"אף פעם לא תדעי, כמה נסעתי בגללך,
דרכים בכף ידי, דרכים בכף ידך."
אז מה, בעצם ?
אז בשעה טובה הגעתי למדינה האחרונה שלי במרכז אמריקה, הרבה בזכות ההמלצות והחויות של חגי ושחר. המון ירוק, חיות, וטראק אחד שאמור להיות מדהים מדהים מדהים. אחרי נסיעת חתחתים של מוצ'ילר מגורזן שארכה כמעט יומיים מגווטמאלה ועד לסן חוזה, מתחיל הרפתקה חדשה.
בדוגרי, קוסטה ריקה עלתה לי לא מעט על העצבים. כנראה הפאק שלי. הגעתי בגישה קצת מוטעת לקוסטה ריקה.ציפיתי למשהו אחד וקיבלתי משהו אחר. אין מה לעשות, ציפיות גדולות זה לכריות גדולות. חבל..
אומרים שמדובר במדינה מערבית. או.. אז השאלה היא מה זה בעצם מדינה מערבית ? תחבורה ? כבישים ? בטיחות ? שכר ? לבוש ? השכלה ?
נו. אז אמנם התושבים פה בהחלט "נראים" מערביים. לבושים היטב. אין לבוש מסורתי. סן חוזה נראית כמו עיר קוסמופוליטית ענקית טיפוסית. מסוכנת. ומפחידה. מערבית.
אבל מה עם כל השאר ?
כל העיירות ששהיתי בהן, ושעברתי דרכן – הייתי יכול למקם אותן בכיף גם בפרו וגם בגוטמאלה. איזה מערבי ואיזה נעליים.
דרכי תחבורה נוראיות. המון דרכים לא סלולות. אין באמת תחבורה ציבורית תקינה. כל פעם שרוצים לעבור במדינה מצפון לדרום או ממזרח למערב, צריך לעבור דרך סן חוזה ולבזבז פה לילה וזמן. נסיעות שיכולות לקחת 3 שעות לוקחות פה 5 שעות. קקה של דרכים, כל שעה וחצי עושים עצירה בתחנת דלק לחצי שעה. סתם בזבוז זמן. גם אין נסיעות לילה, ככה שהימים מתבזבזים להם. עיצבן אותי. למוצ'לרים זה לא כל כך מתאים !
עובדים פה בדולרים. אז מה ? זה מערבי ? המטבע הרשמי של אקוודור הוא דולר, וזה לא הפך אותה למערבית, אלא רק ליקרה יותר. ואת קוסטה ריקה – ליקרה הרבה יותר. יותר מידי.
עמוסה בתיירים. אמריקים. ההלם שקיבלתי כשהגעתי לקנקון חזר על עצמו פה. אז כנראה שיש לאמריקאים שני מקומות שהם טסים אליהם – קנקון וקוסטה ריקה. והמקום פשוט מוצף בהם. הם כולם שוכרים ג'יפים יוקרתיים ומתחילים לחרוש את המדינה. דוגרי, מבין למה. המדינה מאוד מתאימה לזוגות (או יותר). לשכור ג'יפ – ויאללה. לנסוע. מפשט את החיים. מאוד.
יקר פה. יקר פה נורא ! יותר מבארץ. אבל מילא המחירים. אין לי בעיה עם מחירים יקרים. העניין הוא מה מקבלים תמורת העלות הגבוהה. גם ניו יורק יקרה. המופעים. המוזאונים. הפארקים. אבל שם, מקבלים תמורה. תמורה מערבית !
בקוסטה ריקה, על כל פארק מחורבן משלמים 10 דולר כניסה. סבבה. אמנם עד לפני שנתיים שילמו 6 דולר, מילא.
אבל מה לגבי עלון ? מדריך חיות ? מפת שבילים ? ברוז'ור של הפארק ? נאדה. העיקר תמיד בכניסה יהיו מדריכים שיציעו את שירותים האדיבים. הדרכה של שעה – שעתיים תמורת 20 דולר. לאדם. למה מה קרה ?? לא רק שלא ניסיתם אפילו לייצר לי ברוזו'ר עם תיאור החיות בפארק, אתם גם רוצים לדחוף לי מדריך ?? לכו חפשו מי ינענע אותכם.
עשינו את טראק הקרוקובדו. טראק של יותר מ – 60 קילומטר. כל יום עלה לנו שם יותר מ – 20 דולר. לא כולל אוכל. ושוב. מה לגבי מפה לטראק ? אז קיבלנו. אבל מה ? חתיכת דף נייר A4 שמישהו שירטט לפני כמה שנים ביד. נו באמת !! מה זה החוסר מקצועיות הזאת ? זאת מערביות ? זאת תמורה ???
הכי מעצבן, אבל באמת מרגיז, שפשוט אי אפשר לסמוך פה על אף אחד. על אף אחד. אין פה מידע מוסמך על כלום. מתי פארק נסגר. מתי נפתח. איך מגיעים ממקום א' למקום ב'. מתי. מאיזה טרמינל. כל אחד נותן מידע אחד. שונה. והתייר, במקרה הזה – אני, צריך לעשות סוג של ממוצע מהצלבת מידע ולנסות להבין איך להגיע ולאן. וואי. זה מרגיז נורא.
