פוסט קודם – פוארטו איגוואסו (ארגנטינה)

"יש לי ארץ טרופית יפה, שהשמש ליטפה,
יש לי ים לעולם, כל רגע. בכל שנה יש קרנבל…"

איפה הייתי בברזיל ?

מפת ברזיל (Brazil Map)

ניווט מהיר

View ברזיל Brazil in a larger map

קצת תמונות

פיקאסה

פליקר

פוסט הבא – פוז דו איגוואסו

פוסט הקודם – ריו דה ז'נרו

אז סיימתי, פחות או יותר, גם את מדינתי השישית בדרום אמריקה. חודש שלם בברזיל. אמנם, לחלוטין לא לפי התכנון המקורי, שהשתנה כבר פעמים רבות, אלא לפי תכנון חדש ומחודש.
חודש לברזיל זה לחלוטין לא מספיק. אין ספק שצריך עוד זמן. אבל את הנקודות העיקריות של ברזיל הספקתי לעשות ולחוות. כמובן – חוץ מהנקודה העיקרית שהייתה אמורה להיות – הקרנבל. אבל אין מה לעשות. ויתרתי. ומתישהו – עוד אחזור לראות אותו.

ברזיל זו מדינת החוף. כל המקומיים הולכים פה עם הכפכפים שלהם. ויש להם פירמה – האוואנה שמה – שפשוט כולם, אבל באמת כולם הולכים איתה. כמו שורש שלנו אבל עם כמות של 170 מליון ברזיאלים, ובעקבותיהם – גם התיירים. מודה. גם אני. כמובן…אז שוק המכירות שלהם נראה קצת יותר מוצלח מהשוק של שורש.
בחוף, בעיר, בבוקר, בערב, בפאבים. כולם, כל הזמן עם כפכפי אצבע. אפילו בטראקים !! המדריך שלנו בלנסויש, היה עם כפכפים. אנחנו עם נעלי טראקים. 800 שקל ואף יותר. והוא – כפכפים שעולות 20 שקל. ביום השלישי הוא אמנם היה יחף, אבל סתם כי יותר נוח לו… ברזילאיים…

העם עצמו – באמת נחמד. כמעט, למרות שאי אפשר, אבל כמעט שמשתווה לארגנטיאנים. כמה שקשה איתם, השפה החדשה (השפה שלהם מחורבנת. לא סובל אותה. יש לי אנטי שלם עמוק ותהומי כלפיה), המנטליות השונה, הם באמת מנסים לעזור ולהיות לבביים. ולרוב, הולך להם לא רע בכלל. מה שכן – מליון צבעים. גם ברזיל, בדומה לארנגטינה, היא מדינת מהגרים. מליון צבעים, מינים. שאריות של אינדיאנים, לבנים, פורטוגזים. בעבר, פורטוגל "ייבאה" ביבוא ישיר ופטור ממכס ומסנקציות של בצלם והאו"ם 3.5 מליון שחורים מאפריקה. ו – 3.5 מליון השחורים הללו פשוט הפכו את האוכלוסיה של ברזיל למשהו אחר לחלוטין. צפון ברזיל – שחור משחור. מסתובבים ברחובות ובאמת נראה כאילו מסתובבים בניירובי במקום בסלבדור.
ריו ? לבנה. אבל גם המוני שחורים. אבל המוני המונים של לבנים. בלונדיניים. צאצאים של לבנים ישנים מאירופה, וחדשים שברחו בתקופת מלחמת העולם השנייה.
ובמרכז המדינה ? אינדיאניים. שאריות של כאלה שלא הושמדו…

בכלל ריו, זה העיר היחידה שאני מכיר, שדרום העיר הוא החלק העשיר יותר והצפון הוא החל העני. שם שואלים – "מה ? אתה דרומי ?". שכונת ל' נמצאת בדרום הדרום של העיר. העיר הזאת נראית כאילו הסלאם שלה יותר גדולים מהעיר עצמה. ודי חבל למען האמת..

