פוסט קודם – בוליביה סיכום

"עם הבוקר מתעורר, אל הדרך המתמכר נוסע, נוסע
מסביב הרבה ירוק, זה נוגע כך בצחוק זה רגע מתוק…"

איפה הייתי בצ'ילה ?

מפת צ'ילה ארגנטינה (Chile Argentina Map)

ניווט מהיר

View צ'ילה ארגנטינה Chile & Argentina in a larger map

קצת תמונות

פיקאסה

פליקר

פוסט הבא – המעבר לצ'ילה

פוסט קודם  – פונטו ארנס (צ'ילה)

בשורה התחתונה – צ'ילה – מדהימה. חבל על הזמן. אמנם ארנגטינה וצ'ילה חולקות במשותף את פטגוניה, אולם נראה, כי צ'ילה זכתה בנתחים השווים יותר של האזור, ובעצם בחלקים של הרי האנדים המיוחדים באמת.
הנופים פה באמת מרהיבים. כבר עכשיו, עוד לפני חזרתי הביתה, אני מתגעגע לנופים. להרים המושלגים. לקרחונים. ללגונות. להליכות. לשינות הקפואות בלילה. טוב. לזה לא כל כך….
סה"כ, ראינו בצ'ילה לא מעט. סנטיאגו. פוקון. כל הקרטרה. חלק מהר המצודה. הטורוסים. פונטו ארנס. לא מעט בכלל. מספיק ? האם יש דבר כזה ? כנראה שלא. אולי גם לא צריך. לא למצות עד הסוף. שהנופים לא יילקחו כבר כמובן מאליו. שתמיד יישאר טעם של עוד. אי מיצוי טוטאלי.
מצד שני, חבל שלא הספקתי לעשות שני טראקים שנראו באמת מיוחדים. הויאריקה טרוורס שנחשב לאחד היפים בדרום אמריקה, ואת כל הר המצודה. באמת שהצטערתי. אבל – מילא. אין מה לעשות. אני תמדי מצטער על משהו. תכונה מחורבנת שפשוט לא נעלמת. אבל בכל אופן, תמיד משהו, יבוא על חשבון משהו אחד.

צי'לה, אין ספק שהיא כנראה המדינה המתקדמת ביותר בדרום אמריקה. תחבורה, כבישים, תחזוקת תשתיות, אפילו אפשר לשתות את המים בברזים.
מצד שני, לצערי, כפועל יוצא, היא גם יקרה. קשה. קשה מאוד לטייל בה. יקר מידי. אבל אין מה לעשות, על יופי צרוף צריך לשלם – והרבה.

העם הצי'לאני ? ככה. לא משהו בכלל.
רובם פה, במקורם בכלל לא ילידים. ארופאים, אמריקאים. מערביים לחלוטין. אין כמעט אינדיאניים פה. עם שהוא באמת יפה. הצ'ילאניות – רובן ככולן, יפיפיות. בצפון כמובן.
בדרום ? אין על מה לדבר….בלתי נסבל.
נחמדים ? אז זהו, שלא. אני לא כל כך אוהב אותם. אמנם רוב הצ'ילאנים שפגשנו הם מדרום צ'ילה, שזה באמת החלק הנידח של צ'ילה, אבל רושם חיובי מידי הם לא עשו עלי. לא רק עלי. צר לי. אני לא מסמפט אותם.
נראה כאילו צ'ילה מחולקת לשתי מדינות. פוקון צפונה ופוקון דרומה. בצפון – עם אחד. סביר פלוס פלוס. בדרום – החלק הנידח. הלא רצוי. בלי הכבישים. בלי התשתיות. עם העיירות המדכאות. מדכאות מאוד.
הספרדית שלהם ? בלתי נסבלת. חבל על הזמן. מדברים ספרדית, אבל הוגים אותה כמו צרפתית. כל הברה אחרונה במילה נראית להם מיותרת. "אה…לא צריך אותה" הם חושבים לעצמם. גם ככה, קשה לנו עם השפה. למה להקשות יותר ???

תיירים זרים כמעט ולא יצא לנו לפגוש פה לצערי. רוב התיירים שהסתובבנו איתם היו ישראלים. נראה היה, כי הם באמת הרוב המוחץ של התיירים. שליטה מוחלטת. ככה זה. שיא העונה. נו..מזל שהקרנבל הגיע. יפנו לנו קמעה את האזור.

בתכלס, יצאתי מבסוט מאוד מהמדינה. הנופים שבה ישארו חקוקים זמן רב מאוד בזכרוני, כאחד מהמקומות היפים ביותר שביקרתי בהם מעודי. באמת.

קצת תמונות

פיקאסה

פליקר

פוסט הבא – אושוויה (ארגנטינה)

אבל באמת רק ל – 10 דקות….

הצד הצ'יליאני

פוסט קודם – פוארטו נטאלס (צ'ילה)

עזבנו את פוארטו נטאלס לאחר עוד ביקור ארוך בבית החולים והגענו לפנות ערב לפונטו ארנס.
מסיבה כלשהיא חשבנו שמדובר בעוד עיירת חור בצי'לה (עצלנות של חוסר עיון בלונלי). כמו 100% מהעיירות דרומה לפוקון….
להפתענו הגענו לעיר מערבית לחלוטין. מבנים קולונאליים יפים, פלאזה מדהימה. הוסטל מפנק ברמות, והכי חשוב – עם אינטרנט חינם !!! ועוד עם צורב !!! לא צריך יותר מזה. ממש לא. מבחינתי – מושלם.
הסיבה העיקרית, בעצם – היחידה, להגיע לכאן זה פינגווינים. כמעט סוף העולם פה, ומסביב יש כמה איים עם מושבות פינגווינים גדולות, והדילים פה נחשבים זולים.
אנחנו סגרנו על דיל לאי בשם מגדלנה, שנחשב לא עם מושבת הפינגווינים מהגדולות בדרום אמריקה. 60,000 פינגווינים שמקננים להם שם כעת. סגרנו על דיל, ויום למחרת יצאנו לשיט.
עולים על מעבורת, שעה וחצי שיט, ומגיעים לאי.
העניין הוא שהרוחות פה פשוט מטורפות. בלתי נסבלות. מייבשות את כל הקרנית של העין. מדבר של חול נצבר לי פה בעיניים. זה באמת זוועה. ביטלנו פה כמה משטים לאיים בגלל הרוחות.
אבל התמזל מזלנו ועלינו על המעברות.
באמצע הדרך, המדריך מדבר לו במיקרופון ומציין עובדה שולית, ככה כבדרך אגב, כי סיכוי סביר להניח שלא נוכל לעגון ליד האי. סליחה ??? נראה לך ?? אח שלי !!! שילמתי 160 שקל, ועכשיו באמצע האוקיינוס אתה מציין את העובדה הזאת ??? לא נראה לי… בכל אופן, עגנו וירדנו מהר לחוף.
מגניב !!!!! מליון פינגווינים !!! סתם. לא. כנראה מקסימום 60,000, אבל מי סופר.