למה זה ? לא ברור. זה לא נראה מרוע. כאילו מטעים מרוע. אז אולי מטפשות ? זה יכול להיות. העם הזה לא עשה לי רושם מתוחכם מידי. תמיד יתנו פה תשובה, גם אם לא יודעים. אז למה ? ווואלה. אני ממש לא היחיד שחושב ככה. לא מעט תיירים "ממורמרים" ייצא לי לפגוש פה. ובעיקר, מוצ'לרים. לא כאלו שבאו לירח דבש, או הגיעו רק לשבועיים לטייל לחופשה קצרה. זה מפריע בעיקר לטיילים.
בשורה התחתונה, היה לי פה קשה. לא ברור לי למה. סך הכל – אני יודע לטייל. אני כבר מכיר את המנטליות. אבל לא היה לי קל.
לעניות דעתי, קוסטה ריקה מדינה פשוט לא מתגמלת. ממש לא מתגמלת. הכסף פה נשפך כמו מים. וכנראה, זה בגלל האמריקאים שמציפים פה את האזור, שאצלם הדולרים נגישים יותר. אבל להגיד שהמדינה שווה את הדולרים הרבים שמבוזבזים פה ? וולאה. אז לא. ממש לא. חבל נורא.
אבל מה כן ?
אין ספק, מדובר במדינה הכי ירוקה שיצא לי לראות. אבל לא סתם ירוקה. באמת מליון סוגי עצים וצמחים. מכל סוג ומין. מעורבבים זה בזה. בדוגרי, באמת מדינה טרופית. מליון חיות. באמת מליון חיות.
עד כה זיהו הבוטנאים בקוסטה ריקה כ-10,000 מיני צמחים עילאיים – יותר מאשר פי ארבעה מכל מיני צמחי הבר של ישראל. מספר זה אינו כולל כמובן את צמחי התרבות שמגדל כאן האדם וגם הם רבים ומגוונים, וביניהם מיטב הפירות האקזוטיים.
בנופיה של מדינה זו חיים ומזדמנים 830 מיני עופות (לעומת כ-510 מינים שנצפו בישראל); 205 מיני יונקים, שחצי מהם מיני עטלפים (בישראל חיים כ-105 מיני יונקים); וכ-250 מיני זוחלים (לעומת 95 מיני זוחלים החיים בישראל), וזאת מבלי להתייחס לרבבות מיני החרקים, שרבים מהם אינם מוכרים כלל למדע.
לשלוש קבוצות מעולם החי יש כאן ייצוג מרשים ביותר: עד כה תוארו בקוסטה ריקה כ-1,600 מיני פרפרים, שרבים מהם מצטיינים בצבעוניותם, ואפשר לראותם בטבע ובתצוגות פרפרים מרשימות. יש כאן כ-1,200 מיני סחלבים, שלרבים מהם פרחים יפהפיים ומעניינים, ואם לא די בכך נמנו 134 מינים של צפרדעים, שחלקם מצטיינים בצבעים עזים – לעומת ארבעה מיני צפרדעים, ועוד מין אחד שנכחד, החיים בישראל.
מה עוד ?
בתכלס, גיליתי שלא צריך להיכנס לפארקים הלאומיים שלהם בשביל לראות חיות. המדינה פשוט שורצת חיות. בפארקים, ליד הפארקים, וביניהם.
המון סוגי קופים, תוכים, חרקים ללא סוף, סוגים שונים של ציפורים וכו'. בתכלס, רק צריך לשבת ולהתסכל סביב, ולהתאזר בלא מעט סבלנות. אפילו הרבה מאוד סבלנות.אפשר ללכת 3 יים בפארק ולא לראות כלום, אבל לשבת 10 דקות ולראות פומה עוברת בין העצים. באמת מדהים.
סיסמתם של תושבי קוסטה ריקה, המכונים TICOS אגב, היא פּוּרה וידה (Pura Vida) כלומר "חיים טהורים". במסגרת הגישה זו הם מקפידים לשמור על יערותיהם, על חופיהם ועל שאר אתרי הטבע המרשימים של ארצם. הם נמנעים מבנייה מסיבית וכל המלונות המוקמים בשולי השמורות משתלבים בנוף ואינם פוגעים בו. המון פחי מחזור, נסיון מהותי לא לפגוע בטבע, ואפילו נסיון בלצמצם את כמות האספלט במדינה. יש המון דרכים שהינם דרכי עפר, הנקראות דרך לבנה, לא מטעמי חסכון (למרות שלי אישית זה נשמע בולישט, אבל שיהיה) אלא מתוך נסיון לא לפגוע בטבע.
אבל זהו. גם את קוסטה ריקה סיימתי. אמנם קצת מאוכזב, אבל בכל זאת עם חוויות וזכרונות. וזהו. מיציתי. בא לי לחזור הביתה. קצת שגרה זה דבר טוב. לעיתים…
את היום האחרון שלי בקוסטה ריקה החלטתי לעשות בסן חוזה. למה ? שתי סיבות :
1. רציתי לראות עוד הר געש שאמורה להיות בו לגונה שבתמונות היא נראית כאילו היא נלקחה מפטגוניה המושלמת, ואמרתי לעצמי שזאת דרך טובה לסיים את הטיול. לגונה תמיד עושה אותה מאושר.
