"ומכל מרפסת אז מסתכלות בנחת
יפות גרוזיה וקווקז איזה יופי – פחד! "

אז מה, בעצם ?

אז כנראה שהסיפור הפך להיות נוהל. אבל נוהל טוב. החגים מתקרבים, באופן מפתיע, אולי אפילו מתקרבים מהר מידי, מדברים עם לידיה מאיסתא, כרטיס הטיסה תמיד עולה יותר מידי, אבל יש חופשים אז חייבים לנצל. שוב נשארים בארץ בראש השנה כי חייבים, ומשתדלים להימנע מפרצופים לגבי יום כיפור כי לא נעים. מארגנים שותפה קבועה – אילונה, אקסל טיול מסודר למשעי, משריינים לילה ראשון מראש ויאללה נוסעים.
השותפה הכי טובה בעולם לטיול – הכוונה היא כמובן למוצ'ילה רואת העולם שלי. היעד הפעם הקווקז. נראה כאילו כולם נוסעים. כל הקיר שלי מלא בתמונות של חברי פייסבוק מטיילים, והרגשה שהגיע הזמן להיות שם, לפני שהמקום ייהפך להיות קוסקו הבא. וראבק, אפילו אמא שלי הייתה שם אז לא הגיע הזמן ??

איפה היינו בגיאורגיה ?

במקור, היינו אמורים להיות בגיאורגיה בלבד. אבל מצד שני, מזג האוויר היווה איום לא קטן אז היה צורך לדאוג לתוכניות גיבוי. קצת ארמניה. ואולי אפילו לילה הרפתקני בבאקו של אזרבייג'ן אם פיית הגשם ממש ממש לא תאהב אותנו.
בלי קשר, גיאורגיה היא מדינת כוכב. הכל מתחיל ונגמר בטביליסי. וגם באמצע.



אז התחלנו בטביליסי כמובן. מייד הצפנו הכי צפון שאפשר, בואכה רוסיה – לקזבקי. חזרנו לטביליסי ובדרך עברנו בגורי. המשכנו משם לדויד גארז'ה ושוב טביליסי. למחרת, מצחטה ולאחר מכן, מפתיע, שוב טביליסי. המשכנו לזוגדידי בדרכנו למסטיה, ולאחר מספר ימים נפלאים חזרנו לטביליסי וחצינו את הגבול לירוואן בארמניה. אחרי מספר ימים, שיעבור זעם מזג האוויר, שוב חזרנו לטביליסי ומייד המשכנו לקחתי. לאחר כמה ימים חזרנו לטביליסי למספר ימים נפלאים נוספים ומשם, אין ברירה, כמו תמיד, הביתה. עד לטיול הבא…

מפת גיאורגיה (Georgia Map)

ניווט מהיר

View גיאורגיה וארמניה Armenia & Georgia in a larger map

קצת תמונות

פיקאסה

פליקר

פוסט הבא – טבליסי

פוסט קודם – טביליסי

ביום האחרון הייתי זקוק לסוג של קלואז'ר. כנראה קצת יותר מידי ימים של עיר, כבישים ואורבניות יתר. באופן כללי בחיים אני אוהב ציוני סוף לוודא שיש סטמפה ולבצע טקסי פרידה, וגם הפעם זה היה ממש חסר לי. כמו סקס של פרידה.
אז קבענו, כרגיל, עם נהג המונית הכי מקסים בגיאורגיה, ופשוט לקחנו אותו ליום טיול. קמים. מוקדם. כרגיל. כן כן אילונה אני יודע. את עדיין שונאת אותי. שמים סבירים. לא קר מידי, לא כחול מידי. הכל לא מידי.
ארוחת הבוקר האהובה עלי, המורכבת כמובן מסניקרס ויאללה, שוב לדרך הצבאית המהממת של גיאורגיה. הרגשה של כמעט בית.
המטרה – עוד כנסייה. מודה, גם אני כבר כמעט שבעתי מהכנסיות, אבל הפחד מתחושת הפספוס מדרבן לראות את האחת האחרונה. אז נוסעים לכיוון אנונארי.
מדובר במתחם גדול הכולל כנסייה ומבצר השולט על אגם זינבאני (אגם מלאכותי), על הדרך הצבאית המובילה צפונה מטביליסי.
המתחם שהוקם במהלך המאה ה- 17 שימש לתצפית ולשמירה על הדרך הראשית. אווירה חורפית ושלגית, גיאורגים שמוכרים כובעים פרווה לחורף ועוד קצת צו'צ'חלות פזורים מסביב.

רוכל מקומי, הדרך הצבאית, גיאורגיה

כובעי מרשמלו, הדרך הצבאית, גיאורגיה

אנונארי, הדרך הצבאית, גיאורגיה

פולניות מקומיות, הדרך הצבאית, גיאורגיה

משם, רציתי להמשיך עוד צפונה. כמה שיותר שאפשר. שוב לכיוון הקווקז הגבוה לכיוון קזבק. המטרה – לראות פעם אחרונה קצת שלג לפני שחוזרים.
איזו התרגשות !
אותם פיתולים מוכרים, אותם הרים, יערות וכפריים בצדדים. אולם, מדובר אמנם באותה הגברת, אבל האדרת שונה. שונה מאוד. כל היערות הצהיבו ונהיו חומים מתים, העלים נשרו, הדשא הצהיב גם הוא, ולחשוב שרק לפני 3 שבועות ראינו פה חגיגת צבעים משכרת. הכל קר, עננים נמוכים, ותחושה של סוף עולם קטן.
בסוף, אחרי שעה וחצי של נסיעה הגענו גם לשלג. שלג ! לפיקים המושלגים. לשקט הנפלא. לרוגע. אורבניות זה טוב, אבל אין על תחושת הרוגע המשכרת של האזורים הכפריים.
צילום אחרון, תחושת ה – CLOUSER מתגבשת, ויאללה. שמים פעמינו בחזרה לטביליסי.
בדרך, אמרנו לגניה (נהג המונית שלנו) שאנחנו זקוקים לחיניקאלי אחד אחרון טעים. אז כמובן, שהבחור מכיר מסעדת דרכים. וכמובן, שהיא הייתה מושלמת.
חצ'אפורי (גבינה לצערי, אבל היה לו אחלה ריח) ו – 15 חיניקאלי שהוכנו במקום. מעולים !!
אחרי 3 שבועות בגיאורגיה, הגיע הזמן לאכול חינאקלי בידיים, עם הביסונים, ועם אלמנטי המציצה, ואין ספק, שזכינו פשוט בחינאקלים הכי טעימים בכל הטיול !. איך אוכלים בעצם ?
מחזיקים את החינקאלי בשתי הידיים, באגודלים ובאצבעות, נוגסים ביס קטן בבצק הלבקן ככה שמייצרים בו סוג של חור, ושותים/מוצצים את מיצי הבשר. רק אחרי שמרוקנים הכל מתחילים לחסל את החינקאלי. בסוף, משאירים את כתר החינקאלי לתרנגולים שבחוץ.

