מלטה

"האניות עגנו במלטה
פנים זרים עולם רחוק,
אני מיהרתי אז הביתה
ואז ליבי החל לדפוק."

"מלטה ?" חשבתי לעצמי. אולי אפילו עיקמתי במעט את האף. "מה יש לעשות שם חוץ מלראות את האירווזיון ?" הוספתי.
אז מלטה תמיד הייתה יעד כזה שנמצא שם ברקע. ידעתי שמתישהו נבקר שם. נגדיל את ה – COUNTER של כמות המדינות. מדינה שלא נשמעת מעניינת מידי. ולא ממותגת כמרתקת מידי. לא מפורסמת כמלאת יופי. אבל עם זאת מדובר בעוד מדינה שנמצאת על הגלובוס, ושקל להגיע אליה (במיוחד עם עגלה) – אז ברור שמתישהו גם נגיע אליה.
לפני מספר שנים תיכננו לבקר במלטה בימי הקרנבל המלטזי שמתקיים בחודש פברואר. אולם בסופו של דבר התכנון זה לא ממש יצא לפועל. השנה – זה קרה, אבל עם שינוי קטן. עם ילדה בת שנה…

קנינו קופון ליום העצמאות. הקופון בוטל. קנינו קופן מחדש. ונסענו. נסיעה שנייה עם הילדה. הראשונה הייתה תאילנד. אורזים. כרגיל – מזוודה אחת ענקית לטליה. ומזוודה קטנה יותר בשבילנו. אמנם מדובר כבר בנסיעה שנייה עם טליה, ואנחנו מתורגלים מעט ברשימת הציוד הנדרש הארוכה להחריד, אולם אני עדיין מוצא את עצמי מופתע מכמות הציוד אותו אנחנו אורזים. בנסיעה הזאת מדובר במושב ישיבה לאמבטיה, 40 חיתולים, 5 חבילות מגבונים לחים. למה 5 חבילות ? תמיד עדיף שתהיה רזרבה. 10 משטחי החתלה. ושוב, עם הילדה שלנו, כדאי שיהיו משטחי החתלה רזרביים…10 חיתולי בגד ים. בגדים. אבקת כביסה. צעצועים. סימילק. 6 בקבוקי האכלה. טיולון כמובן. מנשא בייבי ביורן. מפריד מנות. ברזל. ויטמין D. תרופות – שלא נדע. בקיצור – דחסנו חצי חדר שלה לתוך מזוודה. אולי אפילו מזוודה וחצי. למעשה, השארנו בבית רק את שידת ההחתלה שלה. ומה לגבי הציוד שלנו ? כמה בגדים, בגד ים, סנדלים ו – זהו… ולחשוב שלתאילנד נסענו גם עם בוסטר… לא פשוט כל הסיפור הזה.

באופן כללי, הטיולים האלו הפכו להיות טיולי אנחנו. שהפעם "אנחנו" – זה משפחה. פעם זה היה טיול שלי. אינדבדואלי. הכי אנוכי. בכל רגע נתון עשיתי את שרציתי. את שהיה לי נכון. היה נוח. היה. אחר כך, זה היה טיול שלנו. שני אינדבדואליים שנפגשים באמצע איפשהו. אמצע, אבל עם הטיה לצד שלי. כל אחד עושה קצת למען האחר. ועכשיו ? פתאום הטיולים הפכו להיות טיולי משפחה. הכל כל כך שונה. אחראי יותר. איטי יותר. בשורה התחתונה, התבגרות. גם שלי. גם של זוגתי היקרה ליעד.

אז מה בעצם בתוכנית ? טיול ? נופש ? גם וגם ?
במלטה אפשר לטייל ימים אחדים. יש המון היסטוריה. הרבה ארכיטקטורה. ארכיאולוגיה בכל פינה. 365 כנסיות (כניסה לכל יום בשנה). תכלס, כמו כל עיר אירופית טיפוסית. יש גם קצת חופים, והמון ים. בכל זאת מדובר באי (או יותר נכון – 3 אייים). וכל זה היה כמובן בתכנון שלי.
אבל מה לגבי זוגתי שתחיה ? בתכנון שלה – בעיקר לשרוץ בחוף ובבריכה. אז כרגיל בחיי הנישואין, נפגשים איפשהו באמצע.
ממריאים ב – 5 בבוקר. 5 ימים. 4 לילות. ילדה מהממת עם פרצוף מלא בהלם תהומי, שלא ממש מבינה למה מוציאים אותה מהמיטה באמצע העלטה. ו – טיסה של 3 שעות שהפכה להיות טיסה ארוכה ארוכה בזכותה… ארוכה גם לנו, וגם לכל היושבים סביבנו. מזל שהיא חמודה…



