פוסט קודם – אלבניה וקוסובו, ראשי
טוב. אז לאחר תקופה לחוצה בטירוף בעבודה (למעשה לחוצה כרגיל), נחתנו בטיראנה אחרי קונקשיין ארוך באיסטנבול. אלבניה קרובה ממש, אולם זמן ההגעה אליה ארוך מנשוא.
קונקשיין לילה, 4 שעות המתנה, ושנ"ץ ארוך מאוד מאוד מול שער המטוס בשדה התעופה של אינסטנבול שגרם לנו כמעט ולפספס את הטיסה, עד אשר אחד מדיילי הקרקע של הטיסה התורכיים העיר אותנו בברוטליות וטען ש"יש לכם מזל שחשבתי להעיר אתכם. בזכותי אתם תעלו לטיסה". מה זאת אומרת "מזל" ?? זה לא העבודה שלך למעשה לוודא שכולם עולים על הטיסה ?? לא ברור מה עבר לו בראש. הקטע הוא, שמעולם, מעולם, לא עמדתי לפספס טיסה. וגם לטיסה האאשונה כמעט ואחרנו (בשל דרישות התזונה של אישתי היקרה) עד אשר קיבלתי טלפון ממספר לא מזוהה, עם מענה של בחורה אסרטיבית "מר בניסטי ?? אתה מאחר לטיסה שלך !". אני ? מר בניסטי ??
גם הטיסה עצמה לא ממש הייתה חוויה מרנינה. טסתי כבר עשרות רבות מאוד של פעמים בחיים, טיסות פנים, טיסות בינלאומיות, טיסות בקיץ, טיסות בחורף ובגשם. אולם טיסה מטלטלת כזאת עוד לא הייתה.
כנראה חצינו הרבה מאוד כיסי אוויר, או יותר נכון שקי אוויר, עננים אפורים כחולים שעטפו את השמיים וכנראה גם עם טייס שהיה נראה אפעס כאילו מדובר באחת הטיסות הראשונות שלו במזג אוויר כזה. בנוסף, זכינו לשבת בשורה האחרונה היציבה והרגועה של המטוס. שילוב של כל הדברים האלו יצרו יציבות ארעית לחלוטין במהלך הטיסה, עד כדי כך שבכיס אוויר אחד האוכל עף לו ממגש האוכל בשילוב זעקות בהלה של הנוסעים. לא נעים בכלל. פתאום דמויות של המטוס המלזי החלו לעלות ולצוף להן בתת המודע שלי…כנראה שלא רק בתת המודע שלי.
בשעה טובה הגלגלים נגעו בקרקע יציבה ובטוחה. ברוכים הבאים לטיראנה. שדה תעופה שכונתי. קטן. קומפקטי. שכונתי אבל לא בקטע מזלזל. נראה כאילו שדה דב הינו גדול יותר משדה התעופה הבינלאומי של אלבניה.
שדה התעופה נראה כתפאורה שנותרה מסרטי ג'ימס בונד שבלב מסך הברזל: מטוסי מיושנים, מעט ציוד צבאי שמפוזר, עשביה, ותחושה של הזנחה. ברוכים הבאים לשער הכניסה של מנהרת הזמן: אלבניה.
השמיים ? עדיין אפורים. והטמפרטורה ? קור כלבים. לאן הבאתי אותנו לעזאזאל ??
נסיעה זריזה בעיר, שלא נראית מלהיבה מידי במזג האוויר הסגרירי שזכינו לו, ומחליפים אוטובוס לכיוון שקודר שנמצאת בצפון הרחוק בואכה הגבול עם מונטנגרו. 3 שעות נסיעה, שוב גשם, שוב רוחות ושוב שמיים אפורים – וברוכים הבאים לשקודר, בירת צפון אלבניה. גם פה קור כלבים. אפילו קצת יותר.
לא מדובר פה בעיר שהיא מהממת ביופייה. שקודר היא אמנם העיר השנייה בגודלה באלבניה, אולם כמעט כל אלבני מקומי שפגש אותנו שאל אותנו שתי שאלות :
1. האם אנחנו רוצים לנסוע למונטנגרו (ראבק, לפני שנייה הגענו לפה וכבר אתם רוצים שנעזוב ??)
