פוסט קודם – הונג קונג (Hong Kong)

בלילה – הג'ט לג חי ובועט. טליה שוב לא ממש מבינה למה כולם סביבה הולכים לישון, ולמה חושך. הילדה ערנית כשד ורק רוצה לשחק. מזל שעד 2 בלילה גם היא השתכנעה ללכת לישון….

בית האופרה, סידני, אוסטרליה

סידני, אוסטרליה. ואנחנו….

בערב פגשנו את עומר, ידיד של ליעד. תכננו ללכת למסעדה. בארץ – מתי קובעים למסעדה ? 20:00 ? 20:30 ? כשעובדים, אולי אפילו ב – 21:00 ?
אבל מסתבר שבסידני, הולכים למסעדה ב – 19:00. 19:30 גג. ב – 21:00 ? הכל סגור. האוכל נאכל. אין מה להגיע למסעדות בשעות האלה. מסתבר, שלא מדובר בסידני. מדובר נוהל בכל אוסטרליה. פה הולכים לישון מוקדם !
כנ"ל – חנויות. בארץ ? מסיימים לעבוד ומסתובבים בערב בדיזינגוף. 19:00. יש חנויות שפתוחות מאוחר יותר. בקניונים הכל פתוח עד 22:00. אבל בסידני ? הגל נסגר ב – 18:00. איך אפשר להספיק לעשות קניות ככה ? אנחנו בטוח שלא הספקנו….

שארית הפליטה האבוריג'נית, סידני, אוסטרליה

שארית הפליטה האבוריג'נית, סידני, אוסטרליה

שארית הפליטה האבוריג'נית, סידני, אוסטרליה

EMU, ליעד, סידני, אוסטרליה

קנגרו אפור, סידני, אוסטרליה

בונדיי ביץ' (Bondi Beach) הוא פרוור של סידני השוכן על אחת מרצועות החוף של מפרץ סידני. צורת החוף היא חצי ירח. חוף עירוני יפה. אווירה כל כך שונה ממרכז סידני. פחות רשמית. פחות מתוקתקת. אווירה תרמילאית משהו. מסעדות חוף. אווירה של גולשים. אגב, בחוף בונדיי נערכו תחרויות כדורעף החופים של אולימפיאדת סידני בשנת 2000. בנוסף, מדובר במעוז הקהילה היהודית של סידני למרות שלא זכינו להיתקל באף לא דובר עברית אחד.

גולשת, סידני, אוסטרליה

גולשת, סידני, אוסטרליה

עוד יום עבר ומבקרים באטרקציה נוספת – האקווריום של סידני. האקווריום נחשב ליפה והמוצלח בחצי כדור הארץ הדרומי. נקודה מעניינת. לא זכור לי שבדרום אמריקה יש בכלל אקווריומים, כך שנראה לי שלא מדובר בתחרות עזה מידי.
באקווריום מגוון עצום של צורות החיים הימיות של אוסטרליה. אושנאריומים, כרישים, כלבי ים, דגי מים מתוקים, שוניות אלמוגים ומנהרות שקופות מתחת למים (ומתחת לסטינג ריי, כרישים, ושאר חיות ידידותיות), המרהיבות ביופיין. המנהרות פשוט מלהיבות.
זאת הייתה החלופה הזולה והזמינה שלנו לביקור בשונית המחסום הגדולה שעליה ויתרנו במהלך הטיול הזה.

בדרך, מספיקים לבקר גם בפדי מארקט (Peddy Market). שוק ענק, מקורה. מאוד מוכון תיירים.
אטרקציה שאני התלהבתי ממנה כמו ילד קטן ופעור הינה אטרקציה שבה לוקחים דף ומקשקשים עליו ציור. שמים את הדף בסורק עם QA CODE ותוך שניות ספורות, בקיר ממול, עליו יש טלוויזיה ענקית הציור "מנוגן". במקרה שלנו, או יותר נכון שלי, ציירתי את הדג הנפוץ העונה לשם "דג טליה" ובמשך דקות ארוכות, דג טליה שט לו באקווריום שבטלוויזת הענק. רעיון פשוט מדליק. מלהיב בטירוף ילדים. ואולי…

דג טליה, סידני, אוסטרליה

האקווריום, סידני, אוסטרליה

האקוויריום, סידני, אוסטרליה

בערב ? נפרדים מהעיר מסידני. תוגה קטנה מזדחלת פנימה ללב.
בהמלצתו של ניר מהעבודה, הגענו למלון שנגרילה. קומה עליונה. 30 ומשהו. 40 ומשהו. מה זה כבר משנה. העיקר שנתנו לנו להיכנס עם טליה לבאר ;-). בירה. אוכל. נוף לנמל סידני באור יום. שקיעה. נוף לנמל סידני בלילה. היית טובה אלינו סידני. נשאר טעם של עוד.

הנוף ממלון שנגרליה, סידני, אוסטרליה

מלון שנגרילה, סידני, אוסטרליה

פוסט הבא – אדלייד (Adelaide)

פוסט קודם – שקודר

לילה קצר בשקודר והשכמה מוקדמת לנסיעה המפורסמת לכיוון וולבונה. מבחינה תחבורתית, מדובר בנסיעה די סיוטית, אך נחשבת אחת הנסיעות היפות באלבניה ואטרקציה מרכזית במדינה.
מדובר בנסיעה של אוטובוס, מעבורת קטנה על אגם מלאכותי שנוצר מסכר על נהר, אוטובוס נוסף לכפר בשם בראם צורי, ואז, באופן מפתיע – אוטובוס נוסף !
כל זה, בשביל להגיע לכפר קטן ומקסים באמצע האלפנים האלבניים בשם וולבונה.

