אז נוצרה סיטואציה, או יותר נכון, זוגתי היקרה שתחיה יצרה סיטואציה, בה הצלחנו לייצר גיחה בודדת ללונדון. טיול ללא טליה. הרבה נקודות של אל על. 3 לילות בבתי מלון. 5 לילות של בייביסיטר. מיקסום הזמן האפשרי שנייה לפני שנוצרת חרדת נטישה. וכיף אחד גדול.

אז בגדול, לא תכננו טיול "טיולי". בעיקר טיול של Being. להסתובב המון. המון. הליכות על גבי הליכות. ועוד בשבוע 21…. שווקים. קניות. ועוד קצת להסתובב. ועוד קצת קניות. קצת פחות אטרקציות תיירותיות גרידא. הגלגל הענק של לונדון ? ומה לגבי טיפוס על הביג בן, לונדון דאנדנג', ביקור בארמון ? אז הפעם קצת פחות. פעילויות אלו ימתינו כנראה לטיול המשפחה בעתיד הלא נראה לעין.
ליעד ואני היינו כבר בלונדון – פחות או יותר באותה תקופה, רק בקווים מקבילים. במאה שעברה. לפני יותר מ – 20 שנה… לפני ממש המון זמן. אז, לא ממש חשבנו שניפגש פה…

לונדון ? בחורף ? כן… כך יצא. שבוע 21, שנייה לפני שיש צו איסור יציאה מהארץ. ממש פיללנו למזג אוויר טוב. מזג אוויר טוב ? בלונדון ? אז כזה שלא יהיה בו שלג, והכי חשוב – שלא יירד בו גשם.
להפתענו, בעיקר להפתעתי, היה פשוט מזג אוויר מושלם !
אני, בטראקים למשל, הרי ידוע כמנחס מזג אוויר. הבאתי מבול בהרי הגעש של קוסטה ריקה. בזכותי ירד גשם באינקה טרייל בפרו. קידמתי את המסת שלגים בקוטב הצפוני. ורק בגללי, נתקענו בסופת שלגים בקירגיסטן ובאלבניה. אבל לונדון ? נראה כאילו זכינו בשבוע עם מזג האוויר הטוב ביותר בחורף עד כה. לא קר מידי. אפשר לנשום ולא לרעוד עד לשד העצמות ברחובות. והכי חשוב – טיפת גשם אחת לא טיפטפה במשך 5 ימים. מדהים.

אחד הדברים שגיליתי בטיול הזה – אמאזון פריים ! הסיפור הזה פשוט עובד !
מזמינים באינטרט. מקשקשים כתובת למשלוח. כרטיס אשראי. ותוך 9 שעות, 9 שעות (!!) מרגע ההזמנה, מישהו מספיק להגיע למרלו"ג, לקחת את הפריט, לארוז אותו, לנהיח אותו באוטו, לעמוד בפקקים, להגיע לבית המלון, למסור אותו בקבלה, לעלות לחדר, ולהניח לי אותו בצורה מסודרת על המיטה. מדהים !
כשהגענו למלון, ציינתי בקבלה שעשיתי הזמנה מאמאזון, ושהייתה אמורה להגיע חבילה אחת או שתיים למלון. האיש בקבלה הרים גבה אחת. הרים גבה שנייה. ובציניות אנגלית מנומסת סינן מתחת לשפם שאין שו "כן בטח.. חבילה אחת או שתיים". הבחור נכנס למחסן והוציא אסופה של ארגזים. לתומי חשבתי שבזה הסיפור נגמר, אך הבחור סימן באצבעו "המתן", ולאחר שנייה, חזר שוב למחסן והוציא אסופה נוספת של ארגזים. מדהים… אני בגדול סיימתי את הקניות שלי בלונדון דקה אחרי שהגענו…
אז מה קניתי ? בגדול כל מיני כלי עבודה. קליבות, מקצוע, תופי השחזה ושאר מרעין בישין. והמחירים ? פשוט לא להאמין. בין 50% פחות מבארץ ועד כדי 80%. פחות.