2. רציתי להספיק לראות בית כנסת. אחד מתוך ה – 3 שיש בסן חוזה, לקהילה של כ – 3,000 יהודים.
אז לגבי הלגונה. היא נמצאת במרכזו של הר געש פעיל, אחד מתוך 9 כאלה בקוסטה ריקה, שגם הייתה במרכזה של רעידת אדמה לפני כחודשיים (אפשר לראות כאןוכאן ). בכל אופן, יום שלם הקדשנו לנושא ו – 20 דולר שירדו לטמיון. הגענו, וכל מה שראינו היה ענן עצום בגודלו. קר ורטוב. קיבינימט ! 3 שעות חיכינו שם. אולי יתבהר קצת. אבל כלום. נאדה.
וקיבינימט עם הקוסטה ריקנים האלה. קצת הוגנות. לפחות הייתם אומרים בכניסה – "תשמעו. יש ענן. לא רואים כלום. קבלו החלטה אם להיכנס לשמורה". מבחינתי זה היה כמו להיכנס ללונה פארק ואז לגלות שיש הפסקת חשמל כל היום !!
בכל אופן, שום לגונה ושום נעליים. בעסה.
הלגונה. אלק..
וככה הלגונה נראית. לכאורה.
יום למחרת, יום הטיסה, עוד הספקתי לעבור בבית הכנסת הרפורמי בסן חוזה. תפילה לא הייתה מן הסתם היות וזה היה בבוקר, אבל חיי קהילה יהודית מסתבר שיש שם ולא מעט. מדהים. בחו"ל אני תמיד אחפש בתי כנסת. רק בארץ לא.
בערב יצאנו פה (אני ושני הישראלים, שאחד מהם, רותם, היה 5 שנים באגוז…למה זה חשוב ? תיכף..) לאזור ה – EL PUEBLO האהוב עלי כל כך. חיי הלילה כל כך חשובים לי, ופה – אני סוף סוף מוצא איכותיים !
בכל אופן, יצא לי להכיר פה עוד לבנוני אחד. בחור בן 20. דובר אנגלית מושלמת. וספרדית. וכמובן, גם ערבית. היגר לפנמה לפני לא מעט שנים. המשפחה שלו גרה בלבנון. בבירות. קצת מדברים, ואז הבחור אומר : "עזוב אותך יהודים ערבים מלחמות. בוא פשוט נשתה".
בחור חביב ביותר. קישקש גם עם רותם. מעניין אם הוא היה ממשיך לקשקש איתו אם הוא היה יודע שהוא היה 5 שנים באגוז…רק בחו"ל יש דברים כאלה. ובדיוק חוויות כאלה אני אוהב.
בכלל. לטייל לבד זה קצת כמו להיות מנוי ל – JDATE. כל יום פוגשים אנשים חדשים. כל יום אותן שיחות. ישראל. טילים. צבא. 3 שנים חובה. 2 לבנות. כן כן. הייתי 8 שנים בצבא. דרום אמריקה. מרכז אמריקה. הכל אותו ריטואל שחוזר על עצמו. אותן שיחות ראשונות שוב ושוב. וגם שיחות די שיווקיות. סך הכל תמיד מחפשים חברה. לארוחה, ליציאה בערב, לטיול ביום. שוב… JDATE. רק שפה לא צריך לשלם דמי מנוי. רק לינה ב – DORMS.
בפוארטו וייחו החלטתי לסיים את הטיול. להפסיק לארוז כל פעם מחדש. לחקור על מקומות. לבדוק. לשאול. לשלם. לעשות סידורים. להשקים קום. קצת התעייפתי, והתחשק לי סתם להתבטל קצת (מה שלא קורה הרבה), ולא מעט אנשים המליצו לי על המקום. אז נסעתי.
פוארטו וייחו זאת עיירה שחורה קריבית טיפוסית. לכאורה, מה שהייתי מצפה גם לראות בליבינגסטון בגווטמאלה. נראה כאילו היא לא קשורה לקוסטה ריקה.
המון המון שחורים. כולם פה רגאיי רגאיי. בוב מרלי. המוזיקה המעצבנת שלו. זאת שבנוייה מחזרה מונוטונית על אותו אקורד במשך 35 דקות. צבעים אדום וצהוב. ראסטות. חביב ביותר. זה משהו שעוד לא ראיתי.
קריבי אחרון לטיול
נו… וזה מה שחגי שלח אותי לראות
סיסמת קוסטה ריקה
אז מה בגדול עשיתי פה ?
הרבה כלום. קצת ספר. קצת חופים קריביים חביבים. החול פה שחור. דק דק, אבל שחור בטירוף. אבל אין מה לעשות. אין על החופים של מקסיקו..
יום אחד אופניים. נסעתי לי במרחבי הג'ונגל. עוד יערות. סוף סוף ראיתי את קופי השאגן, ולא רק שמעתי את השאגות שלו שוב ושוב. יצא לי לראות משפחה שלמה על עץ אחד.
קוף שאגן
חוף קריבי אחרון לטיול
קוסטה ריקה או לא..