אבל רגע. קצת רקע.
פינגווין זאת ציפור. אכן כן. ציפור, שהאבולוציה (שוב פעם האבולוציה…דרווין מככב פה בדרום..) גרמה לה לוותר על עניין התעופה ולהסתגל למים. אני, לא הייתי מוותר על היכולת לעוף – אבל ממילא אף אחד לא שואל אותי.
אז הכנפיים הפכו למשוטים. הרגלים צימחו קרום דק. אבל לקנן, הם עדיין מקננות על היבשה בקינים שהם חופרים בקרקע, ועדיין יש להם נוצות פלומתיות כאלו.
קיימים 18 סוגים של פינגווינים, כשבצי'לה חיים בסביבות 7 סוגים.
הסוג שאנחנו צפינו בו הינו פינגווין מגלן, שהוא די הכי מפורסם בעולם. שחור ולבן. טוקסידו רגיל.
בכל אופן, ירדנו לאי. מסלול של כמה מאות מטרים, ומתחילים לשוטט בין נשף החליפות. ראינו גדולים, ראינו קטנים, ראינו קינים, ראינו הליכות משעשות של קבוצות, אפילו פינגווין מפהק. בלי סוף פינגווינים.
היצ'קוק היה יכול לעשות כאן את הציפורים 3. מה שכן, הרוחות המעצבנות לא פסקו, והיה נראה כאילו הן רק מתגברות. זוועה !!!
הנסיעה חזרה הייתה מעיקה ברמות. שיט שבהלוך ארך שעה וחצי, אזי בחזור ארך שעתיים וחצי. נראה היה כאילו הגלים מחזירים אותנו לאי שוב ושוב. ללא הפסק. כולה 70 קילומטר. המעבורת הטלטלה לה. כאילו עברנו על באמפרים בים. זוועה. זה כמעט ולא נגמר. קיבינימאט.

אני עדיין משועשע מהישראלים פה. שיט במעבורת. לאי באמצע סוף העולם. מעיר שהיא עוד חור בסוף העולם. ועדיין יחס הישראלים פה לשאר התיירים הוא פשוט לא הגיוני. כנראה, שאני פשוט לא אצליח להתרגל לזה.

פינגווין ואנוכי

פינגווין וזוגתו

משועמם משהו

פוסט הבא – סיכום מדיני (צ'ילה)

פוסט קודם – אל קלפאטה (ארגנטינה)

הגענו לעוד עיירה שכוחת אל בצ'ילה – פוארטו נטאלס. אני די לא סובל את העיירות האלה של צ'ילה וארגנטינה. כבישים מעפנים. רחובות מעפנים. אין מה לעשות בערב. די חור. רק לעשות את האטרקציה המקומית ולעוף מפה.
זה די בעייתי כשיש לך מדינה כל כך גדולה. כל כך הרבה שטח שצריך לתחזק אותו. זה באמת נראה בלתי אפשרי. שהם יתנו קצת שטח לפלסטניאים. נראה כאילו זה יפתור להם הרבה בעיות.
בכל אופן, אז הגענו לעיירה – האטרקציה טורוס דל פאינה (Torus Del Paine). מדובר בפארק לאומי גדול. הצ'יליאנים פשוט לקחו שטח עצום בגודלו מהמדינה וקראו לו פארק. מה יש בו ? שום דבר כמעט שאין בשטחים אחרים במדינה היפה הזאת. עוד הרים. עוד פסגות מושלגות. נהרות. לגונות. אגמים. יערות. קרחונים. וכמובן, האטרקציה השיווקית מספר אחד – חבורה של 3 עמודי גרניט גבוהים שעל שמם ניתן שמו של הפארק.

הגענו לעיירה והתמקמנו כמובן במלון שכל הישראלים מגיעים אליו. המתנו יום אחד לשי ואייל על מנת לעשות יחד איתם את הטראק (הרבה ימים המתנו להם..דבר שלא הוכיח את עצמו…תיכף….).
אחר הצהריים היינו בהרצאה של בעל המלון לגבי המסלולים האפשריים בטראק. הסבר ממוקד.
בגדול – יש 3 מסלולים עיקריים בפארק.
המסלול ההיקפי. בסביבות 6-7 לילות. 120 קילומטר של הליכה. ה-מסלול של הפארק.
מסלול ה – W – בסביבות 3 לילות. 73 קילומטר. המסלול שבדרך כלל עושים בפראק. מכיל את ה – 3 אטרקציות העיקריות, ואינו מיועדדווקא למטראקים מטיבי לכת שנהנים משבוע של גשם עליהם, ומכאבי גב כאלה ואחרים.
מסלול כוכב – 2 לילות, אבל יקר יקר. לא הולכים בו בכלל עם המוצ'ילה. טיול בכיף. בעיקר נסיעות עם אוטובוסים ועם מעבורת. נקרא ככה היות ומי שעושה את המסלול מרגיש כוכב…

באמצע ההרצאה, ישראלי מתחכם, כרגיל, החליט לבנות מסלול חדש. ה – W עם נגיעות בהיקפי, אבל בלי ההליכה המרובה. מה הכוונה, שאל אותו חואן, מעביר ההרצאה. "אה. פשוט מאוד" הישראלי מיהר והסביר. "אני רוצה לחתוך דוח דרך הרכסים של הטורוסים וליצור שביל משל עצמי".
אח…מבט הבוז הנדהם שחואן הרביץ בו, הבהיר לו שיזדכה על השוק, פן תוך שבוע הבחור יככב בעמוד הראשי של YNET – "שוב ישראלי הלך לאיבוד. הפעם – בטורוסים".
אנחנו בחרנו לעשות את ה – W, עם אופציה להארכה במידה של מזג אוויר קלוקל.