אופנת הפלאטה. יש לברזילאים את הקטע עם הפלטה. נראה, כאילו התושבים, כאילו רק במאה ה- 21 גילו את חידוש המאה – פלטה. לא כזאת לשבת, אלא כזאת לשיניים.
בלי סוף אנשים. בלי סוף. נראים נחמד. בסדר כזה. ואז פתאום מחייכים. חושפ ים חניכיים מבורזלים. מפחידים טילים. וחבל. יש ברזילאיות ממש יפות. אבל בגיל 25 עם פלטה פתאום באמצע החיים שתצפצף להם במעברים אלקטרוניים בשדות תעופה…

ברזיל יקרה להחריד. ברמות לא הגיוניות ממש. והבעיה היא, שאני לפחות, קיבלתי את ההרגשה שהתמורה לעלות הגבוהה באמת נמוכה. תמדי מרמים את התיירים. אין מה לעשות. ככה זה. צריך לקבל את זה בהבנה. אבל כשמרמים אותי בסולים או בפזות זה בקטנה. בעלות כספית נמוכה.
אבל כשמרמים אותי בריאלים, אלו סכומים מטורפים. וזה מטריף. אותי זה ממש שיגע. האינטרנט הכי יקר שראיתי בחיי (ולא..אנטרקטיקה לא נחשב..) בשדה תעופה בסאו פאולו – 20 דולר לשעה !!! ואומרים, שהעלות פה בקרנבל היא פי 4. שאלוהים יעזור…

כמות העניים פה היא מטורפת. עלות המחייה כל כך גבוהה, אך עם זאת עניים בלי סוף ברחובות. חסרי בית. סתם קבצים. משכנות עוני מכאן ועד אללה איסטור. לאן כל הכסף הולך ?? אומרים שהממשלה מושחתת בלי סוף. אבל כמה אפשר ??
הבעיה היא שמסוכן פה. ממש. אם בובליביה ובפרו פשוט חותכים תיקים, מכייסים, וסתם גונבים – שאת זה עוד אפשר לקבל בהבנה כלשהיא מהולה באמפטיה, פה פשוט שודדים כל הזמן. ולא רק עם סכיים. עם כל מה שבא ליד. ולא רק בקרנבל.
שניי תיירים מההוסטל שלנו נשדדו. אחד התנגד (הוא די אדיוט גם בלי קשר לזה) אז הוא גם הספיק להידקר בצוואר. זה בעסה. פשוט גורע מההנאה.

ראיתי המון מדינות בעולם, אבל מעולם, לא ראיתי מדינה ירוקה כל כך. מדשאות, יערות בלי סוף, מליון סוגים של עצים, יערות גשם, סתם יערות נמוכים, התחלה של ג'ונגלים. פשוט בלי סוף ירוק בכל חור וחור.
אומרים שגם יש בברזיל מדבר איפשהוא. לי אישית זה נשמע מצוץ מהאצבע…אבל שיהיה…
מה שכן היא מדינה טרופית. ובתור שכזאת – פירות טרופיים !! מנגו, אננס, פסיפולורה, קוקוסים ועוד תענוגות חיים קטנות ונהדרות שאלוהים המציא במדינה הזאת – שהעיקרית בהן היא פרי האסאי. יאללה ! פשוט פרי מצוין. ומסתבר, שאפילו יש אותו בארץ.
ואכן, האסאי פשוט משאיר טעם מצויין בפה ומברזיל בכלל..

סה"כ היה אחלה. מדינה יפה. אטרקציות טובות. לא המדינה האהובה עלי בדרום אמריקה, אבל בהחלט נהניתי פה מאוד. נשארו שני דברים עיקריים שצריך להשלים. שייט באמזונס וכמובן הקרנבל, שהביקור הקצרצר בפיירה דה סנטנה רק העביר לי קמצוץ של תחושה לגבי למה שיש לצפות.
אז לפה, מתישהו, צריך לחזור. לסגור פינה.
וזהו. שלום שלום לדרום אמריקה לשלב זה של חיי.