האמת, הטבע בקוסטה ריקה באמת מגניב. בתכלס, לא צריך לשלם בשביל לראות חיות. רק צריך לצאת החוצה, להתאזר בהמון המון סבלנות ולצפות. בעצים, בענפים, על הגזעים, על האדמה. בסוף, החיות יבואו. באמת יפה.
בירה בערב, מצאתי אפילו פלאפל, שעלה לי 20 שקל ל – 4 כדורים !!! ועוד בלי צ'יפס ! עוד אנשים חדשים להכיר – וזהו.
יצא לי להכיר פה קובני אחד. אבל הוא "קובני לשעבר" כמו שהוא מגדיר את עצמו. הצליח ללמוד על חשבון המהפיכה, אבל לברוח לאירופה, שם הוא גר בשוויץ. מבסוט מהחיים, וממורמר. על מה ? על קובה ! מדהים לראות עד כמה. סוף סוף לפגוש קובני, שהצליח לברוח ממעגל המהפיכה, ולפתח דעה ביקורתית, הבנויה גם מהכרה פנימית של התרבות הקובנית, אבל גם מהכרה של תרבויות אחרות. הייתה לי איתו את אחת השיחות המעניינות על קובה.
השכמה כרגיל מוקדמת, עוזבים את סן חוזה, ולוקחים אוטובוס ארוך לעיירה מונטה ורדה – סנטה אלנה.
כמה מילים לגבי המבנה הטופוגרפי של מרכז אמריקה, וקוסטה ריקה בפרט.
אמריקה מורכבת משני לוחות טקטוניים. הראשון – צפון אמריקה. השני – דרום אמריקה. את שני הלוחות מחברת הרצועה של מרכז אמריקה, שהיא מהווה סוג של גשר יבשתי, שמורכב בעיקרו מהמון המון הרי געש. בין אם פעילים או לא. בקוסטה ריקה למשל יש באזור 9 הרי געש פעילים. בגווטמאלה יש 3 פעילים ועוד 30 כבויים. לא מעט.
המבנה הזה גורם למעשה לאזורים די חמים באזור החופים (פסיפי וקריבי) אבל ליערות גשם ועננים באזור ההרים הגבוהים יותר. מעבר לזה, אותה רצועת הרים גורמת ליצירת קו פרשת מים. ככה שעננים שמגיעים מהאזור הקריבים נחסמים בשרשרת ההרים, וכנ"ל לגבי עננים המגיעים מהאזור הפסיפי.
אותו קו פרשת מים יוצר למעשה את האזור הייחודי שנקרא יערות גשם ובעיקר יערות עננים, שבקוסטה ריקה יש את יערות העננים הבודדים שעוד נותרו בעולם.
בקו פרשת מים כזאת נמצאת העיירה מונטה ורדה, כאשר יש בה בעיקר 2 דברים מרכזיים לעשות – קנופי, וכמו כל מקום בקוסטה ריקה – שמורת טבע.
ביום הראשון עשיתי את הקנופי. אחד הדברים שקוסטה ריקה מתהדרת בהם, מעבר למגוון המטורף של חיי בר, זה הקנופי. אבל מה זה ?
מדובר בסוג של אומגה (אבל הרבה פחות מפחיד) בין עצים. עשיתי משהו דומה בצ'ילה בפוקון, רק ששם זה היה די מגוחך.
בקוסטה ריקה, ובמיוחד באזור של מונטה ורדה/לה פורטונה יש את כבלי הקנופי הארוכים בעולם. וולאה, נשמע שוס !
ואכן, היה פרץ אדרנלין מעולה !
מדובר ב – 13 כבלים באורכים שונים. בגבהים לא נמוכים בכלל. הרבה מעל העצים. ארוכים ארוכים. רואים את התחלה הכבל, אבל לא רואים את סופו שנכנס לתוך תוכו של ענן. והכי חשוב – מגיעים למהירויות מטורפות. יאללה – הקנופי של צ'ילה באמת בדיחה לעומת מה שהלך פה !
בנוסף, בגלל שביער העננים שבאזור יש הרבה שרכים של טרזן, אז ארגנו פה גם קפיצת טרזן משעשעת מגבוה של 15 מטר. עוד קצת אדרנלין, מה רע ?
עושים קנופי
עושים קנופי
אטרקציה נוספת, וגם הרבה פחות מרשימה יש לומר, היא ה – Sky Walks. מדובר בכ – 13 גשרים תלויים, גם הם מעל צמרות העצים. הולכים גבוה גבוה מעל היער, רואים הכל מלמעלה, ומנסים גם למצוא חיות, אבל ללא הצלחה מרובה.
הליכת שמיים
הליכת שמיים
ביום השני הלכתי לשמורה סנטה אלנה, שנחשבת תירותית פחות משומרת מונטה ורדה. אלק פחות.. הלוואי וישראל הייתה "תיירותית פחות" כמו סנטה אלנה.