אגם קומאן, אלבניה

בראם צורי, אלבניה

כשהגענו לוולבונה, הבנו מה משמעות סופת השלגים שהייתה פה. בהתחלה, ליד האגם, ראינו שלג רק בפיקים של ההרים. בהרים הרחוקים. אבל ככל שהתקרבנו, ולמעשה עלינו בקו הגובה, הבנו וראינו את כמויות השלג ששטפו את ההרים פה. הכל לבן לבן לבן. שלג פאודר. כאילו הגענו ונחתנו על ראשו של אלי לוזון.
בסוף חודש אפריל, כמו אצלנו למעשה, ידענו שכל הממק אמור להיות פורח. ירוק. פריחת האביב. אבל איזה פריחה ואיזה נעליים, לא ירוק ולא גרביים.
הפסגות, מורדות ההרים וכל העמק – הכל כוסה במעטה עבה של שלג. אני בטוח, שלמטה, מתחת לשכבות הלבן, קפואים להם למוות פרחים, אומרים תוהים לעצמם אם משהו השתגע בשמיים.
לנו לכאורה עוד היה מזל היות ופתחו את הכביש לכפר וולבונה. בעל ההוסטל שלנו אמר שהשלג נמס במהירות יחסית. רק אתמול גובה השלג היה כ – 40 סנטימטר, והיום הוא כבר 20. אבל 20 סנטימטר בעמק. כשאמרנו לו שאנחנו רוצים לטפס להרים, הוא אמר שאפשר. ברור. אבל שהוא חושב שמטר וחצי/שניים שלג בפס עלול להקשות עלינו את הצעידה. בקיצור, הוא שכנע אותי לרדת מהסיפור ולרדת מהשלג. בעסה…..

בכל אופן, אז מה כן עושים פה ?
אז תכלס עשינו חלק נכבד מהטראק ככל שהתאפשר לנו. טיפוסים בהרים, עד שהשלג הגיע לברכיים ולא ניתן היה להתקדם יותר. בכל יום, בכל הר, בכל פינה השלג היה אחר. דחוס יתר. אבקתי יותר. גבוה יותר. השלג גם השתנה. כל יום המפלס ירד. בקצת. אחרי יומיים השלג שעטף לנו את הגסט האוס נמס ופינה את מקומו לשדות החקלאיים שמתחת.
התחלנו את העמק בחוויה לבנה וצחורה עם אי של גסטהאוס עץ בים של לבן, וכשעזבנו היינו כעץ פורח בין שדות מרעה לשדות תפוחי אדמה. חוויה ! תקופה שלמה של אביב הדחוסה ליומיים.

באזור ראינו הרבה מפטריות הבטון המפורסות של אלבניה – בונקרים.
בתום מלחמת העולם השנייה, הרודן המקומי אנוור הוג'ה (שהיה מנהיג הפרטיזנים נגד הנאצים) חשש כל כך מפלישת המערב שהוא רישת את כל המדינה במאות אלפי מיני-בונקרים שמעולם לא נעשה בהם שימוש. לפחות לא ללחימה.
במהלך 40 שנות שלטונו, כ-750 אלף מיני-בונקרים בקוטר של כשלושה מטרים (יש גדולים וקטנים יותר), הידועים בכינוי "פטריות הבטון", נבנו בכל פינה של אלבניה – אחד לכל ארבעה תושבים !!
למזלם של האלבנים, "הפלישה" מהמערב לא ממש התרחשה והבונקרים האלה נותרו לעמוד כמו פאזל של פיל לבן (אבל בצבע אפור) המפוזר בכל רחבי המדינה. כמויות מטורפות של בונקרים. רואים אותם באמצע העיירות, בכפרים, בכבישים הבין עירוניים, ואפילו בכפר וולבונה הנידח. בונקרים כאלו בנויים גם ברחובות טיראנה עצמה. במרכז העיר !
24 מבני בטון מעוגלים לכל קמ"ר בממוצע.
האסטרטגיה הצבאית הייתה כזאת – בזמן שלטונו של הוג'ה (שהיה לוחם גרילה בעברו) חיו במדינה כשלושה מיליון אזרחים והוא הסתמך עליהם שיהפכו ללוחמי גרילה בעת הצורך באמצעות אותם בונקרים. הזוי !
הבונקרים האלו נשארו כאנדרטאות. כאבני בטון שאין להן הופכין. יקר מידי לפנות אותן. ועל כן, רוב הבונקרים עומדים נטושים באלבניה ללא שום מטרה.
את הבונקרים הגדולים יותר, תושבי המדינה החליטו לנצל לשלל צרכיהם – מדירות ומחסנים לחנויות קטנות ובתי קפה, ואפילו כמקומות מפלט לילדים שמנצלים אותם למשחק ולנערים שמנצלים אותם להתמזמז הרחק מעיני המבוגרים.

בונקר, עמק וולבונה, אלבניה

בקיץ, בעונה, אין שלג. והמקום, לפי הסיפורים, שוקק חיים. רועש. מלא תיירים. מקומיים שחוזרים למקום משקודר. בעבר, היו פה רק בתים בודדים והכפריים שהתגוררו בהם, מנותקים מאלבניה באופן כללי, ומנותקים מהעולם בפרט. במיוחד בחורף.
כעת, נראה שרוב העסקים בוולבונה הינם בעיקרם גסטהאוסים. ברור… יש פה עוד מקומיים. יש שדות מסביב. יש הרים וניתוק כללי. אבל בקיץ ? המקום פשוט בנוי למאות רבות של תיירים עם חדרי אירוח, מסעדות, ואוכל מפנק. איזה מזל שאנחנו לא בעונה !! זכינו.

בטראקון אחד הגענו לכפרון שנקרא קוקאי (Kukaj). כפרון ? סוג של שכונה של שני בתים, פרות בודדות ושתי משפחות. אז כרגיל, נדחפתי ו"הוזמנו" לתה בביתם.
מדובר במשפחה מהממת (כרגיל באלבניה). בית שקיים למעלה מ- 100 שנה. הנינים (ילדים בני 10) עושים בדיוק מה שהסבא רבא שלהם עשה. יש חשמל, יש סלולר עם נקודה אחת בדיוק בה יש קליטה. יש מכונת כביסה ! והכי חשוב, יש טלויזיה LCD שטוחה !! אבל התנור הוא עדיין תנור עצים. את האוכל עדיין מגדלים בגינה בחוץ לצרכי המשפחה בקיץ, ואוגרים את הגידולים לחורף הקפוא והמושלג. והמשפחה, היא עדיין אותו תא משפחתי ישן נושן. דיסוננס לא נורמלי.
מובן מאליו שהמשפחה שאירחה אותנו ביצעה זאת בצורה מטורפת. ללא כל דופי. תה חם מאוד. לחם. חמאה. וכמובן, כמו שכבר למדנו ביומיים שלושה האחרונים – גבינה שנחבצה על ידי בעלת הבית. כמעט כל בית פה חובץ לעצמו את הגבינה בחיתול מעל הכיור במטבח.

