אז סיימתי, פחות או יותר, גם את מדינתי השישית בדרום אמריקה. חודש שלם בברזיל. אמנם, לחלוטין לא לפי התכנון המקורי, שהשתנה כבר פעמים רבות, אלא לפי תכנון חדש ומחודש.
חודש לברזיל זה לחלוטין לא מספיק. אין ספק שצריך עוד זמן. אבל את הנקודות העיקריות של ברזיל הספקתי לעשות ולחוות. כמובן – חוץ מהנקודה העיקרית שהייתה אמורה להיות – הקרנבל. אבל אין מה לעשות. ויתרתי. ומתישהו – עוד אחזור לראות אותו.
ברזיל זו מדינת החוף. כל המקומיים הולכים פה עם הכפכפים שלהם. ויש להם פירמה – האוואנה שמה – שפשוט כולם, אבל באמת כולם הולכים איתה. כמו שורש שלנו אבל עם כמות של 170 מליון ברזיאלים, ובעקבותיהם – גם התיירים. מודה. גם אני. כמובן…אז שוק המכירות שלהם נראה קצת יותר מוצלח מהשוק של שורש.
בחוף, בעיר, בבוקר, בערב, בפאבים. כולם, כל הזמן עם כפכפי אצבע. אפילו בטראקים !! המדריך שלנו בלנסויש, היה עם כפכפים. אנחנו עם נעלי טראקים. 800 שקל ואף יותר. והוא – כפכפים שעולות 20 שקל. ביום השלישי הוא אמנם היה יחף, אבל סתם כי יותר נוח לו… ברזילאיים…
העם עצמו – באמת נחמד. כמעט, למרות שאי אפשר, אבל כמעט שמשתווה לארגנטיאנים. כמה שקשה איתם, השפה החדשה (השפה שלהם מחורבנת. לא סובל אותה. יש לי אנטי שלם עמוק ותהומי כלפיה), המנטליות השונה, הם באמת מנסים לעזור ולהיות לבביים. ולרוב, הולך להם לא רע בכלל. מה שכן – מליון צבעים. גם ברזיל, בדומה לארנגטינה, היא מדינת מהגרים. מליון צבעים, מינים. שאריות של אינדיאנים, לבנים, פורטוגזים. בעבר, פורטוגל "ייבאה" ביבוא ישיר ופטור ממכס ומסנקציות של בצלם והאו"ם 3.5 מליון שחורים מאפריקה. ו – 3.5 מליון השחורים הללו פשוט הפכו את האוכלוסיה של ברזיל למשהו אחר לחלוטין. צפון ברזיל – שחור משחור. מסתובבים ברחובות ובאמת נראה כאילו מסתובבים בניירובי במקום בסלבדור.
ריו ? לבנה. אבל גם המוני שחורים. אבל המוני המונים של לבנים. בלונדיניים. צאצאים של לבנים ישנים מאירופה, וחדשים שברחו בתקופת מלחמת העולם השנייה.
ובמרכז המדינה ? אינדיאניים. שאריות של כאלה שלא הושמדו…
בכלל ריו, זה העיר היחידה שאני מכיר, שדרום העיר הוא החלק העשיר יותר והצפון הוא החל העני. שם שואלים – "מה ? אתה דרומי ?". שכונת ל' נמצאת בדרום הדרום של העיר. העיר הזאת נראית כאילו הסלאם שלה יותר גדולים מהעיר עצמה. ודי חבל למען האמת..
אופנת הפלאטה. יש לברזילאים את הקטע עם הפלטה. נראה, כאילו התושבים, כאילו רק במאה ה- 21 גילו את חידוש המאה – פלטה. לא כזאת לשבת, אלא כזאת לשיניים.
בלי סוף אנשים. בלי סוף. נראים נחמד. בסדר כזה. ואז פתאום מחייכים. חושפ ים חניכיים מבורזלים. מפחידים טילים. וחבל. יש ברזילאיות ממש יפות. אבל בגיל 25 עם פלטה פתאום באמצע החיים שתצפצף להם במעברים אלקטרוניים בשדות תעופה…
ברזיל יקרה להחריד. ברמות לא הגיוניות ממש. והבעיה היא, שאני לפחות, קיבלתי את ההרגשה שהתמורה לעלות הגבוהה באמת נמוכה. תמדי מרמים את התיירים. אין מה לעשות. ככה זה. צריך לקבל את זה בהבנה. אבל כשמרמים אותי בסולים או בפזות זה בקטנה. בעלות כספית נמוכה.
אבל כשמרמים אותי בריאלים, אלו סכומים מטורפים. וזה מטריף. אותי זה ממש שיגע. האינטרנט הכי יקר שראיתי בחיי (ולא..אנטרקטיקה לא נחשב..) בשדה תעופה בסאו פאולו – 20 דולר לשעה !!! ואומרים, שהעלות פה בקרנבל היא פי 4. שאלוהים יעזור…
כמות העניים פה היא מטורפת. עלות המחייה כל כך גבוהה, אך עם זאת עניים בלי סוף ברחובות. חסרי בית. סתם קבצים. משכנות עוני מכאן ועד אללה איסטור. לאן כל הכסף הולך ?? אומרים שהממשלה מושחתת בלי סוף. אבל כמה אפשר ??
הבעיה היא שמסוכן פה. ממש. אם בובליביה ובפרו פשוט חותכים תיקים, מכייסים, וסתם גונבים – שאת זה עוד אפשר לקבל בהבנה כלשהיא מהולה באמפטיה, פה פשוט שודדים כל הזמן. ולא רק עם סכיים. עם כל מה שבא ליד. ולא רק בקרנבל.
שניי תיירים מההוסטל שלנו נשדדו. אחד התנגד (הוא די אדיוט גם בלי קשר לזה) אז הוא גם הספיק להידקר בצוואר. זה בעסה. פשוט גורע מההנאה.
ראיתי המון מדינות בעולם, אבל מעולם, לא ראיתי מדינה ירוקה כל כך. מדשאות, יערות בלי סוף, מליון סוגים של עצים, יערות גשם, סתם יערות נמוכים, התחלה של ג'ונגלים. פשוט בלי סוף ירוק בכל חור וחור.
אומרים שגם יש בברזיל מדבר איפשהוא. לי אישית זה נשמע מצוץ מהאצבע…אבל שיהיה…
מה שכן היא מדינה טרופית. ובתור שכזאת – פירות טרופיים !! מנגו, אננס, פסיפולורה, קוקוסים ועוד תענוגות חיים קטנות ונהדרות שאלוהים המציא במדינה הזאת – שהעיקרית בהן היא פרי האסאי. יאללה ! פשוט פרי מצוין. ומסתבר, שאפילו יש אותו בארץ.
ואכן, האסאי פשוט משאיר טעם מצויין בפה ומברזיל בכלל..
סה"כ היה אחלה. מדינה יפה. אטרקציות טובות. לא המדינה האהובה עלי בדרום אמריקה, אבל בהחלט נהניתי פה מאוד. נשארו שני דברים עיקריים שצריך להשלים. שייט באמזונס וכמובן הקרנבל, שהביקור הקצרצר בפיירה דה סנטנה רק העביר לי קמצוץ של תחושה לגבי למה שיש לצפות.
אז לפה, מתישהו, צריך לחזור. לסגור פינה.
וזהו. שלום שלום לדרום אמריקה לשלב זה של חיי.
קצת תמונות