כשהתכוננתי לטיול/נופש, קראתי על התחבורה הציבורית של מלטה. המרחקים לא גדולים (המרחק בין המלון שלנו למרכז וולטה [עיר הבירה] הוא 8 קילומטר) והמרחק בין כל אטרקציה/יעד הוא כ – 20 דקות נסיעה. קראתי על על כך שהתחבורה הציבורית זולה מאוד (יורו וחצי לכרטיס פתוח של שעתיים). שאין צורך לנסוע במוניות (שהן יקרות להחריד). שאין צורך לשכור רכב (וממילא אין חניה). אין ספק שטופחו בי ציפיות בנושא. שהאוטובוסים במלטה הם כמו מטרו עילי. אבל כרגיל בחיים, ציפיות גדולות מיועדות לכריות גדולות. התחבורה הציבורית המלטזית היא בין המזעזעות שיצא לי לחוות כתייר (ואלי גם כתושב). בין אם מדובר במדינות עולם שלישי, ובין אם מדובר באירופה. אמנם, ישנם עשרות קווי אוטובוסים, והמוני אוטובוסים רועשים שוטפים את הרחובות, אולם ההיצע והביקוש לא ממש תואמים, אפילו בחודש מאי, כאשר עונת התיירות לא ממש החלה.
בוחרים יעד לטיול. מגיעים לתחנת האוטובוס (ויש המון כאלו). ממתינים לאוטובוס. רבע שעה. האוטובוס מגיע. חולף על פני התחנה. הנהב מסמן שהוא לא עוצר כי הוא מלא. ממשיכים להמתין. עוד רבע שעה חולפת. אוטובוס נוסף מגיע. שוב, חולף על פני התחנה. שוב הנהב מסמן בחוסר אונים – "אני מלא". ושוב, ממשיכים להמתין וחוזר חלילה.. ניתן ככה להמתין לאוטובוס למעלה משעה. הזיה. חווית ההמתנה השלילית הזאת מתעצמת בזכות העובדה שמטיילים עם עגלה ותינוקת בת שנה. קשה עד כדי בלתי אפשרי לתזמן את זמני הטיול לזמני הארוחה/שינה ושאר צרכים תינוקיים כאשר אין לדעת מתי עולים על האוטובוס. אנחנו מילא – תיירים. איך לעזאזאל המקומיים מתנהלים בצורה כזאת ? איך מגיעים לעבודה בזמן ? איך חוזרים הביתה לקלח את הילדים ?
מה שכן, חוויה חיובית אחת מדהימה כן ניתן לזקוף לזכותה של התחבורה הציבורית – זכות הקדימה לעגלות והעובדה שנהגי האוטובוס מנהלים את סדרי העדיפות הזה. בכל אוטובוס, ברגע שאישה (או אפילו גבר, כלומר אני) עולים עם עגלה, יש מושבים מסומנים ומוגדרים עבור העגלה. ובמידה והמושבים האלו תפוסים, אפילו במקרה בו האוטובוס עמוס לעייפה (ולמעשה, בכל המקרים שחווינו, ברור שהאוטובוס היה מלא לעייפה) הנהג יצעק לפנות את המושבים. ואם לא, הוא יעצור את האוטובוס, ירים הנדברייקס (אני מקווה), יקום ויפנה תרתי משמע את היושבים כמו התנחלות בלתי חוקית. פשוט מדהים. למזלי לא ניסית לעלות עגלה לאוטובוס עירוני ציבורי בארץ, אבל אני בהחלט יכול לתאר לעצמי את הסיטואציה.

אז ביום הראשון – התכנון היה להספיק להיות בשוק הפשפשים. אפילו 2. תכנון לחוד וביצוע לחוד.
הכל זז לאט. קבלת החדר. התנועה שלנו. העייפות. אוטובוס ציבורי ראשון. 20 דקות ומגיעים לשוק הראשון. וואלה, כנראה שפיספסנו. מדובר ב – 15-20 דוכנים שמפוזרים כנקודות שחורות על הכביש, ללא שום חווית מגניבות. דוכני פשפשים – גורנישט. כל ה"עלק" שוק הזה מכיל מספר בודד דוכני שוק הכרמל. מאכזב.
נסיון להגע לשוק הדייגים של יום ראשון בעיירה מרסלשלוק. עומדים בתחנה. עובר אוטובוס. ועובר אוטובוס. עוברת שעה. ותחבורה – יוק. הערכת מצב מהירה והחלטנו לוותר על העיירה, ולתפוס אוטובוס לשוק אחר בעיירה בירגו. אמנם הגענו, אבל מסתדר שהשוק פה נסגר ב – 11:00 בבוקר. בבוקר ? מה זה השטויות האלה ? המלטזיים כל היום בסיאסטה. מאכזב מאוד.