עמק וולבונה, אלבניה

עמק וולבונה, אלבניה

עמק וולבונה, אלבניה

הבתים העתיקים הבנויים ומפוזרים בכפרים בסביבה בנויים בצורה מאוד ייחודית. מאוד לבנים. עשויים מחומרים מקומיים. בוץ. קש. אבנים. טייח מסביב. והגגות – סוג של גגות רעפים מלוחות עץ אורן בלתי עמידות בעליל. נראה כילו כל הבית העתיקים יחסית בנויים באותו סגנון בדיוק על ידי אותו "קבלן".

בתים ישנים שעוברים שיפוץ, כבר מקורים בגגות מתכת מבודדים.

עמק וולבונה, אלבניה

במהלך השהות בוולבונה למדנו על תופעת הבתולות המושבעות.
בתרבות האלבנית, בתולה מושבעת (burrnesha) היא אישה שנשבעה שלא להינשא ולהתנזר ממין. בתולות מושבעות מתנהגות ומתלבשות כגברים, והן רשאיות לעסוק בעיסוקים שלפי התרבות הפטריארכלית המסורתית נתפסים כ"גבריים". המנהג רוַוח באזורים כפריים בצפון אלבניה.

מקורה של מסורת זו בקאנון של לקה דוקאג'יני מהמאה ה-15. לפי הקאנון, הנשים הן רכושו של הגבר, וזכויותיהן מועטות. אסור להן לרשת רכוש, לרכוש קרקעות, לעסוק במקצועות מסוימים, לעשן או לענוד שעון, ועם נישואיהן עליהן לעבור להתגורר עם משפחתו של הבעל. הקאנון חל על בני כל הדתות, מוסלמים, קתולים ונוצרים-אורתודוקסים כאחד. כלומר, אין פה אלמנט דתי אלא אלמנט תרבותי אלבני גרידא.

במצב דברים זה, השבועה היוותה עבור נשים פתח מילוט מנישואים כפויים או לא רצויים, בין אם לפני הנישואים ובין אם אחריהם. ביטול נישואים בנסיבות אחרות היה עלול לגרור נקמת דם. היו גם נשים שהשבועה אפשרה להן עצמאות רבה בהשוואה החיים שהיו צפויים להן כנשים נשואות, ולכן בחרו באפשרות זו. נשים אחרות נשבעו את השבועה בעל כורחן, כאשר לא נותרו במשפחותיהן גברים שיטפלו במשפחה ובמשק. הפרת הנדר הייתה עבירה חמורה, שדינה מוות.

השבועה התבצעה בדרך כלל לפני זקני הכפר, אך לעתים נשבעה האישה ביחידות, והיא קיבלה תוקף לאחר שקצצה את שיערה והחלה להתלבש כגבר. מרגע השבועה, נחשבת האישה כגבר, וכל המגבלות שחלות עליה כאישה בטלות.

במהלך המאה ה-20 דעך המנהג בהדרגה. המשטרים הקומוניסטיים באלבניה וביוגוסלביה עודדו שוויון זכויות לנשים ואת עבודתן במקצועות שאינם של צווארון ורוד, ומגמה זו נמשכה גם לאחר שהונהג בהן משטר דמוקרטי בשנות ה-90. הוסבר לנו כי הבתולה המושבעת הצעירה ביותר שעדיין חיה לפי המנהג הזה הינה בחורה בת 35. צעירה ! 

עמק וולבונה, אלבניה

עמק וולבונה, אלבניה 

וזהו. יומיים של טראקונים מעולים בשלג, ביקורים בבתים כפריים ישנים ואכילת הרבה מאוד גבינות עזים, לחם, דגים וסלטים. נופים מרהיבים. אלבניים נחמדים וחמים. ואפילו הכנת תה מעלי לוונדר משלג טרי. מהמם פה מאוד, כבר אמרתי ?

גסטהאוס – יש שלג, אלבניה

גסטהאוס – אין שלג, אלבניה

פוסט הבא – פריזרן

שלוש וחצי בבוקר. מתעוררים. חושך בחוץ ובפנים. הכל כבר ארוז. המוצ'ילות ממתינות למתיחות אחרונות של הרצועות. אוספים את שירה ויפתח. ויאללה – לבית שאן. הרחובות רקים מאדם. אפילה. נסיעה שקטה שקטה. כרגיל אצלי, לקחנו טווח בטחון גדול. גדול מידי. אז הגענו למעבר הגבול נהר הירדן, שעה לפני זמן הפתיחה שלו. ערפילי שחר. ממתינים.

מחפשים ומוצאים את דורון. ולאט לאט הקבוצה מתאספת. החתמת דרכונים. דיוטיפרי (!!). ג'יימס ריצ'רדסון. עושים קניות ? רק קפה. היה במבצע. משעשע משהו.
שאטל שעובר מעל נהר הירדן. בימים אלו של סף חורף, הוא באמת נראה כמו נהר. והופ, רוכשים ויזה ירדנית. עוד שעה של המתנה, שאמורה להרגיל אותנו אט אט למשאב הטבע הגדול ביותר שיש לירדנים – זמן, ועוד קצת זמן, וזהו. אנחנו בירדן. נוסעים לחו"ל, אבל בלי טיסה. קטע קטע.
נוסעים בכביש הבקעה, הירדני כמובן, ועוברים עיר אחרי עיר אחרי עיר אחרי עיר. נראה כאילו כל הכפרים/ערים בנויים סביב הכביש עצמו. הכביש הינו זכות הקיום של היישוב והכל מתקיים סביבו. תנועה, חיים, מסחר.

זה נראה כאילו הירדנים לא ממש רוצים שיהיו מטיילים בנחלי המדבר. כנראה שלא מדובר בתיירים ריווחיים מידי. עדיף תיירים עשירים ממדינות המפרץ שילונו במלונות הפאר ולא באוהלים בשטח. על כן, כל קבוצה מחוייבת במדריך, שוטר וכל מיני תהליכים בירוקרטיים מיותרים.
באופן מפתיע, דווקא פגשנו לא מעט קבוצות מטיילים, ישראלים כמובן, וכמעט כולם היו ללא ליווי של שוטר או מדריך. מעניין עם נוצרו להם בעיות בשל כך.