קניות מאמאזון

קניות מאמאזון

התקופה שעוברת על הפאונד היא תקופה חסרת תקדים. השער היציג (כשנסענו) – 4.7 ש"ח. מאז – הפאונד המשיך לרדת… גרף השער היציג של הפאונד הוא נראה דומה להפליא למחירי הדיור בארץ. רק בקורלציה הפוכה..
בשנת 2007, שער הפאונד הגיע בשיאו ל – 8.8. ומאז ? צניחה חופשית כלפי מטה. לעיתים, צלילה מתונה. לעיתים – צלילה ישירה. מדהים.
השילוב בין שער הפאונד הנמוך לקונספציה מוטעית מהיסוד לגבי ציפיות רמת המחירים (הרי תמיד חונכתי על כך ש"לונדון ? יקרה בטירוף !") – יצרה פער אדיר בין מחירי המחייה כפי שאחנו חווינו אותה לגבי מה שחשבנו שיקרה.
אז נכון – האטרקציות מאוד יקרות בלונדון. הגלגל הענק – 20 פאונד. מוזיאון צ'רצ'יל – 20 פאונד. במקרה של ביקור משפחה – כל אטרקציה (במכפלות) יכולה להיות באמת מטורפת.
אבל…. לילה בבית מלון 4 כוכבים – 130 דולר (איזה בית מלון במרכז תל אביב עולה 500 שח ?). קפה – 10 ש"ח. ארוחות מפוצצות ושוות בשווקי אוכל – בין 3 ל – 7 פאונד. מסעדת יוקרה – ארוחה לזוג, לא כולל אלכוהול, 300 ש"ח. ערב זוגי במחנהיודה עולה יותר… חצי ליה בירה בפאב – 24 ש"ח. בארץ, אולי רק בירוחם אפשר להשיג מחיר כזה לבירה.
Tesco Express – סופר שהוא מקביל ל AM PM שלנו. בקבוק קולה – 1.25 פאונד. ומה לגבי מדד הסניקרס? 0.25 פאונד ליחידה.
והכי חשוב – פריימרק…. זאת באמת ה"חוויה" #2 אותה למדתי בטיול. לו רק יכולנו לקנות עוד….
בגדים בגדים בגדים. והכל בזול. נעליים ב – 7 פאונד. חולצות לטליה ב 1.5 פאונד. 7 זוגות תחתונים לטליה – 2 פאונד. לו רק היינו יכולים לחזור עם 3 מזוודות לארץ.
כשלקחנו מונית לנתב"ג, הנהג העיר לנו "שמתי לב שהמזוודות ריקות…". וואו.. כמה שהוא צדק. הוא כנראה לא היה מציין את זה אם הוא היה לוקח אותנו בחזרה הביתה…

אז מה המטרה בלונדון ? לצאת לצאת לצאת. ביום. בערב. רק לצאת. להסתובב. לנצל כל דקה. כל זה כמובן, במידת האפשר והיכולת של ציקה.
ביום הראשון – סתם ס"ד בעיר. מעבר בגרין פארק, סבוואי, ארמון באקיהנגם. ביג בן. העין של לונדון. כיכר טרפלגר. התמזה.

ביג בן, לונדון

העין של לונדון

ערב ראשון – מסעדה. איזו ? פאלומר. אז נכון, מדובר במסעדה ישראלית. האוכל מוכר. מזרחי. ישראלי. וזה כמעט נשמע כמו מאלה שטסים לחצי שנה לדרום אמריקה, ובסוף תמיד אוכלים איזה חומוס ופלאפל מעפן בלימה. אבל בכל זאת, מדובר במסעדת יוקרה שזכתה בפרס המסעדה הטובה באנגליה לשנת 2015 (או משהו בסגנון…). אז חייבים לראות את הפלא, ולתת כבוד…
אין ספק שזה משעשע לראות תפריטים באנגלית, ומלצרים מסבירים מה זה SHIKSHUKIT, ומציינים שכדאי לקחת SHEF NISHNUSH. וכמובן, מומלץ לקחת כמנת פתיחה CUBANNAHA. כנראה שזה חלק מהחוויה.

