צלע סדוקה.
אז אחרי 6 ימים של אופנועי שלג, מזחלות כלבים, מזחלות אייל צפוני, רחצה במי האוקיינוס הארקטי ושני מופעי זהר צפוני, חזרתי הביתה עם צלע סדוקה. למה? כי בנינו איש שלג. כן כן. סיריאסלי. איש שלג. ולא, לא מדובר באיש שלג בגודל של בובת איש השלג בחרמון. גודלו יותר בכיוון של טוב טוב הגמד…
מה תוצר הלוואי של סדר בצלע? אי יכולת לזוז בכמה ימים הראשונים. אין אפשר להרים את הילדים. מתעוררים בלילה ללא הפסק – כי אי אפשר להסתובב במיטה. אי אפשר לנשום נשימות עמוקות. והכי גרוע – שיעולים/גיהוקים/אפצ'י – מדובר כאבי תופת.
אבל היה שווה את זה? וואי. לגמרי!.

רק לקבל פרופורציה, הנה האיש (איש השלג, לא אני…):

איש שלג, לפלנד

זה היה הסוף. ומה לגבי ההתחלה?
אז השנה חגגתי הולדת 40. "חגגתי" זאת מילה גדולה מידי. ליעד בעיקר חגגה לי, ואני בעיקר ציינתי. ככה זה הולדת 40. זה כמו יום הזכרון. מהגיל הזה – בעיקר מציינים את היום. לא חוגגים אותו…
והחלטנו לרכוב על תירוץ ההולדת, ולהגשים חלום ישן – לפלנד ובעיקר הזהר הצפוני.
אני עוקב זמן רב אחרי רוית נאור המהממת (https://www.ravitnaor.com/), והחלטנו (זה שקר גס – אני החלטתי) להצטרף לטיול מאורגן שלה. כן כן. טיול מאורגן הפעם. למה? דיון ארוך ולא לפוסט הזה.
התארגנו על בייביסיטר (ההורים של ליעד), תאריך (20 בפברואר), בגדים תרמיים (המון קניות בדאקתלון – שהוכחו כממש טובות ושוות), נשיקות לילדים, ועלינו על טיסה.
אה – פרט שולי קטן לפני העלייה ממש על המטוס. שכחתי את הדרכון של ליעד.
מאות טיסות טסתי בחיים שלי. לבד. עם ליעד. עם הילדים. טיסות עבודה. טיסות טיולים. טיסות קצרות. ארוכות, משפחתיות ועם טונות של ציוד. מעולם, לא היתי בסיטואציה בה הגעתי לביקורת הבטחון, עם שתי עטיפות יפות ומעוצבות של הדרכונים, ובה לפתע, בעודי שקוע בקריאת עוד כתבה על קורונה בטלפון הנייד, איש הבטחון שואל אותי בתהייה וכבדרך אגב "איפה הדרכון השני?".
השנייה הזאת, בין נקודת האושר בה מגיעים רגועים ונינוחים לנתב"ג, שזה ידוע אחד הרגעים השמחים שיש, לבין השנייה בה הבנתי שאני אדיוט גמור, פשוט אינה ניתנת לתיאור. הלב פשוט מאבד פעימה, ואגלי זיעה פורצים את העור יש מאין.

אבל מה עושים? מה עושים ראבק?
עוד שעתיים וחצי הטיסה. עכשיו 9 בבוקר. פקקים מנתב"ג ועד אללה איסטור ולהקתו.
אז יש שתי אופציות –
1. משאירים את אישתי שתחייה בארץ.
2. רצים כמו משוגעים למונית, מקווים ליפול על נהג שודים, משכנעים אותו לטוס כאילו הקורונה בעקבותיו, נוסעים דרך הנתיב המהיר, מגיעים הביתה, רצים בחזרה למטה, ומספיקים להגיע שעה ו – 25 דקות לפני הטיסה.
בחרתי באופציה השנייה שדווקא הוכיחה את עצמה. תודה למי שהמציא את הנתיב המהיר! חייבים עוד כאלו.

בכל אופן, הטיסה יצאה באיחור. ואז עוד איחור. מפה לשם הגענו בשעת ערב מאוחרת ובאפילה מוחלטת לרובניימי.

