"האדמה החומה מתנשמת כבדות
נשימה עמוקה מקוטב אל קוטב"
אז מה, בעצם ?
וואלה. היום הזה הגיע. 10 וחצי חודשים אחרי ההזמנה, ה – 19 ביולי הגיע. קטע.. מעולם לא עשיתי בוקינג למשהו (בין אם זה טיול, לימודים או כל אלמנט התחייבותי אחר) כל כך הרבה זמן מראש. התחייבות ? אני ? האדם בעל fear of commitment ?
שלהי לילה לבן קשה, כואב ומכאיב. אחרי יום לבן. אחרי שבוע לבן. אומרים תזמון זה עניין טיימניג, לא ? מסיים אריזות אחרונות. בודק שלא שכחתי כלום. מעיל. פליז. מעיל גשם. כפפות. שני זוגות כפפות. מדהים. מי אורז כל כך הרבה פליזים כאשר באילת 47 מעלות ?? איזה דיסוננס מטורף.
נוסעים לנתב"ג. ניר ועופר הגיעו. ניר איחר. כרגיל. נפרד מליעד. לא קל. ויאללה לצ'ק אין.
איפה הייתי בקוטב ובנורווגיה ?
אז התחלנו מנחיתה באוסלו, המשכנו לטיסה לארכיפלג סבאלבראד, שיט של כשבוע, עלייה על שרטון וחזרה ל – 3 ימים לטיול בנורווגיה.
להורדת אקסל תכנון טיול של 3 ימים בנורווגיה, כולל שעות פתיחה, כתובות, רשימת ציוד, כתבות מעניינות לקריאה ושאר מרעין בישין, לחצו על הלינק הבא: אקסל תכנון טיול נורווגיה
היום השכמנו מוקדם מוקדם. יש נסיעה ארוכה מאוד לפנינו, ולא מעט מקומות, שאני לפחות, עוד מעוניין לראות באוסלו. למעשה היינו פעמיים בעיר, אבל אני אישית לא באמת הרגשתי אותה עדיין. 6 בבוקר השכמה, ותוך חצי שעה כבר כיתתנו דרכנו בדרכים.
כנראה שכבר התרלגנו למראה הפיורדים הירוקים. האגמים והמים האינסופיים. מלהיב, כרגיל. ירוק ירוק ירוק.
בצהריים הגענו לאוסלו. ראשית, כמה מילים עליה.
אוסלו, נחשבת בדרך כלל לעיר נחמדה. נחמדה אך משעממת. כולה צבעים דהויים, פארקים עטורי עלווה ובתי מידות מהמאה ה – 19. העיר נוסדה בסביבות שנת אלף על ידי הויקינגים ומלכם הארלד. באוסלו מוענק מדי שנה פרס נובל לשלום. כמו כן, אוסלו משופעת בארמונות מפוארים המאכלסים את בנייני הממשל הנורבגי, מבצרים וטירות מתקופת הכיבושים, וארכיטקטורה מודרנית, המשתלבת עם החלקים העתיקים בשיא הטבעיות.
העיר יושבת לחופיו של אוסלו פיורד (Oslo Fjord), מוקפת רכסים מיוערים, והיא חלק ממחוז אוסלו. אוסלו היא מקום מושבם של הממשלה הנורבגית, הפרלמנט וארמון המלוכה. העיר עשירה בפסלים, אך האטרקציה בתחום זה שמורה לפארק הפסלים ויגלנד, שבו 212 פסלים ענקיים ומרשימים. אוסלו נחשבת לאחת מערי הנמל המובילות בעולם, בעונת התיירות מגיעות אליה ספינות תיירים רבות. בתחומי העיר מאות קילומטרים של מסלולי קרוס קאנטרי ומסלולי סקי ואפילו מקפצת סקי אולימפית – Holmenkollen Ski Jump, שנבנתה לאירוח אולימפיאדת החורף של 1952. בעיר אוסלו 550,000 תושבים (מתוך כ 5 מליון בנורבגיה כולה), מספר קטן יחסית לערי בירה באירופה ולערים אחרות ששטחן זהה לשלה. בפיורד של אוסלו, שאורכו 100 ק"מ, יש 40 איים. מזג האויר באוסלו טוב יותר בהשוואה למקומות אחרים באותו קו רוחב בגלל זרם הגולף, המביא מים חמים יותר ממפרץ מקסיקו דרך האוקיינוס האטלנטי. בקיץ יכולה הטמפרטורה להגיע עד 29 מעלות, ובחורף לרדת למינוס 20 מעלות. אז דבר ראשון הגענו לחצי האי BigToy. מדובר בחצי אי חץ מחוץ למרכז של אוסלו, שמהווה מעין סוג של קריית מוזיאונים. על הפרק : מוזיאון הויקינגים ומוזיאון FRAM. אז דבר ראשון – הויקינגים.
הוויקינגים (Viking) היו פיראטים, רובם משבטים צפון-גרמאניים אשר נהגו לערוך פשיטות על חופי צפון אירופה, מערב אירופה והאיים הבריטיים מסוף המאה ה-8 עד המאה ה-11. במקביל לכישורי הלחימה שלהם היו הוויקינגים ידועים גם כסוחרים ומתיישבים. יעילותם וכיבושיהם נודעו ברחבי אירופה והם הפכו לאימת חופיה המערביים של היבשת. כמו רוב הסקנדינבים היו גם הוויקינגים תחילה ציידים, חוואים ודייגים אשר חיו בקהילות אוטונומיות קטנות. עם פיצוץ האוכלוסין בסקנדינביה, התגלעו עימותים פנימיים והתעורר הצורך בשווקים חדשים למסחר. אז החלו חלק מהשבטים לחפש את פרנסתם בים, ולהתנחל בחופי הים הצפוני והים הבלטי. כך הפכו חלק מהם ל"ויקינגים", המכונים גם נורדים בתקופה מאוחרת יותר, יורדי ים ובוני ספינות מהמובילים בתקופתם. כלי השיט העיקרי של הוויקינגים היה ה'ספינה הארוכה'. הדגם דומה לגליאה עם הבדל משמעותי אחד: הספינה התאימה למסע ארוך באוקיינוס. ספינותיהם הארוכות באופן בולט היו בנויות בעיקר מעץ אלון וכללו 40 – 60 חותרים. לכל ספינה היה תורן בודד ועליו מפרש מרובע, ודפנותיה היו מכוסות מגנים. כל ספינה הייתה זוויתית בשני צדיה כך שיכלה לנוע קדימה ואחורה מבלי להסתובב. באותם ימים היו הוויקינגים עורכים את פשיטותיהם עם בוקר מן הים על יישובים לחופי אירופה, לבזוז אותם ואחר להעלותם באש. בטרם היה מגיע כוח סיוע להגן על היישוב, כבר היו הוויקינגים מפליגים אל לב ים בספינותיהם. הציים הוויקינגיים לא היו גדולים, אך היות שלמדינות באירופה המערבית לא היו ציי מלחמה ראויים לשמם, כוחו של הצי הוויקינגי היה כה גדול, עד שאפילו האימפריה הביזנטית סבלה מנחת זרועו. תכלס, פרט מעניין אחד בנוגע לויקינגים – הם גילו ראשונים את אמריקה. בערך 500 שנה לפני קולומבוס! בעבר, קבוצות ויקינגים החלו נודדות מערבה, ואחת מהן בהנהגת לייף איריקסון, הגיעה לאיסלנד. קבוצה אחרת הגיעה לניו פאונדלנד שבצפון אמריקה (זמן רב לפני קולומבוס) שנקראה בפיהם וינלנד, והקימו בה מושבות לאורך החוף. על פי העדויות שנותרו ועל פי ממצאים בשטח נראה שהם נהדפו עקב פשיטות של שבטי אינדיאנים מקומיים. כלומר, בניגוד לקולומבוס, אחרי שנה – שנתיים הם הפסידו לאינדיאנים המקומיים ופשוט נטשו את היבשת. בשורה התחתונה – זה בדיוק מה שהלכנו לראות. את האוניות הויקינגיות. מדובר במוזיאון די קטן, ודי מאכזב, במיוחד לאור מחירו המופקע. המוזיאון מכיל 3 ספינות ויקינגיות. לכאורה 3. תכלס, 2 ספינות ועוד כמה שאריות. אבל 2 ספינות מהממות ומלאות עוצמה. בהחלט ניתן לדמיין את הנורווגים שהסתובבו בחוץ קופצים לפנות בוקר מהספינות ושודדים ככל העולה על רוחם. בנוסף, המון עבודות עץ נוספות שלהם כדוגמת ארגזים, כלי לחימה וכדומה.