בתכ'לס, הבעיה בפארק זה מזג האוויר. הסיכוי שלא ירד פה לגשם, זה כמו הסיכוי שירד שלג במדבר יהודה באמצע חודש אוגוסט. השאלה פה היא לא אם יירד גשם. אלא, פשוט, כמה גשם יירד, וכמה מהציוד יירטב.
אין דבר מבאס יותר בעולם משק"ש רטוב.
אחרי יום ארוך. 10 שעות הליכה. 20 קילומטר עם 20 קילו על הגב. מקימים אוהל. אוכלים. ואז הולכים לישון. כולך בציפיות לביצוע פליק פלאק זריז לשק"ש ולטבוע בחלומות על עמודי גרניט גבוהים. והדבר הכי מבאס/מתסכל/מעצבן/מייאש בעולם זה להיכנס לשק"ש רטוב. ככה, כל הניילון נדבק נצמד לגוף. בעסה תהומית.
רוחות מטורפות. רוחות שפשוט מתיש ללכת איתן. נגדן. במאונך להן. בניצב בכל כיוון. מוצ'ילות כבדות. הרבה אוכל. אקיצר, לא קל.
על כן החלטנו לעשות את ה – W.
התחלנו את הטראק, ניר, שי אייל ואני.
יום ראשון, מגיעים לתחילת המסלול, ומיד – מתחילים לטפס. 950 מטר עם 20 קילו על הגב. זכינו באחלה מזג אויר. שמש בשמיים שהם כחולים. נדיר בהחלט.
הגענו לאתר הקמפינג, וטיפוס נוסף על בולדרים עד לטורוסים עצמם.
הפנינה של הפארק. קצת מזכיר את טראק הפיץ רוי. 3 עמודי גרניט גבוהים, מושלגים, ובתחתיתם, כמובן, לגונה ממי שלגים מופשרים.
גם כאן רעיון הזריחה, כמו בפיץ רוי, מהווה פה אטרקציה מרכזית. עולים בשעת שחר מוקדמת, ומחכים לזריחה. מה קורה בה ? גם בה, הטורוסים נצבעים בכתום עמוק.
העניין הוא, שהסיכוי לראות את הטורוסים, בלי עננים, בזריחה, זה בערך כמו הסיכוי שלא יירד גשם פה במשך 9 ימים ברציפות. אפסי.
בטח יש פה איזה 7 ימי זריחה יפים בשנה, ו – זהו. בדיוק אז כל הצלמים עושים את הגלויות המדהימות שעוזרת לשיווק היוקרתי של המקום.
זאת הסיבה שעושים את העלייה לטורוסים פעמיים. להכפיל את הסיכויים לראות אותם, היות וגם בלי קשר לזריחה, הסיכוי לראות אותם נקיים ולא מעוטרים בעננים לרוב קטן מאוד.
בכל אופן, ביום הראשון זכינו. ראינו אותם מושלמים. יפה מאוד.
ירדנו למחנה, ארוחת ערב, ולישון.
הפקנו לקחים מההשכמה הכשלונית המוקדמת בפיץ רוי, כיוונו שעונים לרוב, ו – לישון. הפעם, הלקחים הוכיחו את עצמם. השכמנו קום. בדקנו את מצב השמיים.
מלאי סקפטיות, אני אישית באתי עם כל כך מעט ציפיות ממזג האוויר שיכולתי להיות רק מופתע לטובה, ראינו כוכבים בשמיים. מה שאומר – אין עננים. יענו, תהיה זריחה ! יש !! התארגנו במהירות ו – דוח לטורוסים.
כמובן, שעד שהתחלנו ללכת, השמיים כבר השתנו, והכל הכל התמלא עננים. איזה כוכבים ואיזה נעליים. נו..נקווה לטוב….נהיה אופטימיים.
הדרך, היא בערך 200 מטר למעלה על גבי בולדרים. יש איזשהו מסלול מסומן. העניין הוא שהוא מסומן בנקודות אדומות כהות על חלק מהסלעים, שחלקם, אפילו לא פונים לכיוון השביל, אלא סתם לכיוון אקראי כזה או אחר.
איך לעזאזל, ב – 5 בבוקר, חושך מצריים, עפוץ לגמרי, אפשר לראות נקודות אדומות כהות על סלעים ???? איזה צבע לא רלוונטי !!! צ'יליאנים מפגרים !
סימון השבילים בארץ הרבה יותר מוצלח. חבל על הזמן. הרבה יותר טוב מפה. הצלחנו לדדות למעלה, והמתנו.
נו. רק שהפעם הגענו כמעט שעה לפני הזריחה. קיבינימט. איזה קור שם למעלה. קצת הגזמנו עם מקדם הבטחון. מילא.
חדורי חשש המתנו לזריחה. והיא הגיעה !!! איזה מגניב. שוב. כמו בפיץ רוי. לאט לאט השמש עולה. לאט לאט הטורוסים נצבעים בכתום. שוב, 3 צריחי זיקית..
הזריחה, לעניות דעתי, פחות יפה ומושלמת מזאת שזכינו לה בפיץ רוי, אך עם זאת יפה מאוד. מגניב ביותר.
באמת שזכינו במזל גדול. לראות את הטורוסים פעמיים. המוצ'לרים פה נחלקים לשני סוגים. הרוב – שלא ראו שום טורוס ושום כתום. זה הרוב. והמיעוט שזכה במזל. אנחנו, לשמחתי, שייכים לקבוצה השנייה.

הטורוסים ביום הראשון

הטורוסים בחשיכה

תחילתה של בעירה בשמיים

הטורוסים בזריחה

בסוף הזריחה טיפות גשם קלות. שיט !! נגמר לנו המזל. ארוחת בוקר, ארזנו את המחנה ויאללה. יוצאים לדרך. 23 קילומטר.
וזה היה ארוך. מאוד. הגשם התחיל ולא פסק. נוציא מעיל גשם ? אה..הגשם בקטנה..לא צריך. כמובן, שתוך שנייה התחזק. הוצאנו מעילי גשם. עזר ? אה…כמו כוסות רוח למת. נספגנו כולנו. אפילו השעון שלי. השעון משוק הגנבים. קיבינימט !! הוצף מים ונשרף לו. Adidas מקורי. ממש…
איזה יום בעסה זה היה. חבל על הזמן. מעיק ביותר. כל הנוף פוספס.