חיניקאלי – לפני, הדרך הצבאית, גיאורגיה

ואחרי.., הדרך הצבאית, גיאורגיה

זהו, זה בדיוק ה – CLOUSER שהייתי צריך ! איזה אושר !!. הטיול הסתיים מבחינתי. והסתיים מעולה 🙂
בדרך עוד עשיתי סיבוב פרידה קטן לבד מטביליסי, משוק העתיקות, קניות אחרונות, מהנהר, קפה אחרון, עוד חצאפורי אחרון וזהו.

נפרדים מגיאה, הדרך הצבאית, גיאורגיה

נפרדים מהמשפחה הכי מקסימה בגיאורגיה, הדרך הצבאית, גיאורגיה

בי בי גיאורגיה :-). יש לי הרגשה פנימית פנימית, שמתישהו עוד ניפגש…

פוסט הבא – סיכום מדיני

פוסט קודם – קחתי

היום התחילה קצת העייפות. בסוף כנראה תמיד עייפים קצת, בין אם הסוף מגיע אחרי 4 ימים ובין אם אחרי 3 שבועות. האמת, נראה כאילו 3 שבועות בגיארוגיה הינו פרק זמן לא קצר בכלל, במיוחד במזג אוויר שאינו מאפשר מגוון גדול מידי של אפשרויות.

בכל אופן, בתכלס נוצרה סיטואציה בה יש לנו סוף שבוע בטביליסי וכמה דברים שעוד רציתי להספיק לראות.
דבר ראשון – המוזיאון הלאומי. אמנם המוזיאון נושא בטייטאל "הלאומי" אולם הוא די קטן ומצומצם. מציג מעט פרטים היסטוריים, כדי יין עתיקים (משנת 6,000 לפני הספירה) ו – זהו. קצר ולא כל כך קולע. הליכה אינסופית בשדרות רוסתאבלי, מעבר ליד בית הפרלמנט וכמובן המון קניית מזכרות מיותרות.

דבר שני – עוד כמה כנסיות. אז כן, עד היום היינו בכמה עשרות כנסיות, אולם אני לא אהיה זה שאפספס הזדמנות לראות עוד ועוד כנסיות. ותמיד, בכל כנסייה רואים משהו חדש ושונה. אחת מהכנסיות שראינו היה קתדרלת השילוש הקדוש (כמעט בכל עיר בגיאורגיה ישנה כנסיי הנושאת שם זה). בניית הכנסייה ארכה כ – 10 שנים, והיא הושלמה בשנת 2004. הצלב המצופה זהב נישא 84 מטרים מעל לקרקע, והקתדרלה העצומה, הבנוייה מבטון, לבנים גרנטי וחצץ היא ביטוי למגוון הדמים המסורתיים באדריכלות המקומית. בקתדרלה יש אמנם 5 טורי עמודים, אך בזכות הדגש שהושם בתכנונה על הבנייה לגובה, היא נראית כמו מגדל ביצורים אחד. החלל המרכזי שונה מהמקובל במרבית הכנסיות הגיאורגיות : הוא מואר יותר, והכיפה שמעליו גדולה יותר.
בשורה התחתונה, הכנסייה נבנתה על מנת להאדיר ולפאר את הנצרות בגיאורגיה, העצמאות בגיאורגיה, בפרט אחרי סיום השלטון הסובייטי האנטי דתי.

קתדרלת השילוש הקדוש, טביליסי, גיאורגיה

דבר שלישי – החאמם.

מדובר למעשה בסוג של רובע
קטע מדהים בגיאורגיה זה נושא נעילת הדלתות. או ליתר דיוק, נושא אי נעילת הדלתות. זה פשוט לא קורה !
ביום הראשון זה היה נראה לנו מוזר מאוד. ביום השני, מוזר מאוד. וביום השלישי, עדיין מוזר. אבל אחר כך, מתחילים להתרגל. זה פתאום נראה נורא הגיוני. הקטע הוא, שאי נעילת הדלתות זה מנהג שקורה בכל המדינה. לא רק בכפרים השקטים והשלווים אלא גם בטביליסי עצמה. הזוי לחלוטין. הרגשת בטחון מטורפת
במסטיה, בעלת הבית סיפרה לנו שעד לפני 5 שנים, בתקופה של שברנאזדה, כולם חיו בפחד במדינה מהכנופויות שמימנו אותו ושילמו לו שוחד. אותן כנופיות היו שודדים את התיירים ואת המקומיים, עוצרים רכבים ופורצים לבתים. אולם, מאז שסאקאשווילי נבחר לנשיא, אותן משפחות פשע חוסלו, בין אם באמצעות כדורי 9 מ"מ ובין אם באמצעות מעצרים ארוכי טווח והבטחון חזר למדינה. ומאז, כולם הפסיקו לנעול את הבתים. למה אצלנו זה לא ככה ??
הקטע הוא, שהרגשת הבטחון המשכרת הזאת עלולה להתברר כמוטעית מהיסוד. מפסיקים לנעול את התיקים בחדרים, להחביא את הכסף ולהצניע את הדרכון. בתכלס, מספיק גיאורגי אחד עם ראש מרובע אבל גם קרימינלי ועם יותר מידי יין בייצור עצמי בדם בשביל לחרבן את כל הטיול הזה.
הדיסונס בהיבט הזה בין גיאורגיה לבין בוליבה/פרו, מדינות בהן התיק הקטן שלי לא עזב את הגב שלי והונח על אדמת המדינה אפילו ל – 2 דקות הוא מטורף.

אמא גיאורגיה, טביליסי, גיאורגיה

מזריקים יין ביתי, טביליסי, גיאורגיה

בערב הספקנו להגיע להר מתאצמינדה. מדובר בגבעה ממערב לעיר, שבראשה מתנשא תורן בגובה 210 מטרים של הטלוויזיה. מפסגת הגבעה יש נוף משגע על טביליסי ופארק שעשוים חדש, ויקר להחריד. קצת מכוניות מתנגשות, רכבת הרים עם סללומים מגניבים, וגלגל אחד ענק ענק ענק.

גלגל ענק, טביליסי, גיאורגיה

מציינים את הסוף, טביליסי, גיאורגיה

פוסט הבא – טביליסי היום אחרון

פוסט קודם – ירוואן (ארמניה)

אחרי 4 ימים בארמניה, החלטנו לחזור הביתה. אילונה מיצתה מהר את ארמניה, והאמת שכנראה גם אני והתחשק לנו לחזור למקום מוכר וטוב. לגיאורגיה. שוב נסיעה, שוב מעבר גבול. ושוב – גיאורגיה !! הפעם, שמנו פעמנו לבירת היין של גיאורגיה – קחתי.