ספינה וויקינגית
המוזיאון הבא – מוזיאון FRAM (שמשמעו Forward בנורווגית).
המוזיאון מציג את ההיסטוריה של משלחות המחקר הנורבגיות לקוטב הצפוני והדרומי. האטרקציה המרכזית של המוזיאון היא ספינת המחקר המפורסמת פראם משנת 1892, אשר שימשה את החוקרים במסעותיהם לקוטב הצפוני והדרומי. ניתן לעלות על סיפונה של הפראם ולצפות בחדר הפיקוד, במטבח, בחדרים, במפות ובציוד.
בספינה זאת, בשנת 1910 הפליג רואלד אמונדסן מנורבגיה למסעו הגדול שבה ניסה לפניו הגלאי פריטיוף ננסן להגיע לקוטב הצפוני, במסע לכיבוש הקוטב הדרומי. בינואר 1911 הגיע למפרץ התנינים והקים מחנה. ב-20 באוקטובר 1911 יצא אמונדסן עם ארבעה מלווים בלבד, 4 מזחלות ו-52 כלבים, במסע לכיבוש הקוטב. אמונדסן היה במירוץ עם רוברט פלקון סקוט שיצא לאותה מטרה – לכבוש את הקוטב הדרומי. אמונדסן היה מצויד היטב והגיע אל המטרה ב-14 בדצמבר 1911, 34 ימים לפני סקוט. אמונדסן הקים שם אוהל קטן והניף את הדגל הנורבגי. זה הסימן אשר מצא סקוט כאשר הגיע אחריו לקוטב. לפני מסעו לקוטב הדרומי, ניסה אמונדסון לכבוש גם את הקוטב הצפוני, אך איחר. הקוטב נכבש על ידי האמריקאי רוברט פירי. היה מלהיב. מבחינתי זה בהחלט היה סוג של סגירת מעגל. לראות את האונייה עליה דיברו כל כך הרבה במהלך המשלחת לאנטרקטיקה והמשלחת לקוטב הצפוני. לגעת באונייה זה בהחלט נגיעה בחתיכת היסטוריה. מומלץ בחום. ביליתי שם שעתיים, וללא עמדו לי על הראש, הייתי יכול לבלות שם שעתיים נוספות..
נגיעה בפיסת היסטוריה
נגיעה בפיסת היסטוריה
יום עמוס עדיין ומייד לאחר מכן, המשכנו לפארק וילגרד.
וילגרד ? גוסטב ויגלאנד הינו אמן נורווגי. סוג של מארק שגאל מקומי ומפורסם מאוד. מאוד. וילגרד התמחה בעיקר בפיסול בני אדם ובאותה תקופה פיסל כ-100 פורטרטים, ביניהם של אישים סקנדינבים ידועים כגון הנריק איבסן ואלפרד נובל. כמו כן, הוא פיסל אנדרטה לזכרו של המתמטיקאי הנורבגי נילס הנריק אבל. פארק וילגרד הינו אתר שניתן לו על ידי עיריית אוסלו על מנת להציג בו את עבודותיו. עבודות הבנייה נערכו בשנים 1949-1939, ומשנסתיימו, נחנך באמצע הפארק שביל מרכזי באורך 850 מטרים, שמשני צידיו פזורים 212 פסלים עשויים גרניט, ברונזה, וברזל חשיל. זהו פארק ויגלאנד. הפסל, שעיקר עבודתו התבצעה בחרסית, בנה דגמים מלאים של כל הפסלים בפארק, ואנשי מלאכה מקצועיים נשכרו בשביל העבודות בגרניט ובברונזה. בפארק יש חמישה חלקים עיקריים: שער הכניסה, הגשר, המזרקה, "מעגל החיים" והמונולית. גולת הכותרת של הפארק, עם זאת, הינו המונולית שגובהו 14 מטרים ושחולש על הגבעה הגבוה ביותר בפארק. ויגלאנד פיסל דגם בגודל מלא של היצירה במשך עשרה חודשים, ועטף אותו בטיח. באותו זמן הובאה אבן גרניט אחת במשקל כמה מאות טונות ממחצבה ליד העיר האלדן שבדרום-מזרח נורבגיה, לצורך בניית הפסל (מונולית הינו פסל העשוי מאבן אחת בלבד). הדגם הוצב ליד האבן ב-1929, והעבודות החלו. שלושה סתתי-אבן עמלו מידי יום עד להשלמת היצירה ב-1943. בטקס הסרת הלוט נכחו 180,000 צופים שבאו לחזות בפלא. בעמוד שזורות 121 דמויות אדם לפרטי-פרטים, המתפתלות זו בזו בנסיון להגיע לקצה, לשמיים. פרשנויות רבות ניתנו למונולית: מאבק לקיום, שאיפה להגשמה עצמית, כמיהה לדרגת רוחניות גבוהה ועוד. אל הבסיס שעליו הוא עומד מובילות מדרגות שעליהן 36 פסלים אנושיים, הנמצאים בשלל מצבים מחייו של האדם: מקצתם שמחים, עצובים, אופטימים או שיש בהם מין הביזאר. הפארק נחשב אחד משני מקומות הליבה המחייבים ביקור באוסלו, והאמת – אכן מוצדק. הכל פה פשוט יפה. מתוקתק, ירוק (כמו כל המדינה), מזרקות, מליון תיירים, והכי חשוב – מרגיע ושלו. מסוג המקומות שבארץ היו מתמלאים במליון מנגלים עבור כל חצי מטר מרובע, ו – 3 חגיגות יומהולדת רעשניות על כל מזרקה, אבל באוסלו זה מסוג המקומות שמצד אחד אפשר לבלות בהם חצי שעה, ומצד שני – לבלות שם גם חצי יום בשנ"ץ וקריאה של ספר. גם פה, ללא עמדו לי על הראש, הייתי יכול לבלות עוד שעתיים..
