"אהבה שלי היא לא מכאן
אולי בנין ליד, אולי בקזחסטן
כולנו מסכימים, הבוקר הוא כבר כאן
כן כן, כבר כאן"

אז מה, בעצם ?
השנה זאת שנה עמוסת חו"ל. תכלס, זה מגניב נורא. כן ירבו שנים כאלו. חבל שזה יקר כל כך. הכי טוב להיות עשיר, בריא ומובטל. חבל שאני לא. אבל שאיפות בחיים זה חשוב.
אבל בשורה התחתונה, סוף סוף הגיע חו"ל נורמלי ואמיתי. בנורמלי אני מתכוון שדה תעופה מעופש עם שירותי חור מטונפים עם פנטזיות לא ממומשות על מקלחות חמות ומפקנות. אבל איזה כיף !! סוף סוף קצת מדינת עולם שלישי.

איפה היינו בקירגיזסטן ?

אז התחלנו בבישקק ללילה אחד קצר, ואז המשכנו לקראקול לטראק מדהים מדהים של 4 ימים. משם עברנו בצ'ולפון אטה, ומיד אחר כך לקוצ'קור. אחרי טראק סוסים מרהיב, המשכנו ללילה לבישקק, ומשם חצינו את הגבול לאלמאטי בקזחסטן. אחרי מספר ימים, חזרנו לבישקק ומשם הדרמנו לאוש. קפצנו לגבול עם טג'יקיסטן לעיירה סארי טאש ומשם בחזרה בנסיעת לילה לבישקק והביתה.

מפת קירגיזסטן (Kyrgyzstan Map)

ניווט מהיר

View קירגיזסטן וקזחסטן Kyrgyzstan & Kazakhstan in a larger map

קובץ אקסל – תכנון טיול

להורדת אקסל תכנון טיול בקירגיזסטן, כולל שעות פתיחה, כתובות, רשימת ציוד, כתבות מעניינות לקריאה ושאר מרעין בישין, לחצו על הלינק הבא:
אקסל תכנון טיול בקירגיזסטן

קצת תמונות

פיקאסה

פליקר

פוסט הבא – בישקק (Bishkek)

פוסט קודם – בישקק (Bishkek)

קזחסטן ובעיקר קירגיזסטן היא מדינה קשה, ומעבר לזה – נסענו בתקופה קשה. מזג אוויר לא קל, תחילת החורף, המון סיכונים. קר, אין שפה, אבל מה אלו כל הקשיים אל מול הנופים, הנופים, והנופים.

1. שפה.
   אין בכלל שפה. כלום כלום כלום. רק רוסית או קירגיזסטנית, ולצערי אנחנו לא יודעים לא את זאת ולא את זאת. אז אמנם למדנו למלמל כמה מילים ברוסית, אולם זה קשה. למעשה, זאת פעם ראשונה אי פעם אצלי, שאני נמצא במדינה ללא שום יכולת לתקשר עם המקומיים.
   אין אפשרות לחוות איתם דברים, ללמוד נושאים חדשים. לתחקר אותם. לתשאל אותם. אולי גם לחפור להם. פשוט כלום.
   ואותי ? זה די מתסכל. מודה, זה היה ממש חסר לי.
   מה שכן, אחרי 3 שבועות, בשעה טובה הצלחתי להגיע למצב שאני קורא אותיות, מזהה צלילים ואפילו מקשקש כמה מילים ספורות (תחנה מרכזית, כמה עולה, אגם, הרבה, תה וכמובן תודה רבה J).
2. תיירות.
   המדינה עדיין מאוד מאוד בתולית מבחינה תיירותית – מה שמשפיע על שני דברים : כמות תיירים, ושירותי תיירות.
   
   
   אין דוברי אנגלית כמעט בכלל, חנויות מזכרות מצומצמות, אינטרנט, וכספומטים !! אין כספומטים ראבק. מעט מאוד סוכניות טיולים, למרות שהמדינה הקימה את ה – CBT. יש מעט מאוד מידע וידע. מגיעים למקום קשה וכמעט ומרגישים חסרי אונים. ומעבר לזה, מרגישים שצריך לעבוד. לעבוד בלמצוא מידע, אטרקציות ומה לעשות ולראות.
   עם זאת, פשוט אין לי ספק שבעוד כמה שנים, מרכז אסיה יהיה יעד התיירות האמיתי המוצ'לרי. לא עוד דרום אמריקה אלא מרכז אסיה. שם העתיד ! איזה כיף להיות שם לפני כולם.
3. טיול קשה.
   השילוב של הנקודות הללו מייצר טיול קשה. אין שפה, כמעט ואין תיירים אחרים ללמוד איתם ומאיתם, שירותי תיירות מעפנים ומזג אוויר שלא קל מייצר טיול לא פשוט בכלל.
4. נופים.
   טוב, ואז מגיעה הנקודה הרביעית. לגבי נופים, הופתעתי לטובה בצורה פנומנלית. ציפיתי לנופים יפים, אבל לא עד כדי כך מלהיבים ודרמטיים.
   פעם ראשונה מאז פטגוניה, שהייתי במדינה שראיתי, צפיתי וחוויתי נופי פטגוניה. הרים מושלגים, יערות, נהרות קרחוניים ירוקים – כחולים, ולגונות. אוי הלגונות.
   מדינה עמוסת טראקים בהרים. אמנם ביצענו טראק אחד בלבד, אולם כל כך יפה ומרגש. מזג האוויר היה כל כך לטובתנו, והאיר לנו את המזל ואת הנופים.
   המלצה שלי – לנסוע ולראות עוד ועוד נופים. ועוד….

בשורה התחתונה, ההרגשה שלי, שקירגיזסטן (ולמעשה כל מדינות מרכז אסיה) הינה דרום אמריקה של עוד 10 שנים. לאט לאט יגיעו עוד ועוד תיירים, תתרחש עוד קצת התפתחות, ולפתע פתאום ישראלים של אחרי צבא ישטפו את המדינה, וקראקול תהפך להיות הוואראז הבאה של פרו עם "מכבסת תל אביב" ו"קפה שינקין" הבלתי נמנעים.

תודה לך קירגיזסטן על נופים ומראות מדהימים כל כך ! משי לא ממש ראינו בדרך המשי, אבל המראות יישארו צרובים לנצח.

קצת תמונות

פיקאסה

פוסט קודם – אוש (Osh)

לילה אחרון בקירגיזסטן הגיע. שוב אותה הרגשה שאני אוהב – שמחה קטנה לחזור למקום מוכר, אפילו אם זה בישקק.
הפעם, החלטנו לישון במלון. אבל מלון אמיתי, לא כזה מזעזע כמו של אלמאטי. בחרנו מלון מהתנ"ך של המטיילים, והלונלי תיאר אותו כמלון סובייטי לשעבר משופץ שנמצא במרכז העיר, עם קרמיקות מזעזעות ורודות באמבטיה. נו.. אז קרמיקות ורודות זה כל החסרון, אני יכול לחיות איתו. הגענו. הפעם יצא לנו טוב. הרווחנו את זה ביושר !
מזכירת קבלה נחמדה בטירוף, דוברת אנגלית שוטפת, שירותית ולבבית. חדר ענק, המורכב מחדר שינה, סלון, חדר שירותים וחדר אמבטיה. ענק ענק ענק. כמעט בגודל של הדירה שלנו בתל אביב ! והכי חשוב – יש גם מים רותחים וגם זרם חזק. ביחד. ובנוסף, מיטה זוגית ! ולא סתם שתי מיטות מעפנות מפוזרות להן בחדר בצורה אקראית. איזה כיף.
נשאר לנו לשרוף יום וקצת בבישקק. אז בעצם, הגיע הזמן לראות באמת את העיר באור יום בפעם הראשונה ולא סתם "על הדרך", ובתקווה – שגם תעשה קצת רושם טוב.
אבל לפני, כמה מילים על בישקק.

