בבוקר השכם התחלנו להדרים בחזרה לבישקק. עזבנו את העיר המערבית, יחסית, וחזרנו לבישקק. תכלס, מדובר פה בדאונגרייד מטורף, אך עם זאת, שמחתי. אני ממש אוהב את ההרגשה של לחזור למקום מוכר. כמעט כמו לחזור לבית. אז מה אם זה בית מכוער, מעפן ומטונף. זה עדיין בית….
אז חזרנו לבישקק, התארגנו על מונית שירות לנסיעת לילה לאוש ו – הולכים לעשות קניות בשוק Alamedin. גם ליעד וגם אני אוהבים שווקים וזה תמיד ממלא הפתעות נעימיות. בין אם אוכל (עם קצת סלמונלה בצידו) ובין אם קניות אחרות אותנטיות.
ואז נסיעת לילה. נסיעת לילה ? וואי וואי… הנה משהו שלא עשיתי כבר 4 שנים. איך חוזרים לזה פתאום ? ובכל זאת, לא מדובר פה בנסיעת לילה בסגנון ארגנטיאי שמלווה בכיסא – מיטה, דיילות מהממות, וארוחות לילה מוגשות לכיסא- מיטה. מדובר פה בנהיגה מזעזעת, כביש מפותל, נהג שכל שעה טורח לעצור לעשות פיפי, קקי, לאכול, לדבר, לשתות ובקיצור – פשוט עושה הכל בשביל למרר את הנסיעה ולוודא שהיא תיקח בדיוק 12 שעות. ראבק איתך.
מילא. אז אחרי נסיעת לילה ארוכה מנשוא, במיוחד בשביל זוגתי, הגענו לאוש.
אוש היא העיר השנייה בגודלה בקירגיזסטן ואחת העתיקות ביותר במרכז אסיה. בעברה היתה אוש תחנה חשובה בדרכי המשי העתיקות. גם כיום מיקומה אסטרטגי עבור מטיילים במרכז אסיה. היא שוכנת במרכז הגבול המערבי של קירגיזסטן עם אוזבקיסטן, ועל כן מהווה תחנה הכרחית במעבר בין השתיים.
הארכיטקטורה שונה מאוד מהמבנים הסובייטים בבישקק, ורוב מבני העיר הם בתים נמוכים בסגנון אוזבקי. גם אוכלוסייתה מורכבת מאוזבקים רבים. משני צדי נהר סיר-דריה (Syr-Darya) העובר בה נערך בזאר ציורי המתקיים מזה כאלפיים שנה.
בבזאר נמכרות סחורות מעמק פרחאן הסמוך, ירקות ופירות, בשר, מזכרות ועוד. במרכז העיר מתרוממת גבעת "סולימן גורה", שפירושו "כס המלכות של שלמה", שהינה אתר מקודש ומוקד עלייה לרגל למוסלמים. במקום מוזיאון קטנטן, המצוי במערה טבעית.
אוש הינה העיר המרכזית של קירגיזסטן השייכת למעשה למושג שנקרא דרך המשי. דרך המשי היא למעשה לא דרך אחת, כי אם אשכול של דרכים יבשתיות וימיות אשר קישרה בין צ'אנג-אן בסין (שִׂי-אָן של ימינו) לבין אנטיוכיה בטורקיה ועד רומא למעשה, ועברו בה נתיבי המסחר העיקריים בין המזרח הרחוק ואירופה של סחורות, המצאות, אמנויות ופילוסופיות.
מכאן חלחל הבודהיזם לסין, מכאן טפטף האסלאם וזראטוסטרה למזרח, מותירים אחריהם מערות מצויירות, פסלים ציורים ומנזרים, וכאן עלו וצמחו בימי תור הזהב של קיסרי טאנג תחנות סחר משגשגות ושווקים מפורסמים.