זהו, מתחילים בטיול המאורגן. אז מה זה הטיול ?
טראק של 4 ימים, 3 לילות, בנחלי ים המלח הירדנים. מתחילים ב יומיים מלאים של הליכה בנחל זרד (המהמם מאוד כפי שהסתבר בדיעבר), טיול קצרצר בואדי חודירא, וטיול קצת ארוך יותר בואדי איבן חמד.
אז לפי התכנון של דורון, נסיעה דרך כביר הע'ור (הבקעה הירדנית) אל אזור צפון ים המלח. עלינו בדרך החרוזים לרמת מואב אל העיר כרך ושם קנינו אוכל להמשך הטיול (שאותו כולנו נשאנו על הגב), נסענו על דרך המלך דרומה וירדנו בנחל זרד. הלכנו עד למפל הגיר והנקיק הלבן, שם ישנו.

מפל הגיר, נחל זרד

מפל הגיר, נחל זרד

אז מה זה נחל זרד ?
נחל זרד הוא נחל איתן בירדן, הידוע בערבית בשם "ואדי חסה". הנחל הוא הדרומי בין שלושת הנחלים האיתנים הזורמים אל ים המלח ממזרח (שני האחרים הם ואדי זרקא-מעין ונחל ארנון (ואדי אל-מוג'יב)).
בנחל המון המון נביעות של מים מתוקים ומעיינות חמים. תחילתו של הנחל בהרים שממזרח לדרך בין מעאן (בדרום) לכרכ (בצפון), ליד הכפר אל-חסה, וסופו ליד הכפר א-צאפי (המזוהה עם העיר צוער) שלחוף החלק הדרומי של ים המלח. שטח אגן הניקוז של הנחל הוא כ-2,500 קמ"ר. הנחל מתחתר ויוצר קניון עתיר מים וצמחיה וההליכה בו היא בתוך מים ברוב הדרך. בתוך הנחל צמחיה מרובה הכוללת קנה, סוף, קנה סוכר והרדוף הנחלים. נחל זרד מוזכר בספר דברים כתחנה במסעם של בני ישראל במדבר.
בעבר, הנחל נשפך לדרום ים המלח, אולם כמעט כמו כל הנחלים הירדנים, לכולם נבנה סכר, והמים נאספים לצרכי שתייה. טיפה אחת מהנחלים לא ממלאת את ים המלח. חבל.

ביום השני, המשכנו בנחל זרד דרך הבולדרים לבריכת מים חמים ו"ברז" מים קריים בגנים התלויים, פריחת סחלב בן חורש גדול והמשך לואדי קטרה שמצטרף מדרום. דרך קניון די צר הלכנו במים עד לסלע המכונה "הצוללת" וישננו אחרי הערוץ מים במצטרף מדרום מעל המגלשות והמפלים.
הגנים התלויים זה שוס. מדובר לעיתים בעשרות רבות של דקלים שפשוט נראה כאילו הם תלויים מעל הנחל, ןומעל מי השטפון של הנחל. המון המןו צמחייה מדברית, שערות שולמית, קנה וסוף לעיתים ממטרים בודדים מעל אפיק, עד עשרות רבות. וכן, היו לא מעט צוקים בגובה של עשרות מטאים מעלינו. מגניב מאוד.

גנים תלויים, נחל זרד, ירדן

נחל זרד, ירדן

זרמי המים מפתיעים במיוחד. תכלס, חשבתי לעצמי, מדובר בטח בזרפיף של מי תהום שנובעים להם מימים ימימה. כל זה נכון, אולם כאשר מדובר בשילוב של שיפוע, אבנים לא יציבות, ועונה גשומה במיוחד מדובר בזרמים לא קטנים של מים. כל שניה לא מחושבת, וחציית הנחל הופכת למאתגרת במיוחד ובוחנת את היציבות ושיווי המשקל העצמי – קומבינציה שיצרה לא מעט סיטואציות משעשעות (כשזה קרה לאנשים אחרים) ומביכות (כשזה קרה לנו) של התרסקויות בתוך הנחל המימי.
קניוני מואב ואדום התברכו בכמויות אדירות של מים הזורמים במשך כל ימות השנה. עושר המים בקניונים במואב ובאדום לעומת מיעוטם בקניוני מדבר יהודה נובע ממאות נביעות באבני החול האדומות שמקורם במים פוסיליים. מים פוסיליים הם מים מתקופות גשומות הרבה יותר שהיו באזור (עוד מהימים שהים התיכון היה האוקיינוס התטיס). כמו כן, חלק מהמים הם מילוי חוזר מגשמים. בהרי מואב כמות המשקעים השנתית גבוהה יחסית אלינו, וכן הם מספיק גבוהים, כך שהם זוכים אפילו במספר ימי שלג בשנה (כפי שהתרחש בחורף המעולה האחרון).

נחל זרד, ירדן

ביום השלישי, המשכנו בקניון אבן חול אדומה אל הבולדרים והנחל מצפון עם האבן התלוייה, כעבור שעה הגענו אל מפל שממנו מתחיל קניון הדולומיט האפור, שם הופתענו מבריכה חדשה שנוצרה לה בחורף הזה, המשכנו וירדנו לעוד שכבה של קבן חול אדומה מתצורה שונה (עם ביצי הקוורץ) עד שיצאנו מהנחל אחה"צ והמשכנו לואדי חודירא עם הקניון הצר והגבוהה.
באופן כללי, נראה כאילו כל שנה הטבע חי ומשתנה, וכל זאת בהתאם למשקעים, לשטפונות ולסלעים ולבולדרים שזזים להם בשטח. פתאום יש מפל חדש, פתאום בריכה חדשה נוצרה, גב שהיה קיים נסתם, והמון צמחייה שפשוט נשטפת לה ונוצרת מחדש. ביום ביום, הכל נראה סטאטי כל כך, אבל כנראה שהמציאות שונה ומרמה.