ביום שני הפקנו לקחים. ויתרנו על כל עניין התחבורה הציבורית, וקנינו כרטיס לאוטובוס תיירים. כן כן… מהאוטובוסים הדו קומתיים, עם קומה עליונה פתוחה, שעובר בין תחנות שונות קבועות מראש וניתן לרדת ולעלות כאוות נפשנו. קנינו את הכרטיס במלון שלנו. אין נובורישי ובורגני יותר מזה. החיים עם ילדה בת שנה משנים אותנו מהקצה לקצה.
אז אמנם כרטיס הנסיעה עולה פי 20 (!!), אולם יש מקום ישיבה מובטח, וזמני הגעה קבועים וברורים. אפשר לתכנן את היום…
בסופו של יום, אין ספק שמדובר היה ב Money well spend. אז מה הספקנו לראות ?
ביקור במוסטה MOSTA. מדובר בעיר הקטנה במרכז מלטה מלאה בכנסיות קטנות (בסך הכל יש במלטה 365 כנסיות), בניינים מקסימים וחנויות. תכלס, היא נראית בדיוק כמו כל עיר אחרת במלטה. האתר היחיד ששווה ביקור בעיר הינו כנסיית Dom שנבנתה ב- 1860 והיא הרביעית בגודלה בכל אירופה ומאוד דומה לכנסיית הפנתאון ברומא. בזמן מלחמת העולם השנייה נפלה 3 פצצות על הכנסייה. 2 פצצות החליקו על הכיפה הענקית ונחתו מחוץ לכנסייה. פצצה אחת חדרה את הכיפה ונחתה במרכזה של הכנסייה (בזמן מיסה של 300 איש), אך למרבה מזלם היא לא התפוצצה. קיימת קונספציה הטוענת שבמהלך פירוק הפצצות התגלה שהן מולאו בחול ולא בחומרי נפץ (ועל כן לא התפוצצו) ונמצא פתק ועליו כתוב "ברכות מפילזן" מצוות העובדים בפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה שחיבלו בייצור הפצצות עבור הגרמנים.
כיום, ניתן לבקר בכנסייה המרשימה והעוצמתית ולחזות בהעתק של הפצצה. היות, ורוב היום המלטזיים מצויים בסיאטסה, אז לא המתנו שעה וחצי לסיום הסיאסטה והמשכנו הלאה.

כנסיית DOM, מוסטה

ממשיכים לכפר Ta’ Quali.
בעבר, היה מדובר בכפר ממש חביב של המון סדנאות ואמנים. אמני זכוכית, אבן, קרמיקה ועץ. כנראה שבעבר המקום היה באמת מקסים. היום, מדובר במלכודת תיירים ענקית שמורכבת מעשרות צריפים המזכירים במקצת מחנה צבאי בסגנון מחנה 80, שברוב הצריפים נותרו בעיקר חנויות יקרות לתיירים, ומעט מאוד סדנאות לתצוגה. מה שכן, הסדאנות שכן ראינו – ממש מקסימות.

כפר Ta’ Quali, מלטה

כפר Ta’ Quali, מלטה

כפר Ta’ Quali, מלטה

ממשיכים לעיר נוספת בשם מדינה (Mdina). מדינה הייתה בעברה עיר הבירה של מלטה. עיר קטנה, משומרת ומתחוזקת בצורה מדהימה. עם הכניסה אליה יש תחושה של כניסה לעיר מימי הביניים. אין רכבים, שלטי רחוב עתיקים, והמון המון בתי אבן מרשימים. נראית כמו עכו, רק מחודשת ומשופצת. בצורה מרהיבה.
העיר ממש פצפונת, וגודלה 200 מטר על 200 מטר לערך. קתדרלת פאולוס הקדוש היא המבנה החשוב בעיר. הקתדרלה נבנתה במקום בו עמדה הוילה של פובליוס הקדוש, מושל מלטה בתקופת הרומאים, אשר הקביל את פניו של פאולוס הקדוש בשנת 60 לספירה, ולאחר מכן התנצר והיה לבישוף הראשון של האי. הכנסייה הנורמנית המקורית חרבה כאמור ברעידת אדמה ב-1693, ונבנתה שוב בסגנון הבארוק בין השנים 1697 ו-1702.

מדינה, מלטה

מלטה

יום נוסף הגיע, קצת נופש. החוף הפרטי של המלון, בריכה ואוכל.