בישקק היא בירת קירגיסטאן. שמה עד 1991 היה פרונזה על שם הגנרל מיכאל פרונזה, יליד המקום שבימי מלחמת האזרחים הרוסית עמד בראש החיילות של הצבא האדום והוביל לניצחון הצבא האדום ולהשלטת המשטר הקומוניסטי על מרכז אסיה. שמה של העיר שונה לבישקק ב-1992 והיא משמשת מאז כבירת הרפובליקה הצעירה.
בישקק, שוכנת בעמק נהר Chui בצפון המדינה, בסמוך לגבול עם קזחסטן. זוהי העיר הגדולה ביותר במדינה ומרכזה התעשייתי. העיר נוסדה בסוף המאה ה-19 ובנויה כיום ברובה בסגנון סובייטי, כולל שדרותיה וגניה (שהקנו לה את התואר "העיר הירוקה ביותר במרכז אסיה"). הנופים הפראיים קורצים מרחוק (המושלגים במקרה שלנו), מתנשאים באופק, כמו פסגות רכס אלה-טו (Ala-Too) המתרוממות עד לגובה של כ-4,890 מטר.
בעיר ניצבים מונומנטים רבים, כמו הארקינדיק בכיכר אלה-טו. בכיכר הניצחון (Victory Square) ניצבת אנדרטת הניצחון שהושלמה ב-1984, המציגה אישה המחכה לאהובה שלא שב מהמלחמה. מדרום להיכל הבלט ובניין האופרה ניצב פסלו של טוקטוגול סטילגנוב (1933-1864), זמר ומשורר קירגיזי אהוב. ברחוב פילהרמוניה (Philharmonia) ניצב מונומנט המוקדש למאנאס, גיבור מיתי מסיפורי האגדות הקירגיזיות. הוא מונצח רכוב על סוסו הקסום בקרב עם דרקון. גיבור מקומי נוסף הוא הסוציאליסט אורקויה סלייבה, המונצח באנדרטת קדושי
המהפכה.
מתחילים מעוד שוק, Osh Bazar. תכלס, השוק הזה הרבה יותר מגניב וגדול מהשוק המפורסם בעיר Osh. זה קצת אירוני משהו. ששוק מקומי גדול יותר משוק של עיר. עושים קניות אחרונות. טוב נו… כרגיל אצלנו, אני זה שבעיקר עושה קניות ומבזבז כסף מיותר על קנקני תה וכוסות תה סיניות, וליעד היא המתלבטת. ומתלבטת. ומתלבטת.
בשעה טובה ומוצלחת מצאנו ממש ביום האחרון דוכן גומז. באופן רשמי, גומז זה חלב סוסים שנהוג לשתות פה מימים ימימה. בשפה שלי, מדובר בג'יפה מסריחה לבנה, שהשאירה לי אפטרטייסט מחליא במשך שעות רק בשל העובדה שהעזתי לטעום את השיקוי הזה.

שותה גומוז

היום ערב סוכות ב'. כהרגלי בערים זרות, אני משתוקק לקפוץ לבית חב"ד המקומי. אז קפצנו. קירגיזסטן הייתה מלאה בעבר ביהודים. בין אם הודות ובגלל דרך המשי והמסחר הרב שיהודים עסקו בו בעבר, ובין אם בגלל מלחמת העולם השנייה שגרמה ליהודים מרוסיה לברוח דרומה לקירגיזטן, ובין אם בזכות תהליכי הרוסיזציה של סטלין.
עם זאת, בעשרים השנים האחרונות רובם המוחלט של היהודים עלו לארץ וכיום נותרו כאלף יהודים בקירגיזסטן, שרובם המוחלט חיים בבישקק. בית חב"ד קיים בבישקק כ – 13 שנים והוא מרכז הפעילות המקומית.
הגענו לבית פרטי תודות לנהג מונית, שכרגיל, כפי שכבר התרגלנו, אין לו שמץ של יכולת התמצאות בעיר, בין אם יש או אין לו מפה. ליעד כיוונה אותו באמצעות מפת הלונלי, ולימדה אותו פחות או יותר לקרוא מספרים על בתים. אני כבר מזמן הייתי מוריד אותו מהכביש ראבק, אבל ליעד, הפגינה סבלנות ממאגר לא מוכר. פשוט לא להאמין על הקירגיזים האלה. באמת הגיע הזמן שתתעוררו כבר על החיים שלכם !!!
הבית מגודר היטב וללא שום סממן יהודי. הכל מוצנע. לאחר מכן הבנו גם למה. היה כאן פיגוע לפני שנתיים. בערב ראש השנה, שעה לפני תפילת החג, מחבלים זרקו בקבוק תבערה לחצר. אמנם קירגיזסטן הינה מדינה מוסלמית חילונית לחלוטין, אבל יש חארות בכל מקום. אפילו כאן. בדיעבד הסתבר שבית חבד נמצא ממש מאחורי התחנה המרכזית המוכרת לנו היטב, וליד הסופר שפתח לנו את הטיול וכמעט ונקשרנו אליו ואל הגלידה שלו. קטע.
פגשנו את הרב אריה ואישתו. לאט לאט, טיפטפו פנימה כ – 30 יהודים מתושבי בישקק. לכולם, יש קרובי משפחה בארץ. באשדוד, בחיפה, תל אביב. אבל הם ? הם קירגיזסטנים. הם לא ישראלים. כאן הם נולדו וכאן הם ייקברו. בכל קהילה שפגשתי בחו"ל זאת תפיסת החיים.
כמה מילים לגבי היהודים בבישקק. כמו בשאר ארצות מרכז אסיה שהיו תחת השפעה סובייטית במהלך 200 השנים, הייתה בקירגיסטן קהילה יהודית עתיקת יומין. כ – 10,000 יהודים נמנו בשנת 1991. היום, נותרו כ – 1,000 יהודים בקירגיזסטן וזאת קהילה הולכת ונעלמת מן הסתם. בשיאה, הקהילה היהודית היוותה 2% מתושבי קירגיזסטן, ובעבר הייתה גם קהילה לא קטנה באוש, אשר כללה בית קברות יהודי, ובתי ספר יהודיים. איפה שלא תיזרק אבן, יימצאו יהודים.
השתתפנו בקצת תפילות חג, ארוחת חג כשרה למהדרין מתחת לסכך הסוכה, סיבובים סביב ספר התורה והמון שירי חנוכה עם הקהילה.
מבחינתי, בכל פעם מחדש, מדובר בחוויה מרגשת. לא ממש יודע להסביר אותה ולסכם אותה במילים, אבל זה עושה לי משהו מבפנים.

וזהו, אחרי ארוחת החג, יוצאים לבאר מקומי של טייקונים עשירים בקומה 12 של גורד שחקים מקומי. זה קטע. למעשה זאת הפעם ראשונה שיצאנו בערב בטיול, וזהו. לילה אחרון.

יוצאים

בבוקרו האחרון של הטיול עוד הספקנו לעשות סיור קצר באתריה המרכזיית של העיר. הבית הלבן, בית האופרה, פסלו של לנין, אנדרטה יפה ומרשימה מאוד לזכר מלחמת העולם השנייה (שבנוייה כמו יורטה), אש התמיד (שלפי הלונלי לא מעט חסרי בית מתקבצים סביבה במהלך החורף על מנת להתחמם), מפעל ישן סובייטי שבנה בתים קומוניסטיים בתבניות וכמובן עושים קניות אחרונות בעיקר של שטויות עשויות מלבד. קניות שלי בעיקר… כמובן. ליעד עדיין מתלבטת.
סוג של סיור פרידה. סגירת מעגל.

מוזיאון

לנין

אנדרטת היורטה לזכר מלחמת העולם השנייה

צלחת מעופפת לבניית בתים סובייטים בתבניות

מסעדת הבית שלנו

מכינים סמבוסק אחרון

זוללים סמבוסק אחרון

סיכום טיול

יום קודם – אלמטי (Almety)

בבוקר השכם התחלנו להדרים בחזרה לבישקק. עזבנו את העיר המערבית, יחסית, וחזרנו לבישקק. תכלס, מדובר פה בדאונגרייד מטורף, אך עם זאת, שמחתי. אני ממש אוהב את ההרגשה של לחזור למקום מוכר. כמעט כמו לחזור לבית. אז מה אם זה בית מכוער, מעפן ומטונף. זה עדיין בית….
אז חזרנו לבישקק, התארגנו על מונית שירות לנסיעת לילה לאוש ו – הולכים לעשות קניות בשוק Alamedin. גם ליעד וגם אני אוהבים שווקים וזה תמיד ממלא הפתעות נעימיות. בין אם אוכל (עם קצת סלמונלה בצידו) ובין אם קניות אחרות אותנטיות.
ואז נסיעת לילה. נסיעת לילה ? וואי וואי… הנה משהו שלא עשיתי כבר 4 שנים. איך חוזרים לזה פתאום ? ובכל זאת, לא מדובר פה בנסיעת לילה בסגנון ארגנטיאי שמלווה בכיסא – מיטה, דיילות מהממות, וארוחות לילה מוגשות לכיסא- מיטה. מדובר פה בנהיגה מזעזעת, כביש מפותל, נהג שכל שעה טורח לעצור לעשות פיפי, קקי, לאכול, לדבר, לשתות ובקיצור – פשוט עושה הכל בשביל למרר את הנסיעה ולוודא שהיא תיקח בדיוק 12 שעות. ראבק איתך.