הנופים ? באמת מקסימים. פעם מזמן (כלומר, עד לפני יומיים שלושה) – כשחשבתי על נקיקים מדבריים אדומים חשבתי על הקניון האדום באילת. אבל עכשיו, יחסית לנופים הירדנים, הקניון האדום באילת נראה לעומת ואדי זרד כמו חריץ ישבנו של הפנתר הורוד, ופארק תמנע עם סלע הפטריה המפורסם כמו ערימת אבנים אקראית שנשארה כפסולת בניין מיותרת, ונחלי ערוגות ועין גדי עם הצמחייה "המטורפת שלהם" נראים פשוט כמו שתי שלוליות דלוחות בשלהי חודש אוגוסט עם קצת עשבים שוטים דהויים מסביב. תכלס, ברמה הפרקטית, להשוות בין הנופים הירדנים לשנו מזכירים השוואה של איש לבן עם סודני למי יש יותר גדול. פשוט אין מה להשוות 🙁

צפרדע בנחל זרד, ירדן

נחל זרד, ירדן

נחל זרד, ירדן

נחל זרד, ירדן

ביום הרביעי, התעוררנו למרגלות המסגד ובית הספר בכפר בתיר אחרי לילה קפוא במיוחד. ירדנו לואדי איבן חמאד דרך קניון אבן החול שנסגר בנטף נחלים (טרוורטין)
תכלס, הנחל יפה מאוד, ושם את הנחלים שלנו בכיס הקטן, אולם לעומת נחל זרד המהמם, יופיו של איבן חמד מתגמד משהו. מה שכן, זה עדיין מגניב לראות המון מים זורמים, צפרדעים מקפצות להן וגם סרטים שוחים בזרם. והכי חשוב – אין מוצ'ילה על הגב שזה בכלל מעולה !.
באחד הקטעים המרכזיים נוצר לו מפל בגובה של כ – 4 מטרים, מה שגם לדורון לשכור ירדני עם חבל ולסוג של סנפליג מפלים מזערי.


בניגוד לנחל זרד, שם איסוף המים מבוצע בצורה מרוכזת על ידי מפעל מים מסודר, פה נראה כאילו כל תושב מקומי, בונה לעצמו סוג של בריכת איסוף קטנה, ובאמצעות שילוב פשוט של כלים שלובים ומשאבה, פשוט שואב לעצמו מים מאגן הניקוז הפרטי שלו. שכונה לא נורמלית ושגם מזכירה במידה מסויימת את גניבות המים בנגב שלנו. הסיטואציה הזאת, יוצאת מראה סוריאליסטי משהו של מדבר נטוש נטוש, אבל עם הרים מרושתים בצינורות פלסטיק שחורים מכוערים.

נחל איבן חמד, ירדן

וזהו. תמונת סוף טראק, ועולים לאוטובוס. ככה, לפתע, הסתיימו להם 4 ימים של הליכה. כ – 30 קילומטר, המון המון מים, גנים תלויים, ארוחות שטח (חלקן טעימות יותר וחלק פחות וחלקן מכילות רצועות ספגטי דבוקות), מפלים, בריכות וימבה מראות וחוויות איכותיות. וזהו. אנחנו בדרכנו לנופש המובטח.

תמונת סוף טראק, ירדן

יום קודם – אלמטי (Almety)

בבוקר השכם התחלנו להדרים בחזרה לבישקק. עזבנו את העיר המערבית, יחסית, וחזרנו לבישקק. תכלס, מדובר פה בדאונגרייד מטורף, אך עם זאת, שמחתי. אני ממש אוהב את ההרגשה של לחזור למקום מוכר. כמעט כמו לחזור לבית. אז מה אם זה בית מכוער, מעפן ומטונף. זה עדיין בית….
אז חזרנו לבישקק, התארגנו על מונית שירות לנסיעת לילה לאוש ו – הולכים לעשות קניות בשוק Alamedin. גם ליעד וגם אני אוהבים שווקים וזה תמיד ממלא הפתעות נעימיות. בין אם אוכל (עם קצת סלמונלה בצידו) ובין אם קניות אחרות אותנטיות.
ואז נסיעת לילה. נסיעת לילה ? וואי וואי… הנה משהו שלא עשיתי כבר 4 שנים. איך חוזרים לזה פתאום ? ובכל זאת, לא מדובר פה בנסיעת לילה בסגנון ארגנטיאי שמלווה בכיסא – מיטה, דיילות מהממות, וארוחות לילה מוגשות לכיסא- מיטה. מדובר פה בנהיגה מזעזעת, כביש מפותל, נהג שכל שעה טורח לעצור לעשות פיפי, קקי, לאכול, לדבר, לשתות ובקיצור – פשוט עושה הכל בשביל למרר את הנסיעה ולוודא שהיא תיקח בדיוק 12 שעות. ראבק איתך.

מילא. אז אחרי נסיעת לילה ארוכה מנשוא, במיוחד בשביל זוגתי, הגענו לאוש.
אוש היא העיר השנייה בגודלה בקירגיזסטן ואחת העתיקות ביותר במרכז אסיה. בעברה היתה אוש תחנה חשובה בדרכי המשי העתיקות. גם כיום מיקומה אסטרטגי עבור מטיילים במרכז אסיה. היא שוכנת במרכז הגבול המערבי של קירגיזסטן עם אוזבקיסטן, ועל כן מהווה תחנה הכרחית במעבר בין השתיים.
הארכיטקטורה שונה מאוד מהמבנים הסובייטים בבישקק, ורוב מבני העיר הם בתים נמוכים בסגנון אוזבקי. גם אוכלוסייתה מורכבת מאוזבקים רבים. משני צדי נהר סיר-דריה (Syr-Darya) העובר בה נערך בזאר ציורי המתקיים מזה כאלפיים שנה.
בבזאר נמכרות סחורות מעמק פרחאן הסמוך, ירקות ופירות, בשר, מזכרות ועוד. במרכז העיר מתרוממת גבעת "סולימן גורה", שפירושו "כס המלכות של שלמה", שהינה אתר מקודש ומוקד עלייה לרגל למוסלמים. במקום מוזיאון קטנטן, המצוי במערה טבעית.
אוש הינה העיר המרכזית של קירגיזסטן השייכת למעשה למושג שנקרא דרך המשי. דרך המשי היא למעשה לא דרך אחת, כי אם אשכול של דרכים יבשתיות וימיות אשר קישרה בין צ'אנג-אן בסין (שִׂי-אָן של ימינו) לבין אנטיוכיה בטורקיה ועד רומא למעשה, ועברו בה נתיבי המסחר העיקריים בין המזרח הרחוק ואירופה של סחורות, המצאות, אמנויות ופילוסופיות.
מכאן חלחל הבודהיזם לסין, מכאן טפטף האסלאם וזראטוסטרה למזרח, מותירים אחריהם מערות מצויירות, פסלים ציורים ומנזרים, וכאן עלו וצמחו בימי תור הזהב של קיסרי טאנג תחנות סחר משגשגות ושווקים מפורסמים.


