פבר 14

פאורטו נטאלס 06.02-13.02 (Puerto Natales)

נכתב על ידי בקטגוריה צ'ילה


פוסט קודם – אל קלפאטה (ארגנטינה)


הגענו לעוד עיירה שכוחת אל בצ'ילה – פוארטו נטאלס. אני די לא סובל את העיירות האלה של צ'ילה וארגנטינה. כבישים מעפנים. רחובות מעפנים. אין מה לעשות בערב. די חור. רק לעשות את האטרקציה המקומית ולעוף מפה.
זה די בעייתי כשיש לך מדינה כל כך גדולה. כל כך הרבה שטח שצריך לתחזק אותו. זה באמת נראה בלתי אפשרי. שהם יתנו קצת שטח לפלסטניאים. נראה כאילו זה יפתור להם הרבה בעיות.
בכל אופן, אז הגענו לעיירה – האטרקציה טורוס דל פאינה (Torus Del Paine). מדובר בפארק לאומי גדול. הצ'יליאנים פשוט לקחו שטח עצום בגודלו מהמדינה וקראו לו פארק. מה יש בו ? שום דבר כמעט שאין בשטחים אחרים במדינה היפה הזאת. עוד הרים. עוד פסגות מושלגות. נהרות. לגונות. אגמים. יערות. קרחונים. וכמובן, האטרקציה השיווקית מספר אחד – חבורה של 3 עמודי גרניט גבוהים שעל שמם ניתן שמו של הפארק.

הגענו לעיירה והתמקמנו כמובן במלון שכל הישראלים מגיעים אליו. המתנו יום אחד לשי ואייל על מנת לעשות יחד איתם את הטראק (הרבה ימים המתנו להם..דבר שלא הוכיח את עצמו…תיכף….).
אחר הצהריים היינו בהרצאה של בעל המלון לגבי המסלולים האפשריים בטראק. הסבר ממוקד.
בגדול – יש 3 מסלולים עיקריים בפארק.
המסלול ההיקפי. בסביבות 6-7 לילות. 120 קילומטר של הליכה. ה-מסלול של הפארק.
מסלול ה – W – בסביבות 3 לילות. 73 קילומטר. המסלול שבדרך כלל עושים בפראק. מכיל את ה – 3 אטרקציות העיקריות, ואינו מיועדדווקא למטראקים מטיבי לכת שנהנים משבוע של גשם עליהם, ומכאבי גב כאלה ואחרים.
מסלול כוכב – 2 לילות, אבל יקר יקר. לא הולכים בו בכלל עם המוצ'ילה. טיול בכיף. בעיקר נסיעות עם אוטובוסים ועם מעבורת. נקרא ככה היות ומי שעושה את המסלול מרגיש כוכב…

באמצע ההרצאה, ישראלי מתחכם, כרגיל, החליט לבנות מסלול חדש. ה – W עם נגיעות בהיקפי, אבל בלי ההליכה המרובה. מה הכוונה, שאל אותו חואן, מעביר ההרצאה. "אה. פשוט מאוד" הישראלי מיהר והסביר. "אני רוצה לחתוך דוח דרך הרכסים של הטורוסים וליצור שביל משל עצמי".
אח…מבט הבוז הנדהם שחואן הרביץ בו, הבהיר לו שיזדכה על השוק, פן תוך שבוע הבחור יככב בעמוד הראשי של YNET – "שוב ישראלי הלך לאיבוד. הפעם – בטורוסים".
אנחנו בחרנו לעשות את ה – W, עם אופציה להארכה במידה של מזג אוויר קלוקל.