קצת תמונות

פוסט הבא – ארה"ב פתיחה

פוסט קודם – אליה גרנדה

עוד שני לילות בריו ו – זהו. שלום לדרום אמריקה. לפחות לתקופה זו של חיי.
בערב, עוד יציאה לאלנבי של ריו – אזור הלאפה.
מעולם, באמת מעולם (היות ולא הייתי בקנרבל) לא ראיתי אוסף עצום, ריכוז ותרכיז של כל כך הרבה שיכורים מרוכזים ביחידת שטח כל כך קטנה.
כמות האלכוהול שהתפזרה שם בין קיבות האנשים, הייתה יכולה להעלות את מפלס הכנרת לרמות מסוכנות, שעלולות לגרום לסכר דגניה להיפתח.
אוף. והם כולם מסריחים. שיכורים. האמת – היה מגעיל טילים. אבל – חוויה.

יום למחרת, עוד סיור קטן. הלכנו לפארק צ'יזוקה.
הפארק, הוא שארית ליער גשם גדול שהיה פה פעם. לפני ריו. לפני הכל.
על פי הלונלי הנסיעה הייתה אמורה לקחת 15 דקות נסיעה. בפועל זה היה שעה וחצי. מעניין איך הלונלי המחורבן הזה מודד את המרחקים שלו. עם מטוס ??
האמת – לא כזה מרשים. חביב ותו לא.
מה שכן, לראות קופים, אין לי מושג מאיזה סוג, ולא אחד בודד מסכן – הרבה מאוד, מעופפים להם בין העצים בפראק במטרופולין של 7 מליון איש זה בהחלט מרשים. אנחנו בארץ מתלהבים מהנמרה של עין גדי. האחת הבודדת היחידה שגם ימיה מתקצרים והולכים. ופה ? באמצע העיר – קופים.
חביב.

אבל שיאו של היום, היה ללא ספק הערב.
ניר ואני החלטנו לציין את סוף ברזיל, ואת דרום אמריקה בכלל, בארוחה טובה.
מצויידים במשקעי בשר וצמיגונים קטנים (אצל ניר הם הרבה יותר גדולים…) מסביב למותניים מהמסעדה האלוהית Casa Do Brasil באילת, החלטנו להשקיע סכום לא מבוטל, ולראות האם הבשר הברזילאי טוב באמת גם בברזיל ולא רק באילת.
סה"כ בחודש האחרון, כל מה שאכלנו כל יום, ובאמת שכמעט כל יום, היה המאכל הלאומי לאניני טעם – אורז עם שעועית. בימים שלא אכלנו שעועית – זה היה ספגטי… אז נאספנו ע"י ברזילאית מקומית, ושמנו פעמנו למסעדה. המסעדה שמה – Poracao. והיא, ללא ספק, המסעדה הטובה ביותר שאכלתי בה מעודי. ב – 120 שקל קיבלנו "אכול כי יכולתך" של בשר ובופה מדהימים. בלי סוף שיפודים שרצו לי בין הצלחות עם חלקים של פרה, עגל ועוד כל מיני שאריות של הולכי על 4, מפצפצים להם מהמנגול על האש, ונחתכים בעדינות ראוייה לציון ישירות לתוך תוכה של צלחתי בדרך הישירה והמיידית למעמקי קיבתי הזועקת – בשר !!.
הרבה. הרבה מאוד בשר נכנס לתוכי. היה, ללא ספק, מצויין.

במסעדה הזאת אגב, אכלו לפנינו בונו, קיילי מינו, פלה, מראדונה, רונאלדו, נעמי קמפל ועוד כל מיני דוגמניות מדהימות אחרות. ראינו את כל התמונות שלהם. האמת, לא היה מפתיע אותי לראות שם גם תמונה של שמעון פרס מחובק עם אנטריקוט במשקל 600 גרם, מנסה גם שם לבנות מזרח תיכון חדש…

המסעדה הטובה בעולם

הו. יום אחרון בדרום אמריקה. אריזות אחרונות. סיור פרידה מריו. קפיצה אחרונה לחוף קופקובנה לראות את הגלים העצומים. את מעט החוטיני שיש שם. וזהו. אוטובוס לשדה התעופה. שלום ובי.