בשלהי היום השני, התמקמנו לנו. שני אוהלים, בישולים. כולי בתכנונים איך בתשע ברעב פיפי ולשק"ש. הכל מסודר, רק לחלוץ נעליים מבאישות וזהו. לשקוע בהקיץ.
פתאום צעקות. בחורה. עיברית. "יש פה ישראלים ?" היא זורקת לאוויר.
נו, על שאלה כזאת, האינסטינקט הבסיסי גורם לך לענות – "כן. יש".
הבחורה, בהיסטריה גמורה, עם מוצ'ילה בגודל בית על הגב, עוצרת, זורקת את המוצ'ילה על האוהל של אייל ושי, במיקוד יתר על הראש של אייל. צעקה מלאת כאב בוקעת מפתח האוהל. מילא.
הבחורה ממשיכה לזעוק לכיוונו של שי "יש לך פנס ?".
הסבר רקע. השעה 9 בערב. 15 שעות צפונה מהעיר הדרומית בעולם. בקיץ, אור יש פה עד עשר וחצי בלילה. פנס, זה בהחלט מסוג האביזרים הדי לא שימושיים פה.
תוך כדי המחשת צורך והפגנת יכולות של הפנס המדובר, שי עונה בחביבות שיש לו. החביבות הזאת לא תחזור על עצמה.
הבחורה מבקשת שנבוא איתה. זקוקה לעזרה. חברה שלה במצוקה. התמוטטה. טוב נו. מה. לא נעזור ?
נעליים מהר לרגליים, ומיד אחריה.
והדפוקה מתחילה לרוץ. מה לרוץ מה ? מה אני פורסט גאמפ ? לולה ?
הלכתי פאקינס 23 קילומטר בגשם שוטף, 20 קילו על הגב, גמור מעייפות, עטוף בהילת שינה קלה. מה לרוץ מה ???
תעצרי שניה אני צועק לה. תסבירי מה קרה. אולי נצטרך להביא איתנו משהו, חוצמפנס, נגיד ?
המטומטמת, סליחה, הבחורה, לא ממש עונה, ורק זורקת לאוויר "חברה שלי התמוטטה", וממשיכה לרוץ. טוב נו. נגיע לחברה שלה. אחרי 500 מטר הגענו.
אני כבר דמיינתי לה בחורה ישראלית זועקת נואשות לעזרה. שוכבת פגועה מתחת לקרחון שהתמוטט עליה. נאנקת מכאבים. חושב לעצמי, "נו, אנחנו 3. נסחוב אותה. נסתדר". "אולי נרים טלפון כבר לביטוח הראל"….
הגענו.
OK. מה לעזאזל קורה פה ? איזה מעולפת ואיזה נעליים. הבחורה "הפגועה" יושבת לה בהנאה. מסתכלת על הנוף. חוץ מנרגילה היה לה הכל. מה לעזאזל קורה פה ????? מתסבר, שלבחורה היה כולה כאב ראש קטן. תשתי קצת ויעבור !!! קחי אקמול !!!
אני פשוט לא מאמין, שבחורה טמבלית, מלאת היסטריה, לא נראית טוב בכלל, הצליחה להריץ 3 בנים אחריה, מתים מעייפות, בסוף ביום השני של הטורוסים.
תזכירי לי שנייה. למה לעזאזל היית צריכה פנס ??? לבדוק לה את האישונים ? טוב שלא ביקשת כיסוי גשם. זה גם דבר מאוד שימושי לבחורה שיש לה כאב ראש אחרי שהיא לא שותה מספיק !
בנוסף לכל הצרות, עוד נאלצתי לסחוב לה את התיק הקטן כל הדרך חזרה למחנה.
בשיא החוצפה, אחרי שהבחורה חזרה למחנה, ביקשה עזרה. טוב. מה העזרה. "אכפת לכם להרכיב לנו את האוהל ?". אוף !!! תעזבי אותנו !! עוד משהו אולי ? לשטוף לך כלים ? לרפד את המושב באסלה ??
בבוקר למחרת, הבחורה האבודה המשיכה להפציץ. היו צריכות אוכל. "אה ? אוכל ? איפה לעזאזל האוכל שלכן", שאלנו בתהייה גדולה מצפים לתשובה מטומטמת שאכן לא אחרה לבוא."ארזנו את האוכל בשקית ושכחנו את השקית איפשהו בדרך".
זה היה הרגע שחשבתי לעצמי, אלוהים ישמור. אתן לא הולכות לשרוד את הטורוסים בחיים.
אבל רגע. הבחורה המשיכה להפציץ. חוצפה ללא הפסקה.
אחרי שאייל ושי, שאחרי הפרישה מהטורוסים (הסבר בהמשך…) נשארו עם קצת אוכל, נתן לה משהו ככה בשיא הנחמדות בעולם, היא עוד מציינת את העדפותיה אנינות הטעם "יש לי חשק למתוקים…". אישה !!! תרגיעי ומהר !!! מה, אנחנו סופרמקט ? בית תמוחי ?? מוסד צדקה ????? חנות מפעל של עלית ? כתוב לנו "עזר מציון"/"סופר סנטר" על המצח ?? מה העניינים איתך ???
אגב, הפנס. שהרי היה כל כך שימושי במבצע החילוץ המדובר, והיווה ציר מרכזי בפינוי הבחורה הממוטטת, אבד לו אי שם בשלהי הריצה.
ברוך השם, לא ראינו אותה שוב. נשים.

כשהולכים כל כך הרבה מחשבות צפות ועולות. זה כיף גדול ללכת לבד. שקט כזה. רק אתה והטבע.
בהמשך לשאלות הקודמות של – איך נוצר שביל. אתה חושב לעצמך, אם הוא כבר נוצר, הוא לא יכל להיווצר דו מסלולי ?? קיבינימט. בלי סוף מטיילים, הרים, נהרות. מוצ'ילות ענקיות. אין מקום. אבל – השבילים צרים כעובי השערה.
די בעייתי העניין.
שני מוצ'ילרים מגיעים. אחד בעליה. אחד בירידה. מישהו חייב לעצור.לתת זכות קדימה. מי ייתן ? זה שבירידה יעצור וייתן לבחור שעולה וקשה לו להמשיך בממומנטום שלו ? או זה שעולה יעצור, היות והרי קשה לזה שיורד לעצור.
בשורה התחתונה. אני תמיד עובר ! לא עוצר ! כמעט…..