בתכ'לס, הבעיה בפארק זה מזג האוויר. הסיכוי שלא ירד פה לגשם, זה כמו הסיכוי שירד שלג במדבר יהודה באמצע חודש אוגוסט. השאלה פה היא לא אם יירד גשם. אלא, פשוט, כמה גשם יירד, וכמה מהציוד יירטב.
אין דבר מבאס יותר בעולם משק"ש רטוב.
אחרי יום ארוך. 10 שעות הליכה. 20 קילומטר עם 20 קילו על הגב. מקימים אוהל. אוכלים. ואז הולכים לישון. כולך בציפיות לביצוע פליק פלאק זריז לשק"ש ולטבוע בחלומות על עמודי גרניט גבוהים. והדבר הכי מבאס/מתסכל/מעצבן/מייאש בעולם זה להיכנס לשק"ש רטוב. ככה, כל הניילון נדבק נצמד לגוף. בעסה תהומית.
רוחות מטורפות. רוחות שפשוט מתיש ללכת איתן. נגדן. במאונך להן. בניצב בכל כיוון. מוצ'ילות כבדות. הרבה אוכל. אקיצר, לא קל.
על כן החלטנו לעשות את ה – W.
התחלנו את הטראק, ניר, שי אייל ואני.
יום ראשון, מגיעים לתחילת המסלול, ומיד – מתחילים לטפס. 950 מטר עם 20 קילו על הגב. זכינו באחלה מזג אויר. שמש בשמיים שהם כחולים. נדיר בהחלט.
הגענו לאתר הקמפינג, וטיפוס נוסף על בולדרים עד לטורוסים עצמם.
הפנינה של הפארק. קצת מזכיר את טראק הפיץ רוי. 3 עמודי גרניט גבוהים, מושלגים, ובתחתיתם, כמובן, לגונה ממי שלגים מופשרים.
גם כאן רעיון הזריחה, כמו בפיץ רוי, מהווה פה אטרקציה מרכזית. עולים בשעת שחר מוקדמת, ומחכים לזריחה. מה קורה בה ? גם בה, הטורוסים נצבעים בכתום עמוק.
העניין הוא, שהסיכוי לראות את הטורוסים, בלי עננים, בזריחה, זה בערך כמו הסיכוי שלא יירד גשם פה במשך 9 ימים ברציפות. אפסי.
בטח יש פה איזה 7 ימי זריחה יפים בשנה, ו – זהו. בדיוק אז כל הצלמים עושים את הגלויות המדהימות שעוזרת לשיווק היוקרתי של המקום.
זאת הסיבה שעושים את העלייה לטורוסים פעמיים. להכפיל את הסיכויים לראות אותם, היות וגם בלי קשר לזריחה, הסיכוי לראות אותם נקיים ולא מעוטרים בעננים לרוב קטן מאוד.
בכל אופן, ביום הראשון זכינו. ראינו אותם מושלמים. יפה מאוד.
ירדנו למחנה, ארוחת ערב, ולישון.
הפקנו לקחים מההשכמה הכשלונית המוקדמת בפיץ רוי, כיוונו שעונים לרוב, ו – לישון. הפעם, הלקחים הוכיחו את עצמם. השכמנו קום. בדקנו את מצב השמיים.
מלאי סקפטיות, אני אישית באתי עם כל כך מעט ציפיות ממזג האוויר שיכולתי להיות רק מופתע לטובה, ראינו כוכבים בשמיים. מה שאומר – אין עננים. יענו, תהיה זריחה ! יש !! התארגנו במהירות ו – דוח לטורוסים.
כמובן, שעד שהתחלנו ללכת, השמיים כבר השתנו, והכל הכל התמלא עננים. איזה כוכבים ואיזה נעליים. נו..נקווה לטוב….נהיה אופטימיים.
הדרך, היא בערך 200 מטר למעלה על גבי בולדרים. יש איזשהו מסלול מסומן. העניין הוא שהוא מסומן בנקודות אדומות כהות על חלק מהסלעים, שחלקם, אפילו לא פונים לכיוון השביל, אלא סתם לכיוון אקראי כזה או אחר.
איך לעזאזל, ב – 5 בבוקר, חושך מצריים, עפוץ לגמרי, אפשר לראות נקודות אדומות כהות על סלעים ???? איזה צבע לא רלוונטי !!! צ'יליאנים מפגרים !
סימון השבילים בארץ הרבה יותר מוצלח. חבל על הזמן. הרבה יותר טוב מפה. הצלחנו לדדות למעלה, והמתנו.
נו. רק שהפעם הגענו כמעט שעה לפני הזריחה. קיבינימט. איזה קור שם למעלה. קצת הגזמנו עם מקדם הבטחון. מילא.
חדורי חשש המתנו לזריחה. והיא הגיעה !!! איזה מגניב. שוב. כמו בפיץ רוי. לאט לאט השמש עולה. לאט לאט הטורוסים נצבעים בכתום. שוב, 3 צריחי זיקית..
הזריחה, לעניות דעתי, פחות יפה ומושלמת מזאת שזכינו לה בפיץ רוי, אך עם זאת יפה מאוד. מגניב ביותר.
באמת שזכינו במזל גדול. לראות את הטורוסים פעמיים. המוצ'לרים פה נחלקים לשני סוגים. הרוב – שלא ראו שום טורוס ושום כתום. זה הרוב. והמיעוט שזכה במזל. אנחנו, לשמחתי, שייכים לקבוצה השנייה.

