גם את הנוצרים הספרדיים כגואלים.
מגרש הספורט מתאר סוג של משחק כדורסל מאוד מאוד מוזר, בו משתמשים רק בפרקים של הגוף ואמורים לקלוע כדור שעשוי מעור ושוקל באזור ה – 8 פאונד לתך טבעת גבוהה. טוענים, שכנראה דווקא המנצחים במשחק הוקרבו כקורבנות אדם, היות ואצל המאיה זה היה כבוד להיות מוקרב לאלים.
משהו מעניין נוסף במבנה של המגרש הוא שיש בו קטע אקוסטי מאוד מגניב . אפשר לדבר במקום אחד ולשמוע ממש טוב בצד השני. הדגימו לנו, ווולאה -עבד. לפני כמה שנים פאברוצי' אפילו הופיע שם. למנף את היכולות הווקליות הטובות שלו יחד עם אלו של המקום. חביב ביותר.
ככה משחק הכאילו כדורסל היה אמור להראות. מסתבר שבמקסיקו עדיין קיימים אתרים שבהם מדגימים את צורת המשחק ההזוייה הזאת :
הסל במגרש
יש קטע באתר העתיקות שהוא שייך לידיים פרטיות. כלומר, האדמה פרטית, מה שמעליה לא. כי ממשלת מקסיקו מכרה את השטח לפני משהו כמו 100 שנה למישהו.
לכן, יש ממש בין העתיקות המוני רוכלים עם שטויות מאיות, וגם בית מלון, שמסתבר שהלובי שלו בנוי בחלקו מאבנים שנפלו מהפרמידה. נפלא…
אחר הסיור בפרמידה – סיור קצר לסונטה. סונטה זאת באר מים מתקופת המאיה. מסתבר שאזור קנקון מלא בהרבה נהרות תת קרקעיים, ובני המאיה חפרו בארות להגיע אליהם.
אז גם אנחנו הגענו. שחייה קצרה כי המים קפואים. כולה 15 מעלות. אבל מגניבים כאלה. צלולים. ממש ממש טהורים.
סה"כ היה מדובר באחר הטיולים המאורגנים שלקחתי הטובים. הופתעתי רק לטובה.
הדרכה מעולה, סיור היסטורי טוב (אני פשוט מת על הסיורים ההיסטוריים האלה. היסטוריה עושה לי רק טוב) ושנחתם בארוחת צהריים מעולה שהייתה "אכול כפי יכולתך". או או…ואחרי שבועיים וחצי בקובה, אמנם הקיבה שלי הצטמקה לגודל של קופסת טונה סטרקיסט קטנה, אבל בכל זאת – תיאבון עדיין יש.
סה"כ – אין תלונות..וזה נדיר אצלי. מאוד.