מילא. אז אחרי נסיעת לילה ארוכה מנשוא, במיוחד בשביל זוגתי, הגענו לאוש.
אוש היא העיר השנייה בגודלה בקירגיזסטן ואחת העתיקות ביותר במרכז אסיה. בעברה היתה אוש תחנה חשובה בדרכי המשי העתיקות. גם כיום מיקומה אסטרטגי עבור מטיילים במרכז אסיה. היא שוכנת במרכז הגבול המערבי של קירגיזסטן עם אוזבקיסטן, ועל כן מהווה תחנה הכרחית במעבר בין השתיים.
הארכיטקטורה שונה מאוד מהמבנים הסובייטים בבישקק, ורוב מבני העיר הם בתים נמוכים בסגנון אוזבקי. גם אוכלוסייתה מורכבת מאוזבקים רבים. משני צדי נהר סיר-דריה (Syr-Darya) העובר בה נערך בזאר ציורי המתקיים מזה כאלפיים שנה.
בבזאר נמכרות סחורות מעמק פרחאן הסמוך, ירקות ופירות, בשר, מזכרות ועוד. במרכז העיר מתרוממת גבעת "סולימן גורה", שפירושו "כס המלכות של שלמה", שהינה אתר מקודש ומוקד עלייה לרגל למוסלמים. במקום מוזיאון קטנטן, המצוי במערה טבעית.
אוש הינה העיר המרכזית של קירגיזסטן השייכת למעשה למושג שנקרא דרך המשי. דרך המשי היא למעשה לא דרך אחת, כי אם אשכול של דרכים יבשתיות וימיות אשר קישרה בין צ'אנג-אן בסין (שִׂי-אָן של ימינו) לבין אנטיוכיה בטורקיה ועד רומא למעשה, ועברו בה נתיבי המסחר העיקריים בין המזרח הרחוק ואירופה של סחורות, המצאות, אמנויות ופילוסופיות.
מכאן חלחל הבודהיזם לסין, מכאן טפטף האסלאם וזראטוסטרה למזרח, מותירים אחריהם מערות מצויירות, פסלים ציורים ומנזרים, וכאן עלו וצמחו בימי תור הזהב של קיסרי טאנג תחנות סחר משגשגות ושווקים מפורסמים.


דרך המשי הינה אלומה של דרכים שנמתחה בין סין לאירופה ושימשה להעברת מוצרים רבים בנוסף למשי. אורכה של הדרך הינו כ – 6,500 ק"מ. שמה ניתן לה בשל העובדה כי בדרך זו העבירו סחורות מסין, כולל משי. תחילת פעילות הדרך הינה במאה ה – 3 לפני הספירה. לאורך העת העתיקה הנתיב והיה ידוע ובשימוש רב, ובתקופת ימי הביניים, עם התגברות הסחר הימי, ירד מעמדה של דרך המשי. באלומת דרכים זו, סוחרים נועזים, אנשי אמונה, הרפתקנים ואמנים עשו את דרכם ממדבריות לוהטים למעברי הרים מכוסי קרח מול סכנות של שודדים, חיות טרף, תהפוכות מזג אוויר ודרכים בוגדניות. כמובן ששיירה אחת לא עברה את כל המרחק שדרש 3 שנים של תנועה, כי אם כל שיירה הגיעה עד לעיר הבאה בדרך וחזרה על דרכה. הסחורות החליפו ידיים בין השיירות השונות בערי המסחר (כגון אוש). יחד עם הסחורות נעו הנצרות, האיסלאם והיהדות לתוך סין, בעוד שהבוזהיזם נעו ממנה מערבה.
בעבר, היו אלו סוחרים ששמו את נפשם בכפם ויצאו בעקבות העושר, לחצות את ההרים והמדבר. בעקבותיהם ברו חוקרים ומגלים, שיצאו לתור את ערי השיירות, כמו גם את המדבריות הצחיחים, ואת רכסי גג העולם. וכיום ? כיום נוהרים לכל אותן ערי דרך המשי בעיקר מטיילים. כמונו…
בזכותה של דרך המשי, בשילוב התפוררות הגוש הסובייטי, שווקי מרכז אסיה חזרו לחיים ולשקוק חיים. וזאת למעשה המטרה העיקרית שלנו להגעה לאוש. שוק עתיק של דרך המשי.
בנוסף, אוש נמצאת ממש על הגבול עם אוזבקיסטן, ובמרחק לא גדול מטג'יקיסטן, מה שהופך את תושביה באופן טבעי לסוג של ערבוביה שבטית ודמוגרפית. אז זאת בהחלט הזדמנות טובה לראות קצת תושבים זרים ועוד כמה פרצופים מעניינים. לפני כ – 5 שנים, היו פה גם לא מעט מהומות אלימות ביותר על רקע אתנטי ועשרות אלפי אוזבקיסטנים גורשו למעשה לארצם.
אז ביום הראשון, אחר שנ"ץ קטן של אפטר נסיעת לילה, התחלנו בכיתותי רגלנו בעיר ולמעשה בשוק העתיק של דרך המשי. המון דוכני אוכל, ירקות, פירות, בגדים באופן שמזכיר את השוק שביקרנו בו רק אתמול בבישקק.
האמת, יצאתי טיפה מאוכזב. בתור עיר שהמאפיין העיקרי שלה הוא שוק ענק, השוק קצת מעפן. לא מגוון מידי, לא מרשים מידי ופשוט לא עושה וואו. ככה זה, לא צריך לבוא עם ציפיות.

רוכלים בשוק

רוכלת בשוק דרך המשי

רוכלת בשוק דרך המשי

מוכרים בשר

שנ"ץ

קבבים מהבשר שלמעלה

בערב, הספקנו לעלות להר סולימאן. מדובר בגבעה המתרוממת מעל אוש. לפי האגדה סולימן הערבי הגיע לכאן רכוב על שטיח מעופף, עצר על ההר וראה שהכל ישימון. אולם מכאן, מן ההר, הוא ראה שבפמיר יש מים. הוא נשא תפילה והמים הגיעו עד לקירגיזסטאן. מאז נקרא ההר הר סולימן. לאחר מכן חזר על שטיחו המעופף ונקבר באחד ההרים, אף אחד לא יודע היכן. לפני כמה שנים באו ארכיאולוגים אתאיסטים לחפור במקום. הם חפרו והוציאו את העצמות, אך כל לילה, העצמות חוזרות למקומן. כמו כן, כמו כל קבר צדיק טיפוסי, כאן אללה נותן לעקרות פרי בטן. שיכורים באים הנה אחרי שתייה רבה, ואם הם מניחים את הראש על הסלע- השכרות נפוגה. בקיצור, כל קסם שמתחשק שיקרה….
מתחת למוזוליאום יש מקום מיוחד בין הסלעים להפגת כאבי יד, ברך, רגל או גב. אם שוכבים במגלשה מסוימת על הסלעים החלקים, היכן שסולימן שכב והסלע קיבל את צורת הגב שלו – הכאבים עוברים.

הר סולימאן

אוש במבט עילי

המסגד המרכזי

ביורדנו מההר, מצאנו פסטיבל חתונות מקומי. מסתבר, שנורא פשוט להתחתן פה. אוספים את החברים והמשפחה בכיכר באמצע העיר, ועל מנת לחסוך עוד יותר – מצרפים כמה זוגות מחותנים ביחד. כמה פשוט וגאוני. צדק חברתי במיטבו. דיג'י אחד, ברמן אחד. פשוט וטוב. אין צריך לארגן לא את אירית רחמים ולא את אולמי רסיטל הנהרסים ממש בימים אלו. לא צריך חנייה, רב בין אם מצוהר ובין אם לאו, קייטרינג ושאר מרעין בישין. פשוט מתכנסים כמה חברים ביחד, מתלבשים יפה, שותים קאווה וזהו. ובזה נגמר הסיפור.