הטורוסים ביום הראשון

הטורוסים ביום הראשון

 

הטורוסים בחשיכה

הטורוסים בחשיכה

 

תחילתה של בעירה בשמיים

תחילתה של בעירה בשמיים

 

הטורוסים בזריחה

הטורוסים בזריחה

בסוף הזריחה טיפות גשם קלות. שיט !! נגמר לנו המזל. ארוחת בוקר, ארזנו את המחנה ויאללה. יוצאים לדרך. 23 קילומטר.
וזה היה ארוך. מאוד. הגשם התחיל ולא פסק. נוציא מעיל גשם ? אה..הגשם בקטנה..לא צריך. כמובן, שתוך שנייה התחזק. הוצאנו מעילי גשם. עזר ? אה…כמו כוסות רוח למת. נספגנו כולנו. אפילו השעון שלי. השעון משוק הגנבים. קיבינימט !! הוצף מים ונשרף לו. Adidas מקורי. ממש…
איזה יום בעסה זה היה. חבל על הזמן. מעיק ביותר. כל הנוף פוספס.

בשלהי היום השני, התמקמנו לנו. שני אוהלים, בישולים. כולי בתכנונים איך בתשע ברעב פיפי ולשק"ש. הכל מסודר, רק לחלוץ נעליים מבאישות וזהו. לשקוע בהקיץ.
פתאום צעקות. בחורה. עיברית. "יש פה ישראלים ?" היא זורקת לאוויר.
נו, על שאלה כזאת, האינסטינקט הבסיסי גורם לך לענות – "כן. יש".
הבחורה, בהיסטריה גמורה, עם מוצ'ילה בגודל בית על הגב, עוצרת, זורקת את המוצ'ילה על האוהל של אייל ושי, במיקוד יתר על הראש של אייל. צעקה מלאת כאב בוקעת מפתח האוהל. מילא.
הבחורה ממשיכה לזעוק לכיוונו של שי "יש לך פנס ?".
הסבר רקע. השעה 9 בערב. 15 שעות צפונה מהעיר הדרומית בעולם. בקיץ, אור יש פה עד עשר וחצי בלילה. פנס, זה בהחלט מסוג האביזרים הדי לא שימושיים פה.
תוך כדי המחשת צורך והפגנת יכולות של הפנס המדובר, שי עונה בחביבות שיש לו. החביבות הזאת לא תחזור על עצמה.
הבחורה מבקשת שנבוא איתה. זקוקה לעזרה. חברה שלה במצוקה. התמוטטה. טוב נו. מה. לא נעזור ?
נעליים מהר לרגליים, ומיד אחריה.
והדפוקה מתחילה לרוץ. מה לרוץ מה ? מה אני פורסט גאמפ ? לולה ?
הלכתי פאקינס 23 קילומטר בגשם שוטף, 20 קילו על הגב, גמור מעייפות, עטוף בהילת שינה קלה. מה לרוץ מה ???
תעצרי שניה אני צועק לה. תסבירי מה קרה. אולי נצטרך להביא איתנו משהו, חוצמפנס, נגיד ?
המטומטמת, סליחה, הבחורה, לא ממש עונה, ורק זורקת לאוויר "חברה שלי התמוטטה", וממשיכה לרוץ. טוב נו. נגיע לחברה שלה. אחרי 500 מטר הגענו.
אני כבר דמיינתי לה בחורה ישראלית זועקת נואשות לעזרה. שוכבת פגועה מתחת לקרחון שהתמוטט עליה. נאנקת מכאבים. חושב לעצמי, "נו, אנחנו 3. נסחוב אותה. נסתדר". "אולי נרים טלפון כבר לביטוח הראל"….
הגענו.
OK. מה לעזאזל קורה פה ? איזה מעולפת ואיזה נעליים. הבחורה "הפגועה" יושבת לה בהנאה. מסתכלת על הנוף. חוץ מנרגילה היה לה הכל. מה לעזאזל קורה פה ????? מתסבר, שלבחורה היה כולה כאב ראש קטן. תשתי קצת ויעבור !!! קחי אקמול !!!
אני פשוט לא מאמין, שבחורה טמבלית, מלאת היסטריה, לא נראית טוב בכלל, הצליחה להריץ 3 בנים אחריה, מתים מעייפות, בסוף ביום השני של הטורוסים.
תזכירי לי שנייה. למה לעזאזל היית צריכה פנס ??? לבדוק לה את האישונים ? טוב שלא ביקשת כיסוי גשם. זה גם דבר מאוד שימושי לבחורה שיש לה כאב ראש אחרי שהיא לא שותה מספיק !
בנוסף לכל הצרות, עוד נאלצתי לסחוב לה את התיק הקטן כל הדרך חזרה למחנה.
בשיא החוצפה, אחרי שהבחורה חזרה למחנה, ביקשה עזרה. טוב. מה העזרה. "אכפת לכם להרכיב לנו את האוהל ?". אוף !!! תעזבי אותנו !! עוד משהו אולי ? לשטוף לך כלים ? לרפד את המושב באסלה ??
בבוקר למחרת, הבחורה האבודה המשיכה להפציץ. היו צריכות אוכל. "אה ? אוכל ? איפה לעזאזל האוכל שלכן", שאלנו בתהייה גדולה מצפים לתשובה מטומטמת שאכן לא אחרה לבוא."ארזנו את האוכל בשקית ושכחנו את השקית איפשהו בדרך".
זה היה הרגע שחשבתי לעצמי, אלוהים ישמור. אתן לא הולכות לשרוד את הטורוסים בחיים.
אבל רגע. הבחורה המשיכה להפציץ. חוצפה ללא הפסקה.
אחרי שאייל ושי, שאחרי הפרישה מהטורוסים (הסבר בהמשך…) נשארו עם קצת אוכל, נתן לה משהו ככה בשיא הנחמדות בעולם, היא עוד מציינת את העדפותיה אנינות הטעם "יש לי חשק למתוקים…". אישה !!! תרגיעי ומהר !!! מה, אנחנו סופרמקט ? בית תמוחי ?? מוסד צדקה ????? חנות מפעל של עלית ? כתוב לנו "עזר מציון"/"סופר סנטר" על המצח ?? מה העניינים איתך ???
אגב, הפנס. שהרי היה כל כך שימושי במבצע החילוץ המדובר, והיווה ציר מרכזי בפינוי הבחורה הממוטטת, אבד לו אי שם בשלהי הריצה.
ברוך השם, לא ראינו אותה שוב. נשים.