וואו!
דבר ראשון – הכל לבן ויפה. דבר שני – וולאה, באמת קר פה.
רצים לאוטובוס, נזהרים לא להחליק על הקרח, ונוסעים למרכז הצטיידות בחברים הכי טובים שלנו לימים הקרובים – גרמי צמר, מגפיים גבוהים, כפפות וסוג של חרמונית מושלמת.

אז מה עושים פה בלפלנד?
אז אמנם הרצון המקורי היה לראות את הזהר הצפוני, אבל תכלס, מדובר פה בעיר של לונה פארק למבוגרים. אטרקציות על גבי אטרקציות על גבי אטרקציות. זריקת אדרנלין מטורף, ובעיקר כיף. 
בין לבין, מקווים לראות את הזהר. אבל, מפתיע ככל שזה נשמע, הזהר נמצא שם באוויר, אבל לא הרבה מעבר לזה.
תכלס, מדובר פה במלכודת התיירים הגדולה בעולם. כל דבר שקשור פה לתיירות – מדובר במלכודת. מלכודת אחרי מלכודת. ידעתי את זה לפני הנסיעה, אולם האסימון האמיתי נפל לי כאשר היינו בחוות איילי צפון, ובה הסבירו לנו שאין אפילו אייל אחד בטבע. יש איזה כמה מליוני איילי צפון בלפלנד, וכולם שייכים למישהו. אין אייל אחד לרפואה חופשי ומאושר. 
לרוב, מלכודות תיירים הינן בעלות גוון שלילי בעיני. אולם, פה בלפלנד, ברגע שמבינים למעשה את הסיטואציה, אפשר ממש להנות מהסיפור. 

אז קמים בבוקר לתוך סופת שלגים. יחסית חם (1- מעלות) אבל – וולאה. סופת שלגים.
אז סך הכל זה נשמע כמו יום הגיוני לספארי מזחלות שלג של 6 שעות.
וולאה – מגניב טילים. מדובר בכלי די כבד, ודי חמוד. נוסעים בטור. מוגבלים במהירות (לצערי או שלא). ופשוט נהנים מנסיעה. נסיעה קרה. מלאת שלג, קרח. וקור. אבל נהנים.

ספארי מזחלות שלג, לפלנד

ספארי מזחלות שלג, לפלנד

המצאה אחת גאונית (!) – כידון מחומם. אז מסתבר שהכידון של אופנוע השלג ניתן לחימום, עד כד רמת כוויה בידיים. גאוני! מה שמביא אותך לחשוב, למה למעשה מושב האופנוע לא מחומם גם הוא? כבר יש את התשתית, אז למה לא להמשיך אותה עוד? נקודה למחשבה. 

בערב, ממש לפני שהשמש נעלמה לגמרי עוד הספקנו לאטרקציה נוספת – קארטינג.
קארטינג? מה אתה בן 15? אז זהו. שלא מדובר באיזה קארטינג בקניון הגדול של פתח תקווה, אלא קארטינג בשלג כמובן. בכל זאת, מדובר פה בלפלנד. וגם כאן, כמו גם באופנועי השלג, מסיבה לא ברורה, השלג פשוט לא מפסיק לרדת. ואז נכנסת הדילמה. לנהוג עם קסדה וכיסוי עיניים, ואז תוך שנייה לא רואים כלום בגלל השלג, או בלי כיסוי העיניים, ואז פתיתי שלג קפואים מכים בעיניים כמו סיכות תפירה קטנות ודוקרות? גם אחרי 12 סיבובים, לא הצלחתי להגיע לתשובה חד משמעית.

קארטינג, לפלנד

אחרי יום שלם של סופת שלגים, ניתן כמובן בכלי הכי לא שימושי במקום כזה – האופניים.

אופניים, לפלנד

יום חדש בממלכתו של סנטה קלאוס.
אחרי אין המנוחה של אתמול, משכימים קום מאוד, ונוסעים למצוא קצת מפלי קרח לטפס עליהם. למה? כי הם שם.
וולאה, הנה אטרקציה שעשיתי לפני 15 שנה בפרו (רק ששם זה היה בגובה של 5000 מטר). האם אצליח לשחזר את הצלחת הטיפוס בגילי המופלג?

איזה מזל שכן…