בבוקר היום השלישי, אייל החל להתנפח. זה עדיין היה בקטנה…נפיחות קטנה משני עברי הלסת…
אז אייל ושי החליטו להיפרד, לרוץ מהר למעבורת על מנת לחזור לעיר ולרואת רופא. ניר ואני המשכנו לכיוון האטרקציה השנייה – העמק הצרפתי. הליכה של שעתיים לכיוון תצפית במרכז העמק. אמנם, חואן הגדיר לנו את זה כלב ליבת הפארק, אבל בפועל היה מרשים פחות. יפה. יפה מאוד אפילו, אבל לא מדהים מידי.

העמק הצרפתי

המשכנו לכיוון הקמפינג השלישי. הפעם – בתשלום. יש מקלחות, מטבח. מגניב ביותר. אפילו בית מלון ליד. למי שמתחשק להתפנק. ובנוסף, הוא גם ממש עשיר. 35 דולר למיטה בדורמיטוריס. אבל מה, אין עצים מסביב….

אנחנו – עצלנים משהו. יתדות לאוהל ? בשביל מה ? ממילא המוצ'ילות בפנים. אנחנו בפנים. בשביל מה צריך את זה. אז זהו – שכן.
באמצע הלילה התחילו רוחות.
רוחות ? רוח זה אוויר עומד לא זז לעומת מה שהיה שם. הוריקן. ציקלון. כשהאוהל שלי עומד במרכזו. הכל הכל עף מצד לצד. נשבר לי האוהל !!! אחד המוטות פשוט התפרק לו !! קיבינימט עם האתר הזה.
בבוקר – שום דבר. הרוח ממשיכה כאילו כלום. מייבשת את הרטוב של העין. קיבינימט. התחלנו ללכת לכיוון האטרקציה השלישית – הקרחון האפור. קרחון עצום עצום בגודלו. פשוט ענק. קילומטרים על גבי קילומטרים. רוחות נגדיות. קשה קשה !! מעיפה מהשביל. חול בעיניים. לא קל !
אחרי שעה וחצי תצפית ראשונה. אני המשכתי לתצפית שניה – עוד שעה וחצי הליכה. קרובה יותר לקרחון. ניר חזר.
זכיתי אפילו לראות חלקים ממנו מתמוטטים. רעש והמון. קצף ותמרות קרח. די בסגנון של הקרחון המתנפץ. חביב ביותר.

הקרחון המתנפץ של הטורוסים

כנל

בערב – ניר ורוב הישראלים עזבו. נשארתי לבד עם עוד 3 ישראלים שהחליטו לעשות יום נוסף.
איזה כיף. אוהל לבד. King Size רק בשבילי. הפעם – יש יתדות. 3 יתדות בכל פינה של האוהל. יתדות לכיסוי גשם. אבנים על היתדות. על מנת שלא אעוף עם האוהל בלילה, הוספתי אבנים בתוך האוהל. רזה. מה לעשות ?
דקה לפני השינה הרבצתי מקלחת. רותחת ! משהו Best. אתר הקמפינג כל כך מסודר שיש מקלחות. אפילו כמה. אחרי בערך 30 ומשהו דקות שהתנחלתי במקלחת יצאתי. לשטוף את כל הזיעה. את כל הג'יפה. את כל הסחלה של הטורוסים. די. הגיע הזמן לישון. אין ספק שהיציאה מהמקלחת, ולא שום טיפוס/הליכה/סחיבה, הייתה הדבר הכי קשה בטראק הזה. אח..כמעט כמו להתחיל את הטראק מחדש.

ביום חמישי עוד הליכה פשוטה ו – זהו. סוף הטראק.

גם תמיד יש לי בטראקים את הדילמה של מה לסחוב. כמה אוכל לסחוב. בתכלס – לא כיף לסחוב אוכל. זה די מעיק.
מצד שני, אחרי הרבה הליכה אני נהיה רעב מת. הקיבה חנוקה. אז צריך לסחוב אוכל. אבל ככל שאני סוחב יותר אוכל, אז אני נהיה רעב יותר. אז בשביל להשביע את הרעב, צריך לסחוב יותר. ואז רעב יותר. ואז….דילמה ציקלית….קיבינימט.

מאוד יפה לראות את האירופאים. כולם משופצרים כהלכה. מדלגים להם בין הסלעים והולבדרים עם מקלות ההליכה האורתופדיים שלהם עם בולמי הזעזועים, מעילי גשם של נושמים North Face ומנדפי זיעה, געטקס תרמיים עם מכנסים קצרים מעל, הכל מדוגם מדוגם.
אוהלים של Doite, חדשים יפים יפים, כיסוי גשם, גם עובדים, תוך שנייה הכל מוקם באתר.
רק אנחנו, מגיעים, כולנו רטובים עד לשד עצמותינו, המכנסיים שלי מטונפים, המעיל גשם שלי (מעיל ? חתיכת ניילון ירוק שקניתי ב – 14 שקל….) כבר נקרע, מזיע למוות מתחת לניילון, מסריח, ועכשיו צריך להקים את האוהל שכבר נשבר לי ברוחות המטופות פה.
יאללה….גם אנחנו צריכים להרוויח ביורו ולא בשקלים…

בערב – חזרתי לפוארטו נטאלס. מסתבר, שאייל המשיך להתנפח. מאוד. מאוד מאוד. עצום בגודלו. הראש שלו הכפיל את גודלו. אשפזו אותו.
יש לו שתי מיטות. אחת בשבילו ואחת בשביל הראש.
לא נעים בכלל.

אז מה היה לנו ?
טורוסים. הרים מושלגים. מפולות שלגים. נהרות. אגמים בצבעים שונים. קרחונים. נפילות קרח. יערות. שדות. גשם. שמש. רוחות. 90 קילומטר הליכה. בשורה התחתונה (במיוחד אחרי מקלחת טובה והתרעננות פיזית) – מקסים ביותר !
הטראק, בין המפורסמים בעולם – טורוס דל פאינה. גם אותו עשינו.

פוסט הבא – פונטו ארנס (צ'ילה)

פוסט קודם – תחילה של הקרטרה אוסטרל (ארגנטינה)

ביום השני חצינו את הגבול לצ'ילה, לעיירה בשם פוטאלאופו (Futaleufu).
לא עשינו יותר מידי…כמה חברה עשו שם טיול סוסים של שעתיים ואני ויתרתי..