פארק הפסלים
פארק הפסלים
החזרנו את הרכב, הגענו להוסטל היקר יקר שלנו, בשכונת המהגרים של אוסלו והלכנו לאכול.
למעשה, נראה לי שכמעט כבר כל שכונה באוסלו היא שכונת מהגרים. כ – 13% מתושבי נורווגיה הינם מהגרים, בין אם חוקיים ובין אם לאו. היות ורובם המוחלט מתרכז באוסלו מן הסתם, נראה כאילו שכ – 30% מתושבי אוסלו הינם מהגרים. למען האמת, לא פשוט למצוא נורווגים באוסלו. פשוט הזוי. מה שכן, כמה מילים על הבלונדינים בנורווגיה. בעיקר, בלונדיניות. לא להאמין מה הולך פה !! כולן בלונדיניות. כולן. כולן עם עינים כחולות. כולן ! מימין. משמאל. מקדימה. מאחורה. ללא סוף. פאתום, להיות עם שיער שחור זה השונה. זה החריג. איפה שלא נכנסים – בלונדיניות. ביקור מקרי (או שלא) בבורגר קינג – ועוטפות אותך להקת בלונדיניות מקומית. קטע. עוד קטע, זה העובדה שאני לא מצליח לזהות אותן. מבחינתי הן כמו סיניות. כמו אפריקאיות. הן כולן נראות אותו הדבר. רק במקום עיניים מלוכסנות, יש להם כחולות.
אינדינאים מקומיים
אז התארגנו בהוסטל מוצ'לרים טיפוסי. יקר ומנוכר. 250 שקל למיטת בדורמיטוריס של 4 מיטות, לא כולל סדינים ומגבות. ראבק. לא יכולתם להגיד את זה באתר שלכם ? בשביל מה עשיתי בוקינג מראש ? סדינים – עוד 30 שקל. מגבת – עוד 15 שקלים. ללילה ! מזל שאנחנו נשארים רק לילה אחד..
ארוחת ערב לסיום הטיול. לא יוקרתית מידי. בורגר קינג… גם פה יקר.
אבל הפעם לומדים לקחים. מזמינים רק המבורגרים. הרבה יותר משביע, ויחסית יותר זול. VALUE FOR MONEY לעניים
זהו. יום הטיסה הגיע, ואיתו החזרה לארץ. נשארו לנו, נשארו לי למען האמת, 3 שעות אחרונות… שכרגיל אצלי, אני חייב חייב לנצל אותן. השכמתי מוקדם, ואצתי רצתי להשלים עוד 2 מקומות שהיו חסרים לי באוסלו.
אז דבר ראשון – ארמון המלוכה ופסלו של קארל הגדול.
קארל הגדול
דבר שני – עיריית אוסלו. לא כי העירייה כל כך מעניינת או מושכת. היות ופשוט מאוד התחשק לי לראות את המקום בו מחלקים את פרס נובל לשלום – ובעשרים השנים האחרונות מדובר בעיריית אוסלו. פרס נובל לשלום מוענק בכל שנה לאנשים בעלי חזון שפעלו למען השלום והתגברו על מעגלי אלימות, עימותים, או דיכוי באמצעות הנהגה מוסרית. כמו כן, הפרס מוענק גם למנהיגי מדינות שנטשו את דרך המלחמה והחליפו אותה במשא ומתן במטרה להגיע לשלום – ועל כן, מסיבה הזוייה ומעוות, ערפאת זכה לקבל את הפרס. בניגוד לשאר פרסי הנובל, המוענקים בסטוקהולם, בירת שבדיה, מוענק פרס נובל לשלום באוסלו, בירת נורבגיה, שם גם נמצא מרכז נובל לשלום (שגם אותו כמובן הלכתי לראות). הדבר נעשה על פי קביעה מפורשת של נובל בצוואתו שוועדת הפרס תבחר על ידי הפרלמנט הנורבגי. לפי ועדת הפרס סיבה אפשרית להחלטתו של נובל לקבוע את נורבגיה כמרכז הפרס היא שבניגוד לשבדיה לא הייתה לנורבגיה מסורת מלחמתית. לעניות דעתי אלפרד נובל קצת שכח שהויקינגים היו גם נורווגים, אבל אין צורך לתת לעובדות לבלבל את המציאות. טקס הענקת פרס נובל לשלום נערך בעבר במכון נובל הנורבגי (1905-1946), באוניברסיטת אוסלו (1947-1990) והחל משנת 1991 הוא נערך בבניין עיריית אוסלו. אז למעשה מדובר בבנין של שני מגדלים הבנויים מלבנים אדומות ומזרקה יפה באמצע. וזהו.. ממול, נמצא מרכז נובל לשלום ובו מספר תערוכות בנוגע לזוכים בפרסים, קצת היסטוריה של אלפרד נובל, ובית קפה, שנקרא באופן לא מפתיע – אלפרד… המקום נפתח רק בשעה 10, אז נאלצתי לראות את הבניין מבחוץ בלבד.
בית פרס נובל לשלום
העירייה
בין לבין, שורצות להם ימבה חנויות מזכרות ופיצי'פקעס לתיירים. כמובן, יקרות להחריד. אחד מהדברים המרכזיים שם – בובות של טרולים. טרול הוא מפלצת מיתולוגית דמוית אדם שמקורה באגדות עם נורדיות וסקנדינביות. לרוב מתוארים הטרולים כיצורים גדולים, טיפשים ומכוערים, בעלי אוזניים גדולות ואף ארוך, הנושאים אלות ורוצחים ללא מחשבה. הם מתרחקים מהשמש, שכן חשיפה לאורה הופכת את הטרול לסלע. בנורווגיה אפילו קיימת דרך הנקראת "דרך הטרולים" ובראשיתה – תמרור המזהיר בפני טרולים החוצים את הכביש. אחלה, בואו נמציא אגדה ונעשה ממנה כסף…. אז טרולים לא ממש קניתי, אבל טרחתי להצטלם עם אחד.