קאחֶתי הוא חבל ארץ היסטורי במזרח גאורגיה והמחוז המזרחי ביותר של גאורגיה. החבל, הטובל בכרמים ויקבים רבים, כונה על ידי הסופר אלכסנדר דיומא "הגן הגדול". האזור המזרחי מושקה על ידי נהר האלזאני והמערבי על ידי נהר יורי. ההרים שמקיפים את קאחתי שומרים עליו מפני רוחות ותורמים למשקעים רבים. תנאי האקלים מאפשרים גידול ענבים במורדות ההרים והיינות של החבל הם המשובחים ביותר בגאורגיה ומפורסמים גם מחוצה לה.

קחתי זה למעשה היעד האחרון שלנו בגיאורגיה לפני החזרה לטביליסי.
יש משפט שאומר : "אם ההרים הם הכתר על ראשה של גאורגיה, ללא ספק חבל קחתי הוא הלב שלה". חבל קחתי, מפורסם בשל הכרמים הרבים והיקבים הפזורים בו. תלאווי (Telavi) עיר הבירה של המחוז (שלצערי, בשל תחילת החורף לא הזדמן לנו להגיע אליה), אף מארחת מדי שנה את פסטיבל יין – בין האירועים המיוחדים המציג את הפולקלור המקומי וכולל דוכני יין ומזון.

הגיאורגים נוהגים וגאים מאוד לומר, שהם אלו שהמציאו את היין, ולמעשה, השרידים הארכיאולוגיים הקדומים ביותר בעולם (כדי חרס) נמצאו בגיאורגיה. הם מתוארכים לתקופה של כ – 8,000 שנה לפני הספירה !!
בויקיפדיה, תומכים בתפיסה הזאת.
הממצאים הארכאולוגיים העתיקים ביותר, שמעידים על ייצור יין, נמצאו בשולאברי, גאורגיה. כדים עשויי-חרס לשמירת יין, שנמצאו באתר זה, מתוארכים כבני 8,000 שנה. בדיקות ביוכימיות הוכיחו, שליין שנשמר בכלים אלה נוספו בכוונה חומרים אנטי-בקטריאליים טבעיים, כדי שהיין יישמר לזמן ארוך יותר.
כלי חרס עתיקים, שמעידים על ייצור יין, נמצאו בהרי זגרוס שבאיראן, והם מתוארכים לשנת 5,400 לפה"ס (בני 7,400 שנה). התגלית הינה חשובה במיוחד לאור העובדה שבאזור זה מעולם לא גידלו גפנים, אלא בעיקר חיטה ושעורה (המשמשות לייצור בירה) דבר המלמד על כך שהיין היה סחורה סחירה באותם ימים. כלי חרס עתיקים עבור יין נמצאו גם בבבל,- גילם כ-5,500 שנה. כל התיארוכים שלעיל מבוססים על בדיקות שערך צוות המעבדה במוזיאון של אוניברסיטת פנסילבניה.

היות והגיאורגים מנכסים לעצמם את ההמצאה, הם גם משתמשים בה ללא סוף. היכן שלא הולכים, ישנם כלי קיבול ליין, וכוסות מסוגים וצורות שונות. אחת הכוסות המפורסמות בגיאורגיה היא כוס העשוייה מקרן (של חיה כלשהי.. כל חיה). "הקטע" הוא שברגע שממלאים את הכוס חייבים לסיים, כי אין דרך להעמיד את הקרן כך שלא תיפול. ההםם….. בנוסף, כל בית בגיאורגיה מכין לעצמו סיר ענק של ענבים, אותם הוא מתסיס והופך ליין ביתי. סוג של מיץ ענבים אלכוהולי. בשורה התחתונה – העיקר שהיין יהיה נגיש. למעשה, היין לגיאורגים הוא כמו הוודקה לרוסים.

יש שטוענים אגב, שפרי עץ הדעת, הוא למעשה יין. ובאמצעותו, חווה שיכרה את אדם.

אז מה עשינו פה ?
ביום הראשון, השתתפנו בסיור יקבים ולמדנו קצת על היין, ומעבר לזה – על שיתת ההתססה הייחודית של גיאורגיה – כדי חרס ענקיים קבורים בתוך האדמה. ראינו את אותם כדי החרס, כמובן שטעמנו סוגי יין לרוב, עברנו במרתפי יישון סטדנרטיים בחביות עץ ענקיות, למדנו על שיטת להפקת אלכוהול מזג הענבים כך שמייצר למעשה את ה – CHACHE הדוחה של הגיאורגים, וגם צפינו במספר יקבים שמבקבקים את היין. חוויה.

ענבי קחתי המשובחים, גיאורגיה

כדי אחסון יין קבורים באדמה, קחתי, גיאורגיה

שאריות הענבים מהן עושים צ'צ'ה, קחתי, גיאורגיה

ממתק קליפות ענבים, קחתי, גיאורגיה

מבקבקים, קחתי, גיאורגיה

ביום השני והשלישי, הייתי זקוק לקצת טבע. יש טראק של 3 ימים שניתן לערוך באזור, אולם בשל חוסר זמן ביצענו טראק יומי בלבד בפארק הלאומי לגודאחי.
הליכה קטנה של יום בפארק, רואים בעיקר ירוק, המון המון עלי שלכת, ובסוף המסלול מפל. יחסית לנופים שכבר ראינו בגיאורגיה, לא הגדרתי את הטיול כטיול מפיל מהרגליים, אולם קצת טבע זה תמיד טוב לנשמה.

משהו מדהים בקאחטי זה העיר עצמה. מרכז העיר, משופץ בצורה קיצונית. הכל כל כך יפה, מטופח, ונראה כאילו נלקח בייבוא ישיר מאיזו עיירה מגניבה באזורי הספר של אירופה. ניכר כי ממשלת גיאורגיה משקיע פה לא מעט כספים בהפיכת "תרבות היין", ובעיקר "תיירות היין" למשהו הרבה יותר ממוסד, ובשורה התחתונה – מקור הכנסה נרחב.

בנוסף, היינו גם במעיין קדוש, שעל פי האגדה כלשהיא נינו שתתה פה מים, ומאז המעיין שופע מים. כמובן שלא פיספסתי את ההזדמנות לבדוק אותו מקרוב. רק שעל מנת לבדוק אותו, הייתי צריך ללבוש את חלוק החולים והכפכפים של פארק.

טראק למפל, קחתי, גיאורגיה

טבילה, קחתי, גיאורגיה

עמק קחתי, גיאורגיה

וזהו… חוזרים לטביליסי.