כמה מילים לגבי יער עננים. יער עננים (המוכר גם בשם "יער ערפל") הוא יער טרופי המצוי באזורים הרריים גבוהים. הרום הממוצע של יער מונטה ורדה הוא 1,500 מטרים. באזור הטרופי הזה הקרוב לים מתעבים עננים ומורידים גשם על היער משך רוב ימי השנה. גם בעונה היבשה, בין החודשים דצמבר-אפריל, שוכן היער חלק מן הזמן בצל עננים וערפל. בימים רבים בעונה היבשה יורד כאן מטר טרופי כבד, שהוא חלק מן הסיכון שנוטל על עצמו כל המבקר ביער.
היער הטרופי, ובכללו יער העננים של מונטה ורדה, הוא ג'ונגל צפוף של עצים המתחרים על האור וצומחים לגובה רב כדי שצמרותיהם יזכו למנת שמש נדיבה, שתאפשר להם לבצע את תהליכי הפוטוסינתזה המקיימים אותם. במסגרת התחרות על האור יש לעצים גזעים גבוהים וישרים והם צומחים בצפיפות רבה.
ביער העננים של מונטה ורדה יש מינים רבים של עצים – פי כמה מאשר ביער הים תיכוני של ישראל או ביער הממוזג של אירופה ואמריקה הצפונית. על גזעי העצים משתרגים מטפסים שגבעוליהם העבים מעוצים. שם, במרום חופת היער, הם מפתחים צמרות עתירות עלים. מטפסים אלה, המוכרים בשם "ליאנות", מצויים גם ביערות גשם טרופיים אחרים ומוכרים בעיקר מסרטי טרזן, שבהם גומא הגיבור בעזרתם מרחקים בין ענפי הג'ונגל.
נו. נשמע אחלה תיאור לשמורה, אז החלטתי אפילו להשקיע ולקחת מדריך. רוב החיות ביער עננים הן ציפורים, ולרוב אין סיכוי לראות ציפורים בלי מישהו שבאמת מסוגל להבחין בהם, ולא כמוני – פשוט הולך דוך בשבילים.
מעבר לזה, בשמורה הזאת יש את הסיכוי הגבוה ביותר לראות את ציפור הקצאל, ואחרי הכשלון בגווטמאלה, החלטתי לנסות שוב כאן.
נו… אז מרשים זה בהחלט לא היה. אכן יער סמיך ביותר. גדעו את רובו עד לפני כ- 20 שנה, ומאז הוא משוקם. מדהים לראות איך הוא צמח ב – 20 שנה סך הכל.
אבל הרבה חיות לא ראינו. עוד כמה קופים לבני פנים, עצלן אחד, ובשעה טובה – גם קצאל ! אמנם קצאל נקבה, אבל בכל זאת קצאל.
אבל מעבר לזה – לא הרבה. בעיקר עננות מטורפת (כיאה ליער עננים), גשם, בלי צפרדעים ובלי כלום. בינוני מינוס..
אז היעד,הדי מרכזי, שרציתי לעשות בקוסטה ריקה הוא טרק הקרוקובדו. מדובר בפארק לאומי, אחד מיני רבים בקוסטה ריקה, שנחשב לאחד המיוחדים בהם. גם חגי סיפר לי עליו, וגם בדקתי עליו כבר לפני מספר חודשים באינטרנט.
על פי ההגדרה של נשיונל גאוגרפיק מדובר ב : "the most biologically intense place on Earth".
או כפי שהאתר גרינגו הגדיר את הפארק : "אחד מהמקומות היפים במרכז אמריקה! מדובר ביער בתולי גדול שנשתמר היטב ולא נהרס כלל על ידי בני האדם. ג'ונגל טרופי זה נמצא בפינה הדרום מערבית של חצי האי אוסה. החופים כאן מטריפים ביופיים! והג'ונגל שמגיע עד החוף פשוט מרהיב.
כאן תעשו טרק לא קל בכלל אך סוף סוף תרגישו קצת את הטבע בקוסטה ריקה ללא תיירות, טבע אמיתי מכל הכיוונים וחיות רבות כמו: קופים, דביבונים, דב נמלים, ציפורים ותוכים רבים, חרקים (עכבישים גדולים, פרפרים), נחשים ואפילו יגואר".
וכפי שכתוב באתר למטייל :
"פארק זה הינו אחד האתרים המובחרים של כל תרמילאי שמגיע לקוסטה ריקה, וללא ספק האתר בכל תת היבשת בעיני משלחות מדעיות של ביולוגים וזואולוגים, בעיקר בשל המגוון העשיר והמרוכז כל כך של חי וצומח".
נו… אז עם הגדרות כאלו (שנשמעות גם כמו הבטחה למקום עם מחסור חמור בתיירים אמריקאים), רק צריך להגיע ולהתחיל ללכת.
אז במקור, קבעתי עוד עם אלון ויעל לעשות את הטראק. זאת גם הסיבה המרכזית שהחלטתי לעזוב את גווטמאלה, בטרם עת…
אבל אז הם התחילו לעשות קולות שקטים של שטיח גריאטרי, שהכניסו חששות עזים לליבי, ובמזל פגשתי את דרור בקפוס ושכנעתי אותו לעשות איתי את הטראק, כי אי אפשר לעשות אותו לבד, ומעט מאוד אנשים עושים אותו בפועל. ככה שלבנות על להכיר אנשים זה סיכון שלא התחשק לי לקחת. לשמחתי – הוא הסכים.