2. אם אנחנו לא רוצים לנסוע למונטנגרו, אז מה לעזאזאל אנחנו עושים פה ??
על התפיסה השיווקית המקומית, יש למקומיים על מה לעבוד….
הסיבה העיקרית להגיע לשקודר הינה האלפים האלבניים (הדינאריים). הרים חצי גבוהים (עד 2000 מטר), כרי דשא ירוקים, קצת שלגים בפיקים, וכפרים ישנים נושנים יפים שבינם מסומן טראק אטרקטיבי ויפה.
אז אמנם קר מאוד, אנחנו לא ממש בעונה (למרות שהיה חורף מאוד לא חורפי באירופה השנה) אבל הגענו חדורי מוטיבציה להתחיל ולהתארגן לטרק בין הכפרים.
בכל אופן, בקיצור, למדנו שאמנם היה חורף מאוד לא חורפי באלבניה בשנת 2014, אולם לפני 3 ימים התרגשה עלינו סופת השלגים הכי גדולה בחורף האחרון.
מעברי ההרים סגורים מכמויות שלגים היסטריות, דרכי העפר לכפרים חסומות ואין יוצא ואין בא. נראה כאילו טראק מגניב כבר לא יהיה פה לצערי הגדול.
מילא… מנסים להמשיך בתוכניות ובתקווה שהשלג יימס והכל יהיה בסדר….
התארגנות לטראק הכוללת קניית פסטות, טונה, גז וגזייה מקומית, וזהו.
מסגד אחד מרכזי. פסל של ממה תרזה. רחוב אחד מרכזי משופץ ויפה של בתי קפה ומסעדות. אולם כמעט הכל סגור וללא תיירים/מקומיים. העונה ממש לא התחילה פה עדיין, ורוב העסקים נמצאים בתרדמת החורף שלהם.
אמא תרזה, שקודר, אלבניה
כבר בשקודר הבחנו בפאן תרבותי שכנראה ילווה אותנו לאורך כל הטיול – "בר קפה". כמעט בכל פינת רחוב, בכל אזור ממוקם לו "בר קפה". מדובר בגרסה מקומית של בתי קפה שבגדול מכילים 4 דברים עיקריים :
1. קפה. ולא סתם קפה – קפה אספרסו (בכל זאת מדובר באירופה).
2. הרבה סיגריות והרבה מאוד עשן סיגריות (האלבנים פשוט לא מפסיקים לעשן).
3. כוסיות ראקי (הספירט המקומי).
4. כמויות של גברים אלבנים שיושבים כל היום ופשוט לא עושים כלום. מדברים, אוכלים אחד לשני את הראש, מעשנים ומרווים את צמאונם בראקי. נשים ? אין ממש בנמצא. הנשים נשארות בבית. להן אין קליקות שכאלו בבארי הקפה.
תחושה שלי – נראה עוד הרבה מאוד מקומות כאלו בהמשך…
בר קפה, אלבניה
באופן כללי, אני אישית לא מכיר אף לא ישראלי אחד שהגיע לאלבניה לטיול. לא מוצ'ילר ולא בטיול מאורגן. מעט מאוד מידע בלמטייל או בכל אתר אינטרנט אחר. אז האמת שהייתי בטוח שכנראה ישראלים כמעט לא מטיילים באלבניה, והסיכוי שנראה כאלה די אפסי. למעשה, כל מי שסיפרתי לו על הטיול, עשה אחד משנ י הדברים – עיקם לי את הפרצוף או הרים את הגבות שלו למעלה למעלה בתהייה. חלק, אפילו שאלו אותי "אלבניה ? איפה זה לעזאזל ? זאת לא מדינה שהדבר היחיד שהיא עושה זה לשלוח שירים לאירווויזון ??".
אבל מה, כרגיל במקרים האלה – אני טועה. ישראלים באמת שיש בכל מקום. 10 שנים של טיולים ואני עדיין מופתע מכמויות הטיילנים שלנו. אפילו כאן, בגסטהאוס בשקודר, יש קיר על ציור ענק ומושקע – של ישראלים כמובן. בעברית. כאלו שנתקעו במקום לפחות שבוע. הזוי….
וזהו. לילה קצר. קפוא. מים קרים במקלחת. והשכמה מוקדם לכיוון האלפים האלבניים.