"הדרך ארוכה ומפותלת
אף פעם לא מספיק ללכת
עובר גשר ועוד גשר
כמה ארוכה היא הדרך
אני עומד איתן עם ראש מורם. "

אז מה, בעצם ?
אז הונדורס הייתה סוג של תוכנית גיבוי קטנה ובעצם החלטנו לבצע קפיצה קטנה לראות עוד הריסות של המאיה. עיירה קטנה, טעימה קטנה מהמדינה וחוזרים לגווטמאלה.

איפה הייתי בהונדורס ?

מפת הונדורס (Honduras Map)

קצת תמונות

פיקאסה

פליקר

פוסט הבא – קופאן

"מאמלה תביא לי מאה גרם עלה חבר הבה נחוגה
ממחולות בכרמיאל עד להוואנה קובה…"

אז מה בעצם ?
אז אחרי תכנונים קטנים, וציפיות לא קטנות, חגה ואני נחתנו בקובה. סוף עידן קובני, שאצה לנו הדרך לצפות ולחוות אותו.

איפה הייתי בקובה ?

מפת קובה (Cuba Map)

ניווט מהיר

View קובה in a larger map

קצת תמונות

פיקאסה

פליקר

פוסט הבא – הוואנה

" יום שרב על השביל למקסיקו
הנשק על הגב טעון בכעסו
טקילה, סומבררו, שפם וזיעה –
הוא רק בראש שלך –
דון אגו על סוסו. "

אז מה, בעצם ?

אז אחרי שבועיים וקצת עם חגה, עזבתי אותו לנפשו, וקפצתי לבד למקסיקו. קפצתי ? טיסה של שעה, ומגיעים לעולם אחר. אמריקאים, מערביות, חופים קריביים חדשים, והרפתקות חדשות בפתח.

איפה הייתי במקסיקו ?

מפת מקסיקו (Mexico Map)

ניווט מהיר

View מקסיקו Mexico in a larger map

קצת תמונות

פיקאסה

פליקר

פוסט הבא – קנקון

הכל נרשם/אביב גפן 

הכל נרשם בתוך יומן
דפים של זמן
הכל נרשם בתוך יומן
יומן מסע

הכל נרשם בתוך יומן

יש מקום אחר
יש מקום אחר קרוב לכאן

יש מקום אחר

אז מה, בעצם ?

טוב. אז באופן די ספונטני וקצת מוזר פתאום יצאתי לטיול של חודשיים, שלושה שבועות ויומיים. הפסקה מהעבודה. מהבית. מתל אביב. סיימתי תואר שני ויצאתי לחופשה. אמנם חופשה ארוכה אבל הפעם חופשה. לא באמת חופש. אבל אחלה הזדמנות. תקופת ביניים בחיים. יוצא להשלים את אמריקה הלטינית האהובה כל כך. רק שהפעם זה במרכז אמריקה. פחות טראקים. יותר תרבות.

הפעם מבוגר יותר. חלק מהזמן לבד. חלק מהזמן ביחד. שונה. עוד הזדמנות לצבירת חוויות. להכיר אנשים. לקנות עוד זכרון !

לוקח את הזמן לקום וללכת.

יש רגעים המכילים את הנצח

איפה הייתי במרכז אמריקה ?

אז ככה. את הטיול התחלתי עם חגה. התחלנו בבירת קובה (Cuba) – הוואנה (La Habana) . לאחר כמה ימים של מוזיקה וסלסה, עברנו לעיירה בשם ונייאלס (Viñales) ליומיים כיפיים במיוחד.
המשכנו בטיול סובב קובה (Cuba) והגענו ליומיים די מיותרים לעיר סיינפואגוס (Cienfuegos), בה גם היינו חולים קצת. משם המשכנו לעיירה המקסימה טרינידד (Trinidad), שם שמענו המון להקות סון קובני תירותיות להחריד אבל מהממות.
לאחר יומיים לקחנו מונית לעיירה סנטוס ספיריטוס ומשם אוטובוס לילה ארוך לסנטיאגו דה קובה. בילינו בעיר בדיוק שעה וחצי ומשם הגענו לברקואה (Baracoa). נתקענו שם יום אחד יותר מידי אבל שבסופו קנינו שני דומינואיים מהממים, והגענו לאולגין (Houlgin) ליום וחצי בלבד, ומשם באוטובוס לילה ארוך חזרה להוואנה (La Habana) האהובה.

