טוב. אז בשעה טובה התחלנו בטיול אז אחרי יומיים בקובאן עמדתי להיפגש מחדש עם אילונה. איחוד ! לאן הפעם ?
שוב לנקין. בתקווה, שוב נישן אל רטירו. אני זקוק לחוויה מתקנת למקום, אחרי שפעם קודמת היה גשום, הייתי חולה ושילשלתי את עצמי למוות. הפעם לפחות צריך להפיק לקחים – לא אוכלים פה !!
קם מוקדם בבוקר, עוזב את המיטה הטובה ביותר בטיול הזה, וכנראה גם בכלל, ורץ מהר ללנקין. טוב. לא ממש רץ. שאטל. אבל כנראה לא מהר מספיק, כי החדר היחיד שהצלחתי לתפוס היה הלופט. לופט ?
ובכן, לא מדובר בחלל מפואר מעוצב להפליא כדוגמת הלופטים שבדרום תל אביב הממוקמים מעל מוסכים ובתי זונות למכביר, אלא מדובר בפאקינג עליית גג קטנה ומסריחה, נמוכה מידי לאנשים שהגובה הממוצע שלהם הוא מעל הגובה של טוב טוב הגמד, העלייה לשם כרוכה בטיפוס שברירי על סולם, והדלת היחידה הקיימת בחדר היא חתיכת בד מחורבנת. שתפקיד אחד יש לה, וגם את זה היא לא ממש מצליחה לעשות – לחסום יתושים. וכאלה, ברוך השם, לא חסר פה.
טחוני עקיצות יצאנו מהמקום הזה. בכל איבר בגוף. אפילו בעפעף גודאמט !!
אפילו עליית הגג של אנה פרנק הייתה מרשימה הרבה יותר !! מצד שני, אנחנו לפחות יכולנו לצאת מעליית הגג..
ולמה בעצם לא היה לנו מקום ?
כי הפעם, אל רטירו הידוע, בניגוד לפעם הקודמת שהייתי בו, שורץ ישראלים. ומהסוג הנחות. הנחות ביותר. מהסוג של בובליל. ואפילו כמה כאלו. בהתחלה זה היה משעשע. מהר מאוד זה היה פתאטי.
פשוט חבורת הילדים והילידים השתלטה על כל החדרים בהוסטל, כולל על כל החדרים שסבבו את הלופט שלנו. קיבינימט ! מה שאומר, שמה שהפריד בלילה ביננו לבינם הינו מספר קורות עץ דקות. דקות מאוד. דקות מידי.
שם ישנו. מגניב טילים
הביקתה שלנו
אבל בכל זאת, מה עשינו בלנקין ?
ביום הראשון ספר בכיכר הזעירה של העיירה הקטנה בזמן שהמתנתי לאילונה, יעל ואלון. אחר הצהריים, דקה אחר שאילונה הגיעה, נסענו מהר ל – Cuervas De Lankin. מדובר במערת נטיפים ע-נ-ק-י-ת, כרגיל עם נטיפים, זקיפים והמון דמיון בשביל לראות צורות. צפרדע, פיל, בתולה וכל מה שעולה על רוחו של מדריך תיירות, שגם מצליח לשכנע בזה את התיירים שמהנהנים בהסכמה כאילו הם רואים כל מה שהוא רואה… משהו נוסף – המערה היא גם מאורה ענקית של עטלפים.
יש 3 דברים מגניבים במערה :
1). עומק. מדובר במערה ממש ממש עמוקה. מעריכים שעומקה הוא בסביבות 30 קילומטר, כאשר רק חלקים ממנה שבאמת מופו. אנחנו נכנסו כחצי קילומטר פנימה, כאשר מדובר בשביל מואר עם אורות. אחר כך – ממלכת החושך, אחרי שנגמרים האורות. בלונלי מזהירים שאין להעז וללכת שם לבד אפילו עם פנס, כי תמיד אפשר להתקדם, אבל לחזור אחורה יהיה הרבה הרבה יותר קשה…אין בעיה. זה סיכון שאני בהחלט מוכן לוותר עליו.
2). מאיה (כמובן…). כמו כל דבר בגווטמאלה, גם המערה הזאת קשורה בצורה כזאת או אחרת למאיה. בדוגרי, אני כבר כמעט לא מאמין להם. כל דבר פה מקודש להם. אז כבר אי אפשר לדעת מה נכון ומה לא. לעניות דעתי כבר מתחילים לסבן אותי..
בכל אופן, יש במערה מזבח של המאיה, ששם הם מאמינים שמרכז השמיים נמצא. למה ? לא ברור. אבל לי אין שום בעיה להאמין בזה… במידה והבנתי כהלכה את הספרדית של המדריך שלנו, אז התהליך שבו העטלפים יוצאים בחושך וחוזרים חזרה כאשר יש אור, מדמה עבורם את התהליך ההפוך של זריחת האור בשמים והשקיעה. ועל כן, כמו בשאר המזבחות של המאיה, יש במקום הרבה מאוד עשן, שאריות של נרות, וריח חזק במיוחד של קטורת.
3). והכי שוס – עטלפים. המערה הזאת שורצת עטלפים. ממש שורצת. עשרות. מאות. אלפים. מאות אלפים. וולאה. אין לי מושג כמה. לא נראה לי שלמישהו יש מושג כמה. מה שיפה, שברגע שיורדת החשכה בחוץ, העטלפים פשוט זורמים טסים החוצה. וכולם דרך הפתח הקטן של המערה. בדוגרי, מחזה מרהיב. זה משהו שעוד לא יצא לי לראות חוץ מכמה עטלפי פירות בדיזינגוף.