דרך המשי הינה אלומה של דרכים שנמתחה בין סין לאירופה ושימשה להעברת מוצרים רבים בנוסף למשי. אורכה של הדרך הינו כ – 6,500 ק"מ. שמה ניתן לה בשל העובדה כי בדרך זו העבירו סחורות מסין, כולל משי. תחילת פעילות הדרך הינה במאה ה – 3 לפני הספירה. לאורך העת העתיקה הנתיב והיה ידוע ובשימוש רב, ובתקופת ימי הביניים, עם התגברות הסחר הימי, ירד מעמדה של דרך המשי. באלומת דרכים זו, סוחרים נועזים, אנשי אמונה, הרפתקנים ואמנים עשו את דרכם ממדבריות לוהטים למעברי הרים מכוסי קרח מול סכנות של שודדים, חיות טרף, תהפוכות מזג אוויר ודרכים בוגדניות. כמובן ששיירה אחת לא עברה את כל המרחק שדרש 3 שנים של תנועה, כי אם כל שיירה הגיעה עד לעיר הבאה בדרך וחזרה על דרכה. הסחורות החליפו ידיים בין השיירות השונות בערי המסחר (כגון אוש). יחד עם הסחורות נעו הנצרות, האיסלאם והיהדות לתוך סין, בעוד שהבוזהיזם נעו ממנה מערבה.
בעבר, היו אלו סוחרים ששמו את נפשם בכפם ויצאו בעקבות העושר, לחצות את ההרים והמדבר. בעקבותיהם ברו חוקרים ומגלים, שיצאו לתור את ערי השיירות, כמו גם את המדבריות הצחיחים, ואת רכסי גג העולם. וכיום ? כיום נוהרים לכל אותן ערי דרך המשי בעיקר מטיילים. כמונו…
בזכותה של דרך המשי, בשילוב התפוררות הגוש הסובייטי, שווקי מרכז אסיה חזרו לחיים ולשקוק חיים. וזאת למעשה המטרה העיקרית שלנו להגעה לאוש. שוק עתיק של דרך המשי.
בנוסף, אוש נמצאת ממש על הגבול עם אוזבקיסטן, ובמרחק לא גדול מטג'יקיסטן, מה שהופך את תושביה באופן טבעי לסוג של ערבוביה שבטית ודמוגרפית. אז זאת בהחלט הזדמנות טובה לראות קצת תושבים זרים ועוד כמה פרצופים מעניינים. לפני כ – 5 שנים, היו פה גם לא מעט מהומות אלימות ביותר על רקע אתנטי ועשרות אלפי אוזבקיסטנים גורשו למעשה לארצם.
אז ביום הראשון, אחר שנ"ץ קטן של אפטר נסיעת לילה, התחלנו בכיתותי רגלנו בעיר ולמעשה בשוק העתיק של דרך המשי. המון דוכני אוכל, ירקות, פירות, בגדים באופן שמזכיר את השוק שביקרנו בו רק אתמול בבישקק.
האמת, יצאתי טיפה מאוכזב. בתור עיר שהמאפיין העיקרי שלה הוא שוק ענק, השוק קצת מעפן. לא מגוון מידי, לא מרשים מידי ופשוט לא עושה וואו. ככה זה, לא צריך לבוא עם ציפיות.
רוכלים בשוק
רוכלת בשוק דרך המשי
רוכלת בשוק דרך המשי
מוכרים בשר
שנ"ץ
קבבים מהבשר שלמעלה
בערב, הספקנו לעלות להר סולימאן. מדובר בגבעה המתרוממת מעל אוש. לפי האגדה סולימן הערבי הגיע לכאן רכוב על שטיח מעופף, עצר על ההר וראה שהכל ישימון. אולם מכאן, מן ההר, הוא ראה שבפמיר יש מים. הוא נשא תפילה והמים הגיעו עד לקירגיזסטאן. מאז נקרא ההר הר סולימן. לאחר מכן חזר על שטיחו המעופף ונקבר באחד ההרים, אף אחד לא יודע היכן. לפני כמה שנים באו ארכיאולוגים אתאיסטים לחפור במקום. הם חפרו והוציאו את העצמות, אך כל לילה, העצמות חוזרות למקומן. כמו כן, כמו כל קבר צדיק טיפוסי, כאן אללה נותן לעקרות פרי בטן. שיכורים באים הנה אחרי שתייה רבה, ואם הם מניחים את הראש על הסלע- השכרות נפוגה. בקיצור, כל קסם שמתחשק שיקרה….
מתחת למוזוליאום יש מקום מיוחד בין הסלעים להפגת כאבי יד, ברך, רגל או גב. אם שוכבים במגלשה מסוימת על הסלעים החלקים, היכן שסולימן שכב והסלע קיבל את צורת הגב שלו – הכאבים עוברים.