למחרת חגה חזר לארץ לצערי הגדול, ואני טסתי לקנקון (Cancun) במקסיקו (Mexico) משם, עברתי בזריזות לאי איסלה מוחרס (Isla Mujeres) המהמם. עשיתי טיול יומי לאתר העתיקות שהוא אחד משבעת פלאי העולם החדשים צ'יצ'ן איצ'ה (Chichén Itzá) לראות את פרמידת המאיה הראשונה שלי, וגם ביצעתי גיחה יומית לטולום (Tulum) לעוד כמה עתיקות וחופים. אחרי חגיגות הסילבסטר תפסתי אוטובוס לילה ארוך עד לסן כריסטובל דה לאס קסאס (San Cristoval De Las Casas) היפה בחבל צ'יאפס, ושם פגשתי את עינב ותמר. בילינו שם כמה ימים מהנים ועברנו לפלאנקה (Palenque) לצפייה בעוד כמה פרמידות.

ואז עברנו את הגבול ל גווטמאלה (Guatemala) , לעיירה פלורס, לשם ביקור באתר העתיקות טיקאל (Tikal) . עוד יומיים ומשם המשכנו ל לנקין (Lanquin) ליומיים מיותרים בעליל ומלאי חולי. המשכתי לבד לגווטמאלה סיטי לפגוש את אילונה, ולאחר המתנה מלאת חולי גם היא לקחנו מונית לאנטיגואה (Antigua)לקדוח שם קצת. כמה ימים בעיר היפה ומשם נסענו לפנחצ'ל. משם לקחנו מיד סירה לסן פדרו (San Pedro), לשריצה ממושכת (אבל לא מספקת) ולביקורים בכפרים המקסימים הסובבים את האגם.
איפה היינו ? היינו בשוק המקסים עם טקס מאיה מסורתי מרגש בצ'יצ'קסטננגו (Chichicastenango). לקחנו סירה לסנטיאגו אטיטלן (Santiago De Atitlan) לראות את המאשימון המקומי, לקחנו סירה לסן מרקוס (San Marcus) לעשות מצנח רחיפה, ונסענו גם לסן פאבלו (San Pablo) בשביל להשתתף בחגיגות השנתיות המסורתיות שלהם, שם גם נפרדנו מתמר ועינב. בחגיגות היה פשוט נפלא !
משם עברנו בצ'יקן באס לקצאלטנאנגו (Quetzaltenango) . שם גם ביקרנו בכפר סן מרטין, ובכפר פואנטאס חאוריחינאס וגם בלונה פארק המגניב נורא שוטולול.
לאחר מכן אילונה התפצלנו. אילונה נסעה לטיקל ואני נסעתי לקובאן (Coban) . שם הייתי יום וחצי, ולאחר מכן נסעתי שוב, בפעם השנייה ללנקין (Lanquin) לפגוש את אילונה בשנית.
היינו שם יומיים לחוצים, נקיעת אצבע קטנה והחלטנו לחתוך להונדורס (Honduras) .
שם רצינו לראות אתר עתיקות בקופאן (Copan) ולאחר מכאן חזרנו לאנטיגואה (Antigua) בשביל שאילונה תתפוס את הטיסה שלה בחזרה לארץ.

לאחר מכן, שוב נשארתי לבד. אחרי 3 חברים שפגשו אותי במהלך החודשיים האחרונים, 3 שבועות אחרונים סוליקו.
ביום האחרון שלי ב גווטמאלה (Guatemala) עוד הספקתי לטפס שוב על הפקאיה בשביל לראות את הלבה שלו, ואז פתחתי בנסיעת התכלבות ארוכה ארוכה. עברתי 5 מדינות במשך יום וחצי עד שהגעתי ל קוסטה ריקה (Costa Rica) .