דרך המשי הינה אלומה של דרכים שנמתחה בין סין לאירופה ושימשה להעברת מוצרים רבים בנוסף למשי. אורכה של הדרך הינו כ – 6,500 ק"מ. שמה ניתן לה בשל העובדה כי בדרך זו העבירו סחורות מסין, כולל משי. תחילת פעילות הדרך הינה במאה ה – 3 לפני הספירה. לאורך העת העתיקה הנתיב והיה ידוע ובשימוש רב, ובתקופת ימי הביניים, עם התגברות הסחר הימי, ירד מעמדה של דרך המשי. באלומת דרכים זו, סוחרים נועזים, אנשי אמונה, הרפתקנים ואמנים עשו את דרכם ממדבריות לוהטים למעברי הרים מכוסי קרח מול סכנות של שודדים, חיות טרף, תהפוכות מזג אוויר ודרכים בוגדניות. כמובן ששיירה אחת לא עברה את כל המרחק שדרש 3 שנים של תנועה, כי אם כל שיירה הגיעה עד לעיר הבאה בדרך וחזרה על דרכה. הסחורות החליפו ידיים בין השיירות השונות בערי המסחר (כגון אוש). יחד עם הסחורות נעו הנצרות, האיסלאם והיהדות לתוך סין, בעוד שהבוזהיזם נעו ממנה מערבה.
בעבר, היו אלו סוחרים ששמו את נפשם בכפם ויצאו בעקבות העושר, לחצות את ההרים והמדבר. בעקבותיהם ברו חוקרים ומגלים, שיצאו לתור את ערי השיירות, כמו גם את המדבריות הצחיחים, ואת רכסי גג העולם. וכיום ? כיום נוהרים לכל אותן ערי דרך המשי בעיקר מטיילים. כמונו…
בזכותה של דרך המשי, בשילוב התפוררות הגוש הסובייטי, שווקי מרכז אסיה חזרו לחיים ולשקוק חיים. וזאת למעשה המטרה העיקרית שלנו להגעה לאוש. שוק עתיק של דרך המשי.
בנוסף, אוש נמצאת ממש על הגבול עם אוזבקיסטן, ובמרחק לא גדול מטג'יקיסטן, מה שהופך את תושביה באופן טבעי לסוג של ערבוביה שבטית ודמוגרפית. אז זאת בהחלט הזדמנות טובה לראות קצת תושבים זרים ועוד כמה פרצופים מעניינים. לפני כ – 5 שנים, היו פה גם לא מעט מהומות אלימות ביותר על רקע אתנטי ועשרות אלפי אוזבקיסטנים גורשו למעשה לארצם.
אז ביום הראשון, אחר שנ"ץ קטן של אפטר נסיעת לילה, התחלנו בכיתותי רגלנו בעיר ולמעשה בשוק העתיק של דרך המשי. המון דוכני אוכל, ירקות, פירות, בגדים באופן שמזכיר את השוק שביקרנו בו רק אתמול בבישקק.
האמת, יצאתי טיפה מאוכזב. בתור עיר שהמאפיין העיקרי שלה הוא שוק ענק, השוק קצת מעפן. לא מגוון מידי, לא מרשים מידי ופשוט לא עושה וואו. ככה זה, לא צריך לבוא עם ציפיות.

רוכלים בשוק

רוכלת בשוק דרך המשי

רוכלת בשוק דרך המשי

מוכרים בשר

שנ"ץ

קבבים מהבשר שלמעלה

בערב, הספקנו לעלות להר סולימאן. מדובר בגבעה המתרוממת מעל אוש. לפי האגדה סולימן הערבי הגיע לכאן רכוב על שטיח מעופף, עצר על ההר וראה שהכל ישימון. אולם מכאן, מן ההר, הוא ראה שבפמיר יש מים. הוא נשא תפילה והמים הגיעו עד לקירגיזסטאן. מאז נקרא ההר הר סולימן. לאחר מכן חזר על שטיחו המעופף ונקבר באחד ההרים, אף אחד לא יודע היכן. לפני כמה שנים באו ארכיאולוגים אתאיסטים לחפור במקום. הם חפרו והוציאו את העצמות, אך כל לילה, העצמות חוזרות למקומן. כמו כן, כמו כל קבר צדיק טיפוסי, כאן אללה נותן לעקרות פרי בטן. שיכורים באים הנה אחרי שתייה רבה, ואם הם מניחים את הראש על הסלע- השכרות נפוגה. בקיצור, כל קסם שמתחשק שיקרה….
מתחת למוזוליאום יש מקום מיוחד בין הסלעים להפגת כאבי יד, ברך, רגל או גב. אם שוכבים במגלשה מסוימת על הסלעים החלקים, היכן שסולימן שכב והסלע קיבל את צורת הגב שלו – הכאבים עוברים.

הר סולימאן

אוש במבט עילי

המסגד המרכזי

ביורדנו מההר, מצאנו פסטיבל חתונות מקומי. מסתבר, שנורא פשוט להתחתן פה. אוספים את החברים והמשפחה בכיכר באמצע העיר, ועל מנת לחסוך עוד יותר – מצרפים כמה זוגות מחותנים ביחד. כמה פשוט וגאוני. צדק חברתי במיטבו. דיג'י אחד, ברמן אחד. פשוט וטוב. אין צריך לארגן לא את אירית רחמים ולא את אולמי רסיטל הנהרסים ממש בימים אלו. לא צריך חנייה, רב בין אם מצוהר ובין אם לאו, קייטרינג ושאר מרעין בישין. פשוט מתכנסים כמה חברים ביחד, מתלבשים יפה, שותים קאווה וזהו. ובזה נגמר הסיפור.