פאלומר, לונדון

בוקר חדש הגיע.
קמים מוקדם. ג'ט לג או סתם הרגל מגונה בעקבות טליה ?
הולכים לשוק ברמונדסי (Bermondsey Antique Market)- שוק העתיקות הגדול ביותר בלונדון. אז אכן מדובר בכמה עשרות דוכנים עם עתיקות לא רעות בכלל, אבל הציפיות שלי היו משמעותית גבוהות יותר. שווקי הפשפשים של וורשה, תל אביב, ובודפשט מרשימים בעשרות מונים מהשוק הקטנטן אליו נחשפנו…

שוק ברמונדסי, לונדון

ממשכים לקמדן מרקט. מסתבר שהגענו מוקדם. חצי ריק. חצי סגור. 10 בבוקר. מתי הם קמים פה ראבק ? לפני 11 חצי מהשוק ריק. נפש חיה. אין דוכנים. אין אנשים. אפילו דוכני האוכל לא מוכנים למכור אוכל. אבל משעה 11 ? הכל מתעורר פה לחיים. בעבר היה מדובר בשוק אחד. אולם בשנים האחרונות, מדובר למעשה בשוק, ועוד שוק, ועוד שוק. אני ספרתי 6 כאלו.
יש את שוק קמדן עצמו. בצמוד אליו – נמצאת תעלת קמדן. כמו תעלת פנמה רק בסגנון של מיני ישראל. תעלה קטנה קטנה הכוללת מעלית למעבר סירות בשל הפרשי גבהים.
בהמשך, שוק האורוות. בעבר, המבנה שימש כאסם אורוות ענק. היום ? מדובר במבנה פשוט מרהיב ביופיו וברמת השימור והגימור שלו. כל אורווה – היא למעשה דוכן מעוצב ומפוצץ בתיירים.
מה עוד ?
שוק אוכל מעולה, עם המון אוכל רחוב טעים וזול. מה אני אוכל ? כמובן אוכל תאילנדי… עוף בקארי ירוק. ליעד – פיש אנד צ'יפס.
בהמשך, שוק רחוב עם חלונות ראווה תלת מימדיים יפים.
בקיצור – מדובר באטרקציה תיירותית שווה. מתויירית להחריד, אולם שווה.

קמדן מרקט, לונדון

קמדן מרקט, לונדון

ממשיכים לרחוב אוקספורד ובו נופלים למלכודת פריימרק #1. יום למחרת, ניפול למלכודת פריימרק דומה. #2.

טונות של קניות. נעליים. חולצות. גרביים. בגדים. ועוד בגדים. אצים רצים עם משקל עודף למלון לקראת תוכנית הערב השני.
מיוזקל !
ליעד ראתה את מלך האריות לפני 4 שנים בטיול. ואני ראיתי את מלך האריות לפני שנתיים בנסיעת עבודה. אז החלטנו ללכת The Next Best Thing – אלאדין. ואין ספק, שפשוט, כרגיל, כמו תמיד, אין, פשוט אין על דיסני !
המוזיקה. הבימוי. הצבע. הדינאמיקה. הילדות. המגניבות. לראות את השטיח המעופף. פשוט מדהים.
קלישאתי ככל שזה יישמע (וככה בדיוק זה נשמע), עוד חלום שהתגשם. אני רק מחכה לטיול הבא עם טליה, שבו מישהו "ייאלץ" ללוות אותה למיוזקל הזה… או למלך האריות…

אלאדין, לונדון

אלאדין, לונדון

יום נוסף. סגרירי יותר מהיום הקודם.
פותחים את היום באולפני אבי. בשנת 1969 יצא האלבום של להקת הביטלס, "Abbey Road", שהוקלט באולפנים אלו ונקרא על שם הרחוב בו הם שוכנים. גם עטיפתו המפורסמת של האלבום צולמה במעבר החצייה באותו הרחוב, בסמוך לאולפנים. בעקבות ההצלחה הגדולה של האלבום, שונה ב-1970 שם האולפנים ל"אולפני אבי רוד".
כמובן שאנחנו, בדומה לכל מאות מליוני התיירים שביקרנו פה לפנינו, ובדומה לכל אותם מאות מליוני התיירים שיבקרו פה אחרינו, עשינו את הצילום החקייני המגוחך משהו על מעבר החצייה המפורסם בעולם. אין מה לעשות. אני מת על זה.