שהות קצרצרה ב סן חוזה (San Jose) ומשם נסעתי לעיירה קפוס (Quepos) . משם, עברתי בנסיעה ארוכה לעיירה פוארטו חימנז (Puerto Jimenez) בשביל לעשות את הטראק המפורסם ביותר במרכז אמריקה – הקרוקובדו. היה מעולה !.
משם חזרתי שוב לסן חוזה ונסעתי ל מונטה ורדה (Monte Verde) לעשות קנופי. לאחר יומיים, חזרתי לסן חוזה ונסעתי ל פוארט ווייחו (Puerto Viejo) לראות קצת חופים ג'מייקניים ולשמוע קצת רגאיי. ואחרי יומיים חביבים, חזרתי ל סן חוזה (San Jose), בתקווה לראות לגונה אחרונה. תקווה שנכזבה.
וזהו. סיבוב אחרון בעיר והתחלתי במסע הארוך ארוך שלקח 52 שעות עד שהגעתי הביתה… בי בי מרכז אמריקה. Muchas Besos !!

View מרכז אמריקה in a larger map

אמרות שפר וחכמה, או סתם דברים מעצבנים שהיו לי

קטע זה באמת כבר לא רלוונטי לאף קורא. סתם אוסף של משפטים, שאותי לפחות, ועוד כמה אחרים, יצחיקו מאוד (או יזכירו עצבים…תלוי איך מסתכלים על זה).

1). "Buen Precio"
המשפט הקובני הנצחי. הסתבר שלא רק הקובני, אבל עדיין הנצחי. לא מסוגל לשמוע אותו יותר.

2). "10 ליטר תמורת 1.3 פסו !"
עקיצה קובנית טיפוסית. מתוכחמת מידי להבנה. נביילות.

3). "מסיבה פצצתית. ואני יודעת מה זאת מסיבה. הייתי בגן אורנים !"
פרחה א' לפרחה ב' בדו שיח קיומי של סילבסטר.

4). "חם לי. קר לי. כואב לי. לא טעים לי…."
קיטורים רגילים שוטפים ומהנים.

5). "גווטמאלה ? כפר ערבי. חורה, מכירה ? אז זה ! הכל מגעיל פה !"
ישראלית, טיילת אמיתית, מתחברת לשורשים הגזעניים שלה ומשתיתה אותם על העולם.

6). "אל תשלמו על התיק קצאל אחד יותר מ – 60 !"
אותה ישראלית. אותה גזענית. בטיפ הכי חשוב של הטיול.

7). "בואי קחי !" אני. ברגישות האופיינית שלי לחברה… 8). "My name is Juan, and i am local"
חואן. המקומי. בפרץ של לאומיות כובשת. 9). "The question is not what about the music, The question is what about ours"
אותו מקומי. אותו חואן. בפרץ של רומנטיות כובשת.

10). "Good wind, Bed Wind, Better Wind"
שיכור הכפר של סן מרקוס. מפגין אוצר מילים מורכב, עם תחביר מילים מורכב לא פחות.

11). "שמעתי כוכבים"
אני. בשלה. לא ממש זוכר…

12). "זה הטיול שלך !! תעופי על זה !!"
עוד פרחה. הפעם אחרת. מנסה לחנך ולהרביץ מוטיבציה בסלנג מעצבן.

13). "אה. אז אתה זקן".
ילדה צפונבונית. שנייה לפני שהיא כמעט קיבלה בקבוק GALLO לראש.

הספרים שקראתי במרכז אמריקה

סוקולויים, כיכרות, פארקה סנטרלים, חופים, ערסלים, מדשאות והמון זמן המתנה יש פה. כר מצויין להרחבת הידע הספרותי…

אז זה מה שקראתי פה :

1). קציצות – אילן הייטנר; וינייאלס, קובה, 14.12.08
2). חמשת רבעי התפוז – ג`ואן האריס; טרינידד, קובה, 18.12.08
3). ולפיכך התכנסנו – יוסי שריד; ברקואה, קובה, 21.12.08
4). הפולשים – מייקל מרשל; ברקואה, קובה, 24.12.08
5). אש ידידותית – א.ב.יהושוע; סן כריסטובל, מקסיקו, 08.01.09
6). צילה של הרוח – קרלוס רואיס סאפון; אנטיגואה, גווטאמלה, 16.01.09
7). איגוד השוטרים היידיים – מייקל שאבון; קובאן, גווטאמלה, 31.01.09
8). אהבה בימי כולירה – גבריאל גרסייה מרקס; אנטיגואה, גווטאמלה, 08.01.09
9). בלב היער – פרנץ' טאנה; סן סלבדור, אל סלבדור, 11.02.09
10). אמא ומשמעות החיים – ארווין יאלום; מונטה ורדה, קוסטה ריקה, 22.02.09
11). נער החידות ממומביי – סווארופ ויקאס; הבאנה – שדה תעופה, קובה, 27.02.09
12). סניגור במבחן – מייקל קונלי; הבאנה – שדה תעופה, קובה, 27.02.09