צ'יקה רוקדת

חתן פוטנציאלי

תמרין לפני

ואחרי

עם זאת, אחרי יום אחד באוש, די מיצינו את העיר. השוק, שהיה אמור להיות האטרקציה המרכזית אכזב אותי מעט, וגם אחרי כמעט 10 ימים של עירוניות הייתי חייב לראות עוד קצת טבע. עוד קצת שלג. עוד קצת הרים. אז אחרי הרבה מאוד בירורים, שבירת שיניים, וקשיי שפה מתסכלים, שכרנו סוג של נהג מונית ואת חברו ליום שלם, והחלטנו לנסוע לכיוון הרי פמיר, כמעט עד גבול טג'יקיסטן דרך כפר בשם סארי טאש. במקור, היינו אמורים להגיע גם לאגם שקר כלשהו, אולם בשלב כלשהו הבנו שזה כבר לא יקרה.
הלונלי אומר שעל מנת לצאת לנסיעה הזאת יש לשכור רכב 4*4 איכותי. נהג המונית שלנו כמובן הגיע עם לאדה. אדומה. ואין כמו לאדה מקרטעת, שגם היא נראית כאילו היא יצאה מהסט של בוראט, על מנת לעשות טיול שטח מגניב בשטח הנידח ביותר בקירגיזסטן. לא רכב שטח ולא נעליים ובטח לא איכותי.

סארי טאש הוא כפר קטן קטן נידח נידח ונחשב בסיס יציאה למטפסי הרים. המראה מסארי טאש אל כל הפמיר וההרים השמימיים נחשב כאחד המראות הנפלאים של רכס הימלאי באיזשהו מקום. שווה עד מאד.
אז פשוט לקחנו איתנו את הנהג, הרכב שלו וחבר מלווה, ונסענו מערבה. כמה שהזמן איפשר לנו. שוב מדבר צחיח, עוברים כפרים קטנים, מגיעים לסארי טאש שהוא הכפר (או בשפה שלי – חור על פני אדמות) המערבי ביתר בקירגיזסטן, אוכלים קצת מרק עם רגל מתנוענעת של חיה שנשמה ופירכסה אך לפני כמה דקות, צופים בהרי פמיר המדהימים והמושלגים (ותוך כדי כך מפתח פנטזיה מטורפת על הטראק שאני משתוקק לעשות שם) וסופגים אווירה קירגיזית אחרונה. סוג של סגירת מעגל יפה. הייתי זקוק לזה…

מרק רגל, או כל איבר אחרי כלשהו

תקוע בסוף העולם

הרי פאמיר

ובלילה ? מתארגנים על מונית שירות, ונסיעת לילה אחרונה בדרך חזרה לבישקק. ליעד, כרגיל ישנה כמו עולל בן יומו כל הנסיעה, ואני ? כרגיל בוהה בנופים הנשקפים מהחלון. מסתבר, שביומיים שהיינו באוש, שוב הייתה סופת שלגים רצינית, וכל הדרך חזרה בהרים התמלאה שלגים, דרך שאך לפני יומיים הייתה צחיחה ויבשה. כמובן, שהשלג יצר פקקי ענק מטורפים, ועיכוב מטורף, אולם הנופים המושלגים פיצו על כל העניין.

יום הבא – בישקק (Bishkek)

פוסט קודם – פתיחה

השנה זאת שנה עמוסת חו"ל. תכלס, זה מגניב נורא. כן ירבו שנים כאלו. חבל שזה יקר כל כך. הכי טוב להיות עשיר, בריא ומובטל. חבל שאני לא. אבל שאיפות בחיים זה חשוב.
אבל בשורה התחתונה, סוף סוף הגיע חו"ל נורמלי ואמיתי. בנורמלי אני מתכוון שדה תעופה מעופש עם שירותי חור מטונפים עם פנטזיות לא ממומשות על מקלחות חמות ומפקנות. אבל איזה כיף !! סוף סוף קצת מדינת עולם שלישי.

"קירגיזסטן ? מה זה ? איפה זה ? המצאת מדינה ? מה קשור ?" אלו רוב השאלות שקיבלתי כשסיפרתי שזה היעד הבא שלי. אני מודה, גם אני, עד לפני 5 שנים, בבורותי הגדולה בכלל לא ידעתי שיש מדינה כזאת בעולם. אולם, הודות לשכן קירגיזי (באר שבעי) גיליתי על המקום המיוחד הזה.
אז למה לנסוע למדינה שרוב האנשים שסיפרתי להם עליה היו בטוחים שהמצאתי ארץ או שפשוט עישנתי משהו לא חוקי שגרם לי להזיות לא ברור ??
מלפני 5 שנים, אחרי אותו מפגש עם שכן קירגיזי, בתוספת עזרה לא קטנה של גוגל תמונות, פיתחתי כמיהה קטנה להגיע למקום. בנוסף, לאחר ביקור אלוהי בגיאורגיה, הכמיהה רק צמחה וגדלה. לראות עוד מדינת נופים מטורפים בסגנון דומה, תרבות רוסית משחיתה, וכמובן דרך המשי הנפלאה.

התחלנו, זוגתי שתחייה שהחליטה לזרום איתי בשגעון ועל כך כל הכבוד לה ואני, בטיסת לילה למוסקווה, ומשם לקירגיזסטן. טיסה של שעות ארוכות ארוכות, למרות שהמרחק לא גדול כל כך. ככה זה כשאין שלום והמון המון מוסלמים פונדלמניסטיים טאליבאניים בדרך.
נחיתת אחר הצהריים זריזה בבישקק, והגענו להוסטל שלנו. ההםם… מדובר בהוסטל, עם המלצות בלונלי, שתקוע ממש מאחורי התחנה המרכזית הקטנה של בישקק. המלצות אני לא בטוח שהייתי נותן למקום, אבל למזלנו הזמנו את החדר הפרטי. למה מזל ? כי מסתבר שיש רק דורמיטוריס, אוהלים על הרצפה בגינה, ואוהל גדול (יורטה) בגינה. בשלב הזה, היורטה עוד נראתה לנו אותנטית ומגניבה. בעתיד, היא כבר לא תראה כזאת קורצת…. וחדר פרטי ? סוג של תא של 2*2. נראה לי שאפילו ליגאל עמיר יש תנאי כליאה טובים יותר.


