עוד שני לילות בריו ו – זהו. שלום לדרום אמריקה. לפחות לתקופה זו של חיי.
בערב, עוד יציאה לאלנבי של ריו – אזור הלאפה.
מעולם, באמת מעולם (היות ולא הייתי בקנרבל) לא ראיתי אוסף עצום, ריכוז ותרכיז של כל כך הרבה שיכורים מרוכזים ביחידת שטח כל כך קטנה.
כמות האלכוהול שהתפזרה שם בין קיבות האנשים, הייתה יכולה להעלות את מפלס הכנרת לרמות מסוכנות, שעלולות לגרום לסכר דגניה להיפתח.
אוף. והם כולם מסריחים. שיכורים. האמת – היה מגעיל טילים. אבל – חוויה.
יום למחרת, עוד סיור קטן. הלכנו לפארק צ'יזוקה.
הפארק, הוא שארית ליער גשם גדול שהיה פה פעם. לפני ריו. לפני הכל.
על פי הלונלי הנסיעה הייתה אמורה לקחת 15 דקות נסיעה. בפועל זה היה שעה וחצי. מעניין איך הלונלי המחורבן הזה מודד את המרחקים שלו. עם מטוס ??
האמת – לא כזה מרשים. חביב ותו לא.
מה שכן, לראות קופים, אין לי מושג מאיזה סוג, ולא אחד בודד מסכן – הרבה מאוד, מעופפים להם בין העצים בפראק במטרופולין של 7 מליון איש זה בהחלט מרשים. אנחנו בארץ מתלהבים מהנמרה של עין גדי. האחת הבודדת היחידה שגם ימיה מתקצרים והולכים. ופה ? באמצע העיר – קופים.
חביב.
אבל שיאו של היום, היה ללא ספק הערב.
ניר ואני החלטנו לציין את סוף ברזיל, ואת דרום אמריקה בכלל, בארוחה טובה.
מצויידים במשקעי בשר וצמיגונים קטנים (אצל ניר הם הרבה יותר גדולים…) מסביב למותניים מהמסעדה האלוהית Casa Do Brasil באילת, החלטנו להשקיע סכום לא מבוטל, ולראות האם הבשר הברזילאי טוב באמת גם בברזיל ולא רק באילת.
סה"כ בחודש האחרון, כל מה שאכלנו כל יום, ובאמת שכמעט כל יום, היה המאכל הלאומי לאניני טעם – אורז עם שעועית. בימים שלא אכלנו שעועית – זה היה ספגטי… אז נאספנו ע"י ברזילאית מקומית, ושמנו פעמנו למסעדה. המסעדה שמה – Poracao. והיא, ללא ספק, המסעדה הטובה ביותר שאכלתי בה מעודי. ב – 120 שקל קיבלנו "אכול כי יכולתך" של בשר ובופה מדהימים. בלי סוף שיפודים שרצו לי בין הצלחות עם חלקים של פרה, עגל ועוד כל מיני שאריות של הולכי על 4, מפצפצים להם מהמנגול על האש, ונחתכים בעדינות ראוייה לציון ישירות לתוך תוכה של צלחתי בדרך הישירה והמיידית למעמקי קיבתי הזועקת – בשר !!.
הרבה. הרבה מאוד בשר נכנס לתוכי. היה, ללא ספק, מצויין.
במסעדה הזאת אגב, אכלו לפנינו בונו, קיילי מינו, פלה, מראדונה, רונאלדו, נעמי קמפל ועוד כל מיני דוגמניות מדהימות אחרות. ראינו את כל התמונות שלהם. האמת, לא היה מפתיע אותי לראות שם גם תמונה של שמעון פרס מחובק עם אנטריקוט במשקל 600 גרם, מנסה גם שם לבנות מזרח תיכון חדש…
המסעדה הטובה בעולם
הו. יום אחרון בדרום אמריקה. אריזות אחרונות. סיור פרידה מריו. קפיצה אחרונה לחוף קופקובנה לראות את הגלים העצומים. את מעט החוטיני שיש שם. וזהו. אוטובוס לשדה התעופה. שלום ובי.
הגלים העצומים של קופקובנה
קופקובנה