אבי רוד, לונדון

אבי רוד, לונדון

מה הלאה ? כרגיל בטיול הנוכחי בלונדון – ממשיכים לעוד שוק. הפעם, שוק פורטובלו (Portobello Road Market) בשכונת נוטינג היל.
שוק פורטבלו נחשב כמייצג הגדול ביותר של תרבות חפצי היד שניה של העיר לונדון. השוק ממוקם בשכונת נוטינג היל הידועה, ובמקור היה שוק מזון לתושבי האזור אשר החל לפעול במאה ה- 19.
באמצע המאה העשרים החלו לפעול ברחבי שוק פורטבלו סוחרי עתיקות וחפצי יד שניה, ובתוך מספר שנים הפך השוק למוקד עליה לרגל לחובבי עתיקות וחפצים ישנים.

החיוניות הגדולה של השוק ומראהו המיוחד הביאו לכך כי שוק פורטבלו הפך לרקע לצילום סרטי קולנוע רבים וידועים, בניהם המיטה המעופפת ונוטינג היל.
מליון דוכנים. מליון תיירים. כמה מתחמים של שווקי אוכל טעמים.
באופן הזוי – לא קנינו דבר… שום עתיקות. שום וינטג'. שום כלום.

שוק פורטבלו, לונדון

ממשיכים לטיול בהייד פארק.
בפינת הנואמים, עוד סניף של פריימרק. השלמת קניות. מלכודת #2.
במלכודת הזאת למדנו כי אפשר לקבל פטור מהמע"מ כשחוזרים לארץ. למדנו גם שלא מקבלים החזרים על המע"מ של בגדי ילדים, פשוט בשל העובדה המדהימה (!) – אין מעמ בבריטניה על בגדי ילדים! כצעד מעודד ילודה, הוחלט להוזיל את בגדי הילדים, וזאת אחת הסיבות שהבגדים פה זולים יותר. 20% פחות !. מדהים.

ערב שלישי, הזמנו מקום למסעדה אסייתית שנחשבת מעולה. אבל, אחרי עוד יום גדוש בקילומטרים על גבי קילומטרים, האישה צנחה למיטה. מסעדה כבר לא הייתה, אבל ביקור קצר בפאב לונדוני דווקא היה. ופה, הופתעתי.
מסתבר (וזה בהחלט Common Knowledge) – שיש איסור למכירת אלכוהול אחרי 23 בלילה. וב 22:55, כל הבארים, מתמלאים בצעקות על המבלים – להתחיל ולרוקן את הבאר. כל בקבוק בירה שמכיל משקה, מנוקז במהירה לכוס פלסטיק, ואט אט, או יותר נכון, מהר מהר, מגרשים את כולם לרחוב. פאקינג 11 בלילה ! פשוט לא להאמין.
היות ויצאנו חומוסים, הגענו כמו צעירים פעורים ב – 22:30. בהחלט לא ממש Money Well Spend….