הגלים העצומים של קופקובנה

קופקובנה

פוסט הבא – סיכום מדיני

פוסט קודם – סלבדור

ואז – עוד לילה לבן.
שרפנו 5 שעות ארוכות מאוד מאוד, אנחנו, שוטרים מעצבנים, הומלסים ועוד משוגעים כמונו בתחנה המרכזית עד אשר פתחו ב – 4 את סוכנויות הנסיעות, וכל זאת בשביל לנסוע בשעה 5 בבוקר לאי אליה גרנדה.
וה – 5 שעות הללו היו בהחלט ארוכות.
הקטע הוא שניסיתי להירדם קצת. ככה מרוח על הכסא. אולי עוד כסא. בקטנה. לעצום עינים ולהעביר כמה דקות. כמו ביום כיפור.
אבל השוטרים המעצבנים האלה !!! שנייה מנוחה הם לא נותנים. משלמים להם כסף לעקוב טוב טוב. לצפות. לבחון. ולקפוץ על הבחור הראשון שקצת נמרח לו על יותר מכסא אחד ולהשקים אותו לקול תרועה גדולה של מכת אלה עצבנית כל הכיסא. קיבינימט איתם. מה כבר ביקשתי. לשנצנץ קצת ??
כן זה היה ארוך…

בשעה טובה ומוצלחת, תפסנו את האוטובוס הראשון לעיר בשם XXX ומשם מעבורת לאי אליה גרדנה. האי האחרון שלנו בברזיל.

אליה גרנדה או בתרגום האי הגדול זה פשוט אי, שהסתבר שהוא די ענק, כמובן עם יער גשם.
כמה חופים ויפה כרגיל.
ביום הראשון – די התעלפנו מעייפות – שוב. אחרי הלילה הלבן השני תוך 4 ימים.
קצת חוף, סיור קטן וזהו. בערב – גשם שוטף. סתם ביאס.
האמת היא שגם האי קצת ביאס אותי בהתחלה.
גדול מידי. החופים מרוחקים. צריך לקחת אליהם מונית. מונית סירה כמובן. החופים לא במרחק ירידה מההוסטל. בעסה. זה הופך את השחייה לפרוייקט מעייף. גם הגשם לא הוסיף לעניין.
בבוקר למחרת דעתי השתנתה.
ניר לקח תור לשנרקול. אני הייתי נגד. נמאס לי, ממש נמאס לי מהתורים המאורנגים הללו שגוזלים אותך כספית, וחצי מהזמן מרקיבים אותך במסעדה של הדוד מצד רביעי של המדריך עם ארוחת צהריים. אופציונאלית כמובן.
אני הלכתי לטייל. שעתיים הליכה ביער הטרופי עד שמגיעים לחוף שנחשב היפה באי. ההליכה, שמסיבה שוקיסטית לא ברורה שכחתי מצלמה לתעד אותה, הייתה פשוט מקסימה.
יער גשם מקסים. וחיות. באמצע האי, פתאום נחשים – שבהתחלה די הרתיעו אותי, אני חייב לציין. לא שיש לי טראומת ילדות או משהו בסגנון, אבל אני בהחלט מעוניין להשאיר את מערכת היחסית שלנו מרוחקת וקרה.
קופים. שני סוגים. אחד קטן קטן וחמוד חמוד, ועוד סוג – קוף שאגן.
איזה קטע זה ! אי. לא מעט תושבים ותיירים. ובלי סוף חיות. פשוט מגניב.
חוף יפה. לבן לבן. קצת ספר, אנשים חדשים שפוגשים. נחמד.
יום למחרת לקחנו סירה, מונית, אוטובוס ביעירוני ועוד אוטובוס וחזרנו לריו לפעם האחרונה.

פוסט הבא – ריו דה ז'נרו

פוסט קודם – פיירה דה סנטנה

הגענו לסלבדור בשעת לילה מאוחרת.
בתכלס – סתם עיר. חוץ מבקנרבל מן הסתם.
אמורה להיות בירת הקפאורה.
השלמנו שעות שינה, שגבלו ברצון לעילפון קל, ונסענו לעיר העתיקה. יש בסלבדור עיר תחתית ועיר עלית. באמצע, מחברת את שתי הערים המעלית המפורסמת של סלבדור.

