לילה קצר בשקודר והשכמה מוקדמת לנסיעה המפורסמת לכיוון וולבונה. מבחינה תחבורתית, מדובר בנסיעה די סיוטית, אך נחשבת אחת הנסיעות היפות באלבניה ואטרקציה מרכזית במדינה.
מדובר בנסיעה של אוטובוס, מעבורת קטנה על אגם מלאכותי שנוצר מסכר על נהר, אוטובוס נוסף לכפר בשם בראם צורי, ואז, באופן מפתיע – אוטובוס נוסף !
כל זה, בשביל להגיע לכפר קטן ומקסים באמצע האלפנים האלבניים בשם וולבונה.
אגם קומאן, אלבניה
בראם צורי, אלבניה
כשהגענו לוולבונה, הבנו מה משמעות סופת השלגים שהייתה פה. בהתחלה, ליד האגם, ראינו שלג רק בפיקים של ההרים. בהרים הרחוקים. אבל ככל שהתקרבנו, ולמעשה עלינו בקו הגובה, הבנו וראינו את כמויות השלג ששטפו את ההרים פה. הכל לבן לבן לבן. שלג פאודר. כאילו הגענו ונחתנו על ראשו של אלי לוזון.
בסוף חודש אפריל, כמו אצלנו למעשה, ידענו שכל הממק אמור להיות פורח. ירוק. פריחת האביב. אבל איזה פריחה ואיזה נעליים, לא ירוק ולא גרביים.
הפסגות, מורדות ההרים וכל העמק – הכל כוסה במעטה עבה של שלג. אני בטוח, שלמטה, מתחת לשכבות הלבן, קפואים להם למוות פרחים, אומרים תוהים לעצמם אם משהו השתגע בשמיים.
לנו לכאורה עוד היה מזל היות ופתחו את הכביש לכפר וולבונה. בעל ההוסטל שלנו אמר שהשלג נמס במהירות יחסית. רק אתמול גובה השלג היה כ – 40 סנטימטר, והיום הוא כבר 20. אבל 20 סנטימטר בעמק. כשאמרנו לו שאנחנו רוצים לטפס להרים, הוא אמר שאפשר. ברור. אבל שהוא חושב שמטר וחצי/שניים שלג בפס עלול להקשות עלינו את הצעידה. בקיצור, הוא שכנע אותי לרדת מהסיפור ולרדת מהשלג. בעסה…..
בכל אופן, אז מה כן עושים פה ?
אז תכלס עשינו חלק נכבד מהטראק ככל שהתאפשר לנו. טיפוסים בהרים, עד שהשלג הגיע לברכיים ולא ניתן היה להתקדם יותר. בכל יום, בכל הר, בכל פינה השלג היה אחר. דחוס יתר. אבקתי יותר. גבוה יותר. השלג גם השתנה. כל יום המפלס ירד. בקצת. אחרי יומיים השלג שעטף לנו את הגסט האוס נמס ופינה את מקומו לשדות החקלאיים שמתחת.
התחלנו את העמק בחוויה לבנה וצחורה עם אי של גסטהאוס עץ בים של לבן, וכשעזבנו היינו כעץ פורח בין שדות מרעה לשדות תפוחי אדמה. חוויה ! תקופה שלמה של אביב הדחוסה ליומיים.
באזור ראינו הרבה מפטריות הבטון המפורסות של אלבניה – בונקרים.
בתום מלחמת העולם השנייה, הרודן המקומי אנוור הוג'ה (שהיה מנהיג הפרטיזנים נגד הנאצים) חשש כל כך מפלישת המערב שהוא רישת את כל המדינה במאות אלפי מיני-בונקרים שמעולם לא נעשה בהם שימוש. לפחות לא ללחימה.
במהלך 40 שנות שלטונו, כ-750 אלף מיני-בונקרים בקוטר של כשלושה מטרים (יש גדולים וקטנים יותר), הידועים בכינוי "פטריות הבטון", נבנו בכל פינה של אלבניה – אחד לכל ארבעה תושבים !!