צ'יקה רוקדת

חתן פוטנציאלי

תמרין לפני

ואחרי

עם זאת, אחרי יום אחד באוש, די מיצינו את העיר. השוק, שהיה אמור להיות האטרקציה המרכזית אכזב אותי מעט, וגם אחרי כמעט 10 ימים של עירוניות הייתי חייב לראות עוד קצת טבע. עוד קצת שלג. עוד קצת הרים. אז אחרי הרבה מאוד בירורים, שבירת שיניים, וקשיי שפה מתסכלים, שכרנו סוג של נהג מונית ואת חברו ליום שלם, והחלטנו לנסוע לכיוון הרי פמיר, כמעט עד גבול טג'יקיסטן דרך כפר בשם סארי טאש. במקור, היינו אמורים להגיע גם לאגם שקר כלשהו, אולם בשלב כלשהו הבנו שזה כבר לא יקרה.
הלונלי אומר שעל מנת לצאת לנסיעה הזאת יש לשכור רכב 4*4 איכותי. נהג המונית שלנו כמובן הגיע עם לאדה. אדומה. ואין כמו לאדה מקרטעת, שגם היא נראית כאילו היא יצאה מהסט של בוראט, על מנת לעשות טיול שטח מגניב בשטח הנידח ביותר בקירגיזסטן. לא רכב שטח ולא נעליים ובטח לא איכותי.

סארי טאש הוא כפר קטן קטן נידח נידח ונחשב בסיס יציאה למטפסי הרים. המראה מסארי טאש אל כל הפמיר וההרים השמימיים נחשב כאחד המראות הנפלאים של רכס הימלאי באיזשהו מקום. שווה עד מאד.
אז פשוט לקחנו איתנו את הנהג, הרכב שלו וחבר מלווה, ונסענו מערבה. כמה שהזמן איפשר לנו. שוב מדבר צחיח, עוברים כפרים קטנים, מגיעים לסארי טאש שהוא הכפר (או בשפה שלי – חור על פני אדמות) המערבי ביתר בקירגיזסטן, אוכלים קצת מרק עם רגל מתנוענעת של חיה שנשמה ופירכסה אך לפני כמה דקות, צופים בהרי פמיר המדהימים והמושלגים (ותוך כדי כך מפתח פנטזיה מטורפת על הטראק שאני משתוקק לעשות שם) וסופגים אווירה קירגיזית אחרונה. סוג של סגירת מעגל יפה. הייתי זקוק לזה…

מרק רגל, או כל איבר אחרי כלשהו

תקוע בסוף העולם

הרי פאמיר

ובלילה ? מתארגנים על מונית שירות, ונסיעת לילה אחרונה בדרך חזרה לבישקק. ליעד, כרגיל ישנה כמו עולל בן יומו כל הנסיעה, ואני ? כרגיל בוהה בנופים הנשקפים מהחלון. מסתבר, שביומיים שהיינו באוש, שוב הייתה סופת שלגים רצינית, וכל הדרך חזרה בהרים התמלאה שלגים, דרך שאך לפני יומיים הייתה צחיחה ויבשה. כמובן, שהשלג יצר פקקי ענק מטורפים, ועיכוב מטורף, אולם הנופים המושלגים פיצו על כל העניין.

יום הבא – בישקק (Bishkek)

פוסט קודם – בישקק (Bishkek)

בבואנו לאלמטי הגענו עם ציפית גדולות. עיר שאמורה להיות יפה, מערבית, וקצת מפנקת, במיוחד לאור העייפות והתשישות איתה הגענו לקזחסטן.

אבל רגע… קזחסטן ? מה קשור קזחסטן ??
אז זהו שכן. הרעיון במקור היה לנסות לחוות לכמה ימים קצת ממדינה שסתם ככה לא היינו מגיעים אליה במיוחד, אלא אם הייתי עשיר ומובטל. אז קזחסטן קרובה מאוד לקירגיזסטן, וזאת בהחלט הזדמנות טובה. מעבר לזה, היות וליעד לא רצתה לעשות המון טראקים, אז מדובר בחלופה טובה לניצול זמן הטיול. מה שכן, במקור היינו בכלל אמור לעבור באוזבקיסטן, אולם בשל בעיות ויזה ובירוקרטיה נוראיות שאני אישית לא ממש יודע להתמודד איתן, הגענו לקזחסטן.
ומעבר לזה – בוראט, כן כן, גם הוא, תרם לעניין לא מעט. או כפי שהלונלי פלנט אומר :
With a little helping hand – since all publicity is good publicity – from that pseudo Kazakh Bprat Sagdiyev and his 2006 calumnies upon ots people.

אז קזחסטן היא מדינה ענקית. לא באמת הגענו לטייל בה טיול של ממש, אלא בעיקר לחוש טעימה קצרה מעיר הבירה לשעבר.
קזחסטן היא המדינה ה – 9 בגודלה בעולם, ובשל כך צפיפות האוכלוסייה בקזחסטן היא מהדלילות בעולם. המדינה משתרעת על שטח של 2,717,300 קמ"ר ומספר תושביה הוא כ-17 מיליון, כלומר כ-6 נפשות לכל קמ"ר (בישראל, לשם השוואה, 250 אנשים לכל קמ"ר). נתון מדהים נוסף לגבי המדינה שרוב האוכלוסיה אינם קזחסטנים כלל אלא רוסים (לשעבר). המוני רוסים הוגלו לכאן במהלך המאה ה – 19 וה – 20 במסגרת "רוסיזציה" של הטריטוריות השונות, ואלו ברוך השם הפגינו פה יכולת הפרייה לא קטנה, עד שהם הפכו להיות הרוב. למעשה, אוסף השבטים שביחד היוו את הקזחסטניים המקורים, הפכו להיות מיעוט (יחסי) במדינתם שלם. רוב הקזחים "המקוריים" נשארו להתיישב בדרום קזחסטן, והצפון (החלק הקרוב לרוסיה) הינו הקזחיים "החדשים".
רוב המדינה אינו מעניינת כלל מבחינה נופית. רוב השטח הינו מישור, ומדובר בערבות מטורפות בגודל. מאופק לאופק.
בשל כך, בעברה הקומוניסטי, רוסיה הפכה את קזחסטן לאסם התבואה שלה, וגידלה בה מעט את כל תצרוכת החיטה. תוך כדי ייבוש נהרות, הריסת אגמים ושאר אלמנטי דאגה לסביבה שכל כך מאפיינת את הסובייטים.
חלק קטן משטחה הוא הררי, ולמעשה מדובר בגבול המשותף של קזחסטן עם קירגיזסטן.


אלמטי נוסדה על ידי הרוסים בשנת 1854 כבסיס צבאי בשם ורנויה. בשנת 1867 נקראה העיר בשם אלמטינסק, וגם ורני. מ-1921 אלמטי בקזחית ואלמה-אטה ברוסית. ב-1993 הממשלה הקזחית התחילה לשנות את השמות הרשמיים של כל הערים לפי כתיב קזחי (ולמעשה להתנער באופן מופגן מכל הסממנים שהרוסים הטמיעו בהם), ועתה השם הרשמי הוא אלמטי.

גם אלמטי הייתה בעברה אחת מהערים המרכזיות של דרך המשי. בעיר התקיימו יישובים שונים החל מהתקופות הקדומות מהמאה ה-10 לפני ספירת הנוצרים. בימי הביניים שימשה כנקודה חשובה בדרך המשי. בכיבוש המונגולי כמעט נחרבה. ב-1854 הצבא הרוסי הגיע לאזור והחליט לבנות בסיס כדי לחזק את השטח. ב-23 במאי 1887 בעיר התרחשה רעידת אדמה, 322 איש נהרגו ו-1798 בתים ניזוקו. מאז הבתים נבנו מעץ והוקם מכון מיוחד לבדיקת תזוזות סיסמיות.