אז כיאה למדינה אלק "מערבית" היינו צריכים 3 אוטובוסים ודרך שבטוטאל ארכה 11 וחצי שעות בשביל לעבור מרחק כולל של כ – 200 קילומטר מקפוס עד פוארטו חימנז, עם כמה עיירות נידחות בדרך. אם הייתי הולך את זה ברגל הייתי מגיע יותר מהר. נפלא. מת על קוסטה ריקה. הכל יעיל פה ומתקתק. מערבית דה מי קולו.
הגענו לעיירה פוארטו חימנז. OK. חם פה. מאוד. ממש מאוד. אם חשבתי שבקפוס חם אז טעיתי. שם היה קור כלבים יחסית למה שהולך כאן.
המתמקנו בהוסטל, שרובו ככולו, ובמיוחד הגג שלו עשוי ממתכת. והרי ברור שמתכת זה אחלה מבודד כאשר יש שמש בחוץ בטמפרטורה ממוצעת של 40 מעלות בצל, עם אחוזי לחות שגורמים לחשוב שתל אביב בחודש אוגוסט זה האזור היבש והנעים בעולם. מעולה.
אפילו הכלבים מתים מחום כאן
אבל למי אכפת. הגענו במטרה רק להתארגן ולצאת לטראק. "רק". מסתבר, שההתארגנות הזאת בקוסטה ריקה לוקחת לא מעט זמן. כי הרי אין סיבה שהדברים ילכו כאן מהר..
חצי יום התארגנות. הגעה למשרד הפארק ב – 8 בבוקר. הריינג'ר מאחר ומגיע ב – 9. ממתינים בתור. מקבלים הסבר. משריינים מקום בתחנת הסיירים. מקבלים שובר תשלום. הולכים להוציא כסף. עומדים בבנק שעה בתור. משלמים. חוזר למשרד של הריינג'ר. מדובר ברבע שעה הליכה, אגב. ב- 12 בצהרים. 79 מעלות. בצל. שוב עומדים בתור. מקבלים וו'אצר. הולכים לעשות קניות. 40 פאקינג דולר. לא בשביל סטיקיים. כולה בשביל 7 כיכרות לחם, חרדל, טונה וקצת צ'וקולוקים. יקר פה להחריד, כבר אמרתי ?
אורזים אוכל
וזהו. מוכנים לדרך. תופסים ב – 6 בבוקר את ההסעה לפארק ומתחילים ללכת.
יש כמה מאפיינים לפארק, שכשקראתי לראשונה סיפורי דרך ישראלים מהטראק, התמלאתי חששות.
ראשית, נושא של גאות ושפל. חלק גדול מהיום הראשון הולכים על חוף הים, כאשר ניתן ללכת עליו רק בעת השפל. כאשר יש גאות, אז המים מגיעים ממש עד הג'ונגל ואז הדרך חסומה למעשה. כי בגו'נגל, בלי שביל, לא עובדים.
שנית, נושא הנהרות. יש ל מעט פעמים שיש לחצות נחלים ונהרות. מן הסתם, בעונה הגשומה מפלס המים גבוה יותר מאשר בעונה היבשה, אבל מעבר הוא מעבר. קראתי סיפורי דרך שתיארו גובה מים של מטר וחצי בנהרות.
זאת נקודה בעייתית, אבל לא בעייתית מידי. סתם מתישה. מה שכן בעייתי, זה שהנהרות שורצי תנינים !! מה תנינים מה ? אז מסתבר שהאזור שורץ בתנינים מסוג תנין אמריקאי. שלרוב, זכר מגיע לגודל של 4 מטר. לי אישית זה נשמע מספיק גדול. מה שכן, בויקיפדיה כתוב (והינה הלינק – פארק הקרוקבדו) , שהיות שהג'ונגל כל כך עשיר בבעלי חיים, אז אחד המאפיינים של התנין האמריקאי המקומי (מעניין אם הוא משלם גם בדולרים פה) שהוא לא מפסיק לאכול, ועל כן הוא מגיע לגודל של 5 מטר.
מה לעזאזל אנחנו אמורים לעשות עם המידע הזה ?? מבחינתי גם 4 מטרים זה מספיק גדול !
חוצים נהרות שורצי תנינים
בכל אופן, התחלנו ללכת. חלק גדול מהיום הראשון כולל הליכה על החוף. לח נורא. שמש חמה. חול. מוצ'ילה מלאה. לא קל. אבל לא קשה מידי.
עוברים את התחנה הריינג'רים הראשונה – LA LEONA. חותמים וממשיכים.
נחים ומזיעים
חופי הטראק
גלי הגלישה המפורסמים
בתכלס, מיד מתחילים לראות חיות. תוכי מקאו אדומים על העצים, קואטים לבנים (חיה חמודה שנראה קצת כמו דוב נמלים קטן), קופים (סך הכל יש 4 סוגי קופים בקוסטה ריקה – שאגן, עכביש, לבן פנים ועוד אחד ששכחתי..), עצלנים (יש שני סוגים כלה בקוסטה ריקה. מדובר בסוג של דוב קטן שמאוד דומה לקוף דווקא, שישן בסביבות 22 שעות על העצים), ואפילו טפיר גדול שחסם לנו את השביל, והחלטתי ללכת איתו ראש בראש. נראה מי ימצמץ ראשון !