המעלית

מה רואים שם ? המון חנויות סובינירים. נוף עתיק ויפה. וכמובן – חיפשנו מופע רחוב של קפאורה. נו.. ואחרי חיפושים קלים גם מצאנו. חוצמזה – שום דבר.
ישבנו והסתכלנו.
קפאורה, בתכלס, זה אומנות לחימה, קפא"פ מסוג כזה או אחר, שהוסב לריקוד. המכות נשארו אבל באוויר.
ישבנו והסתכלנו. הקבוצה שהציגה באה לקבץ קצת כסף. ניר נתן קצת וצילמנו. האמת – הי די מרשימים.
כמה דקות אחר כך – שוב. כסף. OK. אתם מתחילים לעצבן קצת. אני נתתי. רצה 5 ריאל נתתי 2. חוצפן !! עוד דורש ממני סכום. ולא מבוטל בכלל. הלו !!! זה לא משכורת זה !! לך תעבוד ! מה אני ? רוטשילד ?? בקבע ???
אקיצר, נתתי לבחור 2 ריאל וזרקתי את הארנק בחזרה לתיק. אחרי שנותנים להם כסף הם מקבלים מרץ. מגניב. אחלה תמריץ.
מייד המצלמה מכוונת ומתחילים לתקתק.
בזווית העין התחתונה, ככה בהיסח הדעת, אני שם לב לצל משתנה בתחתית של הקרנית. רפלקס ראשוני גרם לי להוריד את היד מהר מהר למטה.
מה קרה ?
הספקתי לתפוס את ידו הימנית של פוחז ברזילאי בתוך התיק שלי, אוחזת לה באנרקי היקר לליבי. והאמת – הייתה שם כמות לא מבוטלת בכלל של כסף.
רק ריסון אמיתי של הצד המרוקאי שלי, גרם לי להימנע משליחת בעיטת קפאורה לא מיומנת לצד הימני של גזע המוח שלו. חוצפן קטן !
תוך שנייה עזב הבנדיט את השייך לי, ותקע בי מבט של עיני עגל חלב מטומטם. דביל.
כולי בעצבים המשכתי לצלם. אחד הרקדנים שוב הגיע. רצה עוד כסף. כאילו מה נראה לך ?? מה אני כספומט ? דוחפים לי כרטיס ויוצא כסף ?? והחוצפן התורן עוד אמר לי שאנחנו מצלמים הרבה אז צריך לתת עוד כסף.
אתה יודע מה ? לא צריך !! שלום ובי !! את כל הכיף הוצאת ממני. די !

קפאורה

את היום השני בסלבדור בילינו בגשם שוטף. סתם יום גשום וקודר. בערב – טיסה. תפסנו טיסה ממש זולה בחזרה לריו.
קטע לא נורמלי.
באוטובוס זה היה לוקח לנו 30 שעות. בסביבות 70 דולר. בלי אוכל. בלי כלום. אפילו מים לא מקבלים. חנוקים.
הטיסה – כולה שעתיים. 60 דולר. ואפילו מקבלים שתי כוסות שתייה, בוטנים מלוחים (איפה האלה של אל על איפה ???) ווופל. מושלם !

הגענו לריו בשעה מאוחרת ולקחנו מונית יקרה להחריד עד לתחנה המרכזית. לנסוע באוטובוס בלילה עם המוצ'ילות לא נראה היה לנו.

