יום כיפור היום. מה שאומר, שזה צריך להיות יום קצר, ללא אוכל אבל כמובן שאני לא אפספס יום טיול. לא חבל ? אז היום נסענו למצחטה. טיול קצר, מזג אוויר טוב, והשתדלות ממש ממש חזקה לנסות לא לראות את כל החצ'פורים והחינקאליים שמסתובבים להם ברחובות העיר. קל זה לא. אז אם הצום הזה נחשב, ומישהו באמת מסתכל מלמעלה אז אנא, תעריך את זה !!
מצחֶתה ממוקמת במפגש הנהרות קורה ואראגווי, כ-27 ק"מ צפונית לבירה טביליסי. העיר השוכנת במרכזו של חבל כארתלי ההיסטורי משמשת כיום כבירת מחוז מצחתה מתיאנתי, ומהווה את המרכז המנהלתי של נפת מצחתה. בעיר נפגשות הדרך בין הים הכספי והים השחור עם הדרך היוצאת מטביליסי צפונה לכיוון רוסיה (הדרך הצבאית הגיאורגית). במצחתה עוברת גם מסילת הברזל העיקרית של גאורגיה, המוליכה מטביליסי מערבה. מרכזה של העיר, שהינה אחת מהעתיקות בגאורגיה, הוא אתר מורשת עולמית של אונסק"ו.
מצחטה הינה בסוג של ירושלים עבור הגיאורגים. מעין ותיקן מקומי. הכנסיות הראשונות והעתיקות בגיאורגיה הוקמו במצחטה, והיא הייתה ליבה הרוחני מאז כינונה של הנצרות כדת השלטת בתחילת המאה ה – 4. בעבר, מצחטה הייתה גם עיר הבירה המנהלית של גיאורגיה, עד שעיר הבירה עברה לטביליסי במאה ה – 5 לספירה.
כרגיל, שכרנו נהג מונית ליום. אולם הפעם לא את גניה. איזה כיף זה. אני חייב נהג פרטי גם בארץ.
התחלנו בכנסיית ג'ווארי (כנסיית הצלב). הכנסייה נבנתה במאה ה-6, והינה שוכנת על ראש גבעה מחוץ לעיר. יש שאומרים שהכנסייה ניצבת כפטמת שד מזדקרת, ניבטת אל סביבתה ובעיקר אל מצ'חטה. האמת, יש בזה משהו.
על פי הסיפורים, בתחילת המאה הרביעית, נינו הקדושה, המסיונרית שעל פי האמונה ניצרה את הגאורגים, עמדה במקום זה כדי להתפלל, ובנתה צלב על ההר הגבוה ביותר באזור מצחתה.
הכנסייה הראשונה, שהייתה קטנה יחסית, הוקמה בסביבות שנת 545 ונקראה כנסיית ג'ווארי הקטנה (כנסיית הצלב הקטנה). כנסייה גדולה יותר, שנקראה כנסיית ג'ווארי הגדולה (כנסיית הצלב הגדולה), נבנתה בקרבת מקום בין השנים 586 לבין 605. מבנה הכנסייה מייצג היטב את הארכיטקטורה המרובעת שהייתה נפוצה בכל דרום הקווקז. וחלק מהצלב שנינו הקדושה בנתה נותר במקום גם בימים אלה.
לאחר מכן המשכנו לקתדאלת סבטיצחובלי. הקתדרלה נבנתה בהמאה ה-11 והינה הכנסייה הגדולה בגאורגיה המשמשת עדיין ליעודה. משמעות שמה של הכנסייה – "עמוד מעניק-חיים".
פולניות ?
קתדאלת סבטיצחובלי, מצחטה, גיאורגיה
על פי האגדה, כי שליחים מירושלים התייצבו בפני יהודי גאורגיה ממצחתה, וביקשו נציגים שיקחו חלק במשפטו של ישו. שניים מראשי היהודים, אליעז ממצחתה ולונגינוז מקרסני, יצאו לירושלים. הם נוכחו בעת צליבת ישו וקנו את כותנתו של ישו, מחייל רומאי מגבעת הגולגולתא שבירושלים, מקום קבורתו של ישו. בשובם למצחתה, יצאה צידוניה, אחותו של אליאס לקבל את פניהם, חיבקה את הכותונת, נפלה ומתה מצער על מותו של ישו. את גלימתה לא ניתן היה להסיר ממנה, ולכן היא נקברה כשהכותונת בזרועותיה, ובמקום קבורתה צמח עץ ארז מארזי הלבנון. על פי המסורת מצבת קבר במרכזה של כנסיית סווטיצחובלי שבמצחתה היא קברה של צידוניה. ייתכן שאגדה זו רומזת לכך, שבקרב היהודים שהתגוררו בגאורגיה היו "יהודים נוצרים" עוד לפני שנינו הקדושה ניצרה את הגאורגים. בהוראת נינו הקדושה נגדע העץ לשבעה עמודים שישמשו לבניית הכנסייה. העמוד השביעי סיגל לעצמו כוחות מגיים ונצמח שוב באוויר. הוא ירד בחזרה לארץ מכוח תפילתה של נינו הקדושה. העמוד גרם לזרימה של שמן קדוש שריפא את האנשים מכל המחלות. בשפה הגאורגית "סווטי" פירושו עמוד ו"צחובלי" פירושו נותן חיים, ומכאן שמה של הקתדרלה. השתלשלות העניינים מתוארת באיקונין שנמצא בכניסה לקתדרלה בעמוד השני מצד ימין. האיקונין מראה את צידוניה עם מלאך, מרימה את העמוד, בגן עדן. נינו הקדושה בחזית. המלך מיריאן (השלישי) ואשתו, המלכה ננה, נמצאים מימינה ומשמאלה. גאורגיה מאמצת את הנצרות באופן רשמי בשנת 317.