פוסט הבא – טביליסי

פוסט קודם – טביליסי היום האחרון

דוגרי, הופתעתי לטובה. ממה ? אם נמקד את זה, אז ממש מהכל הכל הכל. באמת שלא ציפיתי. אבל ממה בעצם ?

1. אנשים.
   הגיאורגים הם פשוט אנשים מ-ה-מ-מ-י-ם. מדהים עד כמה. אז ברור, לא פגשנו את כולם, ובטח לא את הגיאורגים השיכורים והשבאבניקים הצעירים, אלא רק אחדים, אבל התחושה שלי שהם הפרט שמעיד על הכלל. סך הכל, ממרום גילי המופלג, מופלג מאוד אפילו, כבר ראיתי 35 עמים אחרים, ומעולם לא נתקלתי בהכנסת אורחים שכזאת. הם חמים. הם מלאי שמחת חיים. הם נחמדים. מלאי רצון לעזור. פשוט הכל טוב איתם. אין תלונות.
   הגיאורגים תמימים ונדיבים. נהג מונית שמזמין אותנו לארוחה על חשבונו. בעלי חדרי אירוח שמזמינים אותנו לארוחות. קונים לנו מתנות (אולי זה באמת רק בגלל שאילונה רוסיה ??).
2. נופים.
   וואלה, הקווקז הפתיע לטובה. לא ציפיתי לנופים יפים כל כך יפים. ומעבר לזה, פשוט יצא לנו מושלם. מזג אוויר הפתיע, והטיל שלג ממש ימים ספורים לפני שהגענו, כך שההרים נצבעו לבן טהור ויפה. בנוסף, הסתיו בעיצומו וכל היערות נצבעו בגווני סתיו מרגשים של כתום, ירוק וצהוב.
3. נאיביות.
   יש משהו מאוד נאיבי בגיאורגיה. עדיין נאיבי. המקומות אינם ממוסחרים. הם לא הפכו להיות ציידי תיירים שמפזרים מלכודות בכל מקום.
   סך הכל כבר טיילתי לא מעט בעולם, ונסיון החיים מעיד שתמיד נותני השירות צדים את התיירים. להוציא מהם עוד דולר. ועוד דולר. ועוד אחד. קובה למשל, כמדינה עם תרבות דומה לכאורה הדבר כל כך דוחה שהנחתי שגם פה זה יהיה ככה. בקובה אפילו יש למטרידי תיירים שם – חניטרוס. לשמחתי, טעיתי.
   מסיבה לא ברורה, עדיין יש פה תמימות. עדיין נאיביות. לא ממוסחר מידי. ללא רוע.

תודה לך גיאורגיה. טוב שהיית. ויש לי הרגשה שאולי עוד נתראה בעתיד.

גאומרג'וס!

קצת תמונות

פיקאסה

פליקר

פוסט קודם – מצחטה

אחרי ערב קצר, קצר מידי כנראה, של חגיגות ברחובות העיר הגדולה, שמנו פעמינו לכיוון מסטיה לקראת לילה של נסיעות. טביליסי, לאחריה חור כלשהו בשם זוגדידי ומשם ישירות למסטיה.
אריזה מהירה של המוצ'ילות, הליכה ארוכה, ארוכה מידי (ולמה, למה בעלייה למה ??) לתחנת המטרו, היות וכל הרחובות היו תחומים וסגורים. מטרו, והדובדבן שבקצפת : רכבת הלילה.
גילוי נאות. זה לא שדמיינתי את האוריינט אקספרס במוחי, גם לא את הרכבת הטרנס סיבירית הידועה, ואפילו לא את הקרונות (המפנקים, וכמובן – התמיד מדייקים) של רכבת ישראל יימח שמה. בכל זאת, כמה אפשר כבר לצפות מתא שינה ב – 25 שקלים לאדם ?
מצד שני, גם לא ציפיתי, ובמיוחד אפי העדין, לאוויר מצחין והביל מריח של שתן חמוץ וסחלה חמוץ עוד יותר, מהימים בהם עוד סטלין היה בחיים. לרגע לא הייתי בטוח אם אנחנו נכנסים לחדר, או לשירותים הציבוריים בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב.
מדובר בתא קטנטן, עם שתי מיטות קומותיים, מזרונים ושמיכות שגם עם לייזר פוינטר לא הייתי נוגע בהן, גיאורגי גדול, גיאורגית גדולה, אילונה, ענן עצום של ריח דוחה למהדרין ואני. אולי מדובר בקרון ביבוא אישי מהודו ? מילא, חוויה. מתמודדים. בדיוק מסוג הדברים שבדיוק יומיים אחר כך נקרעים עליהם מצחוק. בדיוק אחרי 4 מקלחות שבסוף מצליחות להסיר את הצחנה שנדבקת לעור ולבגדים.
בהתאם למצב, אילונה ואני נאלצנו להעביר את 9 השעות הבאות באותו דרגש, כמו ילדים, רגל לפנים, פנים לרגל, ועם שני מגבונים לחים על האף (שהיו בבחינת חבל הצלה לאפי הסובל) על מנת לשרוד את פצצות הריח המזוויעה.
מגיעים לזוגדידי, המתנה מיותרת, ושוב מרשוטקה לכיוון מסטיה. מדובר בדרך של כ – 4 שעות בעלייה, שמאופיינת בדבר אחד עיקרי – פיתולים. אולי בעצם בשני מאפיינים – פיתולים וסיבובים.
יחסית לדרך הזאת, הירידות לים המלח נראות כמו כביש הסרגל פחות או יותר. וכרגיל אצלי, פיתולים כאלה מלווים בשפיכת מיצי קיבה מידי פעם. כיף גדול. כנראה שאני באמת לא יכול להעביר טיול במדינה בלי להקיא לפחות פעם אחת.
אבל, אחרי שעות הסיוט, הגענו לפנינה המדוברת – מסטיה. ואכן, מדובר בפנינה מטורפת.
מדבר בכפר קטן, שכמובן מבוסס על רחוב אחד בלבד, ושנמצא בתנופת פיתוח מטורפת, התקוע בין המון המון המון פיקים מושלגים מהממים ! סוג של בירת טרקים, ממנה יוצאים המון מסלולים להרים בקווקז הגבוה.