תחילת הקרטרה

ביום השלישי הגענו לעיירה בשם פויוואפי (Puyuhuapi).
באזור ממקום פארק לאומי (בכל חור כאן יש פארק לאומי…הצ'ילאנים פשוט גרים באזורים הספורים המצומצמים שבין הפארקים הלאומיים שלהם…).

אטרקציה נוספת – הקרחון התלוי.
מדובר בסופו של קרחון גדול שנראה כאילו תלוי בין שני סלעים גדולים, בגובה של כ – 700 מטר. ממנו יורדים מפלים של קרח מופשר, ומתחתיו, כרגיל, שתי לגונות ירוקות חביבות. מסלול הליכה של שעה. חביב ביותר. מסלול הליכה נוסף מסביב ללגונות, שרק אני, הממצה, הלכתי אליו.

בערב – עשינו שוב קמפינג. אפילו בחינם. תפסנו מקום ליד האגם, הקמנו את המחנה והתחנו בהרתחת המים מהאגם.
מזל. מזל שעבר שם בחור ישראלי ורק וידא – "אגב. אתה יודעים שאתם ליד ים". מה ??? איזה ים בראש שלך ??
מסתבר שהאגם היה היה שלוחה מלוחה של האוקיינוס השקט.
נו…לפחות לא היינו צריכים להמליח את הספגטי.
בסופו של הערב, לא ישנו ליד האגם, אבל זה כבר סיפור ארוך מאוד ולא לאתר…

יום למחרת המשכנו לעיר הקרטרה – קויאיקה (Coyhaique).
בדרך – עוד לגונות, עוד הרים מושלגים, ועוד נופים מוצלחים.

בתכלס, לגבי אטרקציות בקרטרה אין כל כך מה לכתוב….מה הכוונה ? מדובר בנוף. דרך עם נוף. יפה יותר, או יפה פחות. זה כבר סובייקטיבי. האטרקציות בקרטרה הן די מזעריות. קיימות, אבל לא בצורה משמעותית. המטרה בגדול – להביט מבעד לחלון המיניבוס, להנות מהמראות, לעצור, להביט, להסתכל, להתרשם, להפנים, ו – יאללה. להמשיך לנוף הבא.

כמובן שהיו גם את מלחמות מקומות הישיבה במיניבוס. המלחמות על המוזיקה. בגדול – המלחמות.
תאמת – נשמע כל כך מטופש. במיוחד עכשיו כשאני כותב את זה וחושב על זה. אבל בפועל, היה משעשע כל כך…טוב להיות ילד לפעמים….חבל שזה ייגמר עוד מעט.
בהתחלה, ישבנו מאחור. מי ? ה"דירקטוריון" = הקבוצה שלנו…בספסל האחורי המחורבן. למה ? כי בימים הראשונים הנוף לא היה אמור להית משהו.
ביום השלישי עברנו. כל ה"דירקטוריון". קדימה. אוף. כמה שזה הכעיס את הבנות המעצבנות..אבל – משעשע בטרוף. עברנו לנהל את המיניבוס. מוזיקה. עצירות. אכסניות. קמפינג. כמו שצריך !!

ביום הרביעי עברנו שמורת טבע בשם Cerro Castillo, כ – 70 קילומטר דרומה מקויאיקה.
בשמורה יש טראק של כ – 4 ימים שבדרך כלל לא עושים אותו. למה ? היות ומי שעושה את הקרטרה באוטו, לא ייתן לאוטו שלו לשכב ולאכול כסף במשך 4 ימים. ומי שעושה את הקרטרה בטרמפים בדרך כלל עייף מידי. למרות שבתכלס, פגשנו כמה תיירים, ישראלים כמובן, שעשו אותו.
בכל אופן, הייתה אופציה לעשות טיול סוסים של 6 שעות לאיזו לגונה בפארק. 3 שעות הלוך ו – 3 שעות חזור.
בהתחלה נהג הסוסים רצה 150 שקל. לאחר ויכוח אימתני, סגרתי איתו על 95. יצאנו 4 (נדב יעל ואייל ואנוכי), ושאר המיניבוס חיכה לנו. 7 שעות חיכה לנו !
יצאנו לדרך. שעה וחצי עם הסוסים ועם הבן של הבחור שדרכו סגרנו את הדיל. לאחר השעה וחצי – הפתעה. יורדים מהסוסים. "מה זאת אומרת" שאלנו את הבחור.
"אה", הוא אמר…"אבא שלי לא אמר לכם ? עכשיו יש עליה של שעה" – הוסיף. "לא נורא..הוא כנראה שכח…." דפקט !!!!!!
יעל ואייל נטשו את המסלול ונדב ואני המשכנו.
עלייה ? פאקינג עלייה !! דוח למעלה ההר על אבנים מדרדרות וחול טובענים ומחליק. הטראק הזה כל כך לא מתוייר שהשביל שם בתחזוקה מחורבנת.
אחרי שעה מתישה הגענו למעלה.
מסתבר שעשינו פשוט את היום האחרון של הטראק. היום הכי יפה שלו. מגיעים לתחתית הר המצודה (Cerro Castillo) וללגונה היפה שלו. אחת הלגונות היפות שראיתי עד היום. משתווה ביופי אם לא מעבר ללגונה 69 בפרו. מזג אוויר מושלם. שמיים כחולים מעוטרים בעננים יפים. צבע ירוק זוהר זוהר. רדיואקטיבי משהו. מדהים.
ביצוע תמונות אינוסופיות, ארוח"צ, ושנ"ץ קטן של המדריך.
הסיוט התחיל בדרך חזרה. אני שונא ירידות !! שונא. רע לרגליים, לברכיים. הייתי מעדיף לעשות שוב את העליה.
אבל בתכלס, היה מוצלח ביותר. אפילו שמחתי שירדנו מהסוס. היה קשה, אבל ככה מעריכים את הנוף הרבה יותר. ברגע שעובדים בשבילו, מזיעים בשבילו, נהנים מהתוצאה הרבה יותר. יגעת ונהנית….

לגונת המצודה

ביום הרביעי הגענו לעיירה בשם Puero Rio Tranquilo. גם שם – קמפינג חביב.