פוסט הבא – אליה גרנדה

פוסט קודם – לנסויש

עוד באותו הלילה, בחצי הלילה, לקחנו אוטובוס לעיירה בשם פיירה דה סנטנה.
העיירה, לא מוזכרת אף לא באיבחה קלה לא בלונלי ולא בפוטפרינט.
סה"כ היא די עיירת מעבר.
עברנו בה בדרכנו ללנסויש. בדרך לתחנה המרכזית ראינו טריבונות על הכביש. שאלנו. במה מדובר תהינו. אקיצר הסתבר שיש לעיר קרנבל בפתח.
כמעט לכל עיר בברזיל יש קרנבל משלה. הקרנבל ה-מפורסם באמת, המסיבה הגדולה בעולם שפיספסנו\ויתרנו, מתרחש בחגיגות סוף הקיץ של פברואר-מרץ בריו או בסלבדור. אבל גם בשאר הערים מתרחש קרנבל. כמובן – בהיקף הרבה הרבה יותר קטן. מצומצם. פחות מתויר. פחות צבעוני. יותר עממי בעצם. ספק, אולי יותר אותנטי.
בכל אופן, התכנון היה לחזור ליום האחרון של הקרבנל.
אז הגענו בשעה 4 בבוקר לעיר. איזה רעש !!!! פחדנו שלא נתעורר ונגיע עם האוטובוס בטעות לסלבדור. בושליט. הרעש העיר אותנו יופי…
איזו המולה !! בלאגן !! מת על זה !!!
חבל על הזמן.
בכל אופן זרקנו את כל התיקים לשמירת חפצים. נפטרנו (אחרת הברזילאים היו פוטרים אותנו) מהכסף, שעונים ואפילו שרשרת שהייתה לי, ועברנו למסיבות.
האמת כבר היה סוף הערב. מליון שיכורים. בכל חור. חסרי בית. תחתית האנושות. אבל מליון אנשים שמחים. רוקדים. משאיות. מוזיקה בקולי קולות. זבל. אוווייי…כמה זבל. הלכנו. רקדנו קצת. מגניב מאוד.
הצטרפנו למשאית האחרונה של הקרנבל. הלכנו והלכנו. ועוד הלכנו. החשר כבר הניץ. כל שאר המשאיות כבר התקפלו. הזמר על המשאית האחרונה גם הוא סיים. מסביב למשאית כמה שוטרים צבאיים. ואנחנו בצידה. 6 בבוקר.

טוב. מה עכשיו ?
פתאום. בלי שום אזהרה מוקדמת. אלה עפה. ברזילאי על הרצפה. ועוד אלה. ועוד ברזילאי. בעיטה. אחת. שתיים. מכות. כולם רצים. בורחים.
השוטרים הבריזלאים כנראה רצו לפזר את הקהל מסביב למשאית. OK. אז למה לא להגיד לעזאזל ???
כושלאמא שלהם. בלי שום אזהרה. התחילו לפוצץ את כולם מכות. כמו יס"מניקים. אבל הרבה הרבה יותר. סוג של מג"ב אבל כלפי העם שלהם.
ואנחנו ?
אנחנו נצמדנו לקיר. אלעד, הישראלי שהיה איתנו, חטף לאטמה לראש מאיזה שוטר צבאי מטומטם, ואז פשוט התחלנו בריצת בהלה מהרחוב.
יאללה. במהלך היום של לאחר מכן פחדנו יותר מהמשטרה מאשר מהתושבים המקומיים. מדינה מטומטמת.

טוב ? אז מה עכשיו ?
החלטנו לחכות. הצלחנו לשרוף 10 שעות. נמנום קטן בתחנה. על הכסאות עם כל חסרי הבית. קצת הסתובבות. ספר. מעבירים את הזמן. נסיון שכשכל למצוא חנות שתמכור לנו מצלמה חד פעמית. הרי, אין מצב שאני אסתובב עם המצלמה שלי…
אחר הצהריים ההמולה החלה לה טיפין טיפין שוב. משאית. ועוד משאית. לאט לאט עשרות אלפי אנשים מילאו את הרחוב. בלאגן. שירים. סמבה. ריקודים. אוכל. בירות. מגניב. באמת מגניב. רק יכולתי לתאר לעצמי מה קורה בקרנבל הגדול באמת. המצועצע יותר. הצבעוני יותר. יותר אנשים. יותר תיירים. הרבה יותר. יותר מסוכן.
אגב תיירים. פגשנו אולי עוד 3 תיירים. פשוט לא קיימים שם. לא נמצא על מפת הטיולים. מה שכן פגשנו איזה תייר מיפן. הוא – לא מפחד הולך עם מצלמת וידאו. מצלמה דיגטלית. לבד. מצלם בלי סוף.
ביקשנו בתחינה קלה שיצלם אותנו. צילם. ביקשנו שישלח לנו באינטרנט. אני מקווה שאכן ישלח.
רשמתי לו את המייל שלי. איפה ? בפלאפון המגניב שלו כמובן. יפני או לא יפני.
אני רק מקווה שבאמת לא שדדו אותו אחר כך. לא את המצלמה ולא את הפלאפון. את השאר קצת פחות איכפת לי..מודה..