איך יודעים שנמצאים בבית

1). כשיש מים חמים. אבל לא רק במקלחת, גם בכיור.
2). כשלא צריך לרפד את הקרש באסלה.
3). כשיש קרש באסלה.
4). כשיש אסלה.
5). כשאפשר לזרוק את הנייר לאסלה, בלי לפחד שהיא לא תהיה שמישה אחר כך 4 ימים.
6). כשיש רק 3 גדלים לבקבוקי משקה (פחית), בקבוק חצי ליטר ובקבוק של ליטר וחצי.
7). כשיש יותר משני זוגות מכנסיים בגרדירובה.
8). כשאפשר ללכת יחף.
9). כשההמבורגר של מקדולנד בגודל שהוא צריך להיות, ולא מתחסל תוך שניים וחצי ביסים.
10). כשיש חיי לילה בלילה.
11). כשתמיד יש איפה לישון גם למחרת.
5). כשלא צריך לנעול את התיק לפני שהולכים לישון או כשיוצאים מהחדר.
6). כשאפשר לנסוע באוטובוס עם התיק על הרצפה.
7). כשיש חיי לילה בלילה.
8). כשאפשר לכתוב בעברית, ולא באמצעות MIKLEDET.COM
9). כשהחומוס המגעיל במטוס של אל על נראה אחד הדברים הכי טעימים בעולם
10). כשאפשר להתרגש מלקרוא מעריב בטיסה הביתה

סיכום טיול

טוב. אז אחרי 3 שנים שוב מצאתי את עצמי בדרכים. טיול שהוא לכאורה ארוך, אבל תחום בזמן אופרטיבית, ובעיקר – מנטלית. המטרה – להשלים את אמריקה הלטינית (11 מדינות !!!)
בטיול הקודם – היה הדרום המהמם. עכשיו המרכז, שהיה אמור להיות מעניין. רתמתי לעניין את חגה, אילונה, ואפילו עינב (שהכרתי זמן קצר לפני הטיול) ונסעתי. צירוף של מספר טיולים לטיול אחד ארוך יותר, עם שותפים ומדינות מתחלפות.

הטיול הזה היה שונה מאוד. מאוד.
אין מה לעשות. תמיד אני אשווה בין דברים, וגם בין טיולים. הטיול "הגדול" היה באמת הגדול. הוא היה באווירה של חופש. ולא באווירה של חופשה. וואוו. יש הבדל. הבדל גדול. עצום. בהיבט של כסף, זמן, עוגנים בטיול, והכי חשוב – הרגשה !.
הטיול הזה, למרות שבתכלס – הוא היה ארוך. חודשיים ושלושה שבועות אבל הוא היה דחוס. רציתי להספיק הרבה. מעט מאוד זמן. כמעט לכל מדינה היה לי זמן מאוד מוקצב. הן בגלל חגה בקובה, בכלל אילונה במקסיקו וגווטמאלה, ואחר כך – פשוט כי כבר הייתי צריך לחזור לארץ. תיחום זה חשוב.
בטיול הראשון, הייתי צריך להוכיח לעצמי דברים לכאורה. לנסות את זה. ולנסות את זה. הפעם ? לא כל כך.
היום, אני בן אדם הרבה יותר מלא. הרבה יותר שלם. סגור על עצמי יותר. אני יודע מה אני יותר אוהב. מה אני פחות. יותר סגור על הרצונות והתאוות שלי.