תנופת פיתוח אמרתי ?
כל המקום נראה כמו אתר הבנייה של גראונד זירו. המוני פועלים, טרקטורים, רצפים, טייחים, אבק, מיכליות מלט ושאר מרעין בישין. נראה כאילו שוק הנדל"ן פה בצמיחה מטורפת יותר מבארץ. שמא אומר בועה ?
אבל עם כל התנופה, המקום עדיין תקוע שנים אחורה בתפיסה. בתפיסת הטיולים והשירותים למטייל.
אינטרנט – אין. טוריסט אינפורמיישן די מעפן, למרות שהוא חדש. אין חיים בערב. אין סוכנויות טיולים. גורנישט.
מרושם ראשוני, נראה כאילו מדובר בפוקון בצ'ילה של לפני 15 שנה. כפר, שתקוע במקום מ-ה-מ-ם, שלא ממש מבין את הפוטנציאל המטורף הגלום בו, אבל לאט לאט ההכרה מחלחלת לו.
אם הייתי איש עם חזון, ולא פחות חשוב אומץ – הייתי עושה את מה שגדעון עשה בפוקון, יענקלה בברילוצ'ה והחבר'ה של החווה באל בולסון – פותח את "סוכנות שימי", על פי החוקים הידועים של הישראלים – עסקת חבילה. בונה בית, כמה חדרים להשכרה, סוויטה אחת, מכבסה, מסעדה, אינטרנט, וסוכנות טיולים שמשכירה ציוד טיולים, אופניים, מסדר טיולי סוסים ומקבל כמה המלצות במטייל שכמובן שולחים את כל הישראלידה אלי. מסטיה זה בדיוק מסוג המקומות שרואים את הפוטנציאל הגלום בו, ומבינים שגם הפוטנציאל אוטוטו מגיע לידי מימוש. אבל אומץ ? יוק.

בכל אופן, המטרה ברורה. לצאת לטראק לאושגולי כמה שיותר מהר, לפני שמזג האוויר יתהפך עלינו, אחרי שבוע שלם שפיית מזג האוויר חייכה אלינו חיוך גדול ומאיר.
התארגנות זריזה, מזמינים ג'יפ, מדריך ליום הראשון, כי כולם אומרים שמאבדים שם את הדרך, ומצרפים אלינו עוד זוג ישראלים שהצטרפו אלינו לימים הבאים. בין לבין, עושים קצת קניות, מזמינים לחם למחר בבוקר, אורזים ויאללה לדרך.

בתכלס, יש כל מיני דרכים שניתן לעשות את הטראק הכי מפורסם בגיאורגיה. מבחינת חשיבות, מדובר באנפורנה של הגיאורגים. עוברים בין כפרים שונים, שבטים גיאורגים שונים ונופים אלפיניים. בדיוק כמו שאני אוהב. רק בלי פורטרים….
20 קילומטר ראשונים עשינו עם ג'יפ לכיוון העיירה זבשי. מזג האוויר קצת לוחץ מבחינת זמנים והמקטע הראשון לא נחשב כמקטע המרשים ביותר. מזבשי ממשיכים לעיירה בשם אושגולי. בין לבין, עולים לפיק, ויורדים מפיק, ושוב עולים.
העננים קצת קודרים. הפחד קצת מחלחל שמא הגשם יקדים את בואו. ויותר גרוע מכך – אולי אפילו שלג כפי שהיה פה לפני שבוע. בכל אופן, ממשיכים.

מגיעים לכפר. שוב צריחים גבוהים. בכל אזור סוואנטי יש צריחי הגנה בכפרים. וללא סוף.
מלמעלה היה נראה כאילו מדובר בשיט-הול נטוש שסתם לא קיים על המפה. גם מלמטה, היה נראה כאילו מדובר בשיט-הול נטוש שסתם לא קיים על המפה. אבל מלמטה, גם הבנו שבשיט הול הזה אנחנו הולכים לישון.
אחרי שעה של טרטורים חוזרים ונשנים לגבי איפה נישן מסיבות בלתי מובנות בעליל לבחור ללא ציפיות שכמוני, התמקמנו באחד מהבתים הישנים/עתיקים של הכפר. מדהים כמה הכל ישן ועתיק פה. רהיטים ישנים ישנים, כמו של סבא של סבא. מכונות תפירה. ארונות בגדים. כל רהיט פה מעץ מלא וכבד, שאם הוא היה נמכר בארץ היו לוקחים עליו מליון אחוז רווח. פשוט עתיק ויפה. בין ארון מגניב לקולב מגניב לא פחות מצאנו מעיל קוזאק חביב. כמה כיף להתחפש לקוזאק, גם אם מדובר רק בחמש דקות, וללא השתתפות מיותרת במעגל הגיר הקווקזי.

מטרקים, מסטיה, גיאורגיה

זבשי, גיאורגיה

קוזאק, גיאורגיה

קוזאק 2

מכינים פירה, אזור מסטיה, גיאורגיה

אוספים תפ"א לפירה, אזור מסטיה, גיאורגיה

ביום השני, השמיים האירו פנים. ועד כמה !! מהמם פה ! פשוט מהמם. יש סתיו, יש שלכת ויש קשת שלמה של צבעי סתיו !! אף פעם לא ראיתי שלכת כל כך חזקה. ובכאלה היקפים. כאילו צייר אלמוני שנמצא אי שם בשמיים, פשוט החליט לזרוק המון המון צבעים על הטבע, וכל עץ תפס צבע אחר. וואלה, יצא לו פשוט מהמם.
תמיד שמעתי סיפורים על שלכת. תמיד זה הופיע בספרים. אבל וואלה, תמיד בארץ כל העצים ירוקים. או חומים. או שחורים, במקרה של הכרמל. אין שלכת בארץ. אבל פה ? אין ספק, מדובר התקופה היפה ביותר של גיאורגיה. מרבדים מטורפים של כל גווני הקשת.

צבעי סתיו, אזור מסטיה, גיאורגיה

צבעי סתיו 2, אזור מסטיה, גיאורגיה

מטארקים, אזור מסטיה, גיאורגיה

אזור מסטיה, גיאורגיה

בכפרים, רואים בצורה ממש יפה את הבתים של הגיאורגים. הבתים שלהם ענקיים. בצורה קיצונית. מאוד רוסים. הריהוט כמו בבתים של המורות שלי לפסנתר.
לרוב, הם נולדים בבתים האלה, וגם מתים בבתים האלה. לא רק דור אחד, אלא שניים, שלושה ואפילו ארבעה. תמיד מוצאים בבית את החדר עם הסבתא הזקנה….
המדריך שלנו ביום הראשון נולד בכפר, יצא ללמוד, סיים תואר במשפטים, אבל כמובן שלא מצא עבודה וחזר לגדל תפוחי אדם בכפר. עורך דין שמגדל תפוחי אדמה בקיץ ואוגר אותם לחורף. נפלא. פשוט ניצול משאבים מיטבי.

ביום השני, המשכנו במסע. עוד הרים מושלגים מהממים. חוצים נהר. הפעם בדרך לכפר איפראלי. בדרך עולים על עוד פיק גבוה. גבוה מאוד. וזוכים, שוב, בנוף מהסרטים. וואלה, אני אשכרה יכול להתרגל לזה. כל שנייה יפה פה. פשוט כל שנייה.