זהו.. יום אחרון הגיע. אורזים.. וברוך השם, יש המון המון המון מה לארוז. לפצל משקל בין המזוודות. תיקי היד. שהכל יהיה מאוזן ביחס למגבלות המשקל של אל על. מזל באמת שנסענו עם מזוודות ריקות… ו – יוצאים לקילומטרים אחרונים של הליכות.
דבר ראשון – קפה בוקר. דבר שני, ביקור במוזיאון "חדר המלחמה של צ'רצ'יל".
מוזיאון חדרי המלחמה של צ'רצ'יל הפך לכזה רק ב- 1984. ייחודו בכך שהיה מצודה צבאית במלחמת העולם השנייה. הוא מורכב מ-21 חדרים שונים בהם חדרי מגוריו של צ'רצ'יל, חדר המלחמה, חדר מפות ובית חולים. לכאורה מדובר במצודה, אבל בפועל מדובר בהך הכל בקומה -1 מתחת לבניין משרד האוצר הבריטי. בפרספקטיבה לאחור, די מדהים לחשוב שהעלאק מצודה הזאת, אשכרה שרדה את הבליץ על לונדון. נראה כאילו המרתף שלי בבניין בתל אביב מוגן יותר מאשר המצודה ממנה נוהלה המערכת של בריטניה נגד היטלר.
אפשר לסייר במוזיאון עם אוזניות בכל מיני שפות (כולל בעברית !), הכוללות הסברים בצורה באמת מעניינת מה הלך שם בימי מלחמת העולם השנייה. כולל נאומים של צ'רצ'יל, מחשבות, וקוריוזים קטנים ומשעשעים. מומלץ בחום רב.

חדרי המלחמה של צ'רצ'יל, לונדון

חדרי המלחמה של צ'רצ'יל, לונדון

דבר שלישי – האירוע (התיירותי , והדי מגוחך) של חילופי המשמרות בארמון בקגינגהם. אלפי תיירים סביב הכניסה לבקינגהם ממתינים להצגה הקצרה והדי מיושנת של חילופי המשמר. כנראה שעדיין יש משהו חביב במסורת הזאת.

חילופי המשמר, לונדון

כרגיל אצלי בטיולים, בין אם מדובר בסופשבוע, ובין אם מדובר בטיול ארוך, תמיד ב"סוף", מגיעה תחושת "הסוף". תחושה שיש עוד דברים להספיק. עוד דברים למצות שנייה לפני שחוזרים.

בצהריים, ממשיכים לקובנט גארדן. אחד השווקים המפורסמים של לונדון. הגענו ביום ראשון. אמור להיות היום העמוס ביותר במבקרים. בדוכנים. בנגני רחוב. והופעות רחוב.
תכלס, אכן היה עמוס. המוני דוכנים. אמנים. תיירים.
אבל הכל כל כך אסטתי. אסטתי מידי. הכל נראה כמו שוק האמנים של נתנאלה. נחלת בנימין כזה בענק. מתחם התחנה בימי שבת. יפה. אסתטי. קר ומנוכר. פייר, ממש לא התחברתי. ובאמת שניסיתי. בעסה. לא הצלחתי להבין את ההייפ המטורף שיש סביב האתר.
אז אחרי נסיון התחברות של שעתיים, וארוחת עוף בקארי תאילנדי משובחת המשכנו הלאה.

אחרי הצהריים הספקנו עוד להגיע לאזור של ה Tower. הליכה קצרה על ה Tower Bridge היפה. תצפית זריזה על המגדל עצמו, וחיש מהר – לסיור מודרך.
אוייש.. כמה שאני אוהב את ה Free Walking Tours האלה. ובלונדון – יש כל כך הרבה אופציות !
אז בחרנו את סיור ה Street Art. סיור שמתחיל בסוף רוב ה Finance של לונדון, ומתרכז בסוג של גטו מהגרים. מהגרים בפקיסטן, אפגניסטן, טורקיה ובערך כל מדינה איסלמית אפשרית. בין לבין, חיים כל מיני אמני פלורנטין שכאלו, שבמקום לטפס על הקירות, אז הם מציירים עליהם / מדביקים עליהם / וכו וכו'.
להסתובב לבד באזור הזה בלילה – כנראה סיטואציה פחות נוחה. אבל אין ספק שמדובר באזור פשוט מרהיב, מעניין ומרתק, והצטערתי מאוד שגילינו אותו רק 3 שעות לפני החזרה הביתה.
בסיור עצמו, עוברים בין עשרות ציורי רחוב עם מסרים שונים ומשונים מתוך מאות, אם לא אלפי ציורים הקיימים שם.
חלק מהציורים אותם ראינו הינם של אמן בשם בנקסי. Banksy‏ הוא שם העט של צייר, אמן רחוב ואקטיביסט חברתי אשר זהותו לא ידועה.בנקסי נחשב לאחד מאמני הגרפיטי הפוליטי הבולטים בעולם, והוא נשמר מלחשוף את זהותו ואינו מופיע בציבור. האומנות הסאטירית שלו ומכתמיו המחתרתיים המשלבים הומור שחור לעגני, נעשים בטכניקת שבלונות ייחודית ואופיינית.
כמות ריחות האוכל האותנטי. האתני המזרחי, האסייתי. האפריקאי. ריחות שסובבים ועוטפים את הרחוב מכל פינה. הרעשים. המוזיקה. האומנות שזרוקה ומונצחת בכל פינה. פשוט חוויה מלאת אנדרלנין.
שורה תחתונה – מדהים. כזה עוד לא יצא לי לעשות, ואין ספק שזאת הייתה בחירה למופת.