גם אופן הטיול שונה. בדרום אמריקה אכלתי אטרקציות. המון אקסטרים. מטורף ! רפטינג. צניחה. באנג'י. אופניים. וכו' וכו'. אבל בתכלס, יכולתי לעשות את הכל גם במקומות אחרים (רק ששם זה זול להחריד. פשוט מדהים עד כמה). אבל התחברתי פחות לתרבות. היא פחות נגעה לי או בי. אפשר לאמר שהיה בזה אפילו שמץ של התנשאות ממני על שאר התרבויות. פחות שאלתי. פחות חקרתי. בעיקר באווקודור, פרו ובוליביה.
בטיול הזה הרבה יותר התעניינתי. חפרתי. וגודמאט – אני יודע לחפור. שאלתי מקומיים, דיברתי, כמעט וראיינתי. למדתי. התעניינתי והשכלתי. מדהים כמה אני יודע על המאיה לעומת על האינקה, שהבנתי כמה אין לי שמץ של מושג. אז הייתי במאצ'ו פיצ'ו. נו יופי. אבל מה למדתי מזה ? כנראה שלא הרבה.
עכשיו אני יודע מה המשכורת הממוצעת של רופא, מורה ושכיר רגיל בקובה. כמה הייצוא הממוצע עכשיו לעומת שנות ה – 80 ועוד מליון פרטי מידע שלא מעניינים אף אחד חוץ ממני. זה מדהים. חוץ מארגנטינה המושלמת, קובה זאת מדינה שפשוט לא הפסקתי לדבר עליה בכל הטיול. עם כל תייר שהיה שם ניהלנו שיחות על המדינה. עוד לא קרה לי דבר כזה.. הקנייה הראשונה שלי בארץ עכשיו ? הביוגרפיה של פידל. עדיין סקרן.

מה שכן, היינו צריכים להתכונן קצר יותר לטיול. בעיקר לקובה. לקרוא קצת יותר לפני, לתכנן יותר טוב את ניצול הזמן בקובה, דווקא בגלל מגבלת הזמן. והכי חשוב – היינו צריכים ללמוד סלסה מלפני חצי שנה, ולא רק 3 וחצי שיעורים לפני. אין ספק שזה היה ממנף את ההנאה (וחוסך הרבה מבוכה אגב…)

כמה שאני מודה על הספרדית. זה לא Nice To Have כמו שפעם חשבתי. וולאה – זה הכרחי. בטח כשמטיילים לבד. מדהים איזה יתרון זה נותן. מדהים פשוט. בתכלס, זה פשוט מהנה יותר. הרבה יותר. לדבר עם המקומיים, להסתדר, להשתפר, להתקדם. זה חשוב. זה אקוטי. זה טוב.

מה שכן, היה חסר לי קצת נופים. כלומר, היו נופים. ברור שהיו. אבל אין מה לעשות, אין על הנופים של פטגוניה. אולי בניו זילנד זה ככה, אבל פטגוניה פשוט מושלמת מידי. קשה להתחתרות בה. ואלו הנופים שאני באמת אוהב. מעבר לזה, לאו דווקא הנופים – אלא עניין הכיבוש ברגל. ההליכה הרגלית בטבע, פשוט גורמת, לי לפחות, להרגשת כיבוש. חיבור. קשר ביני לבין המקום. מזל שבקוסטה ריקה הייתי בקרוקבדו. ככה לפחות הרגשתי שהתחברתי במשו למדינה. בשאר המדינות התחברתי במובנים אחרים.

היה לי חסר עניין ה"חוויות". אחד הדברים המאוד מגניבים בדרום אמריקה שמוכרים שם חוויות. קונים חוויה בסלאר. טראק בפטגוניה. ראפטינג 3 ימים. תור בפנטאנל. ופתאום זה סוגר 3-4 ימים מהטיול. לא לחוצים כל הזמן לחשוב "OK. מה עושים מחר ? לאן ממשיכים ?". כי פתאום, יש תעסוקה להמון זמן. מעבר לזה, החוויות שנמכרות – נמכרות כזכרון. משקיעים בדברים מפגרים, אבל שאני מאוד מתחבר אליהם. כמו מה ? כמו חולצות בסוף של חוויה (ראפטניג, פאנטאנל), סטמפות בדרכון (מא'צו פיצ'ו, אושוויה, קו המשווה), דיסקים, תמונות, תעודות וכו' וכו'. אין מה לעשות. מפגר, אבל אני אוהב את זה.
מרכז אמריקה – הרבה פחות. למה ? פחות מתויירת ? פחות מחשבה על הפרטים הקטנים ? לא יודע…