טוב נו.. אני מצמצתי. הטבע תמיד ינצח.
עכביש (אחד מ – 120 סוגים שיש כאן)
טפיר
מקאו אדום
קאוטי
היום השני כולל בחובו הליכות חביבות בלי המוצ'ילה מסביב לתחנת הרינג'רים SIRENA. גם ביום הזה ראינו כרגיל קופים, המון סוגי ציפורים (שאין לי שמץ של מושג איך קוראים להם וחבל), לטאות ללא סוף, עכיבישים מסוגים שונים והמון המון ג'ונגל. תוכנים אין. פומה – כנ"ל.
קוף לבן פנים (מעניין למה קוראים לו ככה)
קוף עכביש
מה שכן, היו שני דברים מגניבים ביותר.
בעודנו הולכים, שמענו נהמות. וכבר הבנו שאחד הדברים החשובים בג'ונגל זה חוש השמיעה. דבר ראשון שומעים, ואחר כך רואים. לרוב, גם לא רואים. כמו שלא הפסקנו לשמוע קופי שאגן אבל לא הצלחנו לראות אפילו אחד.
אז ככה היה. דבר ראשון שמענו נהימות. אבל אז גם הרחנו ריח מחליא. מחליא בטירוף. ואז גם ראינו את החיה. יותר נכון, את הלהקה. משפחה. של מה ? של החיה הכי מכוערת שראיתי אי פעם. חזירי בר (יש שני סוגי חזירי בר בקוסטה ריקה).
אוי ואבוי. כמה גועל יש בחיה הזה. פנים מכוערים. קוצים שחורים דוחים על הגב. סחלה אחד גדול משוטט לו על ארבע. סחלה זה אנדרסטייטמנט לעומת מה שהלך שם.
ואז קלטנו שיש גם סיכון. אז ניסיתי להרביץ כמה תמונות שלא ממש צלחו, דרור התחיל לדפוק ספרינט תוך כדי שהוא צועק לי שאעוף משם, ואז התחלתי לדדות אחריו. יאללה. כמה אדרנלין היה בעקבות החיה הזאת. מעולה !
מדהים הקטע הזה. אנחנו הולכים באמצע הג'ונגל. המרחב סביבנו תלת ממדי. יש בלי סוף חיות מלפנינו, מצדדנו, מאחורינו ומעלינו. בתכלס, אנחנו רואים אולי אחוז. שומעים קצת יותר. ואין, פשוט אין לנו שום שליטה על מה שקורה. לג'ונגל יש שליטה עלינו, אבל לא להיפך.
כאן היו החזירים. אני ברחתי. יש בקושי כתם שחור. וריח…
עוד חיה ראוייה לציון הייתה התנין.
לפי התיאור באינטרנט, יש בפארק תנינים וגם כרישי בול, שנחשבים כזן מהמסוכנים והאלימים ביותר לבני אדם. לרוב הם בים, אולם לעיתים הם גם נכנסים לנהרות. נפלא. אבל אחרי יום וחצי, שלא ראינו לא תנין ולא קצה קצהו של סנפיר של כריש, צחקנו על התיאורים המגזימנים של הפארק. טוב נו… אני בעיקר צחקתי.
היות ורציתי לעשות את כל השבילים מסביב לתחנה SIERENA, חזרתי לנהר קלארו אותו חצינו אתמול בדרכנו לתחנה. ראיתי שני שקנאים על הגדה. הוצאתי את המצלמה במחשבה לצלם אותם. עד עכשיו – סטנדרטי ביותר. כנראה משהו הפחיד אותם, והם התחילו לעוף מעל הנהר. ואז. תוך שניה. לא יותר. קפץ לו תנין אמריקאי מהנהר כלפי מעלה. נתן שתי נקישות אדירות באוויר. ניסה לתפוס את אחד השקנאים. אבל כשל במשימה. כל הסיפור ארח שנייה. אבל איזו שנייה !!! שניה מטורפת ! מיד אחריה, צלל בחזרה לתוך המים.
כמה שניות אחרי זה, אחרי שהפסקתי לשקשק מפחד ממה שקרה פה עכשיו במרחק של 4 מטרים ממני, ובמיוחד עקב העובדה שרק 20 שעות לפני זה חציתי את אותו נהר, ויחף, התחלתי לזרוק אבנים בשביל שיעלה בחזרה אל פני המים. בסוף זה עבד, והוא אכן הוציא את קצה האף שלו למספר נשימות, תמונה זריזה של האף ופיניתי את עצמי משם במהירות ראויה לציון.
שאריות התנין
התנין
כמה מילים על החיה הכי נפוצה בפארק. הקרציה ! כן כן. היא ולא אחד. אותה חיה מחורבנת ומעקה הנוהגת למצוץ דם, ולהתנפח מעונג מדושן. מסתבר, שיש בפארק הזה מליוני מליוני קרציות.
בגדול, אין לי בעיה עם זה. סך הכל עוד חיה שאלוהים ראה צורך מסיבה לא ברורה בעליל לתת לה זכות קיום, ונתן לנוח את האפשרות להעלות אותה לתיבה יחד עם כל שאר בעלי החיים המועילים והסימפטיים קצת יותר. קצת.