אלמטי, הייתה עיר הבירה של קזחסטן עד שנת 1994. אז, רה"מ החליט לפתח את החלק הצפוני והנידח של המדינה, והעביר את עיר הבירה יחד עם מוסדות הממשל לעיר אסטנה.
תכלס, כמו כל מדינה סובייטית לשעבר, גם קזחסטן נוצלה עד אין קץ על ידי הרוסים. בין אם בשטח, בשינויים הגיאורגפיים, הטיית נהרות, ייבוש אגמים (כדוגמת ימת אוראל), וניצול שאר אוצרות הטבע.
כמו גם אצלי במידה כזאת או אחרת (עקב הסטיגמטיות שפשתה בה), הרוסים התייחסו אל קזחסטן כחצר אחורית, והטמינה בה בלי סוף פסולת גרעינית, ביצעה ניסויים גרעינים ובנתה בה גם את אתר שיגור חלליות מהגדולים בעולם.
רק לאחרונה התגלה הנזק האקולוגי העצום, שנגרם לקזחסטן במשך עשרות שנים, כשהדברים אינם מסתכמים רק בלכלוך או בזיהום אוויר. הפסולת הרדיואקטיבית והכימית פגעה קשות באדם ובטבע: לאוכלוסייה הגרה סביב ימת אראל נולדים ילדים הסובלים מפגמים גנטיים, הגורמים להם לפיגור שכלי ולעיוותים גופניים, הקרקע במקום מניבה צמחים מוזרים ומעוותים, ויש אגמים, שמימיהם אינם ראויים אפילו להשקיה.
קזחסטן הייתה עמוסה בכל כך הרבה פסולת גרעינית, שבשנת 1994, החל מבצע להעברת כ-600 ק"ג אורניום מועשר מקזחסטן לארצות-הברית. האורניום, ששימש בעבר לייצור דלק מוצק לצי הגרעיני הסובייטי, ננטש על-ידי ברית-המועצות לאחר שהתפרקה, באזור העיר אוסטקמנוגורסק. החומר, יכול להספיק לייצור 36 פצצות אטומיות ובארצות-הברית גבר החשש, שהוא עלול לעבור לידיים לא נכונות כמו אלה של אירן, למשל. ההעברה, שבוצעה לבקשתה של ממשלת קזחסטן ובהסכמתה של ברית-המועצות, הייתה אינטנסיבית מאוד, ובתוך שישה שבועות בלבד, הועבר כל החומר.
גם היום, לרוסיה יש דריסת רגל חסר תקנה בכל המתרחש בקזחסטן, ובין היתר עדיין מתפעלת את אותו אתר שיגור טילים.

אז החלטנו ל"פנק" את עצמנו והפעם לישון במלון, שגם קיבלנו עליו המלצות מהתיירים שאיתם חזרנו מקוצ'וקר. אמנם, מדובר במלון סובייטי לשעבר, אבל בכל זאת – הוא עונה להגדרה – מלון. ולא סתם הוסטל או גסטהאוס. מלון שמומלץ בלונלי פלנט, ועוד תחת קטגוריית Midrage. החלטנו להשקיע  אמה מה. OMG !! לא מלון ולא יער, כי אם חורבה ענקית עתיקה.
אין ספק שהמלון הזה מקבל דירוג של 5 כוכבים, אבל במינוס (!) במדד הכוכבים של המלונות. מבנה ענק ענק, מיושן ומוזנח. נראה כאילו תלשו אותו מרחוב נווה שאנן בתל אביב, עם כל הזוהמה שהצטברה בו במשך השנים. הכל שחוק, ישן ומוזנח. הכל מעפן.
מזכירת הקבלה אנטיפטית ודוחה. הבחורה עושה טובה בכלל שהיא מוכנה שנישן בגועל נפש הזה שנקרא מלא. תכלס, כולם פה במלון אנטיפטיים ומגעילים. וכשאנשי השירות אנטיפתיים, זה מוקרן על הכל.
ומעבר לזה, המקלחת… אוי המקלחת…. אין ספק, שמדובר במקלחת המזעזעת ביותר שראיתי בחיי. וראיתי כבר לא מעט כאלו. שחור, מגעיל, מטונף, חלוד וכל מילת גנאי אחרת שעולה על הדעת.
מה שכן, בדיסוננס לא ברור, מדובר במקלחת הכי טובה שהייתה לנו עד אותה העת. זרם חזק בטירוף, ומים חמים עוד יותר. אמנם, לקח לי חצי שעה להבין, תוך כדי התרוצצות בתחתונים במרחבי המלון וצעקות על עובדיו, שצריך לחכות בערך 12 דקות מהרגע שפותחים את הברז ועד שהמים החמים עוברים בכל מערך הצינורות האינסופי של המלון ושל העיר עצמה עד שהם מגיעים לגופי הלבן והחשוף, אולם בתום אותן 12 דקות מגיעים מים רותחים מתובלים באדים מפנקים. פשוט הזוי. אותי כל הזמן הטרידה העובדה, שאם המקלחת מטונפת כל כך, אז מה טיב המים והאם הטינופת אחזה גם בהם….

מבהיק מנקיון, תפור למידותי

בכל אופן, מה יש כאן לעשות ?
אז דבר ראשון – מערביות. היינו זקוקים לקצת מערביות. מדרכות שאפשר ללכת עליהן בלי ליפול, קצת אוכל שלא מריח כל הזמן כמו פינת חי, מקום טוב לישון (שבזה כשלנו), קצת מנוחה וקצת תרבות.

אז את הימים הקרובים העברנו בכמה אטרקציות שהעיר מספקת ושהלונלי מציין כ – Must Seen.
ראשית, שוק Barakholka. מדובר בשוק ענק ענק ענק. למעשה, השוק הראשון האמיתי הרציני שראינו בטיול. אלפי אלפים של דוכני בגדים, אוכל רחוב, שטיחים, ירקות, מזכרות, כובעים קירגיזיים וקזחיים טיפוסיים, ובעצם כל דבר כלשהו שצריך על מנת לקיים חיים. שוק הכרמל הינו בגודל של פיקסל בפלזמה (עם כל החנוניות שמשתמעת מהמשפט הזה) ביחס לגודל השוק הזה. כל סניפי הום סנטר ביחד בארץ לא מגיעים לכמות דוכני כלי העבודה שיש פה. מטורף. אפשר להעביר פה 3 ימי של סיבובים, ולא להצליח לעבור בכל הדוכנים.

בשוק

בשוק

לאחר מכן, ביקור במסגד. מדובר במסגר המרכזי של אלמאטי. קזחסטן באופן כללי, היא הרבה יותר דתית מקירגיזסטן, והנשיא אפילו השתתף בחאג' (עלייה לרגל למכה). אז מסגדים הינם מראה נפוץ יותר, וכן גם תושבים דתיים מזוקנים ועם כיפות.
למעשה, באלמאטי זאת הייתה הפעם הראשונה שלא הזדהנו כישראלים, אלא כספרדים. לא מתוך פחד אלא יותר מתוך נקיטת אמצעי זהירות. ידעתי שלימודי הספרדית בעשור הקודם של חיי יוכיח את עצמו מתישהו !!

המסגד המרכזי

המסגד המרכזי

מכאן, ממשיכים לתצפית Kok-Tobe.
מדובר באחת הנקודות הגבוהות בעיר בגובה של 1,100 מטרים, שאליה ניתן לעלות ברגל וניתן לעלות ב רכבל מעל שכונות המצוקה של העיר בחלק הדרומי של העיר. אחרי עשרה הימים האחרונים החלטנו ללכת על אופציית הרכבל… נקודת התצפית מכילה מתקני לונה פארק חביבים, ומרפסות תצפית יפות לעבר הרי הטיאן שאן המושלגים, והמון המון אטרקציות שעולות הון תועפות אפילו במונחים ישראלים. נראה כאילו מאז שנקודת התצפית הומלצה על ידי הלונלי פלאנט, הפכו אותה למערבית באופן מוחלט וגם תמחרו אותה בהתאם. בהתאם מידי…

אלמאטי היא עיר מאוד יפה. מאוד ירוקה, מאוד אירופאית. המון קניונים, מותגים, פארקים עירוניים (כדוגמת Gorky Park), וסגנון בנייה אירופאי קולוניאלי להחריד.
אם היה בה יתר מה לעשות, ומה לחוות, אני אשכרה יכול לדמיין קפיצה לסוף שבוע לכאן במקום לעיר כמו בודפשט. אז בין לבין, פשוט בילינו יום שלם בעשייה של כלום, אכילת גלידה, ורביצה באחד הפארקים. אירופה כבר אמרתי ?