עוד כמה שעות של הליכה שלידה סזיפוס היה נראה ילד והגענו לכפר איפראלי, שאמור להיות מקום הלינה שלנו להלילה. ואז, כל הטיול השנתי שהיה לארוך כל היומיים התנקז לבית הארחה אחד. נו… בדיוק כמו שאני אוהב. ישראליאדה ענקית ורעשנית שגרמה לי לרצות ולסתום לעצמי את האזניים בחיניקאלי דאשתקד. מהר מאוד גמלה ההחלטה לעוף משם קיבינימט עם ג'יפ ונסענו לעשות את הלילה בכפר הבא – אושגולי.
אושגולי הוא ישוב הקבע הגבוה ביותר באירופה. רוב השנה, המקום מוקף שלג, ועל כן המקום מנותק רוב ימות השנה.
וראבק, כמה שההחלטה הזאת הייתה נכונה. במקרה לחלוטין, הגענו לבית הארחה שבתכלס – מדובר בצימר אחד גדול. איזה כיף !! הכל נקי, מצוחצח, מצעים ריחניים כאלו סנו עשו פה פוליש, הכל מעץ אלון, וריח האוכל… והיין…
המשפחה ממש מצאה חן בענינו, ואילונה, המתרגמת הרוסיה, כמובן הציעה לבעלים שיתנו לנו כרטיס ביקור ונמליץ עליהם בלמטייל. הבעלים הגיאורגי, שבדיעבד מסתבר שהבחור עשיר כקורח במושגים המקומיים (וגם במושגים שלנו בתכלס, יחד עם הג'יפ טויוטה המטורף שלו ו – 3 הבתים שיש לו) סירב בחינניות (כמה שגיאורגי יכול להיות חינני עם כל הדיסוננס שבעניין) והסביר שהוא עובד עם איילה גאוגרפית, דורון טיולים ומדרפט ו – חברות הטיולים האלו סוגרות לו את המלון לכל העונה, ורק במקרה היה לו לילה אחד של חופש מכל הישראלים שחורשים את גיאורגיה בג'יפים. פשוט לא להאמין.
באופן כללי, הוא טען, שזאת פעם ראשונה שבסוף אוקטובר יש לו הזמנות כי לרוב החורף מכה כבר בחוזקה באושגולי. וגם בחורף הזה הם כבר סגרו את המלון, אבל פתאום הם קיבלו המון הזמנות מישראלים, אז הם פתחו הכל מחדש. ניסינו להסביר לו, שהוא צריך לנהל את החיים שלו על פי לוח השנה העברי, ולא על פי העונות או לוח השנה הגיאורגי. בתכלס, ראש השנה וסוכות – זה מה שייקבע לבחור את מתח העסקים…

קרחון, אזור מסטיה, גיאורגיה

פעם היה פה דבש, אזור מסטיה, גיאורגיה

ביום השלישי, עשינו טראק יומי לקרחון שחארה. אחרי היומיים הלא קלים מידי, מדובר כבר בטיול שנתי. הליכה רגועה, מישורית לחלוטין כשהיעד כל הזמן לנגד עינינו – הר מושלג. מפתיע באמת. הפעם מדובר בקרחון שמתחת להר. ומסתבר שמדובר בוואחד קרחון. 3 שעות הליכה ומגיעים לגוש ענק ענק של קרח, עם המון נקיקים, מים זורמים ורווחים שגורמים להידחק פנימה, אולם עם המון סלעים מתמוטטים שמונעים זאת. בסוף, אוזרים קצת אומץ ונדחקים. וולאה, מגניב בטירוף.

באופן כללי הטראק הזה מגניב נורא. מגוון מבחינת נופים, מבחינת אטרקציות, מבחינת הכפרים. סוג של אנפורנה מרוכז מאוד ומייצג. בתכלס, היה פשוט מושלם. כן ירבו כאלה בחיים !!

קרחון, אזור מסטיה, גיאורגיה

מתארגנים לחורף, אזור מסטיה, גיאורגיה

שותים משהו, אזור מסטיה, גיאורגיה

קרח זה כבד, אזור מסטיה, גיאורגיה

נקודה לגבי הישראלים. אין ספק שמדובר בפוקון צ'ילינאי לא מפותח. כל המקום, רק ישראלים. רק ישראלים. אני מודה, הזהירו אותי מראש, אולם לכמות כזאת של ישראלים לא ציפיתי. מכל המינים והסוגים. צעירים, שעושים טיול של אחרי צבא במערב אסיה. מבוגרים יותר שעושים טיול של חופשת סמסטר או בין שני תארים. זוגות בירח דבש. סתם זוגות לא בירח דבש. סתם מבוגרים יותר שמנצלים כל חופשת חגים בשביל לברוח מהארץ. כמונו. ומבוגרים בטיולים מאורגנים של דורון טיולים. ומבוגרים בטילוי ג'יפים עצמאיים. מדהים עד כמה. הגם את גיאורגיה כבשנו ??
אז עד עכשיו, באמת המון תודה לפיית מזג האוויר. אבל כבר כשהגענו בחזרה למסטיה, הפייה החליטה לנטוש אותנו לצערי. טיפות קטנות של גשם התחילו לטפטף, ועד שנכנסו לחדר – המבול הגדול החל.
בערב עוד הייתי אופטימי שבטח עד הבוקר הגשם ייפסק, ומסיבה לא ברורה אפילו עשינו כביסה, שכובסה פעמיים בעזרתו האדיבה של אל הגשם, אבל בבוקר כבר הפנמתי שטראקים נוספים אנחנו לא נעשה במסטיה, במיוחד אחד שרצינו – לתאומי אושבה אותם ראינו רק מרחוק. בבעעעסססה.
מסיבה לא הכי ברורה, הבעסה לא נשארה לזמן רב, וסך הכל פתאום נהנינו מיום החופש שלנו. יושבים מול האח. קוראים ספר. ועוד ספר. פתאום שנ"ץ באמצע הטיול. ובין לבין עושים טיולים בין הטיפות.