היה יום שישי, והתחשק לי לקפוץ לאחד מבתי הכנסת שעוד נותרו בקירגיזסטן, ונותרו כמה שעות של אור, אז כיתתנו קצת את רגלינו, וגם תפסנו את המרשוטקה הראשונה שלנו (מונית שירות מקומית) עד שהגענו למקום.
בית הכנסת היה כמובן נעול ומסוגר, וללא שום סממן זיהוי יהודי כלשהו, אבל אם מציצים קצת מהחלונות ניתן לראות כמה כתובות בעברית ומגן דוד זהוי. מילא. ואני כבר בניתי על תפילת שישי מגניבה, ואולי גם קצת אוכל יהודי מקומי.

בישקק לא ממש נתנה לי הרגשה טובה. הזנחה בכל פינה, טינופת, אפורה, וקר. אשכרה קר. והיה כל כך חם ולח בארץ שטסנו !! משהו נוסף, הכל חשוך פה. קטע מטורף. מהרגע שהשמש שוקעת אין אור. פשוט אפילה. נראה כאילו הקירגיזים לא ממש מאמינים בתאורת רחוב. חסכון בחשמל או סתם תודעת שירות אזרחית מעפנה ? אני כנראה הייתי הולך על האופציה השנייה. בכל אופן, אני מקווה שההרגשה תשתפר.

אבל רגע, קצת היסטוריה לפני, תודות לצור שיזף וויקיפדיה כמובן.
קירגיזסטן היא הקטנה בין הרפובליקות החדשות של מרכז אסיה וחלק מנתיבי דרך המשי עברו בתחומה לאורך 2000 השנים האחרונות. תרגום שמה הוא ארץ הקירגיזים.
קירגיזסטן היא במקורה מדינה קולוניאלית שהוקמה על ידי לנין וסטאלין על מנת לבתר את מה שהיה, עד לסופה של מלחמת האזרחים הרוסית ב- 1922, חאנת בוכרה. כך גם נראים הגבולות הישרים על המפה שאינם מתחשבים בקבוצות האוכלוסייה השונות (די מזכיר את חלוקת הגבולות בצפון אפריקה ובמזרח התיכון הודות לשלטון הבריטי לשעבר המתחשב כל כך).

בשל העובדה שלנין הקים למעשה את קירגיזסטן, לתושבים נשארה פינה מאוד מאוד חמה בלב לצורר. בלא מעט בתים ראינו פסלים, תמונות ושאר אלמנטי האדרה לרוצח ההמונים הזה. כמובן שגם ברחובות, ממוקמים לא מעט פסלי ענק לדיקטטור הגדול. הנושא הזה מנוגד למעשה לקיים בגיאורגיה. אפילו בגיאורגיה, שסטלין נולד בה, מצניעים את העובדה, ואפילו בגורי, העיר בה סטלין נולד, חיסלו לפני כשנה את הפסל היחיד שלו שנותר ברחובות.

הקבוצות האתניות המרכיבות את המדינה הן: קירגיזים 50%, אוזבקים כ- 20%, טג`יקים 10%, רוסים 10%. טאטרים, מעט מאוד יהודים וטורקמנים מהווים את יתרת האחוזים הנותרים.
חלק מהתושבים הנקראים קירגיזים אינם קירגיזים למעשה, וזאת מכיוון שבמפקד שנערך עם סופה של מלחמת האזרחים, מי שלא הצהיר שהוא קירגיזי, הוגלה למקום בו ישבה הקבוצה האתנית שלו. רבים מתושבי אוש למשל, שהם טג`יקים במוצאם, הצהירו עם תום מלחמת האזרחים שהם קירגיזים כדי שלא יועתקו ממקומם.
בין השנים 1922 ועד 1991 הייתה קירגיזסטן חלק מברית המועצות ומאז 1991 הפכה לרפובליקה עצמאית שבירתה בישקק, שנקרא לשעבר פרונזה. הערים החשובות בקירגיזסטן הן: בישקק, אוש, אוזגנד.
קירגיזסטן גובלת במזרח בטורקמניסטאן הסינית, בדרום בטג`יקיסטאן, במערב באוזבקיסטאן ובצפון בקזחסטאן. מדינה חילונית שבה הפרדה של דת ממדינה. האסלאם מתון ובא לידי ביטוי בעיקר בבקעת פרגנה.
קירגיזסטן היא מההרריות שברפובליקות המרכז אסיאניות והקטנה שביניהן. היא תחומה במזרח על ידי רכסי הטיאן שן – הרי השמים ומדרום להם ברכס הפמיר- גג העולם.
רוב האוכלוסייה מוסלמית סונית (כ- 85%) אם כי הדת נינוחה מאד. יש מיעוט של מוסלמים שיעים (בעיקר טג`יקים) ונוצרים – אוכלוסיה רוסית בעיקרה שהיגרה למרכז אסיה בשל סיבות מסחריות וכן עם ההגירה הרוסית גדולה במלחמת העולם ה- 2 כשהרוסים העמיסו את מפעלי התעשייה הגדולים מאזור מוסקבה על רכבות והעבירו אותם למרכז אסיה. באתר אינטרנט שקר כלשהו קראתי שיש פחות מסגדים בכל קירגיזסטן מאשר בתל אביב. המשפט נשמע לי קצת הזוי, אבל נשמע משכנע מספיק בשביל להגיד למשפחה שהכל בסדר שם ואין מה לדאוג, והמדינה אמנם מוסלמית אבל הכל בשליטה. בדיעבד, עם כמות המסגדים שראינו, הבנתי שהמשפט באמת מצוץ מהאצבע, או שהוא היה רלוונטי בימים שעוד גורבצ'וב שלט במדינה. מצד שני, כמות המסגדים לא מעידה על חוסר נינוחות או הרגשה לא נעימה ששוררת בהקשר הזה.

בלילה הראשון, גילינו מסעדת פועלים מוזנחת שתקועה לה מאחורי התחנה המרכזית. כמו כל דבר, מסעדת הפועלים הזאת נהייתה מסעדת הבית שלנו. פה גם אכלנו לראשונה את המומואים הנפאלים/דים סאם/ חינקאלי הגיאורגי / קרפעלך המקומי. רק שבקירגיזסטן קוראים לזה מנטי (Manti). כמו בכל מקום אחר בעולם, גם פה, המומואים, אה סליחה – המנטי, פשוט מעולים מעולים מעולים.

אז יאללה. אחרי ההסבר הקצר מתחילים לטייל ולצבור חוויות וזכרונות חדשים.

פוסט הבא – קראקול (Karakol)

&nbsp