מדהים כמה מדינת ישראל מעניינת את העולם. כל כך קטנים. כל כך מעט אנשים. אבל השפעה כל כך גדולה ! ולא רק בגלל התיירים שמציפים את העולם, ודואגים להפיץ את הישראליות הלאה. המצב הפוליטי, הבחירות, הפלסטינים, היהדות, ירושלים. כולם מכירים את תל אביב. כולם יודעים על כל המלחמות שלנו. במיוחד על האחרונה. ולרוב – הם בעדנו. אבל מעבר לזה – פשוט כולם מתעניינים. האמנם אנחנו באמת מרכז העולם ??

בטיסה חזרה הביתה, שהיה פשוט מסע מזעזע לארץ (5 שדות תעופה ביומיים, 3 טיסות, 33 שעות המתנה ביניהן), עשיתי CHECK IN בהוואנה. במקרה היה לי ספר בעברית ביד. טוב. לא כל כך במקרה… קראתי שני ספרים ומילאתי 80 תשחצים בהמתנה בהוואנה. ואז הבחור שעשה לי CHECK IN שאל אותי אם מדובר בעברית. עניתי שכן. בוודאי.
ואז הבחור התחיל לספר לי ש"יש זמר ישראלי אחד…נו איך קוראים לו… אה ! IDAN RACHEL" ! "עידן רייכל ?" שאלתי. "כן כן, הוא !" הוא ענה לי בהתלהבות. הוא מת עליו. והבחור עוד מספר לי שעכשיו יצא הדיסק ה – 3 המעולה שלו. מה אתה אומר…
אחר כך הוא סיפר לי שהוא גם מאוד אוהב להקשיב לאבישי כהן. נו…ארצנו הקטנטונת, ארצנו היפה.

בשורה התחתונה. גווטמאלה (וקצת הונדורס) – מהממת. קובה – מרתקת ומכעיסה. מקסיקו – מהנה, ובעיקר משביעה !. היא הייתה סיפתח מעולה לגווטמאלה. קוסטה ריקה – חביבה, אך מאכזבת…

וזהו. חוזר לשגרה. עד מתי ? עד הפעם הבאה…

"אף פעם לא תדעי, כמה נסעתי בגללך,
דרכים בכף ידי, דרכים בכף ידך." 

אז מה, בעצם ?
אז בשעה טובה הגעתי למדינה האחרונה שלי במרכז אמריקה, הרבה בזכות ההמלצות והחויות של חגי ושחר. המון ירוק, חיות, וטראק אחד שאמור להיות מדהים מדהים מדהים. אחרי נסיעת חתחתים של מוצ'ילר מגורזן שארכה כמעט יומיים מגווטמאלה ועד לסן חוזה, מתחיל הרפתקה חדשה.

איפה הייתי בקוסטה ריקה ?

מפת קוסטה ריקה (Costa Rica Map)

ניווט מהיר

View קוסטה ריקה Costa Rica in a larger map

קצת תמונות

פיקאסה

פליקר

פוסט הבא – מעבר לקוסטה ריקה

פוסט קודם – סן חוזה

בדוגרי, קוסטה ריקה עלתה לי לא מעט על העצבים. כנראה הפאק שלי. הגעתי בגישה קצת מוטעת לקוסטה ריקה.ציפיתי למשהו אחד וקיבלתי משהו אחר. אין מה לעשות, ציפיות גדולות זה לכריות גדולות. חבל..
אומרים שמדובר במדינה מערבית. או.. אז השאלה היא מה זה בעצם מדינה מערבית ? תחבורה ? כבישים ? בטיחות ? שכר ? לבוש ? השכלה ?
נו. אז אמנם התושבים פה בהחלט "נראים" מערביים. לבושים היטב. אין לבוש מסורתי. סן חוזה נראית כמו עיר קוסמופוליטית ענקית טיפוסית. מסוכנת. ומפחידה. מערבית.
אבל מה עם כל השאר ?
כל העיירות ששהיתי בהן, ושעברתי דרכן – הייתי יכול למקם אותן בכיף גם בפרו וגם בגוטמאלה. איזה מערבי ואיזה נעליים.
דרכי תחבורה נוראיות. המון דרכים לא סלולות. אין באמת תחבורה ציבורית תקינה. כל פעם שרוצים לעבור במדינה מצפון לדרום או ממזרח למערב, צריך לעבור דרך סן חוזה ולבזבז פה לילה וזמן. נסיעות שיכולות לקחת 3 שעות לוקחות פה 5 שעות. קקה של דרכים, כל שעה וחצי עושים עצירה בתחנת דלק לחצי שעה. סתם בזבוז זמן. גם אין נסיעות לילה, ככה שהימים מתבזבזים להם. עיצבן אותי. למוצ'לרים זה לא כל כך מתאים !
עובדים פה בדולרים. אז מה ? זה מערבי ? המטבע הרשמי של אקוודור הוא דולר, וזה לא הפך אותה למערבית, אלא רק ליקרה יותר. ואת קוסטה ריקה – ליקרה הרבה יותר. יותר מידי.

