אז אחרי שעתיים וחצי שינה (שלי כמובן) באור מלא, השכמתי כרגיל בשבע. כרגיל, לפני כולם.
סיור בודד קטן בעיירה הקפואה, ומיד ארוחת בוקר נפלאה במלון. נראה כמו סטנדרט קטן חדש לארוחות בוקר שילוו אותנו בשבוע הקרוב.
בדרך פגשנו קבוצת ישראלים חדשה, קבוצת הצילום של רועי גליץ. הקבוצה שבדיוק סיימה את הסיור שלה. מדהים, עיירה של 2050 אנשים, מתוכן ראינו אולי 50 מקומיים, וכמעט 60 ישראלים. יחס פשוט לא הגיוני. כל כך מסוכן לדבר כאן עברית. פתאום אי אפשר לרכל, לקלל, לצחוק על העולם ולהישאר תחת מעטה האנונימיות האהוב עלי כל כך.
אז לפנינו היה חצי יום פנוי בעייר לונגיברן עד אשר נעלה לאוניה.
התחלנו את היום בסיור קטן לאורך החוף הצפוני. כפי שאמרו לנו בטוריסט אינפורמשיין – אתם יכולים ללכת על הכביש עד אשר תראו שלט של דוב לבן. ברגע שתראו את השלט – תחזרו. “הדובים יודעים שהם לא אמורים לעבור את השלט". מרגיע… הדובים גם יודעים את זה ? אז התחלנו ללכת. נופים מוכרים וטובים. הרי גרניט קטנים ומושלגים. שחפים רגילים, שחפי קוטב קטנים ועוד כמה סוגים שאין לי שמץ של מושג אין קוראים להם..
זהירות, דובים בשטח
בדיעבד, מסתבר, שלא מהדובים היינו צריכים לפחד אלא מפאקינג הציפורים !!
מסתבר, שהכביש (הכי צפוני בעולם כמובן) עובר באמצע מושבה מקוננת של שחפי קוטב. והחיה הזאת, היא שילוב של פינצ'ר עצבני שעושה המון המון רעש ומציק ללא סוף, ויחד עם בולדוג שאשכרה נושך. החיות הרוצחות האלה חגו מעלינו, נכנסו לעמדות מתקפה, ובעוד הולך לי לתומי מנסה לגעת במי קוטב קפואים, שחף אחד החליט לקחת טעימה קטנה ממוחי הקודח ומהקרקפת המחסה אותו. המראה, דאייה, תקיפה – וניקור ראש אחד הכולל שפירץ דף קטן. פאקינג שיט !! אולי היצ'קוק צילם פה את סרטי הזוועה שלו ?? ומעבר לזה, הרי זה היה ברור שאם מישהו יותקף על ידי ציפור היצ'קוקית ברור שזה יהיה אני !! עוד משהו בדיעבד שלמדנו – שיטת המגננה. מסתבר שצריך להרים את היד מעל הראש עטופה במשהו. הרוצחים הקטנים עם הכנפיים תמיד יתקפו את הנקודה הגבוהה ביותר. לא מבין, את זה, בטוריסט אינפורמשיין חשבו להזהיר אותנו מהדובים במרכז העיירה שהסיכוי לראות אותם זה כמו הסיכוי שיירד שלג במים המלח, אבל לא חשבו להזהיר אותנו מהציפורים התוקפות ?? היינו צריכים לבוא עם קפל"ד צבאית. נראה אותם תוקפים ככה !!
זהירות, ציפורי היצ'קוק בשטח
מיד לאחר מכן, ותוך כדי ריצה קטנה (ומהירה) מלווה במקלות העץ המונפים לשמיים (בעיקר שלי.. מודה – פחדתי !!) המשכנו בהליכה לכיוון קצה השני של העיירה – לכיוון שני קרחוני ענק. גם כאן, לא הגענו עד לקרחונים מפחד הדובים. ההםם…. בעיקר של ניר ! אסור לצאת מהעיירה ללא אבטחה הכוללת נשק (גם כן נשק… איזה קרבין מימי מלחמת השחרור שאמור להגן מפני דוב קוטב זועם ורעב). אבל גם ללא השלג עצמו – מדובר באחלה נופים. כרגיל – השלג והרי גרניט. הנופים הכי יפים בעולם מבחינתי.