טרולים
וזהו !! נגמר הזמן. נגמר הטיול. סיבוב אחרון ברחובות העיר. בהייה אחרונה בנמל אוסלו שבפיורד, וזהו.. מתחילים את המסע בחזרה הביתה…
משכימים מוקדם. גם היום. לוקחים רכב ומצפינים בקטנה לפיורד. כולה 6 שעות נסיעה…
נורבגיה, ארץ הפיורדים, היא ללא ספק אחת המדינות היפות בעולם, המציעה נופים פראיים וירוקים – ואנחנו נוסעים לראות אחד.
המטרה – העיירה פלאם השוכנת לצידו של פיורד אורלנדספיורדן .
מדובר בעיירת תיירים מטורפת, ובמלכודת תיירים מטורפת לא פחות. כמה ביקתות עץ צבעוניות וחמימות. בנייני חנויות מזכרות. המוני וואנים של תיירים זרים ומקומיים. ופיסת היסטוריה. העיירה שוכנת לצידו של פיורד יפה, ובעבר הייתה מיושבת בנורווגים מקומים. בעיירה 2 אטרקציות מרכזיות – רכבת למירדל ונופים. נופים, ברוך השם, לא ממש חסרים בנורווגיה, וכנל לגבי רכבות. מה שכן, הרכבת פה נחשבת אחת המיוחדות בעולם. כפי ש YNET טוענים, קטע מסילה קצר, באורך עשרים קילומטרים בלבד מחבר את צומת מירדאל (Myrdal) לעיירה פלאם (Flam) על גדת הפיורד אוורלאנד. הקטע נחשב לאחד ממסעות הרכבת המרהיבים בעולם ולאחד המבצעים ההנדסיים המרשימים ביותר. פלאם שוכנת כמאה קילומטרים ממזרח לברגן. כדי להגיע למירדאל, ממנה נוסעים לפלאם, צריך לנסוע ברכבת שמקשרת בין ברגן לאוסלו. עשרים מנהרות שאורכן הכולל יותר משישה קילומטרים נחפרו במהלך סלילת הנתיב. הרכבות שנוסעות בקו זה מצוידות בחמש מערכות בלימה שכל אחת מהן מסוגלת לבלום לבדה את הרכבת. במהלך המסע חוצים כמה נהרות, רואים קרחונים, פסגות מושלגות וחוות מבודדות. אחת התחנות המעניינות במהלך המסע היא העצירה ליד מפל המים המרשים בקיוספוסן.
אז אצה לנו דרכנו, ועשינו פעמינו לפלאם. בדרך, גשם. אבל בין הטיפות, המון המון הרים, נהרות, ירוק ירוק ירוק, ולא פחות מזה – מנהרות מנהרות מנהרות. הנורווגים לא אוהבים להרוס את הנוף ולבנות גשרים. במקום זה הם מעדיפים לחפור בתוך הרי הגרניט המטורפים. מנהרה של קילומטר. 2 קילומטר. 800 מטרים. ופתאום, גם מנהרה של 24 קילומטרים. מטורף ! איפה מנהרות הכרמל ואיפה זה. נראה שבהחלט יש לנו מה ללמוד מהם.
הכל, אבל באמת הכל ירוק פה
אז אחרי כל זאת, הגענו לפלאם היפה.
תכלס, לי המקום הזכיר את מתחם התחנה של תל אביב. מקום שפעם היה מרכזי. המון היסטוריה מקומית. רכבת. תחנה. שיפוץ מרהיב ביופיו. תוצאה ? יצירת אומנות וינטג'ית, ומטחנת כספים מטורפת.
מיד ביצענו את האטרקציה המרכזית – הרכבת למירדל ובחזרה. בדיעבד, חבל מאוד שלא ידעתי שאפשר לחזור באופניים במקום ברכבת. המוני תיירים חוזרים ירידה של 850 מטרים ממירדל עד לפלאם. סוג של דרך המוות מקומית. מילא… בדרך, עוצרים בכל מיני תחנות. מפלים, מקומות ישוב, הרים ומנהרות. באחת העצירות מסתבר, שיש שתי עלמות נורווגיות צעירות הרוקדות לצלילי מוזיקה נורדית מסורתית בקרבתו של מפל. זאת כל העבודה שלהן !! בכל עצירה של רכבת, לקפוץ מאיזו בקתה נסתרת, לנענע קצת את הגוף ולחזור ולהסתתר באותה בקתה. כמעט כמו העובדות באלנבי…
רכבת הפיורד
למחרת, החלטתי שאני מטפס על ההר שמעל הפיורד. השארתי את ניר ועופר לישון ויאללה להרים. מדובר בעלייה של כ – 800 מטרים לאחת הנקודות הגבוהות שמעל לעמק הפיורד. טרקון יומי, בין הרים ויערות ומוצלח ביותר. העיקר שהצלחתי להרגיש את נורווגיה ברגליים. זה הכי חשוב !
ושוב, ירוק
ושוב, ירוק
בערב, נפגשנו בשנית ועשינו סיור נוסף עם הרכב לנקודות תצפית שונות מרהיבות. בנוסף, עלינו לשיא הגובה, שוב באזור 900 מטר, אבל הפעם עם הרכב, והגענו לנקודות השלג. וואלה, לא מעט שלג בכלל, בהתחשב בעובדה שמדובר בסוף יולי. ראבק, לעיתים ראינו יותר שלג ממה שראינו בקוטב !! (טוב נו.. למרות ששם זה לא חוכמה…מדובר שם בגובה 0 ופה בגובה 1000) .
ושוב ירוק. ואני
לבן, וגם אני לבן
וזהו. לילה אחרון בפלאם. אין ספק שמדובר במקום מרהיב ביופיו, ברוגע שלו, ושהיה אמור לתת לנו טעימה ממוקדמת מהפיורדים של נורווגיה, ואין ספק שהמקום מילא את ייעודו.
טוב. אז אני אתחיל מהסוף.
היה מגניב. עוד חלום שהתגשם. הרגשה טובה. הרגשה מצויינת. הרגשה מספקת. אולם במידה מסויימת – הגשמה חלקית. גם בגלל המקום, גם בגלל מזל נאחס, וגם בגלל תזמון אישי בעייתי אחר…
אין ספק שהציפייה שלי הייתה יותר גדולה. למה ? כי הייתה לי נקודת השוואה בעייתית – אנטרקטיקה.
ברור. לא הכל היה מושלם אז. והזמן עושה אחלה אידאליזציה לעבר.
אז מה יש בה ביבשת הדרומית ?
