ואז – עוד לילה לבן.
שרפנו 5 שעות ארוכות מאוד מאוד, אנחנו, שוטרים מעצבנים, הומלסים ועוד משוגעים כמונו בתחנה המרכזית עד אשר פתחו ב – 4 את סוכנויות הנסיעות, וכל זאת בשביל לנסוע בשעה 5 בבוקר לאי אליה גרנדה.
וה – 5 שעות הללו היו בהחלט ארוכות.
הקטע הוא שניסיתי להירדם קצת. ככה מרוח על הכסא. אולי עוד כסא. בקטנה. לעצום עינים ולהעביר כמה דקות. כמו ביום כיפור.
אבל השוטרים המעצבנים האלה !!! שנייה מנוחה הם לא נותנים. משלמים להם כסף לעקוב טוב טוב. לצפות. לבחון. ולקפוץ על הבחור הראשון שקצת נמרח לו על יותר מכסא אחד ולהשקים אותו לקול תרועה גדולה של מכת אלה עצבנית כל הכיסא. קיבינימט איתם. מה כבר ביקשתי. לשנצנץ קצת ??
כן זה היה ארוך…
בשעה טובה ומוצלחת, תפסנו את האוטובוס הראשון לעיר בשם XXX ומשם מעבורת לאי אליה גרדנה. האי האחרון שלנו בברזיל.
אליה גרנדה או בתרגום האי הגדול זה פשוט אי, שהסתבר שהוא די ענק, כמובן עם יער גשם.
כמה חופים ויפה כרגיל.
ביום הראשון – די התעלפנו מעייפות – שוב. אחרי הלילה הלבן השני תוך 4 ימים.
קצת חוף, סיור קטן וזהו. בערב – גשם שוטף. סתם ביאס.
האמת היא שגם האי קצת ביאס אותי בהתחלה.
גדול מידי. החופים מרוחקים. צריך לקחת אליהם מונית. מונית סירה כמובן. החופים לא במרחק ירידה מההוסטל. בעסה. זה הופך את השחייה לפרוייקט מעייף. גם הגשם לא הוסיף לעניין.
בבוקר למחרת דעתי השתנתה.
ניר לקח תור לשנרקול. אני הייתי נגד. נמאס לי, ממש נמאס לי מהתורים המאורנגים הללו שגוזלים אותך כספית, וחצי מהזמן מרקיבים אותך במסעדה של הדוד מצד רביעי של המדריך עם ארוחת צהריים. אופציונאלית כמובן.
אני הלכתי לטייל. שעתיים הליכה ביער הטרופי עד שמגיעים לחוף שנחשב היפה באי. ההליכה, שמסיבה שוקיסטית לא ברורה שכחתי מצלמה לתעד אותה, הייתה פשוט מקסימה.
יער גשם מקסים. וחיות. באמצע האי, פתאום נחשים – שבהתחלה די הרתיעו אותי, אני חייב לציין. לא שיש לי טראומת ילדות או משהו בסגנון, אבל אני בהחלט מעוניין להשאיר את מערכת היחסית שלנו מרוחקת וקרה.
קופים. שני סוגים. אחד קטן קטן וחמוד חמוד, ועוד סוג – קוף שאגן.
איזה קטע זה ! אי. לא מעט תושבים ותיירים. ובלי סוף חיות. פשוט מגניב.
חוף יפה. לבן לבן. קצת ספר, אנשים חדשים שפוגשים. נחמד.
יום למחרת לקחנו סירה, מונית, אוטובוס ביעירוני ועוד אוטובוס וחזרנו לריו לפעם האחרונה.