הכי יפה
בדרך חזרה עברנו במסעדת KROA. תכלס, עוד מסעדה יפה אבל הדבר העיקרי – אוכל מקומי. מקומי ? לוויתנים, SEALS ושאר מרעין בישין. תפריט היום ? קרפצ'יו לוויתן. ברור שהזמנתי. שמתי את עקרונות הגרינפיס שלי בצד וטחנתי. תכלס, מדובר בנקניק מוחמץ. טעים בטירוף זה לא, אבל זה הכל עניין של חוויה לא ? ומעבר לזה, כבר שילמתי 100 שקל אז ברור שאני אגמור הכל מהצלחת…
למרות עניין ציד הלוויתנים, יש משהו מאוד יפה שכבר התחלנו לקלוט שיש בנורווגיה – מחזור. בכל מקום, פשוט בכל מקום יש המון המון פחים, וכולם פחי הפרדה. זכוכית. קרטון. מתכת. פשוט בכל מקום. מקיוסק ועד שדה התעופה. מתחנת אוטובוס ועד הקוטב עצמו. בהחלט ראוי להערכה. כמו שאחד הנורווגים אמר לי "There is no waste in svalrbard". מתי אצלנו זה יהיה ?
בוצע לוויתן
אין זבל בשפיצברגן
נשארה שעה אחרונה לפני העלייה לאונייה, ובה הספקתי להיות במוזיאון הארקטי המקומי. עוד כמה פוחלצים של של דובי קוטב, SEALS, איילי צפון והרבה מאוד חיות אחרות. נו מילא.. אם לא נצליח לראות אותן חיות בקוטב עצמו לפחות ראינו את הגופות שלהן. יותר טוב כמעט מכלום… ממליץ בחום. כל הבתים פה בתי עץ. אין פה בכלל עצים באזור !! אבל הכל עץ מנורווגיה. וכל הבתים צבעוניים. משרים אווירה מאוד פסטורלית. אווירת סוף עולם, אבל לא אווירה סופנית. אני מאמין שזאת אווירה משקרת. בחורף כנראה זה שונה. כל הבתים בנויים על עמודי עץ שתקועי באדמה. ללא מלט. ללא בטון. ללא חצץ. פשוט עמודי עץ שנקדחו לאדמה. ומעליהם – תלויים הבתים.
בהתחלה חשבתי שזה בטח בגלל השלג שמציף את המקום. אז השיטה עוזרת לבית להיות טיפה מעל השלג, ומעבר לזה לרצפה לא לקפוא. בדיעבד הסבירו לי שהמטרה היא בעיקר כי האדמה פה מאוד זזה. כמעט 4 סנטימטר בשנה ! ובצורה כזאת, האדמה זזה סביב העמודים, והבית נשאר במקום. לי זה נשמע כאילו ההסבר שלי יותר טוב, אבל ניחא.
ומעבר לזה, לכל בית יש מזחלת. כמעט ואין רכבים בשפיצברגן. רואים פה ושם. אבל מזחלות ? פשוט ללא סוף. כמעט כמו כמויות האופנים שרואים באמסטרדם. נראה כאילו יש פה יותר מזחלות מאנשים. ועומדות שוממות. ממתינות בעזובנן לחורף, ואז יחזרו לחיים. מוזר. בחורף, אין פה בכלל חיים, אבל דווקא אז המזחלות חוגגות.
Natives
כלי הרכב המקומי.. מזחלת
כורה פחם עתיק
הכי קרוב לדוב שאפשר
בשעה 4, אספנו אותנו לאונייהMS Expedition. וואוו. דה ז'וו מטורף !!! איזה כיף !!
ניר ואני כמעט והרגשנו שחזרנו הביתה. אז נכון, לא מדובר באותה אונייה, לא באותו מבנה, אבל הקונספט – זהה לחלוטין.
כמו ילדים מפגרים, או יותר נכון – מזדקנים מפגרים, שעטנו במסדרונות האוניה. וכמו שתמיד משווים אהבה ראשונה, ככה השוו כל דבר באונייה הנוכחית לאהבה הראשונה, לאחותה הגדולה זכרונה לברכה. האוניה גדולה יותר, יפה יותר, חדשה יותר, מסדרונות רחבים. העלייה והירידה מהספינה מתוחכמת יותר, יש חדר רחצה למגפיים, חדרים ענקיים. נראה כאילו הפעם התאימו את הספינה והיא מוכוונת הרבה יותר לטיולי קוטב. בקיצור – הכל מגניב יותר. טוב שהקודמת טבעה !! (וחבל מאוד שאנחנו לא היינו בה…)/
שנייה לפני המשלחת
בכל אופן, התמקמנו בחדר המגניב שלנו (עם הנוף לים כמובן) בקומה של העשירון התחתון – קומה 2. צמוד צמוד למנוע. מעמד הביניים קומה מעלינו, וקומה מעל – תשובה ודנקר.
פתאום דפיקה בדלת. גילי חסקין עומד שם. מסתבר שהוא השכן הרביעי בחדר שלנו. 🙂
הבית לשבוע הקרוב
המוני המוני ישראלים על האוניה. פתאום אי אפשר להישאר תחת מעטה האנונימיות. לרכל. לקלל. לצחוק על כולם. בעיה !! עם זאת, אנחנו כמובן הישראלים הכי מגניבים ומעניינים על האונייה.