כנסיית עץ

אחת משאריות הטובות שהרוסים השאירו פה זה החאמם. מדובר במתחם עצום של נקיון הגוף המיועד גם לנשים וגם לגברים (בצורה מופרדת כמובן…). סאונות פיניות, סאונות רטובות, מסאג'ים, בריכות רחצה, מקלחות, ובמתחם שאני הייתי בו – המוני גברים ערומים. במתחם שזוגתי שתחייה הייתה בו – המוני נשים ערומות. ולא, לא מדובר פה בנשים מהסוג של בר רפאלי, אלא מהסוג של סבתא של סבתא של בר רפאלי. של OMG. זה כבר היה פחות מגניב.

בין השווקים השונים, המסגד, הפארקים ונקודות תצפית שונות, גילינו גם את המסעדה הכי טובה שהייתה לנו כל הטיול. מסעדה אוזבקית, שמגישה שילובים של אוכל קירגיזסטני, קזחסטני, סיני ואוזבקי. פשוט מסעדה מעולה מעולה מעולה. איזה כיף זה לאכול אוכל, כל אוכל, שכל מנה פשוט טעימה. ביום השני באלמנטי, הגעתי למצב בו הסתובבתי וכל מה שרציתי היה להגיע לערב לאכול בה ! פשוט מושלמת !!

יש משהו מאוד מעניין לגבי הלחם. לחם הוא מזון מוערך ביותר אצל הקירגיזיים והקזחים. יש שאומרים, שאין להניח את הלחם כשהוא הפוך. עדיף לבצוע את הלחם בידיים מאשר לחתוך אותו בסכין. תמיד כשמתיישבים ליד שולחן, בין אם בבית, במסעדה או אפילו בטראק – דבר ראשון מניחים לחם על השולחן. הלחם מונח על כל השולחן כך שכל אחד יכול להגיע ולבצוע חתיכה ממנו. כאשר אורח מתיישב לשולחן עליו לטעום את הלחם ראשית ורק אחר כך להמשיך עם שאר המעדנים על השולחן. הקריגיזיים לעולם לא זורקים לחם, הם מנסים לסיימו עד תום, ישמרו אותו בקופסאות גם אם הוא כבר יבש וקשה כמו סולייה עתיקה ובמקרה הגרוע ביותר, כשהלחם כבר מגיע לדרגת קושי שנגיסה בו תגרום ללסת אנושית לצאת מהמקום, הם יתנו אותו כמזון לכלבים או לחיות הבית.

דבר נוסף זה עניין התה, או ה"צ'ייצ'" כמו שהם קוראים לזה. תה הוא אחד המשקאות המסורתיים המוגשים במהלך הארוחה. תה ירוק ותה שחור. לרוב, שותים תה ירוק. למעשה, כמעט ואין בנמצא קפה, ובשלב מסויים כבר הפסקתי לנסות ולבקש כזה. מארחת תוודא כל הזמן שכוס התה של האורחים מלאה. אלאם ממלאים את הכוס רק עד למחציתה – זוהי אחת הדרכים להראות כבוד.

וזהו. אחרי 3 ימים מהנים ורגועים מאוד באלמנטי החלטנו לחזור הביתה – לקירגיזסטן לחוויה אחרונה בדרך המשי.

פוסט הבא – אוש (Osh)

יום קודם – קוצ'קור (Kochkor)

בסוף טראק הסוסים הגענו שוב לעיר הבירה. מרשוטקה מאוחרת, גשם וקור, תחנה מרכזית ושוב חיפוש אחרי הוסטל. לא ממש רצינו לחזור להוסטל המעפן שבו התחלנו, והתחלנו בסבב הוסטלים כושל. נהגי המוניות בבישקק לא ממש מפגינים שליטה ברחובות העיר, וכבר הספקנו לקלוט שמהתושבים הרבה ישועה לא תצא לנו. אז מצאנו הוסטל אחד סגור, ועוד אחד מלא עד אפס מקום ומיטה, ובסוף, עם הזנב בין הרגליים חזרנו למקום הג'יפה איתו התחלנו את הטיול.

כמה מילים על התושבים, המקומיים, נהגי מוניות ושאר נותני השירות. משהו לא כל כך ברור לי אצלם. אם אני אתמצת את הנושא למשפט אחד : "תתעוררו על החיים שלכם ראבק !!!". ואם אני אוכל להוסיף, אז גם 2-3 סטירות לא יזיקו פה. הם כל כך רדומים. כל כך רגועים. כל כך סבלניים. כאילו החיים עוברים פה לידם. שום דבר לא באמת מעצבן אותם. לא מרגיז אותם. לא גורם להם לרצות לשפר, לשנות, להוביל. סוג של אפטיות בלתי מוסברת. אולי זה תוצר טראגי של חינוך רוסי נוראי, או שפשוט מדובר גנטית בחוסר רצון לעשות כלום ? לא ברור. אבל אם תמשיכו ככה, אין ספק שקירגזיסטן תישאר תקועה איפה שהיא היום, וזה מדהים כמה פוטנציאל יש פה. לנופים, לתיירות, לנופש, לחופש. פשוט פוטנציאל בלתי מוממש.

בכל אופן, הלילה הפעם, ג'יפה קצת יותר. למה ? כי החדר הפרטי תפוס, ונאלצו לישון ביורטה. שוב… רק שהפעם היא לא מגניבה ומפקנת עם מאמא כמו בטראק, אלא סתם כמה בדים מסריחים ועבשים, ממותגים תחת השם "יורטה". מי היה מאמין, שאנחנו ישנים בפאקינג אוהל פרוץ לרוחות והגשם באמצע עיר הבירה. יאללה, מילא, רק מעבירים לילה וממשיכים לקזחסטן.

מה שכן, חייבים חייבים מצוא כסף. נשארנו עם 5 דולרים בלבד, וחייבים למצוא את הכספומט המדובר והמפורסם שיודע לפעול גם עם כרטיסי מאסטר קארד. אז כיתתנו רגלינו, כי כסף למונית אין, בחושך, בגשם ברחובות. ובנקים ? יוק. בדרך כמובן שמצאנו כמה כספומטים, אבל היה ברור שהם עובדים רק עם ויזה. בסוף סוף, הגענו למקום שנקרא TSUM. סוג של מרכז קניות (השעה 7 אז כמובן שהוא סגור) המכיל המון המון תת חנויות פנימיות. סוג של כלבו ענק. ובכניסה, כמו בצ'ולפון אתה רק מספר ימים קודם לכן, ראינו את סמל העיגולים האהוב את מאסטר קארד. עטתי לעברו ו – יש !! זה עבד !! הרגשת חוסר האונים, להיות תקוע ללא גרוש על התחת, היא פשוט מזעזעת. לי אישית כבר עברה המחשבה בראש, שאולי נתחיל לשטוף כלים באיזו בסטה בשביל לממן את שהות הלילה ביורטה הדולפת שלנו….

יום הבא – אלמטי (Almety)

פוסט קודם – קראקול (Karakol)

סיימנו את הטראק המעולה בצהריים, וחזרנו לקראקול. כרגיל אצלי, אני בלחץ של זמנים. החורף מתקרב בצעדי ענק, שלג מתחיל לרדת, והאטרקציה הבאה מוגבלת בזמן – טראק סוסים ולינה ביורטות (ממש לפני שהנוודים מקפלים את כולן).

היעד הוא להגיע כמה שיותר מהר לעיר קוצ'קור, ולעשות בוקינג מהיר לטראק של 2-3 ימים, שזאת למעשה הסיבה העיקרית השנייה בגינה רציתי להגיע לקירגיזסטן.

הבעיה שהתחילה לפני 4 ימים, ממשיכה לקרום עור וגידים. אין לנו כסף. חייבים למצוא כספומט שעובד עם מסטרקארד.

אז שוב, הכל בלחץ. מגיעים להוסטל, הולכים מהר ל – CBT בשביל לעשות בוקינג לטראק כבר למחר. מרימים טלפון ומבררים באיזו עיירה הכי קרובה יש כספומט, ואם לא – במקרה הגרוע חוזרים ומחפשים בבישקק אחד כזה. אז ב – CBT  הובטח לנו שבצ'ולפן אטה יש כספומט. משוכלל ומתקדם. כזה שעובד עם מאסטר קארד. בדיוק אחד ! ואנחנו בלחץ של זמן. הבנקים נסגרים ב – 7 ויש עוד נסיעה של 3 שעות.
אז חוזרים להוסטל, אורזים מהר, תופסים מונית לתחנה המרכזית, ואז מונית שירות למרכז צ'ולפן אטה. יורדים מרכז העיר. מרכז ? פשוט רחוב ארוך עם כמה ספורות חנויות לאורכו. ועוד מדובר בעיירת הנופש של העשירים של קירגיזסטן !!