עמוסה בתיירים. אמריקים. ההלם שקיבלתי כשהגעתי לקנקון חזר על עצמו פה. אז כנראה שיש לאמריקאים שני מקומות שהם טסים אליהם – קנקון וקוסטה ריקה. והמקום פשוט מוצף בהם. הם כולם שוכרים ג'יפים יוקרתיים ומתחילים לחרוש את המדינה. דוגרי, מבין למה. המדינה מאוד מתאימה לזוגות (או יותר). לשכור ג'יפ – ויאללה. לנסוע. מפשט את החיים. מאוד.

יקר פה. יקר פה נורא ! יותר מבארץ. אבל מילא המחירים. אין לי בעיה עם מחירים יקרים. העניין הוא מה מקבלים תמורת העלות הגבוהה. גם ניו יורק יקרה. המופעים. המוזאונים. הפארקים. אבל שם, מקבלים תמורה. תמורה מערבית !
בקוסטה ריקה, על כל פארק מחורבן משלמים 10 דולר כניסה. סבבה. אמנם עד לפני שנתיים שילמו 6 דולר, מילא.
אבל מה לגבי עלון ? מדריך חיות ? מפת שבילים ? ברוז'ור של הפארק ? נאדה. העיקר תמיד בכניסה יהיו מדריכים שיציעו את שירותים האדיבים. הדרכה של שעה – שעתיים תמורת 20 דולר. לאדם. למה מה קרה ?? לא רק שלא ניסיתם אפילו לייצר לי ברוזו'ר עם תיאור החיות בפארק, אתם גם רוצים לדחוף לי מדריך ?? לכו חפשו מי ינענע אותכם.
עשינו את טראק הקרוקובדו. טראק של יותר מ – 60 קילומטר. כל יום עלה לנו שם יותר מ – 20 דולר. לא כולל אוכל. ושוב. מה לגבי מפה לטראק ? אז קיבלנו. אבל מה ? חתיכת דף נייר A4 שמישהו שירטט לפני כמה שנים ביד. נו באמת !! מה זה החוסר מקצועיות הזאת ? זאת מערביות ? זאת תמורה ???

הכי מעצבן, אבל באמת מרגיז, שפשוט אי אפשר לסמוך פה על אף אחד. על אף אחד. אין פה מידע מוסמך על כלום. מתי פארק נסגר. מתי נפתח. איך מגיעים ממקום א' למקום ב'. מתי. מאיזה טרמינל. כל אחד נותן מידע אחד. שונה. והתייר, במקרה הזה – אני, צריך לעשות סוג של ממוצע מהצלבת מידע ולנסות להבין איך להגיע ולאן. וואי. זה מרגיז נורא.
למה זה ? לא ברור. זה לא נראה מרוע. כאילו מטעים מרוע. אז אולי מטפשות ? זה יכול להיות. העם הזה לא עשה לי רושם מתוחכם מידי. תמיד יתנו פה תשובה, גם אם לא יודעים. אז למה ? ווואלה. אני ממש לא היחיד שחושב ככה. לא מעט תיירים "ממורמרים" ייצא לי לפגוש פה. ובעיקר, מוצ'לרים. לא כאלו שבאו לירח דבש, או הגיעו רק לשבועיים לטייל לחופשה קצרה. זה מפריע בעיקר לטיילים.