באחד הטיולים ראינו לפתע שני שקי ניילון גדולים הולכים לקראתנו. אחרי שהם התקרבו הבנו שמדובר בסוג תיירים, שהחליטו לבלות את הלילה על ההר מול אושבה, ובעשר בלילה תקפה אותם הסופה, למרות שהזהירו אותם לא לעשות את זה.
ואז, מעשר בלילה, עד הבוקר הם דירדרו את עצמם למטה, וחצי לילה בילו באיזו ביקתה שמצאו בדךר. אה. פרט חשוב אבל לא מפתיע. מדובר בישראלים…

באחד הטיולים, גילינו את החלבה הגיאורגית. חייבים להאדיר את שמה במקצת. מודה, בילדותי לא ממש אהבתי חלבה. להיפך, אפילו שנאתי את זה. את הריח. את המרקם. מבחינתי – לשומשום הייתה רק צורה אכילה אחת – טחינה. עם הזמן, פיתחתי דודה למוצר. כנראה הצבא אחראי גם על זה.
אבל החלבה בגיאורגיה, לא עשוייה משומשום אלא מגרעינים. איזה מוזר זה !. המרקם אותו מרקם. השמן אותו שמן. הריח דומה. הצבע כהה יותר. אבל בתכלס, הכל עשוי מגרעיני חמנייה. וזאת גם התחושה. מרגישים שמפצחים גרעינים באיזה משחק כדורגל, אבל גרעינים רכרוכיים כאלו. משעשע ביותר.

בכל אופן. יום שלם של חופש הספיק לי. הגיע הזמן להמשיך לטייל, ולפי התחזית הסופה עתידה לפקוד אותנו בשבוע הקרוב אז החלטנו להפעיל את תוכנית ב' של הטיול – להדרים לארמניה. משכימים ב – 4 בבוקר. לוקחים מרשוטקה ב – 5 לטביליסי, חוצים את ההרים, ומשם מרשוטקה נוספת לירוואן בארמניה.
זה לפחות היה התכנון. מסתבר, ש"לחצות את ההרים" אינה פעולה פשוטה כל כך במסטיה. כל הדרך הייתה מלאת אבנים וסלעים שנפלו מההרים במהלך הלילה. וכל כמה דקות היינו צריכים לעצור, לפנות סלעים מהדרך ולהמשיך הלאה. נו… מזל שהסלעים נפלו בלילה ולא במהלך הנסיעה (ככה לפחות שיכנעתי את עצמי…)

בי בי גיאורגיה. בנתיים…

פוסט הבא – ירוואן (ארמניה)

פוסט קודם – דיוויד גראז'ה

יום כיפור היום. מה שאומר, שזה צריך להיות יום קצר, ללא אוכל אבל כמובן שאני לא אפספס יום טיול. לא חבל ? אז היום נסענו למצחטה. טיול קצר, מזג אוויר טוב, והשתדלות ממש ממש חזקה לנסות לא לראות את כל החצ'פורים והחינקאליים שמסתובבים להם ברחובות העיר. קל זה לא. אז אם הצום הזה נחשב, ומישהו באמת מסתכל מלמעלה אז אנא, תעריך את זה !!

מצחֶתה ממוקמת במפגש הנהרות קורה ואראגווי, כ-27 ק"מ צפונית לבירה טביליסי. העיר השוכנת במרכזו של חבל כארתלי ההיסטורי משמשת כיום כבירת מחוז מצחתה מתיאנתי, ומהווה את המרכז המנהלתי של נפת מצחתה. בעיר נפגשות הדרך בין הים הכספי והים השחור עם הדרך היוצאת מטביליסי צפונה לכיוון רוסיה (הדרך הצבאית הגיאורגית). במצחתה עוברת גם מסילת הברזל העיקרית של גאורגיה, המוליכה מטביליסי מערבה. מרכזה של העיר, שהינה אחת מהעתיקות בגאורגיה, הוא אתר מורשת עולמית של אונסק"ו.

מצחטה הינה בסוג של ירושלים עבור הגיאורגים. מעין ותיקן מקומי. הכנסיות הראשונות והעתיקות בגיאורגיה הוקמו במצחטה, והיא הייתה ליבה הרוחני מאז כינונה של הנצרות כדת השלטת בתחילת המאה ה – 4. בעבר, מצחטה הייתה גם עיר הבירה המנהלית של גיאורגיה, עד שעיר הבירה עברה לטביליסי במאה ה – 5 לספירה.
כרגיל, שכרנו נהג מונית ליום. אולם הפעם לא את גניה. איזה כיף זה. אני חייב נהג פרטי גם בארץ.

התחלנו בכנסיית ג'ווארי (כנסיית הצלב). הכנסייה נבנתה במאה ה-6, והינה שוכנת על ראש גבעה מחוץ לעיר. יש שאומרים שהכנסייה ניצבת כפטמת שד מזדקרת, ניבטת אל סביבתה ובעיקר אל מצ'חטה. האמת, יש בזה משהו.

על פי הסיפורים, בתחילת המאה הרביעית, נינו הקדושה, המסיונרית שעל פי האמונה ניצרה את הגאורגים, עמדה במקום זה כדי להתפלל, ובנתה צלב על ההר הגבוה ביותר באזור מצחתה.
הכנסייה הראשונה, שהייתה קטנה יחסית, הוקמה בסביבות שנת 545 ונקראה כנסיית ג'ווארי הקטנה (כנסיית הצלב הקטנה). כנסייה גדולה יותר, שנקראה כנסיית ג'ווארי הגדולה (כנסיית הצלב הגדולה), נבנתה בקרבת מקום בין השנים 586 לבין 605. מבנה הכנסייה מייצג היטב את הארכיטקטורה המרובעת שהייתה נפוצה בכל דרום הקווקז. וחלק מהצלב שנינו הקדושה בנתה נותר במקום גם בימים אלה.

לאחר מכן המשכנו לקתדאלת סבטיצחובלי. הקתדרלה נבנתה בהמאה ה-11 והינה הכנסייה הגדולה בגאורגיה המשמשת עדיין ליעודה. משמעות שמה של הכנסייה – "עמוד מעניק-חיים".

פולניות ?