על פי גרסה אחרת, אף היא מאותו מקור, קבורים בה המלך מיראן עצמו ואשתו שקיבלו עליהם את הנצרות.
העמוד השביעי, מצחטה, גיאורגיה
ישו, מצחטה, גיאורגיה
מצחטה, גיאורגיה
הגיאורגים כל כך נוצרים וכל כך מאמינים שזה משהו. בכל רכב תהיה להם תמונה של ישו תלויה על הדאש בורד (כנראה במקום בובה מהנהנת של כלב, צלב קטן שמיטלטל לו מהמראה, ועוד כמה תשמישי קדושה מפוזרים להם באקראיות מעושה.
דבר נוסף שחווים פה – היות והגיאורגים כל כך נוצריים המיסות שלהם מלאות מעשירות וממש יפות. כמעט בכל פעם שהיינו בכנסייה (בין אם ביום ראשון או בימים אחרים) היא היה עם נוכחות לא קטנה בכלל של מאמינים. מתפללים, מקווים, בוכים, ומקווים. מקהלות, פרחי כמורה, ושאר אנשי קדושה. בנוסף, המיסות. מעולם לא יצא לי לראות כל כך הרבה מיסות בימי ראשון. ומיסות מלאות שכוללות את הטקס המלא, החגיגי, והכל כך אורתודוקסי של שתיית הדם של ישו (יין הקודש) ואכילת בשרו של ישו (לחם הקודש) שמוגש למאמינים ישירות לפה מידיו של הכומר המקומי.
כפי שכתוב בברית החדשה :
"ויהי בּאָכְלם ויקח ישׁוּעַ את הלחם ויברך ויפרוֹס ויתן לתלמידים ויֹאמר: 'קחוּ ואכלוּ, זה הוּא גוּפי.' ויקח את הכּוֹס ויברך ויתן להם ויֹאמר: 'שׁתוּ ממנה כֻּלְּכֶם, כּי זה הוּא דמי"
עוצמת האמונה והפגנתה בציבור הינה מרגשת כל כך.
לחם הקודש, מצחטה, גיאורגיה
אוכלים את לחם הקודש, מצחטה, גיאורגיה
במקרה התמזל מזלנו, ו – 3 אירועים התקבצו להם לכדי יומיים מגניבים בטביליסי :
1. הביקור של נשיא צרפת בטביליסי.
2. חגיגות העיר טבליסי.
3. הדובדבן שבקצפת – יום כיפור.
אז שלושת הדברים האלה סיפקו לא מעט עניין בטביליסי בלילות.
כשנשיא צרפת היה, כל העיר נצבעה דגלי האיחוד האירופאי. אפילו האובליסק של גיאורגי הקדוש, בכיכר רוסתאבלי נעטף דגלי האיחוד. וברחובות, נפרסו אלפי אלפי שוטרים. הכל למען בטחונו של סרקוזי.
יום למחר, טביליסי חגגה יום הולדת. קרנבל ברחובות, שערות סבתא, דוכני אוכל, להקות והמוני המוני גיאורגים שיכורים וחוגגים. וולאה, איזה תזמון מעולה !
אני ספיידרמן, טביליסי, גיאורגיה
כולנו ספיידרמן, טביליסי, גיאורגיה
וכמובן, הדובדבן שבקצפת – יום כיפור. מה שגרם לדיסוננס מטורף בין החגיגות של העיר, לבין התפילות בבית הכנסת, ובין הרעב שאיכל לי את הבטן מבפנים אל מול כל הממתקים שהסתובבו ברחובות.
הבעיה העיקרית בהיבט הזה הייתה בסוף הצום. 8 בערב, אחרי 27 שעות של צום, אחרי יום שלם של טיול – ואין אוכל ברחובות. ואיפה שכבר יש אוכל, תורים תורים של גיאורגים מורעבים. וראבק, הם אוכלים המון. ולאט. לאט. ראבק, תנו לעבור את התור ולנגוס באיזה חאצ'פורי לרפואה. בסופו של ערב, הבונוס של הצום היה עמידה של חצי שעה בתור, לאיזו שווארמה לבנונית שהוגשה לי בתוך טורטיה מעפנה, אבל סתמה לי את הבטן… ולקינוח, הקינוח המקומי, ובדיעבד, הידוע לשמצה – הצ'ורצ'חלה.
מבחינה רישמית, צ'וּרצ'חֶלָה שפירוש שמה הוא "נקניק אגוז", הוא ממתק מסורתי שנאכל כקינוח. מקור הצ'ורצ'חלה הוא בקווקז הגאורגי, והוא מצוי גם בטורקיה וברוסיה.
צ'ורצ'חלה עשוי מאגוזי מלך (ולעתים מאגוזים אחרים, שקדים או צימוקים), השזורים אחד לשני בחוט (בעזרת חוט ומחט), שנטבלים ברפרפת ענבים מתוקים, ונתלים לייבוש (כמו כביסה). מראה הצ'ורצ'חלה שנוצר דומה לנקניקיה, ומכאן שמו בטורקית, שמשמעותו "נקניק אגוז". המקבילה הארמנית נקראת "לאבאש", כמו שמו של הלחם המסורתי.
מבחינה אישית, באופן מפתיע ובהחלט לא צפוי, מעבר למראה המזעזע והלא אסתטי של הממתק, מדובר באחד הדברים הדוחים ביותר שיצא לי לאכול באופן כללי, ולמעשה הדבר היחיד הלא טעים שאכלתי בגיאורגיה. מעולם לא היתי במדינה שפשוט כל כל מה שאכלתי בה היה טעים פרט לדבר אחד – הצ'ורצ'חלה.
צ'ורצ'חלה, טביליסי, גיאורגיה