אבל היינו עייפים. עייפים טילים. ב – 8 בערב מיציתי. לא יכולתי כבר לעמוד על הרגליים. אחרי 3 לילות שלא כל כך ישנתי והרבה הרבה מאמץ פיזי. אז החלטמו לעזוב את העיר, עלינו על האוטובוס ליעד הבא – לסלבדור.

פוסט הבא – סלבאדור

פוסט קודם – מורו דה סאו פאולו

טוב. אז רציתי לראות עוד קצת טבע בברזיל. סה"כ יש לא מעט, אז למה לא.
ניר, בסופו של דבר החליט לבוא איתי, אז המשכנו קצת בריצה במרחבי ברזיל על מנת לראות עוד ועוד לפני הסוף הקרב ובא. אז נסענו לעיירה בשם לנסויש.
העירה נמצאת על גבולו של אחד הפארקים הלאומיים המפורסמים בברזיל – דה שאפאדה דימנצ´ינה.
למה זה השם ? מלשון יהלומים. יענו מצאו פה פעם הרבה יהלומים. סיכוי סביר להניח שגם היום יש. נו….נשמע מפתה. אולי נמצא כמה וזה יכסה לי את החוב הגדול מאנטרטיקה. סקפטי או לא, התחלנו בנסיעה ללנסויש.
הגענו בבוקר מוקדם, מנוחה קצרה, ולאחריה – סתם טיול יומי קצר בתחילתו של הפארק הלאומי.
קצת לפני – סגרנו על תור לטראק של 3 ימים למפל הגבוה ביותר בדרום אמריקה. גם באינטרנט וגם בלונלי כתוב שלטראק חייבים לצאת עם מדריך. נו. אז יש ברירה. בתור ילד לונלי אני עושה מה שהוא אומר לי. אז שוכרים מדריך שיוביל.
האמת, בדיעבד, טוב שעשינו כך. לא היה לנו סיכוי להשלים את הטראק, בצורה אחת שלמה, בלעדיו.
מדהים איך משפט אחד בלונלי, מסדר עבודה בלי סוף לעיירה שלמה של עלק "מדריכים".
אז לאחר יום יצאנו בבוקר לטראק. האחרון בדרום אמריקה. לעת עתה לפחות. 3 ישראלים, ועוד דנית אחת עם פרצוף תמידי של יום זכרון. שיהיה. וכמובן – מדריך. הפארק שונה לחלוטין מנוף הטראקים שהיינו רגילים אליו. חבל על הזמן.
היינו רגילים ללגונות בצבעים שונים, הרים גבוהים שיש לטפס עליהם, נוף לא מיוער, נהרות בלי סוף עם מים צלולים וכמובן שלג וקחרונים בלי סוף. והכי חשוב – שביל, שלרוב מסומן ומסודר ממש ממש טוב.
אבל פה ? שונה לחלוטין.
הכל מיוער. שיחים, עצים, עשב, סלעים חלקים, נהרות בלי סוף. נהרות עם מים חומים חומים. מוקצפים. האמת – נראה כמו קוקה קולה לא בתוקף מזה זמן רב.
המקומיים אומרים שזה בגלל שיש הרבה מינירלי ברזל במים. התיירים (אני) אומרים, שזה בגלל שיש הרבה מינרלי ביוב במים.
אוף. וחם. חם טילים. מילא החום. לללללחחחח !!! תל אביב ביום אוגוסט טיפוסי ברחוב שינקין. ככה לח וחם. כל הטראקים שלי גם יחד בדרום אמריקה לא הזעתי כמו בימים הללו. מזיעים פה כמו כלבים (למרות שבתכלס, מזל אגב, כלבים לא מזיעים…). אבל מה שכיף בטראק הזה שכל פעם שעושים עצירה יש בריכה טבעית. אמנם של מים חומים מגעילים אבל כשמגיעים ל – 23984 אחוזי לחות – למי אכפת… העיקר שיש מים קרים.
אז פשוט כל שנייה קופצים למים קפואים. מתרעננים. וממשכים הלאה.
ביום הראשון עברנו באטרקציה הראשונה של מגלשת מים.
באחד מבין מליון הנהרות שיש פה, יש אטרקציה של מגלשות מים. מפלים ארוכים, חלקים כמובן, בשיפוע די סביר, ככה שפשוט מתיישבים על המפל, מתפללים ששום זיז לא רצוי ייתקע במקומות דווקא כן רצויים ועדינים בישבן, ומתגלשים על המפל. מגניב נורא.