למזלם של האלבנים, "הפלישה" מהמערב לא ממש התרחשה והבונקרים האלה נותרו לעמוד כמו פאזל של פיל לבן (אבל בצבע אפור) המפוזר בכל רחבי המדינה. כמויות מטורפות של בונקרים. רואים אותם באמצע העיירות, בכפרים, בכבישים הבין עירוניים, ואפילו בכפר וולבונה הנידח. בונקרים כאלו בנויים גם ברחובות טיראנה עצמה. במרכז העיר !
24 מבני בטון מעוגלים לכל קמ"ר בממוצע.
האסטרטגיה הצבאית הייתה כזאת – בזמן שלטונו של הוג'ה (שהיה לוחם גרילה בעברו) חיו במדינה כשלושה מיליון אזרחים והוא הסתמך עליהם שיהפכו ללוחמי גרילה בעת הצורך באמצעות אותם בונקרים. הזוי !
הבונקרים האלו נשארו כאנדרטאות. כאבני בטון שאין להן הופכין. יקר מידי לפנות אותן. ועל כן, רוב הבונקרים עומדים נטושים באלבניה ללא שום מטרה.
את הבונקרים הגדולים יותר, תושבי המדינה החליטו לנצל לשלל צרכיהם – מדירות ומחסנים לחנויות קטנות ובתי קפה, ואפילו כמקומות מפלט לילדים שמנצלים אותם למשחק ולנערים שמנצלים אותם להתמזמז הרחק מעיני המבוגרים.
בונקר, עמק וולבונה, אלבניה
בקיץ, בעונה, אין שלג. והמקום, לפי הסיפורים, שוקק חיים. רועש. מלא תיירים. מקומיים שחוזרים למקום משקודר. בעבר, היו פה רק בתים בודדים והכפריים שהתגוררו בהם, מנותקים מאלבניה באופן כללי, ומנותקים מהעולם בפרט. במיוחד בחורף.
כעת, נראה שרוב העסקים בוולבונה הינם בעיקרם גסטהאוסים. ברור… יש פה עוד מקומיים. יש שדות מסביב. יש הרים וניתוק כללי. אבל בקיץ ? המקום פשוט בנוי למאות רבות של תיירים עם חדרי אירוח, מסעדות, ואוכל מפנק. איזה מזל שאנחנו לא בעונה !! זכינו.
בטראקון אחד הגענו לכפרון שנקרא קוקאי (Kukaj). כפרון ? סוג של שכונה של שני בתים, פרות בודדות ושתי משפחות. אז כרגיל, נדחפתי ו"הוזמנו" לתה בביתם.
מדובר במשפחה מהממת (כרגיל באלבניה). בית שקיים למעלה מ- 100 שנה. הנינים (ילדים בני 10) עושים בדיוק מה שהסבא רבא שלהם עשה. יש חשמל, יש סלולר עם נקודה אחת בדיוק בה יש קליטה. יש מכונת כביסה ! והכי חשוב, יש טלויזיה LCD שטוחה !! אבל התנור הוא עדיין תנור עצים. את האוכל עדיין מגדלים בגינה בחוץ לצרכי המשפחה בקיץ, ואוגרים את הגידולים לחורף הקפוא והמושלג. והמשפחה, היא עדיין אותו תא משפחתי ישן נושן. דיסוננס לא נורמלי.
מובן מאליו שהמשפחה שאירחה אותנו ביצעה זאת בצורה מטורפת. ללא כל דופי. תה חם מאוד. לחם. חמאה. וכמובן, כמו שכבר למדנו ביומיים שלושה האחרונים – גבינה שנחבצה על ידי בעלת הבית. כמעט כל בית פה חובץ לעצמו את הגבינה בחיתול מעל הכיור במטבח.