ביום החמישי יצאנו לשיט באגם של העיירה – Lago General Carrera. אגם עצום בגודלו. השני בגודלו בדרום אחרי אגם טיטיקקה (פרו ובוליבה), העמוק ביותר ואני חייב לציין שגם בין היפים שראינו. משותף גם לצי'לה וגם לארגנטינה, רק ששם הוא נקרא בשם אגם בואנוס איירס (שכמובן רחוקה אלפי קילומטרים…נו – הגיון ארגנטינאי). אגם ירוק ירוק, טורקיז עמוק.
האטרקציה באגם הינה מערות השיש. סלעי גרניט גדולים שהאגם חפר בהם מערות.
מערות ? אה….בקושי תעלות קטנות. די מזכיר את ראש הנקרא, רק שאצלנו זה באמת הרבה יותר יפה.
העניין הוא, שבסוכנות כל כך הנמיכו לנו ציפיות לגביו, ככה שלא ציפינו פשוט לכלום.

נקבות השיש

בהמשך היום הגענו לעיירת הגבול הצ'יליאנית בשם צ'ילה צ'יקו (Chile Chico) ועברנו את הגבול לארגנטינה לעיירה בשם פריטו מורנו (Perito Moreno). בפועל – סיימנו את מסלול הקרטרה אוסטל.

כמה נופי קרטרה

עוד כמה נופי קרטרה

הדירקטוריון בהרכב חסר…

פוסט הבא – סופה של הקרטרה אוסטרל (ארגנטינה)

פוסט קודם – ברילוצ'ה (ארגנטינה)

אגב, הצ'יליאנים הפראנואידים הללו. מעבר לעובדה שאסור להכניס שום פרחים, ירקות, פרות, דלק וכל דבר ביזארי העולה על דעתם, וגם חייבים לחתום על הצהרה שכזאת, כשנכנסנו עם הרכב נאלצו לחטא את גלגלי הרכב שלנו….מעין מקלחת DDT שכזאת…

בכלל, נראה כאילו ענן של גשם מלווה אותנו עקב בצד אגודל בשבועיים האחרונים. ברגע שעזבנו את ברילוצ'ה החל גשם, שלא פסק גם כשהגענו לסן מרטין ומעט גם יום למחרת. גם בפוקון כמובן ירד גשם, והטיפוסים על הר הגעש התבטלו. אוי ואבוי. חשש כבד מילא את ליבי.
כשהגענו, לא ראינו בכלל את ההר. הההםם….בעצם בכל ה – 5 ימים שהיינו פה לא ראינו אותו. מקסימום לשעתיים ותו לא. אז מה חדש…קיבנימט..
התמלאנו חששות, אבל חדורי אמונה חדה שיהיה בסדר.

בכל אופן, הגענו לפוקון, והפעם באמת באופן מפתיע, מצאנו מקום לינה, אפילו עם מיטה לכל אחד ואחד מאיתנו, ואפילו בצימר הישן והאהוב שלנו, רק שהפעם היה עמוס בישראלים מעצבנים ובמליון חברים שלהם. אוף. חבל. הרסו לי את הצימר השקט והחביב.

יש לא מעט אמביוולטניות בחזרה למקום שכבר ביקרתי בו.
מצד אחד – מעפן. די. היינו במקום מסויים. עשינו מה שעשינו. יאללה. זזים הלאה. לעוד מקום. תמיד יהיה עוד מה לראות. לעשות עוד משהו. אי אפשר לעשות הכל ממילא.
מצד שני, יש בזה קמצוץ של שמחה. כבר מכירים את המקום. מרגישים בעלות כלשהיא. מכירים פה. מכירים שם. איפה הסופר. איפה הבנק. אילו אטרקציות יש. אפשר לייעץ לאחרים.
החוויה הראשונית של לגלות ולחקור מקום אינה קיימת, מצד שני יש את החוויה שב"לשלוט" במקום.

בכלל יש סביב המוצ'לרים בפוקון של לפני 10 ימים מיתוס. כולם פה יודעים על המוצ'לרים המסכנים שהיו תקועים פה ימים על גבי ימים בגשם שוטף. ממש נכנסנו לדפי ההיסטוריה של מזג האוויר…

איך שהגענו, רצנו לתקן משהו שרציתי – אטרקציה שהתעצלתי לבצע פה לפני 10 ימים שהיא הקנופי.
בגדול מדובר על כיף קטן ולא מרשים מידי, לפחות באתר הזה של פוקון.
7 כבלים באורך של עד 45 מטר, המחוברים בין צמרות העצים ופשוט מבצעים ביניהם סוג של אומגה במהירות שיכולות להקסים את האנדרנלין. חביב ביותר. העיקר שעשיתי סוף סוף משהו.

מתארגן לגלישת העצים

גוללללשששש….

בערבו של יום מדדנו את ציוד הטיפוס להר. המדריך הישראלי עזר לנו למדוד כולל לנעה.
כולל נעלי טיפוס נוראיות. תוך כדי עזרה לנעה, הבחור, יונתן שמו, העביר בחטף את ידו על רגלה של נעה. "הםםם…." הוא מהמם לעצמו. ושניה לאחר מכן פולט "למשעי….".
נעה תהתה לעומק אם מדובר בהטרדה או לא…

הלכנו לישון, תוך כדי תפילה חרישית ומלאת כנות, שמחר יהיה בהיר וכך אכן ניבאו התחזיות. העיקר שנטפס על ההר המחורבן הזה כבר ונשתחרר מהמועקה הזאת.
השכמנו מוקדם בבוקר, ויש ! סוף סוף ! שמיים ריקים ריקים, ללא רבב של עב אחד, ועל רקע הזריחה צלליתו המאיימת של ההר.