לפני התמקמות – תרגיל חירום. מודדים חליפות הצלה ונכנסים לסירות ההצלה החדישות. יש 4 סירות הצלה בסירה, כל אחת מכילה עד 51 איש. מדובר בסירה של בערך 25 מטר מרובע. מה שאומר שבסירה הזאת אמורים לשרוד כמה ימים בחצי מטר מרובע לאגם. ממש גטו. הסירות – מהממות. נראה כאילו הפיקו בלי סוף לקחים מהטביעה לפני 5 שנים. הסירות האלו נראות כמעט כמו צוללת סגורה, סגורות לסביבה החיצונית. פתאום, הסיכוי לחטוף היפותרמיה בעת מצוקה נראה קטן מתמיד. אבל גם המקום בסירה נראה קטן מתמיד… מאוד קטנה.
המרפסת
סלון וחדר ההרצאות
עדיין קשורים לארכיפלג
בכל אופן, מהר מאוד עברתי למוד מוצ'ילר ביתי. סנדלים עם גרביים. פיג'מה. ספר ולפטופ. יאללה, אפשר להתרגל לזה בקלות !!
היכרות עם המדריכים, פרופסור לביולוגיה, היסטוריון, מומחה ליונקים, מומחה לזודיאקים. בקיצור, היום כמו אז באנטרקטיקה – הכל נכון פה. פשוט עשוי נכון.
משהו חדש נוסף – מערכת השליטה על ירידות לחוף. בקוטב הדרומי – היה תקוע לו לוח עץ גדול וכל מי שירד היה צריך לסמן על הלוח שהוא למטה. בראשי הקרימינלי, כבר ראיתי איך בקלות אפשר "להשכיח" מטייל מיותר מהאונייה על החוף באמצעות הסימון על הלוח. אבל פה ? היי טק. לכל תייר יש כרטיס מגנטי, ובכל ירידה ועלייה לאונייה צריך להעביר את הכרטיס המגנטי. כנראה שמישהו חשב על זה לפני ?
ארוחת ערב ראשונה. גם פה שיפורים. האוכל המושלם – הפך להיות מושלם יותר. המטבח נהיה גדול יותר. הכסאות עדיין ממוסמרים לרצפה. מכל מקום יש נוף לים, וממילא השמש פה לא שוקעת אף פעם, אז כל הזמן יש נוף.
אוכלים. בקטנה. בצמצום
מערכת השליטה והבקרה של הנוסעים
בכל חדר יש פה סניטזר. החומר האלכוהולי הריחני והמגניב כמו בבית חולים. פתאום, מאוד מאוד משקיעים פה בסניטציה, ובארוחות יש שומר סניטזי… עומד ליד הבקבוק ומזכיר לאנשים לשטוף ידיים לפני האוכל. וולאה מגניב. הלוואי והיה כזה אצלנו ביציאה מכל חדר שירותים למשל, שיזכיר לכולם לשטוף ידיים !!
בין לבין גילינו את השירותים הכי יפים באונייה. אסלה, שממוקמת ממש ליד חלון ענק ענק מעל הים. מול הרי הגרניט המושלגים. פאקינג שיט. אני מוכן לישון בשירותים האלה. ולעשות עוד דברים…. בסופו של דבר קיבלנו החלטה משותפת (מעמיקה, מצוטטת מן הכתוב וכדומה) – לא עושים קקי בחדר. רק בשירותים המגניבים האלה !!! בנוסף, כמובן שפולשים לגשר הפיקוד. צופה. מתעניין. חופר לקפטן על המכשירים. וכמו ילד, כמובן, חייב להחזיק את ההגה. פשוט חייב.
השירותים היפים בעולם
יוצאים לדרך. צפונה כמובן…
רק בודק שהכל תקין
מסדר את מה שלא תקין
מתחילים להצפין. הים שקט שקט. מעט שלג. מעט מידי, וזה קצת מבאס. אחד המדריכים אומר שלפני 5 שנים האוניות נתקעו פה מכמות הקרח העצומה שחסמה את המיצר. בעסה… זה גם ישפיע מן הסתם על הדובים. אבל השתדלתי לשים את הפחדים בצד. כרגיל אצלי. ככה אני מתמודד…
השעה 23:00. השמש עדיין יוקדת בשמיים. המוח יודע שאני קרוע מעייפות. לילה קודם ישנתי שעתיים וחצי. לילה לפני זה שעה וחצי. בשבוע של לפני זה גם שעות ספורות. אבל מצד שני המוח רואה שמש באמצע השמיים. אז כולו בבלבול. סוג של ג'ט לג תמידי.
מה עושים ? הולכים לישון או לא ?? הולכים…
פוסט הבא – שפיצברגן 21.07.2012