העניין הוא שהקרציות האלה קטנות קטנות. ומעבר לזה, הם עולות מהקרקע, לעבר הרגליים. עוברות את הנעלים. מטפסות על השוקיים. עוברות את הברכיים. עד כאן זה עוד סביר. אני מוכן לקבל את זה. העניין הוא שהן ממשיכות.לכל הגוף הן מגיעות !! גם לאזורים שממש לא רציתי שיגיעו. ממש ! אבל – הן הגיעו ! קיבינמט. 4 ימים אחרי הטראק עוד המשכתי לפלות קרציות מאזורים פגועים בעור. וכאלה שכבר נתנו עבודה. ממש עבודה.. השמינו עלי כמו בהמות מסריחות.
החיה הכי נפוצה בג'ונגל
אחד מהדיירים שלנו בחדר בתחנת המחקר
אני התלהבתי
זחל ישן של משהו לא ברור
זהו. היום שלישי הגיע. השכמנו ממש מוקדם, היות ולפנינו 33 קילומטר של הליכה. והליכה די מאומצת, על מנת להגיע לעיירה הקרובה בשביל לתפוס קולקטיבו.
אז הרבצנו הליכה מהירה, שכנראה גרמה לנו לא לראות חיות בכלל (כולל בני אדם אדם במשך יותר מ – 3 שעות. רק אנחנו והג'ונגל הקוסטה ריקני), פרט להמון המון רעש ג'ונגל טיפוסי, שוב שאגות מטורפות של קופי שאגן, המון לטאות, נחש אחד שדחפתי מקל למאורה שלו מסיבה לא ברורה, וצב אחד מהיר בטירוף שחצה לנו את השביל. אה. וכמובן הקרציות…
מגיעים לתחנה השלישית LOS PATOS, ומשם היינו אמורים ללכת עוד 10 קילומטר ולחצות נהר 22 פעמים, אבל תפסנו טרמם עם הרינג'רים שחסכו לנו את ההליכה, ושיעשעו אותי בנסיעה.
נקר
סנאי
עכשיו כמה דברים ממש מעצבנים ביחס לפארק, וכרגיל בקוסטה ריקה, יש לא מעט דברים שמרגיזים אותי.
זה נראה כאילו הקוסטה ריקנים ממש משתדלים שאנשים לא יגיעו לפארק הזה. ממש. צריך להזמין לרוב מקום מראש. כמות הקמפניג שם ממש מצומצמת. עלויות גבוהות לטראק. אם היינו רוצים מדריך היינו יכולים להגיע לעלוית של 500 דולר ל – 3 ימים.
מידע שגוי נוראי שהם נותנים. לנו אמרו שיש רק 4 מיטות פנויות בתחנה במרכז הפראק. בפועל הסתבר שיש משהו כמו 25 מיטות פנויות. אין מפות נורמליות. רק איזה מפה פתטית שמישהו צייר מזמן מזמן על נייר A4. אין פרוספרט. אין הסברים. אין כלום. המפה לא מעודכנת. לא מוכנים לתת יותר מעותק אחד של מפה לתייר. ושוב, מדובר בפאקינג דף A4, לא באיזה מהודרה מיוחדת על נייר כרום מבריק.
אין תחבורה מסודרת לפארק ובחזרה. יש רק איזה חאפר שמארגן הסעה לפארק ב – 8 דולר, במשאית של חיות.
ביום האחרון חייבים לצעוד 33 קילומטר כי אסרו לעשות קמפינג בתחנה האחרונה.
אקיצר, לא ברור מה הקטע שלהם, אבל הקטע הזה מעצבן !!
מילא, בשורה התחתונה – היו פשוט 4 ימים מעולים. כן ירבו !
אז דבר ראשון התמקמנו והלכנו לים. הפעם, מדובר בים הפסיפי. שגם הוא מלא גלים וגולשים. קצת מנוחה. קצת ים. אוקייאנוס ליתר דיוק. שהוא ממש חם, אגב. מסיבה ממש לא ברורה. אפילו יותר מאמבטיית הזיהום הים תיכוני שלנו.
יום למחרת – נוסע לפארק. פארק מנואל אנטוניו. נחשב אחד מהפארקים המתויירים בקוסטה ריקה.
OK. אז אין ספק שההגדרה הזאת נשמעת מדוייקת להפליא. המוני תיירים. אמריקאים כמובן. אה. וביניהם יש גם פארק.
בדוגרי, קצת בינוני. ג'ונגל. כמעט על קו החוף שזה יפה. וכנראה שש גם חיות בפנים.
אני אישית הצלחתי לראות נחש (ואפילו לצלם, שזה נדיר), קוף לבן פרצוף, עצלנים והמוני המוני סרטנים על החופים. גם רגילים וגם מהסוג שמשתלטים על קונכיות והופכים אותם לבית. מתנחלים כאלה…פארק חביב ביותר. אבל לא משהו מעבר לזה.
אבל זהו. מחר עוזב את התיירות וממשיך עם דרור לפוארטו חיוורז. דרור – הישראלי הראשון שפגשתי במרכז אמריקה, כשהגעתי לאיסלה מוחרס.