אז רגע. הסבר קצר במה מדובר. הר הגעש ויאריקה הוא הר שמגיע לגובה של 2,800 מטר. פסגתו מושלגת חזק, והוא פעיל. יש עשן, יש ריח היות והרי אין עשן בלי ריח, וניתן לעיתים לראות אפילו את המגמה הרותחת בטמפורטורה של 4,000 מעלות. הכל כמובן תלוי בפעילות המגמתית של אותו היום, שמשתנה תדיר.
אקיצר, כרגיל פה, מדובר פשוט במזל אם בכלל רואים משהו.
מעבר לזה, אחוז גבוה מהטיפוסים המתבצעים נפסקים באמצע, היות ויש תנועה של עננים שמקפיאה את הפסגה, רוחות שעלולות לגרום לפיזור רע מאוד של הגזים המסריחים שההר פולט לכיוון שבילי ההליכה, ושאר צרות מההפטרה. בשורה התחתונה – סיכוי רב וגבוה לא לראות פשוט כלום.
בפועל, הר הגעש הזה הינו חצ'קון ענק של כדור הארץ שמוציא קצת ג'יפה החוצה מפעם לפעם.
זה לא נגמר כאן. הדובדבן של האטרקציה היא לא הטיפוס למעלה, ולא הצפייה במגמה, אלא הירידה למטה. תיכף הסברים…

אז התחלנו את הבוקר בלבישת תלבושת אחידה. מכנסיים רגילים, מכנסיים מיוחדים אדומים, נעלי טיפוס קרח, דוקרנים, חולצה, קסדה, כפפות וכמובן גרזן טיפוס שאמור גם להציל במידה ומחליטים להתגלגל למטה סתם כך לכיוון הסלעים המגמתיים.
רכבל שחסך לנו שעה מיותרת של הליכה, ומתחילים לדדות למעלה. כמה למעלה – 1,000 ומשהו מטר בשלג. עקב בצד אגודל. לאט ובזהירות. משתדלים לא להחליק למטה. משתדלים מאוד אפילו.
אחרי 4 ומשהו שעות של טיפוס אינטנסיבי, הגענו לפסגה. מזג האוויר פשוט מדהים. למעלה, קור. קקקקוווררר מטורף. לא להאמין אפילו. אבל בעליה מזיעים למוות עם כל שכבות הבגדים שלבשנו שחציים מניילון בתוספת המאמץ הפיזי האדיר. שנייה אחת עומדים ולא הולכים מתחילים לקפוא. בדיוק כמו אחרי ניווט מסריח בנבטים…

פאק אחד בטיפוס – אין איפה להשתין !!! הכל לבן לבן, לבן מסנוור, בלי שום עץ רענן והסתתרות מהירה לפיפי קפוא. זוועה אטומית !

הגענו למעלה, בתקווה שאכן נראה מגמה. אמנם, ציפיתי למעיין חור באדמה עם בריכת מגמה, ולא זה מה שקיבלנו, אבל היה לנו מזל ובכל זאת והצלחנו לראות התפרצויות קלות. שוס לא נורמלי. מגמה רותחת. רותחת ? זה לא מילה…4,000 מעלות קופצת לה בהתפרצויות קטנות מבטן האדמה ממש. ז'ול ורן היה יכול לכתוב את מסע אל בטן כדור האדמה שלו פה…
מצד שני, כמה שהמגמה חמה, חמה מאוד, במרחק של כולה 50 מטר מאיתנו – קר. קור מטורף. מוציאים את האצבעות על מנת לצלם, והן פשוט קופאות. ניגודיות מטורפת.

ומה לגבי הדובדבן שדובר לעיל ?
יורדים למטה !
פשוט מאוד. מתיישבים על הישבן, ומתחילים להתדרדר למטה על הישבן. מאות מטר בגלישה חופשית. אם מאטים בטעות (ופאק…למה לעשות את זה בעצם ???) , אפשר אפילו לחתור בשלג. סוג של מזחלת שלג, עם ישבן בתפקיד המזחלת, ועם הרבה שלג וקרח מתחתיו.
מה שכן, באחד הזינוקים שלי על הקרח, נחתתי נחיתה לא רכה בכלל על איזו אבן בזלת מחורבנת, שגרמה לי לחבורות בעצם הזנב שכבר שבוע מונעות ממני לשבת בנוחות…

בשורה התחתונה – היה מושלם. חבל על הזמן. אחת האטרקציות מהמוצדקות (וגם היקרות) שעשינו עד עכשיו. יצאתי ממולא באנדרלין שיספיק לפחות לשבוע. סיפוק מטורף. ןמעבר לעובדה שהיה כיף גדול, פתרתי מועקה. זו כמו טראומת ילדות כזאת, שבגיל מבוגר יותר צריך להתעמת איתה ולנצח אותה. היינו פה 5 ימים, עשינו כלום, חזרנו לברילוצ'ה, לקחנו סיכון וחזרנו לפוקון והצלחנו לטפס עליו. במזג אוויר הכי יפה בעולם. מושלם. בלי עננים מקפיאים. בלי גזים רעילים שמנעו מאיתנו להגיע ללוע מחוסר אוויר נקי. בלי ענן קטן שכיסה את הלוע.
היה פשוט מושלם. היינו ראויים לזה. זה פשוט הגיע לנו. הרווחנו את זה ביושר.

מתארגנים לעלייה. מכתתים גרזנים

בדרך המתישה למעלה

התפרצות לבה קטנה

הר הגעש מציץ לחלון הקאזה שלנו

יום למחרת, המשכנו לטייל. טראקון קטן בשם טראק הנמלים.
למה הנמלים ? יש אגדה אורבנית, לעניות דעתי מטופשת להחריד, שהטראק נקרא ככה, היות ובעבר היו כמה ישראלים שאיבדו בטראק את הדרך, ועד שמצאו אותם, כל מה שהם אכלו שם היה, כמה מפתיע – נמלים. מטופש לחלוטין. טראק הכי פשוט בעולם.
כמה שעות טיפוס, מגיעים ללגונה, ועוד לגונה ואחר כך, הפתעה – עוד לגונה.
נוף יפה, מזג אוויר מצויין. חביב מאוד.
מה שכן, לעניות דעתי הלגונות בפרו הרבה יותר יפות. צבעוניות יותר. מרשימות יותר.
בפטגוניה, הכל אגמים. קטנים וגדולים. בשבועיים האחרונים ראינו כמעט 20 אגמים קטנים. הרגשת מיצוי משהו.
בכלל כל אלמנט הטראקים בפטגוניה מתחיל להיות די ברור. לוקחים קצת אוכל, מפה, לעיתים גם סיפור דרך, מוצאים הר גבוה, ו – מתחילים לחפש. די סביר להניח, שנמצא איזה אגם יפה, הר מרשים, ונוף מפנק עיניים.

עוד שקיעה יפה בפוקון מעל אגם ויאריקה

פוסט הבא – תחילה של הקרטרה אוסטרל (ארגנטינה)