מלטה

יום רביעי, שוב חוזרים לטייל. המטרה היום – להגיע לאי גוזו. גוזו הוא האי השני בשטחו ובמספר תושביו בארכיפלג האיים של מלטה (שמורכב מ – 3 איים), השוכן במרכזו של הים התיכון. האי מיושב בדלילות ביחס לאי מלטה, ונראה כאילו מדובר ממש בטיים זון אחר.
האי משמעותית רגוע יותר, כפרי יותר. שקט יותר. נראה הכל איטי פה יותר. התחושה היא שבגוזו הסיאטה שנמשכת על רוב היום…
אז שוב, ממשיכים ליישם את הלקח של יום ראשון – ובורחים מהתחבורה הציבורית של מלטה, וקונים כרטיס לסיור באוטובוס התיירים.
מסתבר, שלהגיע לגוזו, זה חתיכת מסע. אוטובוס מהמלון עד לקצה האי, לעיר בשם צ'ירוואקה. עולים על מעבורת. שיט של חצי שעה ומגיעים לגוזו. עולים על אוטובוס התיריים ומתחילים לשוטט עד שמגיעים ליעד המרכזי של האי – החלון הכחול.
נשמע קצר, אבל בפועל מדובר בסיבוב של למעלה משעתיים וחצי ! וכל זה בשביל לראוש חור בסלע גיר, ספק מדובר במקטע של ראש הנקרה.

החלון הכחול, גוזו, מלטה

החלון הכחול, גוזו, מלטה

זהו. יום אחרון הגיע. מקפלים הכל, ונוסעים לסלימה.

שיט במלטה

לטייל עם טליה הייתה חוויה מאוד ראשונית. למעשה, החוויה של מלטה היא טובה – בזכותה. תכלס, מלטה לא מדינה מלהיבה מידי. לא חזרנו עם וואו. האמת, גם לא ציפיתי לחזור עם וואו. המון ארכיאולוגיה, בניינים עתיקים, סגנונות בנייה בעיקר מתקופת הבארוק וכדומה. בשבילי, לא מדובר בשיא העניין זה לא. מה שכן, רוב העניין היה השילוב של טליה ומלטה. לראות איך היא חווה את האוטובוסים, את הנסיעות, את החיבור עם האנשים, הפלירטוט האינסופי שלה עם כל מי שמסביב והריצה אחרי תשומת לב. המאכלים החדשים. הים. החול בים. הבריכה. בנוסף, לחוות גם את הקשיים איתה. הצורך לשעשע אותה. אי הרצון שלה להירדם במיטה שהיא לא שלה ושהיא לא מכירה אותה. שעות הקימה שלה שנשארו תואמות לשעות של ישראל ולא מלטה. אי הרצון שלה להירדם באופן כללי, וכמובן – במיוחד כשאנחנו הכי רוצים שהיא תירדם.
הטיול היה מאוד שונה מהטיול בתאילנד, כשטליה הייתה בת 4 חודשים. אמנם חששתי הרבה יותר. מדובר היה בנסיעה ראשונה לחו"ל, צעירות שלי כאבא, פחד ממחלות, מדינת עולם שלישי לכאורה. אולם במידה מסויימת, היה הרבה הרבה יותר קל. רוב הזמן טליה ינקה וישנה. ישנה וינקה. מידי פעם היא חווה את תאילנד. בחיבוקים מהמקומיות, מהבריכה.
הפעם – היא ממש חוותה את האי. התקשקשה בחול, שחתה בבריכה, ג'ימבורי. פלירטטה עם המוני תיירים ומקומיים. נהנתה מהרוח. מהשמש. מאנשים במושב לפנינו. מאנשים במושב שמאחרינו. והחוויה הזאת הייתה חוויה ראשונית ומגניבה עבורינו.

תכלס, לא ממש היה לנו מה לקנות באי. עלות המחייה במלטה נמוכה יותר מבארץ (לא שזה כזה מפתיע או מאתגר במיוחד). אולם הקניונים יקרים פחות או יותר באותה מידה. שני השווקים בהם היינו (או יותר נכון – היינו אמורים להיות) לא תרמו את חלקם לנושא הקניות. הסיטואציה הזאת גמרה לנו לחזור לארץ עם מזוודות בעלות משקל קטן יותר מאשר המשקל איתו יצאנו מהארץ. עשרות טיולים עשיתי, עשרות טיסות, ומעולם לא חזרתי לארץ עם פחות משקל. 3.5 קילו פחות ! הזוי ! אם מקבלים קנס על Over Weight, חבל שלא מקבלים פרס על Under Weight.

נפרדים ממלטה

קובץ אקסל – תכנון טיול

להורדת אקסל תכנון טיול של 5 ימים במלטה, כולל שעות פתיחה, כתובות, רשימת ציוד, כתבות מעניינות לקריאה ושאר מרעין בישין, לחצו על הלינק הבא:
אקסל תכנון טיול במלטה