ומי היה "המדריך" שלנו ? ילד. קוקי שמו. בן 15. לומד 5 ימים בשבוע בתיכון המקומי. 4 שעות ביום. בין 1:30 עד 5:30. ועובד בכל הזמן שנותר לו. חמוד נורא.
הכניסה למערת העטלפים
העטלפים יוצאים. 6 כמו שעון
דרקולה
בלילה, בעודנו מנסים לישון עם השכנים המעצבנים שלנו, התחלתי לשמוע רעשים מוזרים. אין מה לעשות. הסקרנות טבועה בי קשות, אז הצצתי בין החריצים של קורות העץ, ופשוט ראיתי שני ערסוותים בהמות מתרוצצים בחדר ומתחילים להרוג ג'וקים עם כפכף. ביום גיבורים גדולים, צעקניים ותוקעי גרעפסים בפהרסיה. בלילה ? מתלוננים בלי סוף על ומפחדים מקצת ברחשים. נו באמת.
העניין הוא שלא הצלחנו לצחוק בשקט, ואחרי כמה דקות אחת הבהמות קלט שאפשר להציץ לנו בחזרה, מה שהביא למצב מגוחך שהוא הציץ לי באישון ממרחק של פחות מסנטימטר, מעברו השני של הקרש…
יום נוסף, לקחנו סיור לשמורת סמוק שמפיי.
בבוקר, עוד הספקנו לעבור חדר מעליית הגג המטונפת שלנו, ואני אישית עוד הצלחתי לנקוע אצבע ברגל כשעפתי מהסולם המחורבן, כשאיזה תייר דפקט לא זז מערסל שחסם לי את הדרך. נפלא. וכן מיכל. אני יודע מה את חושבת ! כחול עמוק ואדום נפוח לא ממש מוסיפים לי נאות לכף הרגל. עדיף להישאר עם הלבן הלא מרוקאי שלי. טוב לפחות שהציפורן לא עפה לי…
מה זאת השמורה ?
שמורת סמוק שמפיי נחשבת לאחת מהשמורות היפות בגווטמאלה. מדובר בהרבה כמויות של מים, נהרות תת קרקעיים שמאוד מאפיינים את האזור (כמו שגם ראיתי סונטות בחבל יוקטאן במקסיקו), הג'ונגלים הטיפוסיים של גווטמאלה והרבה טבע.
פותחים את הבוקר בסיור בתוך מערות מוצפות מים, כאשר למעשה מדובר בנהר תת קרקעי ארוך ארוך. עלטה מוחלטת. רק נרות. מטפסים על חבלים. על סולמות. נחתכים בסלעים החשוכים. חוויה.
בנוסף, קצת אבובים בנהר. ובסוף, עלייה לתצפית מעל גשר יבשתי מעל נהר תת קרקעי, ובו אסופה של בריכות בצבע ירוק טורקיז מהמם. בסוף, יורדים לסלע ענק, ובעצם רואים עוד נביעה גדולה של נהר תת קרקעי. מגניב. היה יום מעולה.
מה שהיה פחות מעולה זה הישראלים. בתכלס, רוב הטיול לא נתקלתי בזה. אבל פה ? הישראלידה במיטבה. אסופה של ילדים מעצבנים, למרות שהם כבר לא כל כך ילדים. בני 24,25,26 וכו'. בגדול, בהמות. אין דרך אחרת לתאר את זה.
היה מביך להסתובב לידם. התנהגות אחרת. שפה אחרת. מנטליות אחרת. הם ואנחנו זה אותו הדבר ? באמת ? היום הסתיים בכך שהתחלקנו לשני טנדרים. כל הישראלים בטנדר אחד, אילונה, יעל, אלון, אנוכי ושאר התיירים בטנדר אחר. עדיף ככה…הפרד ומשול. קצת שקט גודאמט.
בתכלס, כשכל אחד מהם בנפרד, אפשר לדבר איתם. טוב נו – עם רובם לפחות. יש כאלה שיכולים להבין רק נהימות, נביחות ושאר מילים המורכבות מהברה אחת בלבד וגם זה בקושי. אנחנו באמת מאותו העם ?? יש לנו את אותו מכנה משותף ? את אותם הגנים ??
אבל כששמים אותם בחבורה – השם ירחם.
אני מודה. יש בזה משהו מתנשא. מודה. אבל בכל זאת… ממרום שנותי כבר יש לי אי אלו תובנות מעמיקות כאלו ואחרות.
האמת, כשהייתי בדרום אמריקה, היה אפשר לראות שוני מהישראלים שבדרום פטגוניה לבין הישראלים בפרו. ומסיבה כלשהיא, לא ציפיתי שאראה גם פה את הישראלים מהסוג שפגשתי בפרו. הייתי בטוח שהם יהיו מבוגרים יותר ושונים. לא ברור לי למה… תמיד היה לי מקובע בראש שישראלים כאלה נוסעים לפרו ולהודו וללאוס. מסתבר שלא. צריך למצוא מסננת חדשה…
צפית בשמורה
אבל זהו. אחרי יומיים מעולים בלנקין, אצבע נקועה, יומיים שטופי שמש ומזג אוויר מעולה, חוץ מהבוקר האחרון שהיה גשום בטירוף, שוב מקפלים את התיקים ושמים פעמינו ליעד הבא – קובאן והונדורס.
גם פה, עצוב לעזוב. אבל בתכלס זה טוב, לא ? כי כשעצוב, זה אומר שמרגישים. וזה מה שהכי חשוב. להרגיש.