כשהולכים כל כך הרבה מחשבות צפות ועולות. זה כיף גדול ללכת לבד. שקט כזה. רק אתה והטבע.
בהמשך לשאלות הקודמות של – איך נוצר שביל. אתה חושב לעצמך, אם הוא כבר נוצר, הוא לא יכל להיווצר דו מסלולי ?? קיבינימט. בלי סוף מטיילים, הרים, נהרות. מוצ'ילות ענקיות. אין מקום. אבל – השבילים צרים כעובי השערה.
די בעייתי העניין.
שני מוצ'ילרים מגיעים. אחד בעליה. אחד בירידה. מישהו חייב לעצור.לתת זכות קדימה. מי ייתן ? זה שבירידה יעצור וייתן לבחור שעולה וקשה לו להמשיך בממומנטום שלו ? או זה שעולה יעצור, היות והרי קשה לזה שיורד לעצור.
בשורה התחתונה. אני תמיד עובר ! לא עוצר ! כמעט…..

בבוקר היום השלישי, אייל החל להתנפח. זה עדיין היה בקטנה…נפיחות קטנה משני עברי הלסת…
אז אייל ושי החליטו להיפרד, לרוץ מהר למעבורת על מנת לחזור לעיר ולרואת רופא. ניר ואני המשכנו לכיוון האטרקציה השנייה – העמק הצרפתי. הליכה של שעתיים לכיוון תצפית במרכז העמק. אמנם, חואן הגדיר לנו את זה כלב ליבת הפארק, אבל בפועל היה מרשים פחות. יפה. יפה מאוד אפילו, אבל לא מדהים מידי.

העמק הצרפתי

העמק הצרפתי

המשכנו לכיוון הקמפינג השלישי. הפעם – בתשלום. יש מקלחות, מטבח. מגניב ביותר. אפילו בית מלון ליד. למי שמתחשק להתפנק. ובנוסף, הוא גם ממש עשיר. 35 דולר למיטה בדורמיטוריס. אבל מה, אין עצים מסביב….

אנחנו – עצלנים משהו. יתדות לאוהל ? בשביל מה ? ממילא המוצ'ילות בפנים. אנחנו בפנים. בשביל מה צריך את זה. אז זהו – שכן.
באמצע הלילה התחילו רוחות.
רוחות ? רוח זה אוויר עומד לא זז לעומת מה שהיה שם. הוריקן. ציקלון. כשהאוהל שלי עומד במרכזו. הכל הכל עף מצד לצד. נשבר לי האוהל !!! אחד המוטות פשוט התפרק לו !! קיבינימט עם האתר הזה.
בבוקר – שום דבר. הרוח ממשיכה כאילו כלום. מייבשת את הרטוב של העין. קיבינימט. התחלנו ללכת לכיוון האטרקציה השלישית – הקרחון האפור. קרחון עצום עצום בגודלו. פשוט ענק. קילומטרים על גבי קילומטרים. רוחות נגדיות. קשה קשה !! מעיפה מהשביל. חול בעיניים. לא קל !
אחרי שעה וחצי תצפית ראשונה. אני המשכתי לתצפית שניה – עוד שעה וחצי הליכה. קרובה יותר לקרחון. ניר חזר.
זכיתי אפילו לראות חלקים ממנו מתמוטטים. רעש והמון. קצף ותמרות קרח. די בסגנון של הקרחון המתנפץ. חביב ביותר.