אני מתחיל לרוץ מצד לצד. מכספומט לכספומט.  מ – ATM אחד לשני. מבנק לבנק. והשעה מאוחרת. לאט לאט הבנקים נסגרים, ועדין שום כספומט שעובד עם מאסטרקארד. רק ויזה. רק פאקינג ויזה.  מה זה המקום הזה ??? ליעד נשארת מאחור עם התיקים בתחנה המרכזית, ואני מתרחק וללא אגורה עלי.
ואז, לפתע פתאום, מרחוק, בכספומט ה – 12 שעברתי, אני רוצה שלט קטן צהוב. מורכב מ – 3 עיגולים. נראה אייקון מוכר. התקווה חוזרת ומפעפעת בליבי.
מלא התרגשות, מצליב אצבעות, גם בידיים וגם ברגליים, ומכניס את כרטיס האשראי הצהוב. ופתאום, נפלטים להם 200 דולר מהקיר. איזה אושר !! יש קצת אוויר לנשימה !!
איזו הרגשה מזעזעת. ההרגשה של להיות בלי כסף. שיש אמצעי, אבל אין איך לממש אותו. תסכול.
ואז פתאום, צפירה. ועוד צפירה. ועוד צפירה. זוגתי, תפסה מרשוטקה, ובאה לחפש אותי בכספומטים. איזה כיף. תזמון מעולה.

מאסטר קארד !!

מאסטר קארד !!

תכלס, לא מבין את זה. איך, בשום מקום, לא בלמטייל, ולא בלונלי פלאנט לא טרחו לכתוב כתוב שהמדינה הזאת החליטה להחרים את מאסטרקארד ? כתבו מה אוכלים, מה זה חלב סוסים, איפה לישון, איפה לא לישון, איפה יש מקלחת עם מים חמים ואיפה לא. אבל את העובדה השולית שאין איך למשוך כסף במדינה לא חשבו לכתוב ??
ב – 36 מדינות כבר ביקרתי, ומעולם לא הייתי בסיטואציה כזאת. פשוט הזוי . רשמתי לעצמי, משימה ראשונה כשחוזרים לארץ – להזין טיפ בלמטייל !

ממשיכים בנסיעה, מדופנים בכמה שטרות מרשרשים, ומגיעים בלילה מאוחר לקוצ'קור.
ישנים ב – HomeStay  חביב, ובבוקר מתקתקים סידורים, סיור סוכניות, עמידה על המקח, אריזות תיקים, וב – 2 בצהריים כבר היינו באמצע הערבות המדבריות תקועים על שני סוסים.

בין לבין, שוב חזרנו לסוגיית הכסף, או יותר נכון הבעיה בהשגתו. הטראק עולה הרבה יותר ממה שחישבנו וחשבנו, ושוב נותרנו ללא דולרים כלל. אז פתחנו את כסף החירום של ליעד והתרוצצתי בין ה – CHANGEים והבנקים השונים.
ואז למדתי משהו חדש. מעבר לעובדה שהמדינה הטומטומית הזאת לא ממש שמעה על מהפיכת המאסטרקארד, מסתבר שהבנקים פה לא רוצים לפרוט שטרות קטנים של דולרים. ואני לא מתכוון לשטרות של דולר, אלא אפילו לשטרות של 20 ו – 50 דולר.
כל החיים שלי חינכו אותי שהכי טוב לנסוע לחול עם שטרות קטנים. פחות מזייפים אותם, יותר קל לפרוט כו' וכו'. ופה ? לא… הכל הפוך. ואצלי ? כמובן שהיו רק שטרות קטנים. מסרתי אותם לפקיד, ובבעתה הסתכלתי עליו מבצע עליהם סלקציה אכזרית. שטר אחד לצד ימין, ושטר אחד לצד שמאל. שטר אחד לצד ימין, ושטר אחד לשמאל… ואז, מסתבר, שלא רק שהם לא אוהבים שטרות קטנים, גם שטרות ישנים הם לא ממש מסמפטים. אז בשורה התחתונה, מתוך 100 דולר הבנק הראשי של העיר הסכים לפרוט לי רק 60. חרא קטן !! רציתי לצעוק עליו, בעברית, אנגלית, בספרדית, "יקירי, אני חושב ששכחת מי פה מדינת העולם השלישית !! אתה לא נמצא בסיטואציה שאתה יכול להגיד 'לא' לדולרים !!". אבל בכל זאת, הוא אמר "לא" החצוף.
אז נותרנו עם 40 דולר, בשטרות של 20, ישנים. מה עושים ? הולכים לשוק. לשוק השחור. שם, הסכימו לפרוט לנו אותם תודות לעמלה מכובדת… פשוט נפלא.

מוכרים דבש

אופים נאן

נאן

טוב. אז מה בתוכנית האומנותית להמשך הימים ?

טארק של 3 ימים, רכובים על סוס, במרכז קירגיזסטן. עולים לפס בגובה של 3,500 מטר, ויורדים לאגם סונג קול (Song Kol). ישנים ביורטות מקומיות, וחווים קצת אותנטיות.

ישנים ביורטות ? יורטה ? קללה בקירגיזית ?

היורטה היא משכן מסורתי שקיים כבר 2,000 שנה במרכז אסיה ומתאים לאורח החיים המסורתי של המונגולים ושאר עמי מרכז אסיה המבוססים על נוודות ורעיית צאן. התושבים הנוודים מתפרנסים בעיקר מגידול בקר ולכן חייבים לנדוד מספר פעמים בשנה בחיפוש אחר מים ומזון לבהמות. בערבות המרכז אסייתיות העשב הוא מקור החיים של הנוודים. על העשב ניזונות הבהמות של משק החי, ועל בהמות אלה ניזונים הנוודים. עובדה זו מחייבת אותם לגור בבית שאפשר לקחת אותו למסע. תכלס, הקירגיזיים מזכירים לי מאוד בדואים. עניין הנוודות, רעיית צאן, אוהלים, איסוף הקקי של הבהמות בשביל להבעיר איתו מדורות וכו וכו'… אם זה היה הפוך, והייתי תייר קירגיזי שמגיע לנגב לטיול, הייתי מתלהב באותה מדינה מהשבטים הנוודים הבדווים ועושה HomeStay באיזה אוהל רעוע ליד ערד. מרכז ג'ו אלון מעולם לא נראה קורץ יותר…

אז כמי שנוטה לנטות את ביתו בכל פעם במקום אחר, נאלצו עמי מרכז אסיה לפתח שיטת מגורים שקל לבנות, קל לפרק ולארוז, וקל להעמיס על בהמת משא ולהעביר למקום אחר. נוסף על כך, היה עליהם לפתח שיטת בנייה שחומרי הבנייה שלה מקומיים, זולים וזמינים.

היורטה עשויה מ"קירות" שאפשר לקפל או לגלגל אותם, ומ"קורות" דקות מעץ ששוזרים אותן כדי להחזיק את הקירות ולאפשר איזון של הבית. שלד הקירות עשוי כעין אקורדיון של כפיסי עץ שמתקפלים ונפתחים, כך שהם יוצרים מעין סורג שמורכב ממעוינים. את תקרת היורטה והרצפה שלה מרפדים במספר שכבות, חלקן אטומות וחלקן מחממות, כמו למשל שכבת לבד הנארגת מצמר כבשים ושערות של סוס.

היורטה מתאימה את עצמה למזג האוויר. אפשר להסיר שכבות ולהרים כמה אריגים מהגג כדי שהאוויר יחדור פנימה, כך שבכל מזג אוויר ובכל עונות השנה התחושה בתוכה נעימה.

לפתח שבקצה הגג, החלון אל השמים, יש חשיבות סמלית כה רבה בקרב עמי הערבה, עד שהוא התגלגל להופיע במרכז דגלה של קירגיזסטן המודרנית. את אקורדיון העץ, קורות הגג ויריעות הלבד אפשר לפרק, לקפל ולהעמיס על גבם של גמלים דו דבשתיים, יאקים או סוסים. המיומן במלאכת ההקמה של יורטה יכול לפרק או להרכיב אותה בתוך כשעתיים.