הנופים הדרמטיים המטורפים, קרחוני ענק, כמות השלג שזכינו לה בטיול, כמות להקות הפינגווינים, תחנות המחקר הרבות, בעניין, בהרגשת הסופיות והסופניות, הקיצוניות והקטנות מול הטבע הבאמת אלים וחזק. וכמובן, שבמקרה שלי הייתי גם הרבה יותר צעיר, והיה מדובר בטיול ראשון מרגש במיוחד באופן קיצוני להחריד, משולב ב – 4 ימים של סיוט נוראי ומתמשך של מחלת ים.
מצד שני, גם הטיול לשפיצברגן הוא מהמם. מהנה בטירוף, מושקע, מעניין, מרתק, חיות, טבע ונופים (אם כי מרשימים פחות מאנטרקטיקה), אולם במקרה שלנו – שילוב של חוסר מזל מסויים בנושא הקרח (ולחשוב ששנה שעברה נתקעה ספינה במשך 4 ימים בשל חוסר אפשרות לעבור דרך שדות הקרח), חוסר מזל בנושא השרטון, כמות די נמוכה (ביחס לציפיות) של חיות, ונקודת השוואה בעייתית יצרה דיסונסס בציפיות.
אבל בתכלס, ראינו לא מעט. אפילו המון !
ראינו קרחונים, טיפסנו על קרח ים (מטורף !!!!) באמצע האוקיינוס הארקרטי (שוב, מטורף !!!), רחצנו באוקיינוס הארקטי הקפוא (ואפילו קיבלנו על כך תעודה), ראינו המוני ניבתנים, שחו לידינו ניבתנים, צפינו 3 פעמים בלוויתני Minke (לשניות ספורות וללא יכולת לצלם 🙁 ), מספר איילי צפון ליחכו לידנו עשב, הותקפתי ודיממתי על ידי שחפית קוטבית ערסית, רצה מולנו משפחת שועלי קוטב, שטנו מתחת למצוקי קינון דרמטיים של אלקות (כמות של למעלה מ – 120,000 פריטים), ראינו באמצע הלילה דוב קוטב אוכל ניתבן (רחוק מאוד. רחוק מידי. אכזבת הטיול), ראינו דוב בשנ"ץ, ראינו דובה וגור, Breaded Seals מנמנמים על שלג, ישנו והתעוררנו בשמש חצות, הורדנו צ'יסר וויסקי דוחה בקו הרוחב הצפוני 81 מעלות (רק 900 קילומטר מהקוטב המגנטי עצמו. פעמיים אורכה של מדינת ישראל..), ובשורה התחתונה – חווית קרוז מטורפת. באמת מטורפת. כיף שאפשר עדיין להתרגש. כיף שאפשר עדיין להרגיש.
אם אני אצטרך להמליץ למישהו לבחור בין שני טיולים – אנטרקטיקה או קוטב צפוני – אז זה כמובן תלוי. מבחינת נופים, דרמטיות, הרגשה אישית – אנטרקטיקה מנצחת בהליכה, עם קרחונים קשורים מאחורי הגב. מה שכן, צריך לעבוד בשביל זה קשה. קשה מאוד. ואולי – קשה מידי. צריך לעבור בשבילה את מעבר דרייק הנוראי והידוע לשמצה. מבחינת קלות ופשטות הגעה, הנאה שוטפת מהקרוז ללא סבל בין לבין, צפייה בחיות מיוחדות וייחודיות אחרות – אז כמובן הקוטב הצפוני. מדובר במקום מדהים. מרתק ומעניין. וכמו כל טיול בטבע, דורש הרבה מאוד מזל.
כמה מילים על הקבוצה. פעם ראשונה, מזה זמן רב רב רב שנסעתי בסוג של קבוצת טיולים ישראלית. למעשה, מאז שגדלתי וסיימתי את הטיולים המאורגנים עם אמא…. 30% מהנוסעים בספינה היו ישראלים (בין אם בקבוצה שלנו ובין אם לאו). כמות מטורפת. בנוסף, הצטרף אלינו גילי חסקין כמדריך משלים, וכנוסע משלים לתא. אין ספק שמדובר בחוויה מעניינת 😉 פתאום, היינו צריכים לשמור על הפה, לרכל פחות, להיות חברותיים יותר, להכיר אנשים מעניינים ממגוון תחומים, ולשמוע את השלמות הידע של גילי. השלמות הידע המטורפות אגב. לגילי, באמת יש ידע אינסופי ומגוון כל כך. מרשים בהחלט !!! פגשנו תת אלוף לשעבר, יו"ר מועצת החלב, רופא, ספן, מהנדס תפעול ושאר מרעין בישין…
כמה מילים על GAP. גם היום, כמו אז, מדובר פשוט בחברה שאין כמוה. פעם אחת בחיים שלי ראיתי ארגון כמו זה של הקרוז, וזה היה באנטרקטיקה.
החברה מנוהלת באופן שאין כמוהו. הכל פה מושקע. הכל פה פשוט נכון. מפנק, מלמד, מחנך. המוני הרצאות, מעניינות יותר ומעניינות פחות. ומעבר לפן הניהולי, הצוות. הצוות פשוט מהמם. בין אם מדובר על אנשי ההדרכה, אנשי האוניה, אנשי התחזוקה. המנקים, המלצרים, המדריכים, צוות התפעול של האונייה. כולם פשוט טובים. פשוט טובים. יש אפילו נגן מצוות הדרכה שמנגן בכל ערב ב – Pole Bear Bar !
כל כך שירותיים, כל כך עוזרים. שואלים, מתעניינים. נחמדים. הצוות, מאחרון המלצרים ועד הקפטן ומנהל המשלחת, פשוט תופסים נדבך חשוב כל כך בארגון שזה מדהים עד כמה. צוות מנצח. אם הייתי יכול, הייתי לוקח איתי שני מלצרים הביתה. בקיצור – הכל פה פשוט טוב. הכל עובד. הכל מתקתק. הכל מלא מוטיבציה. מלא חיוך. מלא רעל בעיניים. סכין בין השיניים. עבודת צוות מטורפת. אפשר שגם בארץ נעבוד בצורה כזאת ? אפילו חצי ? אפילו רבע? זה כיף. זה טוב. זה מפרה. זה מהמם. איפה שירות הלקוחות של HOT ואיפה השירות בספינה. לא להאמין כמה דברים יכולים להיות שונים ומנוגדים זה מזה, ולהעניק חוויה כל כך שונה. 180 מעלות כפול אינסוף. החדר תמיד מסודר (פעמים ביום !! הלוואי והבית שלי היה מסודר פעם בשבועיים !), האוכל התמיד מושלם וטעים (הוא גם תמיד טרי. איך זה יכול להיות ראבק ??).
הייתי בפריז וגם ברומא, ביקרתי מחמישה (בנתיים…) פלאי תבל.
בקוטב הצפוני וגם דרומה.
אך אין מקום כמו ארץ ישראל….