קתדאלת סבטיצחובלי, מצחטה, גיאורגיה

על פי האגדה, כי שליחים מירושלים התייצבו בפני יהודי גאורגיה ממצחתה, וביקשו נציגים שיקחו חלק במשפטו של ישו. שניים מראשי היהודים, אליעז ממצחתה ולונגינוז מקרסני, יצאו לירושלים. הם נוכחו בעת צליבת ישו וקנו את כותנתו של ישו, מחייל רומאי מגבעת הגולגולתא שבירושלים, מקום קבורתו של ישו. בשובם למצחתה, יצאה צידוניה, אחותו של אליאס לקבל את פניהם, חיבקה את הכותונת, נפלה ומתה מצער על מותו של ישו. את גלימתה לא ניתן היה להסיר ממנה, ולכן היא נקברה כשהכותונת בזרועותיה, ובמקום קבורתה צמח עץ ארז מארזי הלבנון. על פי המסורת מצבת קבר במרכזה של כנסיית סווטיצחובלי שבמצחתה היא קברה של צידוניה. ייתכן שאגדה זו רומזת לכך, שבקרב היהודים שהתגוררו בגאורגיה היו "יהודים נוצרים" עוד לפני שנינו הקדושה ניצרה את הגאורגים. בהוראת נינו הקדושה נגדע העץ לשבעה עמודים שישמשו לבניית הכנסייה. העמוד השביעי סיגל לעצמו כוחות מגיים ונצמח שוב באוויר. הוא ירד בחזרה לארץ מכוח תפילתה של נינו הקדושה. העמוד גרם לזרימה של שמן קדוש שריפא את האנשים מכל המחלות. בשפה הגאורגית "סווטי" פירושו עמוד ו"צחובלי" פירושו נותן חיים, ומכאן שמה של הקתדרלה. השתלשלות העניינים מתוארת באיקונין שנמצא בכניסה לקתדרלה בעמוד השני מצד ימין. האיקונין מראה את צידוניה עם מלאך, מרימה את העמוד, בגן עדן. נינו הקדושה בחזית. המלך מיריאן (השלישי) ואשתו, המלכה ננה, נמצאים מימינה ומשמאלה. גאורגיה מאמצת את הנצרות באופן רשמי בשנת 317.
על פי גרסה אחרת, אף היא מאותו מקור, קבורים בה המלך מיראן עצמו ואשתו שקיבלו עליהם את הנצרות.

העמוד השביעי, מצחטה, גיאורגיה

ישו, מצחטה, גיאורגיה

מצחטה, גיאורגיה

הגיאורגים כל כך נוצרים וכל כך מאמינים שזה משהו. בכל רכב תהיה להם תמונה של ישו תלויה על הדאש בורד (כנראה במקום בובה מהנהנת של כלב, צלב קטן שמיטלטל לו מהמראה, ועוד כמה תשמישי קדושה מפוזרים להם באקראיות מעושה.
דבר נוסף שחווים פה – היות והגיאורגים כל כך נוצריים המיסות שלהם מלאות מעשירות וממש יפות. כמעט בכל פעם שהיינו בכנסייה (בין אם ביום ראשון או בימים אחרים) היא היה עם נוכחות לא קטנה בכלל של מאמינים. מתפללים, מקווים, בוכים, ומקווים. מקהלות, פרחי כמורה, ושאר אנשי קדושה. בנוסף, המיסות. מעולם לא יצא לי לראות כל כך הרבה מיסות בימי ראשון. ומיסות מלאות שכוללות את הטקס המלא, החגיגי, והכל כך אורתודוקסי של שתיית הדם של ישו (יין הקודש) ואכילת בשרו של ישו (לחם הקודש) שמוגש למאמינים ישירות לפה מידיו של הכומר המקומי.
כפי שכתוב בברית החדשה :
"ויהי בּאָכְלם ויקח ישׁוּעַ את הלחם ויברך ויפרוֹס ויתן לתלמידים ויֹאמר: 'קחוּ ואכלוּ, זה הוּא גוּפי.' ויקח את הכּוֹס ויברך ויתן להם ויֹאמר: 'שׁתוּ ממנה כֻּלְּכֶם, כּי זה הוּא דמי"
עוצמת האמונה והפגנתה בציבור הינה מרגשת כל כך.

לחם הקודש, מצחטה, גיאורגיה

אוכלים את לחם הקודש, מצחטה, גיאורגיה

במקרה התמזל מזלנו, ו – 3 אירועים התקבצו להם לכדי יומיים מגניבים בטביליסי :

1. הביקור של נשיא צרפת בטביליסי.
2. חגיגות העיר טבליסי.
3. הדובדבן שבקצפת – יום כיפור.
אז שלושת הדברים האלה סיפקו לא מעט עניין בטביליסי בלילות.
כשנשיא צרפת היה, כל העיר נצבעה דגלי האיחוד האירופאי. אפילו האובליסק של גיאורגי הקדוש, בכיכר רוסתאבלי נעטף דגלי האיחוד. וברחובות, נפרסו אלפי אלפי שוטרים. הכל למען בטחונו של סרקוזי.
יום למחר, טביליסי חגגה יום הולדת. קרנבל ברחובות, שערות סבתא, דוכני אוכל, להקות והמוני המוני גיאורגים שיכורים וחוגגים. וולאה, איזה תזמון מעולה !

אני ספיידרמן, טביליסי, גיאורגיה

כולנו ספיידרמן, טביליסי, גיאורגיה

וכמובן, הדובדבן שבקצפת – יום כיפור. מה שגרם לדיסוננס מטורף בין החגיגות של העיר, לבין התפילות בבית הכנסת, ובין הרעב שאיכל לי את הבטן מבפנים אל מול כל הממתקים שהסתובבו ברחובות.
הבעיה העיקרית בהיבט הזה הייתה בסוף הצום. 8 בערב, אחרי 27 שעות של צום, אחרי יום שלם של טיול – ואין אוכל ברחובות. ואיפה שכבר יש אוכל, תורים תורים של גיאורגים מורעבים. וראבק, הם אוכלים המון. ולאט. לאט. ראבק, תנו לעבור את התור ולנגוס באיזה חאצ'פורי לרפואה. בסופו של ערב, הבונוס של הצום היה עמידה של חצי שעה בתור, לאיזו שווארמה לבנונית שהוגשה לי בתוך טורטיה מעפנה, אבל סתמה לי את הבטן… ולקינוח, הקינוח המקומי, ובדיעבד, הידוע לשמצה – הצ'ורצ'חלה.

מבחינה רישמית, צ'וּרצ'חֶלָה שפירוש שמה הוא "נקניק אגוז", הוא ממתק מסורתי שנאכל כקינוח. מקור הצ'ורצ'חלה הוא בקווקז הגאורגי, והוא מצוי גם בטורקיה וברוסיה.
צ'ורצ'חלה עשוי מאגוזי מלך (ולעתים מאגוזים אחרים, שקדים או צימוקים), השזורים אחד לשני בחוט (בעזרת חוט ומחט), שנטבלים ברפרפת ענבים מתוקים, ונתלים לייבוש (כמו כביסה). מראה הצ'ורצ'חלה שנוצר דומה לנקניקיה, ומכאן שמו בטורקית, שמשמעותו "נקניק אגוז". המקבילה הארמנית נקראת "לאבאש", כמו שמו של הלחם המסורתי.
מבחינה אישית, באופן מפתיע ובהחלט לא צפוי, מעבר למראה המזעזע והלא אסתטי של הממתק, מדובר באחד הדברים הדוחים ביותר שיצא לי לאכול באופן כללי, ולמעשה הדבר היחיד הלא טעים שאכלתי בגיאורגיה. מעולם לא היתי במדינה שפשוט כל כל מה שאכלתי בה היה טעים פרט לדבר אחד – הצ'ורצ'חלה.

צ'ורצ'חלה, טביליסי, גיאורגיה

פוסט הבא – מסטיה