אז התחלנו לרכב. כמה מילים על המדריך רכיבה שלנו. המילה קצת מדריך גדולה עליו, היות והוא עצמו די קטן. מדובר בילד, שבדיוק עכשיו חגג את בר המצווה שלו, אוצר המילים האנגלי שלו מסתכם בשתי מילים בדיוק (Stop, ו – Hello), ואמור להוביל אותנו במדבר המקומי, ולדאוג לנו ולסוסים שלו. מרגיע מאוד…

אז מה היה לנו ?

ביום הראשון, רכיבה של 6 שעות. ארוכות ארוכות, שנכנסו לתוך הלילה הקפוא ולתוך הישבן הדואב והרגלים התשושות מהטראק האחרון. עלייה מרהיבה לפס, נקודת תצפית מרהיבה לא פחות על אגם סונג קול, ונופים מגניבים צחיחים.

קוצ'קור

קוצ'קור

קטע מדהים במדינה הזאת זה כמויות מכוניות הלאדה. איפה שלא מסתכלים – לאדה לאדה לאדה. וככל שהלאדה מקרטעת יותר, היא תימצא באזורים הזויים יותר ויותר. אפילו כאן, בגובה של 3,500 מטר, בין מקום שנקרא "שום מקום" למקום שנקרא "אין פה כלום" עקפה אותנו, ואת הסוס שלנו, לאדה, ועוד לאדה, ועוד לאדה.

קוצ'קור

פאטמה

בפס

אגם סונג קול – מהפס

דוהרים ליורטה

קוצ'קור

בלילה, לינה ביורטה מהממת עם בעלת בית מושלמת. הגענו קפואים מקור, רועדים, וחסרי יכולת להניע את המפרקים מהאגן ומטה ועם יכולת תלויה בספק להבאת ילדים. שלי ושל זוגתי. שזה חבל ומדאיג מאוד כמובן…. אבל בעלת הבית, או יותר נכון בעלת היורטה, ידעה מייד מה לעשות ואיך לתפעל אותנו. סדרה לנו מיטות, הדליקה אש לוהטת, הכינה אוכל – דגים מהאגם. פשוט מושלמת. בנוסף, הייתה לנו מחלת גבהים קטנה שהקשתה לנו מאוד על הנשימה ועל השינה. במצב כזה של מחלת גבהים, נסיון לשקוע לתוך שינה מעניק תחושה של מחנק וחוסר אונים מעיק. ומעבר לזה, חוסר היכולת לבצע נשימות עמוקות וארוכות מייצר תסכול מהול בלחץ. אבל חוצמזה, הכל בסדר.

מפשירים

מאמה יורטה

יורטה

יורטה

ביום השני – רכיבה נעימה לאורך אגם סונג קול. ושוב, לינה ביורטה מקומית ב – "יורטה סיטי". מדובר מקבץ של כמה עשרות יורטות. היות והגענו ממש ממש בסוף העונה, למעשה 5 ימים לפני קיפול כל היורטות, אז יורטה סיטי יחסית ריקה. עשרות רבות של יורטות כבר קופלו והוחזרו לכפרים ולמעשה כולם פה מתכוננים לחורף. בכל מקום שהייתה יורטה נותר עיגול מפליל על העשב, כאילו נחת פה עב"מ.

הנופים צחיחים וצהובים. המון דשא ועשבים צהובים צהובים. בתמונות שראיתי לפני הטיול, כל ההרים ירוקים אחרי החורף. ירוק ירוק, והמוני רועי צאן ברקע. עכשיו, לאחר סוף הקיץ, ובתחילתו של החורף כל הערבות התייבשו זה מכבר והצהיבו. האמת במידה מסויימת זה קצת מאכזב, מצד שני זה נוף מסוג אחר. בדיעבד, ביום למחרת, הצחיחות ותחילת החורף סיפקו חוויה אקסטראווגנזית אחרת.

יורטה סיטי

פנים היורטה

הגג הקשתי

כמה מפנק !

מנהלת היורטה היה אישה בת 17. למה אישה ? ילדה גדולה כזאת. תווי פנים אסיאתיים טיפוסיים. עצמות לחיים ענקיות ובולטות. עינים מלוכסנות. והיא אמנם בסך הכל בת 17, אולם מנהלת את עסקי היורטה ביד רמה. הבחורה יודעת כמה מילים באנגלית, שזה שינוי מרענן והיה ניתן לנהל איתה סוג של שיחה. משהו חשוב שלמדנו ממנה זה את המילה "ממממנוגה" ברוסית. משמעותה – הרבה. באיזה הקשר ? דיברנו על תיירים מישראל. אז היא סיפרה לנו שרק לפני שנתיים התחילו להגיע ישראלים לקירגיזסטן. הגיעו כמה ישראלים ספורים. גם שנה שעברה הגיעו מספר בודד של ישראלים. והשנה ? היא אמרה שהשנה הגיעו "מנוגה" ישראלים, מלוות בשריקת פליאה מודגשת. נו.. אין ספק שראיתי מנוגה ישראלים בטראק של אלטין אראשן.

מכינים ארוחת ערב

ארוחת ערב

יורטאי

אחרי הצהריים השמיים התקדרו בעננים אפורים כהים, והתחילו רוחות מטורפות. נעים זה לא היה, והוכרחנו להתחפר ביורטה שלנו ובשמיכות המפנקות שקיבלנו. בבוקר, הבנו למה.

בחלון השקוף הקטן שבגג היורטה ראינו קצת שלג. ליעד טענה שמדובר בסתם קרח בקטנה. ואז פתחנו את הדלת. ואז התגלה המחזה המרהיב באמת. המדבר של אתמול, האדמה הצהובה יבשה עם העשבים המתים – הפכה פניה. הכל הכל התמלא בשלג לבן לבן וטרי. שכבה של מספר סנטימטרים של שלג מרהיבים. ההרים שמסביב לאגם, אותם הרים יבשים שחצינו יום קודם – התמלאו כמויות שלג מטורפות. פשוט לא להאמין. בכל מקום שאנחנו נמצאים, אנחנו עוזבים כשיש שלג.

ברור שתוך שנייה התחלנו עם מלחמות שלג, מזחלות וכל מה שקשור במשקע המגניב הזה. ושנייה אחר כך הבנתי שעלולה להיות בעיה…. רכב אמור לפגוש אותנו בבוקר ולהחזיר אותנו לקוצ'קור. וזה סביר להניח שכבר לא יקרה, אבל – שווה לשמור על אופטימיות.

אחרי ששעת התייצבות הרכב עברה חלפה לה, הבנו שהרכב תקוע בהרים ולא יכול לעבור את הפס המושלג. הםם…. בעיה…

בטיול ארוך – למי אכפת. דווקא חוויה. קוראים ספר, ממתינים עוד יום ביורטה, אוכלים טוב וממשיכים ביום אחר. בטיול קצר, שבו כל הימים חשובים ומדודים, זאת קצת בעיה.
בעיה נוספת, שוב, אין לנו כסף. כזכור, אין בקוצ'קור כספומט, ויצאנו לטראק בחישוב כלכלי כזה שאנחנו מגיעים לבישקק עם יתרה של 5 דולר בהנחה ששם נמצא כספומט. בעיה גדולה. מה הקטע הזה של הכספומטים והכסף ראבק !!!!

שלג על יורטי !

שלג על יורטי !

זוחלים

בובה קירגיזית

במקרה, אך עם זאת לא במפתיע, מסוג המקריות שמתרחשת רק בטיולים ובחורים שכאלו, ערב לפני הגיעו זוג תיירים מהולנד עם גי'פ ונהג פרטי. אז ביקשנו יפה, ויחד איתם התחלנו במסענו המסוכן בחציית מהרי טיאן שאן המושלגים. תכלס, חוויה מסוכנת. אבל מסוג החוויות שברגע שהן נגמרות, אתה מבין כמה הן מדהימות. הרים שלמים ענקיים מושלגים ללא סוף, כאלו שרק לפני 24 שעות היו צחיחים וצהובים. וכל הר מפגין חווית שמימית ובתולית לכשעצמה. מדהים. בין לבין, גם היה לנו פנצ'ר, אבל זה כבר היה קטן עלינו. מה זה להחליף גלגל לג'יפ במינוס כמה מעלות כשיורד עליך שלג. בארץ זה הרי קורה לי לפחות פעם פעמיים בחודש…

ג'יפ חילוץ

המדבר של אתמול

מאמה יורטה

אפילו המברשות קפאו

פוסט הבא – בישקק (Bishkek)