זהו. נפרדים מהבית. מהאונייה שהייתה לנו בית. ארוחת בוקר דשנה אחרונה אחרונה. אס"ק טוטאלי. ויורדים. נפרדים. יש תוגה. באמת שיש. תמונת חדר אחרונה יחד עם גילי הבלתי נשכח ומגיעים לעיירה ליר.
נפרדים
לוז צפוף עומד לפנינו. קניית מזכרות אחרונות, וטיפוס על קרחון הצופה לעיירה. ניר החליט שהוא נשאר ונוטש אותנו לטיפוס.
מעולה. יש לנו 4 שעות להליכה, טיפוס, זמן ברבור, וחזרה למלון – וכל זה בלחץ של לא לפספס את הטיסה.
באופן מפתיע לטובה ביותר, מצאנו את הבחור שתיאמתי איתו אתמול ותפסנו מונית. אני, שאני הכי אנטי מוניות וטרמפים בטראק, רציתי לצמצם לנו 20 דקות של הליכה ברחוב הראשי של העיירה, ככה שנהיה בקצת פחות לחץ בטיפוס. אז הגיעה מונית. שאלתי את הנהג לתומי "מה המחיר?". והוא, בקרירות נורווגית אופיינית, ענה שנוסעים על מונה. "מעולה" חשבתי לעצמי. ואז קלטתי שהמונה התחיל מ – 40 שקל. התחיל !!
טוב. נוסעים. נסיעה של 2 קילומטר. בכביש ישר. אין רמזורים מן הסתם. אין רכבים. אין הולכים רגל. שממה בעיר. 2 דקות של נסיעה, ובסופה הגענו למחיר של – 75 שקלים. מדהים.
התחלנו לטפס. לא קל. המון דרדרת של מורנה של קרחון, שלג וקרח וערפל.
הבחור שאספנו היה סטודנט גרמני שלומד מדעי קוטב שקר כלשהו…
הגיע לליר ל – 4 חודשים של לימודים. 4 חודשים שהוא לא ראה שקיעה. שאלתי אותו למה הוא הכי הכי מתגעגע מהחור בסוף העולם שאליו הוא הגלה את עצמו. ומבחינתו – חושך. פשוט הזוי. הוא לא ראה חושך במשך 4 חודשים. לא להאמין לאילו דברים ניתן להתגעגע.
בנוסף, הבחור בן 23. גרמני. בכושר שיא. כמעט כמו אז… ואני ? אפעס מגרד את 33. אחרי שבוע של ישיבה על התחת ודיפון מטורף של אוכל. והוא הריץ אותנו. עלייה של 500 מטר בדרדרת ושלג בשעה. טחן אותנו. אבל היה שווה. הנוף מלמעלה – מעולה. הנוף מלמטה – גם מעולה. והחוויה שהרגשתי שעשיתי טראק במקום הכי צפוני בעולם – שווה עוד יותר.
בשלושה ימים האחרונים עופר, ניר ואני מציינים כל נסיעה כנסיעה אחרונה. ככה זה. החיים תחת חוסר הודאות. חוסר ודאות השרטון שמלווה אותנו ואת איכות הטיול. בכל זאת, הורידו אותנו ב 7 בבוקר לסיור קצרצר של שעה. למה רק שעה למה ?
זה היה נראה כמו סיור בכוח. שככה בחברה יגידו לנו ש"הייתה עוד ירידה לחוף". “ירידת בונוס" יקראו לזה בסוף הקרוז.
אפילו לא הטלנו עוגן. ממש על הדרך. כאילו מדובר בסטוץ דוזיאקי. חפוז שכזה.
בכל אופן, ירידה קצרה, 7 בבוקר, קור מטורף, ונשארים רק על הסירות כמובן. בין לבין, רואים עוד דוב. הפעם דוב ישן. מוזר לומר, אבל אפשר להגיד שכמעט התרגלנו. הזוי ומוזר, אבל ממש ככה. אחרת, אי אפשר להסביר את מעט ההתלהבות שהופגנה שם. אולי בשל השעה המוקדמת ? אווירת האס"ק (אווירת סוף קרוז) ? מחסור בארוחת בוקר ? לא ברור. בכל אופן, הספקנו לראות עוד כמה אלקות, דוב ישן, שחף לבן כנף ושאר בעלי כנף. מסיבה לא ברורה – לא התמלאנו בהתרגשות.
פאפין
בקתת ציידים
לאחר עוד כמה שעות שיט, הגענו בשעה טובה ומוצלחת לנמל הבית – לליר. הובטח לנו סיור חלופי בעיר במקום יום הקרוז שהלך לו לאיבוד. פתאום, יש לנו ממש המון המון זמן בעיר. מה שכן, הגיעה לפנינו אוניית קרוזים ענקית שתפסה את המקום היחיד ברציף, אז נאלצנו לעגון במרכז הפיורד של ליר. כל ירידה לחוף – דורשת זודיאק. אז צוות האונייה הפעיל שירות מוניות זודיאק לחוף. משעשע. אני לא הייתי רוצה להתחלף איתם.. מזל שהם לא מפעילים מונה בכל נסיעות הזוידאק האלו.
לפני העלייה לקרוז הייתי בלחץ להספיק את כל האטרקציות המרכזיות בעיר, ופתאום – יש לנו יום וחצי בעיר. הזוי.
אז דבר ראשון, רצנו בין כל הסוכניות בעיר בשביל למצוא מדריך טיולים ליום מחרת. עופר ואני רצינו לעשות סיור רגלי לקרחון שמעל העיר, וכל סיור פה דורש ליווי חמוש. בכל שנייה אנחנו שומעים מורקים שונים ומשונים על תיירת שנטרפה על ההר הזה, וזוג תיירים שנאכל בעמק ההוא ושאר מקרי מוות שמקומם בתיקים באפילה. העניין הוא, שהנורווגים המרובעים האלה – מסתבר שכל מדריך פה שוריין כבר מראש. כל מה שרצינו זה הורה מלווה. אה בעצם, נשק מלווה. אבל שום נורווגי לא ממש הסכים לסידור הזה. מה העניינים איתכם ראבק ? גם ככה אין לכם הרבה מה לעשות פה חוץ מלעבוד עם תיירים ולעזור להם. מה כבר ביקשנו ? איזה M16 מחובר לאיזה נורדי גבוה ? לא מבין את זה. פעם הרי הייתם ויקינגים ? כבשתם חצי עולם, גיליתם את אמריקה ראשונים והסתובבתם חמושים ואלימים מכף רגל ועד ראש !! באקט של ייאוש, התחלתי לשאול אנשים ברחוב. תייר. ועוד תייר. ומקומי. ועוד מקומי. מפאדיחה לפאדיחה. אבל, מפתיע, אולם ובסופו של דבר, מצאתי בחור בלונדיני אחד, התנפלתי עליו בתחינה נואשת, סטודנט מקומי (פשוט לא להאמין שיש פה אוניברסיטה בכלל !!) שהסכים ללוות אותנו עם הקרבין האישי שלו, וזאת אחרי שצעקתי עליו "בוא איתנו, בוא איתנו בוא איתנו". מעולה ! פאדיחה מטורפת, אבל השגתי את מה שאני רוצה….