בלילה הראשון הגענו לאזור המחנה שלא היה לנו מקום בין היערות והעצים. אז מצאנו איזה מדף סלע ליד הנהר והתמקמנו. המדריך שלנו אמר שמסוכן לישון שם פן פני הנהר יעלו. אוי ואבוי. נקווה באמת שזה לא יקרה. עם כל הסימפטיה שלנו לעצירות הרטובות של מהלך היום, בלילה לעשות רפאטינג יחד עם השק"ש לא נראה לי מפתה בכלל.
אבל לילה נורא עבר על כוחותינו.
4 אנשים ישנו באוהל של 3 חם וצפוף. מילא זה – אבל מסריח !!! זוועה.
יצאתי. נשכבתי לי ליד הנהר מתכונן לשינה, בתפילה חרישית שהגשם, שלפתע התחיל, ייפסק !! מזל. נפסק.

לילה כמעט אחרון בשק"ש

ביום השני, המשכנו לנו בטירוק. אין שביל. רק בולדרים גדולים לקפץ מעליהם. בינהם. עפתי כמה פעמים. מליון שריטות. ניפוץ מצלמה פוטנציאלי שהשגחה אלוהית גדעה את הפוטנציאל השלילי הזה באיבו.
והגענו לתחתיתו של המפל הגבוה ביותר בדרום אמריקה. תחתית של מצוק בגובה 380 מטר.
האמת – הזרימה לא כזאת חזקה. מה שגורם למים להעלם באוויר עד שהם מגיעים לקרקע. משעשע. אבל יפה מאוד.

הדרך למפל

תחתיתו של המפל הגבוה

ביום השלישי המשכנו והיעד – להגיע לראש המפל.
רק שלא ידעתי שהיעד כלל בתוכו, מעבר למטרה החביבה של לראות את המפל מלמעלה, טיפוס מטורף על בולדרים, סלעים, תוך כדי האחזות נואשת בצמחים, עצים, ובאבנים. מעולם לא הייתי במצב שפשוט הלכתי על 4 בטראק. ובנוסף לכל הצרות עם אוהל ל – 4 אנשים שהתמקם לי על עמוד השדרה, שאפילו לילה אחד מחורבן לא ביליתי בו.
האמת – לא היה קל בכלל. אבל ממש מאתגר ושונה. בתכלס – הרפתקאה.
לאחר טיפוס של 4 שעות הגענו לראשית המפל.
מה שאתמול ראינו מלמטה היום ראינו מלמעלה. מראשית הצוק עצום ועד לתחתיתו.
הקטע הוא, שכרגיל במקומות יפים, הטבע דואג לסדר דברים יפים.
תמיד יהיה גזלן שימכור שתייה. לא משנה כמה החור יהיה חור. גזלן לעולם יהיה.
ו – תמיד תהיה נקודת תפצית יפה.
אז גם פה בראשית המפל כמובן שהיה גזלן. ונקודת תצפית מדהימה.
אבן גדולה. בולדר שצץ לו מעל המצוק. מתחתיו, ריכוז של כלום, או יותר נכון אוסף של אוויר בגובה 380 מטר.
המטרה ? להגיע לקצה של הסלע לכמובן להצטלם. וכמובן, לחזור בחיים…
נו…נשמע פשוט. מסתבר שלא כל כך…
משעשע מאוד, לראות את כל הגיבורים הגדולים, זוחלים להם על גחונים, מתקדמים סנטימטר ועוד סנטימטר עד קצה הסלע, שומעים את ה"טאק" של המצלמה ובורחים משם כל עוד נפשם בם.
האמת באמת יפה שם. הטראק בהחלט הצדיק את עצמו. לנפש, לגוף (שחזר מותש לחלוטין) והכי חשוב – לזכרון.

מה היינו עושים בלי הטבע…

קבוצתנו בטראק

פוסט הבא – פיירה דה סנטנה