עמק וולבונה, אלבניה
עמק וולבונה, אלבניה
עמק וולבונה, אלבניה
הבתים העתיקים הבנויים ומפוזרים בכפרים בסביבה בנויים בצורה מאוד ייחודית. מאוד לבנים. עשויים מחומרים מקומיים. בוץ. קש. אבנים. טייח מסביב. והגגות – סוג של גגות רעפים מלוחות עץ אורן בלתי עמידות בעליל. נראה כילו כל הבית העתיקים יחסית בנויים באותו סגנון בדיוק על ידי אותו "קבלן".
בתים ישנים שעוברים שיפוץ, כבר מקורים בגגות מתכת מבודדים.
עמק וולבונה, אלבניה
במהלך השהות בוולבונה למדנו על תופעת הבתולות המושבעות.
בתרבות האלבנית, בתולה מושבעת (burrnesha) היא אישה שנשבעה שלא להינשא ולהתנזר ממין. בתולות מושבעות מתנהגות ומתלבשות כגברים, והן רשאיות לעסוק בעיסוקים שלפי התרבות הפטריארכלית המסורתית נתפסים כ"גבריים". המנהג רוַוח באזורים כפריים בצפון אלבניה.
מקורה של מסורת זו בקאנון של לקה דוקאג'יני מהמאה ה-15. לפי הקאנון, הנשים הן רכושו של הגבר, וזכויותיהן מועטות. אסור להן לרשת רכוש, לרכוש קרקעות, לעסוק במקצועות מסוימים, לעשן או לענוד שעון, ועם נישואיהן עליהן לעבור להתגורר עם משפחתו של הבעל. הקאנון חל על בני כל הדתות, מוסלמים, קתולים ונוצרים-אורתודוקסים כאחד. כלומר, אין פה אלמנט דתי אלא אלמנט תרבותי אלבני גרידא.
במצב דברים זה, השבועה היוותה עבור נשים פתח מילוט מנישואים כפויים או לא רצויים, בין אם לפני הנישואים ובין אם אחריהם. ביטול נישואים בנסיבות אחרות היה עלול לגרור נקמת דם. היו גם נשים שהשבועה אפשרה להן עצמאות רבה בהשוואה החיים שהיו צפויים להן כנשים נשואות, ולכן בחרו באפשרות זו. נשים אחרות נשבעו את השבועה בעל כורחן, כאשר לא נותרו במשפחותיהן גברים שיטפלו במשפחה ובמשק. הפרת הנדר הייתה עבירה חמורה, שדינה מוות.
השבועה התבצעה בדרך כלל לפני זקני הכפר, אך לעתים נשבעה האישה ביחידות, והיא קיבלה תוקף לאחר שקצצה את שיערה והחלה להתלבש כגבר. מרגע השבועה, נחשבת האישה כגבר, וכל המגבלות שחלות עליה כאישה בטלות.
במהלך המאה ה-20 דעך המנהג בהדרגה. המשטרים הקומוניסטיים באלבניה וביוגוסלביה עודדו שוויון זכויות לנשים ואת עבודתן במקצועות שאינם של צווארון ורוד, ומגמה זו נמשכה גם לאחר שהונהג בהן משטר דמוקרטי בשנות ה-90. הוסבר לנו כי הבתולה המושבעת הצעירה ביותר שעדיין חיה לפי המנהג הזה הינה בחורה בת 35. צעירה !
עמק וולבונה, אלבניה
עמק וולבונה, אלבניה
וזהו. יומיים של טראקונים מעולים בשלג, ביקורים בבתים כפריים ישנים ואכילת הרבה מאוד גבינות עזים, לחם, דגים וסלטים. נופים מרהיבים. אלבניים נחמדים וחמים. ואפילו הכנת תה מעלי לוונדר משלג טרי. מהמם פה מאוד, כבר אמרתי ?
גסטהאוס – יש שלג, אלבניה
גסטהאוס – אין שלג, אלבניה