לאחר מכן הצטרפנו לטיול המאורגן הממונע של הקרוז. הגענו לאוסף של בקתות ישנות. בשפה המקומית מדובר בסוג של בקתת ציידים משוחזרת בפאתי הפיורד. בשפה שלי – מלכודת תיירים טיפוסית, שעובדת עלי כל פעם מחדש. חוות כלבים הקיימת שם היום המשמשת את המקומיים, בעיקר בחורף. בנוסף, מוצגים מספר שחזורים שונים ומשונים של מלכודות דובים, פירמידות לייבוש ציד כלבי ים, ובנוסף – עמדת טעימה לבשר Seal. תכלס, בשר טעים, אבל עם After Taste מבחיל ומבהיל של דם. ערפדי משהו… בבבעעעההה
מיובשים
אגלי דם
נקניק Seal
נקניק Seal
לאחר מכן, המשכנו ב SITE SEEING הזקן הזה, ובדרך שוב חיות. איזה כיף !! הפעם איילי צפון קרובים מתמיד. נטשנו את האוטובוס שלנו, וכל זאת במטרה להתקרב לאיילים כמה שרק אפשר. המשכנו, ומייד אחר כך עוד זוג איילים. ופתאום, צצה מעליהם קשת בענן. רציני לחלוטין. אמיתי לחלוטין. כמעט כמו בחלום. כמעט כמו בדובוני אכפת לי. איזה סיום מוצלח לקרוז !!
אייל צפון
אייל צפון
בערב, סוג של אירוע פרידה. נאום סיכום של מנהל המשלחת. נאום (הגנה בעיקר, מדופן בהמון תירוצים מטופשים) של הקפטן. שירי פרידה מצוות האונייה, ומצגת תמונות מכל השבוע האחרון. סיומו של שבוע חלומי. מלא דברים לא צפויים, הפתעות טובות, הפתעות לא טובות, ומלא מלא מלא חוויות וזכרונות. הרגשת ריקנות מתחילה לפעפע פתאום. אני אוהב את זה ? לא אוהב את זה ? אוהב את השילוב ? איני בטוח…
בערב, עוד הספקנו לראות מרחוק (מאוד) את בנק הזרעים העולמי של נורווגיה. הכוונה לזרעי צמחים כמובן !! לא למשהו אחר…
האמת, מדובר בפרוייקט ממש יפה.
בעולם קיימים כ-1,400 מאגרי גנים צמחיים, אולם חלק גדול מהם ממוקמים במדינות הסובלות מחוסר יציבות פוליטית או מסביבה עוינת אשר עלולים להשפיע לרעה על יציבות המאגר הגנטי לטווח הארוך. בנק הגנים הנורדי משמר זרעי צמחים מקומיים, הנתונים במצב של קיפאון, במכרה פחם נטוש באי סבאלברד מאז 1984. במקום נשמרות דוגמאות של 10,000 זרעים, המשויכים ל-2,000 סוגי צמחים מובחנים של 300 מינים שונים. בנוסף לכך נשמרות בו גם דוגמאות של זרעים מדרום אפריקה. בעתיד אמור מאגר הזרעים כולו להצטרף למאגר בכספת הזרעים הגלובלית של סבאלברד.
מטרת כספת הזרעים הגלובלית של סבאלברד היא לקיים "רשת ביטחון", מפני אירוע הכחדה של מאגר גנים מסורתי של צמחי מזון. בעוד אמצעי התקשורת מדגישים את חשיבות המאגר במקרה של אסון אזורי או אף עולמי, הרי שהוא יהיה כנראה שימושי בהרבה דווקא באירועים מקומיים, שחלקם מעשי ידי אדם. מיקום נבחר לאתר בזכות העובדה כי לא מתקיימת בו פעילות טקטונית והוא מתאפיין באקלים של קרח-עד, תנאים הנחשבים כמסייעים לשימור. גובה האתר, כ-130 מטר מעל פני הים, אמור להגן עליו גם במקרה של עליית מפלס הים כתוצאה מתהליך ההתחממות הגלובלית והמסת קרחוני הקטבים.
הבניה החלה בנוכחות ראשי ממשלות המדינות הנורדיות בחודש יוני 2006. עלות הבניה עמדה על כ-9 מיליון דולר. המבנה חצוב בעומק של 120 מטר בתוך הר העשוי מאבן חול, ומוגן במספר שכבות אבטחה. הפתיחה הרישמית של האתר נערכה ב-26 בפברואר 2008. הזרעים נשמרים בתוך אריזה מיוחדת בת ארבע שכבות אטומה ללחות, בטמפרטורה של 18- מעלות צלזיוס, הנדרשת לצורך שימור ארוך טווח. מעריכים כי גם במקרה של הפסקת פעילות מערכות הקירור יעברו מספר שבועות עד שהטמפרטורה תעלה ל-3- מעלות, המאפיינת את סלעי המכרה.
ארוחת בוקר מאוחרת. לא מפתיע.
אתמול אמרו לנו "אנחנו מתכננים 2 סיורים במהלך היום", “אנחנו מקווים שנרד לחוף", “אנחנו אופטמיים בנוגע לעצירה". גם אתמול זה היה נשמע רחוק מהמציאות, והבוקר זה נשמע רחוק עוד יותר.
אז כמובן שסיור הבוקר בוטל. עוד הרצאה לפנינו. לפחות את זה יש. הרצאות באמת מעניינות. לפי המפה, אנחנו ממש מתקרבים ליר. נראה כאילו עד הערב נגיע כבר לנמל הבית.
ושוב, הרבה מאוד תרחישים רצים בראש. אמרתי לגילי חסקין שכדאי שישלח מייל למולה יפה, שיודיע לו על הפאדיחה. הוא כנראה הולך לקבל הרבה מאוד טלפונית בקרוב. ומעבר לזה, אם במקרה רזה גם פורסם בארץ, אז כדאי שיידע על הסיפור ממקור ראשון.
עדכון נוסף ממנהל המשלחת. אומנם, החור שליד המנוע תוקן, אולם האונייה קיבלה הנחייה לחזור לליר בהקדם לבדיקות. מן הסתם. זה בדיוק מה שצפינו שיקרה. נכון לכרגע, אמורים לחזור 9 שעות מוקדם מהמתוכנן, וזה ללא קשר לכל הסיורים שבוטלו. ראבק. עד עכשיו הייתי קצת אפטי לסיפור הזה, אבל עכשיו התחלתי להתבאס. ממש ממש. ימבה כסף שפכנו על הטיול הזה, ותמורה רחוקה, רחוקה מאוד מלספק.