הר סולימאן
אוש במבט עילי
המסגד המרכזי
ביורדנו מההר, מצאנו פסטיבל חתונות מקומי. מסתבר, שנורא פשוט להתחתן פה. אוספים את החברים והמשפחה בכיכר באמצע העיר, ועל מנת לחסוך עוד יותר – מצרפים כמה זוגות מחותנים ביחד. כמה פשוט וגאוני. צדק חברתי במיטבו. דיג'י אחד, ברמן אחד. פשוט וטוב. אין צריך לארגן לא את אירית רחמים ולא את אולמי רסיטל הנהרסים ממש בימים אלו. לא צריך חנייה, רב בין אם מצוהר ובין אם לאו, קייטרינג ושאר מרעין בישין. פשוט מתכנסים כמה חברים ביחד, מתלבשים יפה, שותים קאווה וזהו. ובזה נגמר הסיפור.
צ'יקה רוקדת
חתן פוטנציאלי
תמרין לפני
ואחרי
עם זאת, אחרי יום אחד באוש, די מיצינו את העיר. השוק, שהיה אמור להיות האטרקציה המרכזית אכזב אותי מעט, וגם אחרי כמעט 10 ימים של עירוניות הייתי חייב לראות עוד קצת טבע. עוד קצת שלג. עוד קצת הרים. אז אחרי הרבה מאוד בירורים, שבירת שיניים, וקשיי שפה מתסכלים, שכרנו סוג של נהג מונית ואת חברו ליום שלם, והחלטנו לנסוע לכיוון הרי פמיר, כמעט עד גבול טג'יקיסטן דרך כפר בשם סארי טאש. במקור, היינו אמורים להגיע גם לאגם שקר כלשהו, אולם בשלב כלשהו הבנו שזה כבר לא יקרה.
הלונלי אומר שעל מנת לצאת לנסיעה הזאת יש לשכור רכב 4*4 איכותי. נהג המונית שלנו כמובן הגיע עם לאדה. אדומה. ואין כמו לאדה מקרטעת, שגם היא נראית כאילו היא יצאה מהסט של בוראט, על מנת לעשות טיול שטח מגניב בשטח הנידח ביותר בקירגיזסטן. לא רכב שטח ולא נעליים ובטח לא איכותי.
סארי טאש הוא כפר קטן קטן נידח נידח ונחשב בסיס יציאה למטפסי הרים. המראה מסארי טאש אל כל הפמיר וההרים השמימיים נחשב כאחד המראות הנפלאים של רכס הימלאי באיזשהו מקום. שווה עד מאד.
אז פשוט לקחנו איתנו את הנהג, הרכב שלו וחבר מלווה, ונסענו מערבה. כמה שהזמן איפשר לנו. שוב מדבר צחיח, עוברים כפרים קטנים, מגיעים לסארי טאש שהוא הכפר (או בשפה שלי – חור על פני אדמות) המערבי ביתר בקירגיזסטן, אוכלים קצת מרק עם רגל מתנוענעת של חיה שנשמה ופירכסה אך לפני כמה דקות, צופים בהרי פמיר המדהימים והמושלגים (ותוך כדי כך מפתח פנטזיה מטורפת על הטראק שאני משתוקק לעשות שם) וסופגים אווירה קירגיזית אחרונה. סוג של סגירת מעגל יפה. הייתי זקוק לזה…
מרק רגל, או כל איבר אחרי כלשהו
תקוע בסוף העולם
הרי פאמיר
ובלילה ? מתארגנים על מונית שירות, ונסיעת לילה אחרונה בדרך חזרה לבישקק. ליעד, כרגיל ישנה כמו עולל בן יומו כל הנסיעה, ואני ? כרגיל בוהה בנופים הנשקפים מהחלון. מסתבר, שביומיים שהיינו באוש, שוב הייתה סופת שלגים רצינית, וכל הדרך חזרה בהרים התמלאה שלגים, דרך שאך לפני יומיים הייתה צחיחה ויבשה. כמובן, שהשלג יצר פקקי ענק מטורפים, ועיכוב מטורף, אולם הנופים המושלגים פיצו על כל העניין.