הקרחון המתנפץ של הטורוסים

הקרחון המתנפץ של הטורוסים

 

כנל

כנל

בערב – ניר ורוב הישראלים עזבו. נשארתי לבד עם עוד 3 ישראלים שהחליטו לעשות יום נוסף.
איזה כיף. אוהל לבד. King Size רק בשבילי. הפעם – יש יתדות. 3 יתדות בכל פינה של האוהל. יתדות לכיסוי גשם. אבנים על היתדות. על מנת שלא אעוף עם האוהל בלילה, הוספתי אבנים בתוך האוהל. רזה. מה לעשות ?
דקה לפני השינה הרבצתי מקלחת. רותחת ! משהו Best. אתר הקמפינג כל כך מסודר שיש מקלחות. אפילו כמה. אחרי בערך 30 ומשהו דקות שהתנחלתי במקלחת יצאתי. לשטוף את כל הזיעה. את כל הג'יפה. את כל הסחלה של הטורוסים. די. הגיע הזמן לישון. אין ספק שהיציאה מהמקלחת, ולא שום טיפוס/הליכה/סחיבה, הייתה הדבר הכי קשה בטראק הזה. אח..כמעט כמו להתחיל את הטראק מחדש.

ביום חמישי עוד הליכה פשוטה ו – זהו. סוף הטראק.

גם תמיד יש לי בטראקים את הדילמה של מה לסחוב. כמה אוכל לסחוב. בתכלס – לא כיף לסחוב אוכל. זה די מעיק.
מצד שני, אחרי הרבה הליכה אני נהיה רעב מת. הקיבה חנוקה. אז צריך לסחוב אוכל. אבל ככל שאני סוחב יותר אוכל, אז אני נהיה רעב יותר. אז בשביל להשביע את הרעב, צריך לסחוב יותר. ואז רעב יותר. ואז….דילמה ציקלית….קיבינימט.

מאוד יפה לראות את האירופאים. כולם משופצרים כהלכה. מדלגים להם בין הסלעים והולבדרים עם מקלות ההליכה האורתופדיים שלהם עם בולמי הזעזועים, מעילי גשם של נושמים North Face ומנדפי זיעה, געטקס תרמיים עם מכנסים קצרים מעל, הכל מדוגם מדוגם.
אוהלים של Doite, חדשים יפים יפים, כיסוי גשם, גם עובדים, תוך שנייה הכל מוקם באתר.
רק אנחנו, מגיעים, כולנו רטובים עד לשד עצמותינו, המכנסיים שלי מטונפים, המעיל גשם שלי (מעיל ? חתיכת ניילון ירוק שקניתי ב – 14 שקל….) כבר נקרע, מזיע למוות מתחת לניילון, מסריח, ועכשיו צריך להקים את האוהל שכבר נשבר לי ברוחות המטופות פה.
יאללה….גם אנחנו צריכים להרוויח ביורו ולא בשקלים…

בערב – חזרתי לפוארטו נטאלס. מסתבר, שאייל המשיך להתנפח. מאוד. מאוד מאוד. עצום בגודלו. הראש שלו הכפיל את גודלו. אשפזו אותו.
יש לו שתי מיטות. אחת בשבילו ואחת בשביל הראש.
לא נעים בכלל.

אז מה היה לנו ?
טורוסים. הרים מושלגים. מפולות שלגים. נהרות. אגמים בצבעים שונים. קרחונים. נפילות קרח. יערות. שדות. גשם. שמש. רוחות. 90 קילומטר הליכה. בשורה התחתונה (במיוחד אחרי מקלחת טובה והתרעננות פיזית) – מקסים ביותר !
הטראק, בין המפורסמים בעולם – טורוס דל פאינה. גם אותו עשינו.


פוסט הבא – פונטו ארנס (צ'ילה)


 

השאר תגובה


© 2024 שמעון שובל (בניסטי). כל הזכויות שמורות.