עדכון נוסף. השעה 10:34. מסתבר שלא חור היה ליד המנוע, אלא תא השמן ההידראולי של אחד המנועים נפגע, ולמעשה לא זורם שמן למנוע, ועל כן אנחנו נעים רק על מנוע אחד מתוך שניים. מדהים, איך כל אחד פה נהיה מוסכניק אוניות לעת מצוא. אין כמו פרטים טכניים בשביל להרגיע את הנפש. בכל אופן, נכון לכרגע, כדאי לקוות שהמנוע השני ימשיך לעבוד כמו שצריך, היות ואחרת – ממתינה לנו שחייה ארוכה של כמה מאות קילומטרים באוקיינוס קפוא.
כיאה למצב, ממשיכים לסבן אותנו. שוב דחו סיור מתוכנן. אבל הוא כן יתקיים. רק בשעה 16:00. לקרחון מסויים, שהוא "ממילא היה בתכנון המקורי של המסלול". אין ספק, שמעט מבין הדברים שעשינו היו מהתכנון המקורי. וכמובן, כיאה למצב, התחילו התלונות, אולם בדיוק לאנשים הלא רלוונטים. מנהל המשלחת. באמת מעניין אותו כרגע אם יפצו אותנו או לא. מעניין אותו לחזור הביתה בשלום. פתאום יש נציג לקבוצה הישראלית, עם תלונות, דרישות לפיצוי ושאר מרעין בישין. רגע… בוא נגיע קודם לנמל, נרד מהאונייה, ונראה שהכל בסדר. נראה שכולם בחיים ראבק. אחר כך נדבר על שאר העניינים. מה זה מעניין כרגע כן פיצוי לא פיצוי. מעבר לזה, מה אתה מייצג אותי בכלל ? שאלת אותי לפני ? מודה שעכשיו התחלתי לאבד את הסבלנות. זה ממש מבאס אותי, היות והייתה לי דודה מטורפת לסיור הזה. דיסונס מטורף. ממש ממש מטורף. כרגע, הדבר היחיד בא לי לעשות זה לחזור לליר, לטוס לאוסלו ולהמשיך שם בטיול.
אבל אז, פתאום כריזה. יש דוב על החוף. בעצם תיקון, מדובר בדובה. בעצם, תיקון נוסף – מדובר בדובה וגור. וווואאאו !! איזה מגניב !! כריזה נוספת. יורדים לחוף. או הו !!
נראה לי, שניר, עופר ואני התארגנו תוך 45 שניות, ורצנו כמו שדים ל – Mud Room. שיא עולם בריצה. קרל לואיס על סמים לא היה רץ ל – Mud Room יותר מהר מאיתנו. עפנו כמה שיותר מהר מהספינה והתחלנו לשוט לכיוון קרחון 14 ביולי.
וזאת הייתה הירידה המגניבה ביותר שהייתה לנו. פשוט לא להאמין.
דבר ראשון מתקרבים לדובה. עוד ועוד. והיא מגניבה. פשוט מגניבה. פשוט מגניבה. פשוט לא להאמין כמה אושר חיה אלימה כזאת יכולה לגרום.
אם זה היה תלוי בי, היינו יורדים לחוף ללטף אותה. מה שכן, מזל באמת שזה לא תלוי בי. שומרים על משפך בטיחות, שלדעתי נראה מוגזם מידי, אבל מה זה משנה – אף אחד פה לא באמת שואל לדעתי.
דובים !!
דובים !!
דוב קוטב הוא דוב שתפוצתו מוגבלת לאזור הארקטי. יחד עם דובי הקודיאק, דובי הקוטב הם הטורפים היבשתיים הגדולים ביותר בעולם – הזכרים הבוגרים שוקלים בין 300 ל-900 קילוגרמים, והנקבות – כחצי ממשקל הזכרים. פרוותם חלולה ושקופה למחצה, אולם לצופה מרחוק היא נראית בצבע לבן או בז', ולכן היא מספקת לדובים הסוואה. עורם של דובי הקוטב שחור. שכבת השומן והפרווה שלהם מגנות עליהם מפני הקור הכבד השורר באזורי המחיה שלהם. זנבם הקצר ואוזניהם הקטנות מאפשרים את הקטנת איבוד החום לסביבה. מבנה גופם וראשם הקטן מותאמים לשחייה חלקה במים. דוב הקוטב הוא יונק ימי מימי-למחצה, והוא הסתגל למחיה בכמה סביבות חיים: יבשה, ים וקרח. באזורי מחייתו הוא נחשב לטורף-על. הוא ניזון בעיקר מכלבי ים, מניבתנים ומלווייתנאים, אולם הוא יאכל כל מה שיעלה בידו.
אחרי רבע שעה כנראה הברחנו אותה. וכמה דקות לאחר מכן, הבנו מה היא עשתה פה.
באמצע לגונת הקרחון, היו מפוזרים הרבה מאוד שברי קרחונים. ועל אחד מהם ישן לו Breaded Seal. מספר קרחונים לידו, Breaded Seal נוסף. כנראה שהדובה המדוברת תכננה בשר נא טרי וטעים לארוחת ערב דשנה, ודי דפקנו לה את התפריט. שביזות לה..
Seal
Seal
שלגונים
שלגונים
ממשיכים בשיט בין הקרחונים, ועברנו רכס הרים שליחחו בו רבעיית איילי צפון עשב. כל אייל בפס הגובה שלו. אפור, גדול, וקרניים עצומות. מגניב. המשכנו עוד בשיט, ווהגענו לעוד מצוקי קינון. גם הפעם צפינו בשחפי קוטב, אלקות והמון פפינים. חיה שכמעט נראית כמו תוכי. אבל לא.
בשורה התחתונה, 3 שעות של סיור מהסרטים. סיור מהמם. המון חיות. המון מגוון. המון נופים. סיור שלא מוריד חיוך מהפנים. שמחק את כל הבעסה של השרטון, של הביטולים, של החרטוטים, של החפירות, ההרצאות שלא נגמרות, התכנונים שלא מפסיקים להשתנות. מה שדובה וחצי יכולה לעשות. סיפוק של…. איזה כיף !
בערב, תוכננה לנו ארוחת ערב חגיגית – ברביקיו. במקור, בדומה לאנטרקטיקה, הארוחה הייתה אמורה להיות על הסיפון הפתוח, אבל בכל זאת – מדובר פה בקוטב. ובקוטב – קר. לילה, אמנם אור מלא, אבל קר… אבל הארוחה. אוי הארוחה. והבשרים. אוי הבשרים. והאוכל. פשוט הכל טוב. 5 סטקיים, 6 צלעות ושאר מיני ירקות. אין תלונות…אחד הימים הטובים ביותר שיש. פשוט ככה.