בשורה התחתונה, היה לי פה קשה. לא ברור לי למה. סך הכל – אני יודע לטייל. אני כבר מכיר את המנטליות. אבל לא היה לי קל.
לעניות דעתי, קוסטה ריקה מדינה פשוט לא מתגמלת. ממש לא מתגמלת. הכסף פה נשפך כמו מים. וכנראה, זה בגלל האמריקאים שמציפים פה את האזור, שאצלם הדולרים נגישים יותר. אבל להגיד שהמדינה שווה את הדולרים הרבים שמבוזבזים פה ? וולאה. אז לא. ממש לא. חבל נורא.

אבל מה כן ?
אין ספק, מדובר במדינה הכי ירוקה שיצא לי לראות. אבל לא סתם ירוקה. באמת מליון סוגי עצים וצמחים. מכל סוג ומין. מעורבבים זה בזה. בדוגרי, באמת מדינה טרופית. מליון חיות. באמת מליון חיות.
עד כה זיהו הבוטנאים בקוסטה ריקה כ-10,000 מיני צמחים עילאיים – יותר מאשר פי ארבעה מכל מיני צמחי הבר של ישראל. מספר זה אינו כולל כמובן את צמחי התרבות שמגדל כאן האדם וגם הם רבים ומגוונים, וביניהם מיטב הפירות האקזוטיים.
בנופיה של מדינה זו חיים ומזדמנים 830 מיני עופות (לעומת כ-510 מינים שנצפו בישראל); 205 מיני יונקים, שחצי מהם מיני עטלפים (בישראל חיים כ-105 מיני יונקים); וכ-250 מיני זוחלים (לעומת 95 מיני זוחלים החיים בישראל), וזאת מבלי להתייחס לרבבות מיני החרקים, שרבים מהם אינם מוכרים כלל למדע.
לשלוש קבוצות מעולם החי יש כאן ייצוג מרשים ביותר: עד כה תוארו בקוסטה ריקה כ-1,600 מיני פרפרים, שרבים מהם מצטיינים בצבעוניותם, ואפשר לראותם בטבע ובתצוגות פרפרים מרשימות. יש כאן כ-1,200 מיני סחלבים, שלרבים מהם פרחים יפהפיים ומעניינים, ואם לא די בכך נמנו 134 מינים של צפרדעים, שחלקם מצטיינים בצבעים עזים – לעומת ארבעה מיני צפרדעים, ועוד מין אחד שנכחד, החיים בישראל.

מה עוד ?
בתכלס, גיליתי שלא צריך להיכנס לפארקים הלאומיים שלהם בשביל לראות חיות. המדינה פשוט שורצת חיות. בפארקים, ליד הפארקים, וביניהם.
המון סוגי קופים, תוכים, חרקים ללא סוף, סוגים שונים של ציפורים וכו'. בתכלס, רק צריך לשבת ולהתסכל סביב, ולהתאזר בלא מעט סבלנות. אפילו הרבה מאוד סבלנות.אפשר ללכת 3 יים בפארק ולא לראות כלום, אבל לשבת 10 דקות ולראות פומה עוברת בין העצים. באמת מדהים.

סיסמתם של תושבי קוסטה ריקה, המכונים TICOS אגב, היא פּוּרה וידה (Pura Vida) כלומר "חיים טהורים". במסגרת הגישה זו הם מקפידים לשמור על יערותיהם, על חופיהם ועל שאר אתרי הטבע המרשימים של ארצם. הם נמנעים מבנייה מסיבית וכל המלונות המוקמים בשולי השמורות משתלבים בנוף ואינם פוגעים בו. המון פחי מחזור, נסיון מהותי לא לפגוע בטבע, ואפילו נסיון בלצמצם את כמות האספלט במדינה. יש המון דרכים שהינם דרכי עפר, הנקראות דרך לבנה, לא מטעמי חסכון (למרות שלי אישית זה נשמע בולישט, אבל שיהיה) אלא מתוך נסיון לא לפגוע בטבע.

אבל זהו. גם את קוסטה ריקה סיימתי. אמנם קצת מאוכזב, אבל בכל זאת עם חוויות וזכרונות. וזהו. מיציתי. בא לי לחזור הביתה. קצת שגרה זה דבר טוב. לעיתים…

קצת תמונות

פיקאסה

פליקר