Street Art, לונדון

Street Art, לונדון

מסגד, Street Art, לונדון

וזהו.. 3.5 ימים קסומים הגיעו לסופם. פייר, הופתעתי מאוד מלונדון…לטובה.
מודה שלא התלהבתי להגיע לשם. לונדון הייתה זכורה לי כעיר קרה. אפרופית. יקרה.
אבל בפועל, היא אכן עיר קרה. אפרורית. יקרה בתחומים מסויימים.
עם זאת, יש בה משהו מאוד מגניב. היא לא עיר בירה אירופאית טיפוסית.
יש בה את החיים ביום. את החיים בלילה. את המגניבות הניו יורקרית. התל אביבית. והלחלוטין לא האירופאית המנוכרת הטיפוסית. ממש ניו יורק. חנויות. קניות. אנשים בלי סוף ברחובות. כיכר פיקדילי המוארת. רכבת תחתית מטורפת. ואפילו, חנות M&M (אם כי קצת פחות מרשימה). עם זאת, היא לא עוצמתית ומקטינה כמו יו יורק. הבניינים נמוכים. הרחובות קטנים וצפופים. היא מקרינה הרבה יותר משפחתיות. פחות הקטנה של הפרט. אין ספק שמדובר בשילוב מעניין.
עיר ממש קלה לטיול. גם ברגל. קלה לניוד. עיר שיש בה מה לעשות בחורף. שיש בה מה לעשות בקיץ.
והמיוזקלס… אוי המיוזיקלס…

אלאדין, לונדון

M&M, לונדון

קובץ אקסל – תכנון טיול

להורדת אקסל תכנון טיול של 4 ימים בלונדון, כולל שעות פתיחה, כתובות, רשימת ציוד, כתבות מעניינות לקריאה ושאר מרעין בישין, לחצו על הלינק הבא: אקסל תכנון טיול – לונדון

קצת תמונות

"קונפורמיסט, קונפורמיסט,
לא מסתכל על הבסיס
קונפורמיסט, קונפורמיסט
חי כמו קנגרו בתוך הכיס"

כבר לפני שנה, החיים השתנו. שנה ן – 5 חודשים ליתר דיוק. גדלנו. התברגנו. התרחבנו.
גם השנה, כמו שנה שעברה, החגים השנה יוצאים פצצה. אין ספור ימי חופש באמצע השבוע.

אז כבר בשנה שעברה, כשטליה הייתה בת 4 חודשים, צץ הרעיון לנסוע לאוסטרליה. אפשר לקרוא על כך בלינק הבא.
לפני שנה, ידענו שמדובר במסע מאתגר, ארוך ומלא טיסות ארוכות לילדה בת 4 חודשים, ואני אישית הרגשתי שזה גדול עלינו. ה"פשרה" הייתה תאילנד. נו שויין.. שאלו יהיו הפשרות שלנו בחיים… לנצח.
אבל השנה ?
השנה, אנחנו מנוסים יותר, חכמים יותר (לפחות ככה אנחנו חושבים), ואין ספק שבטוחים יותר. בטוחים יותר בעצמנו. בתא המשפחתי. ביכולת לטפל בטליה. ביכולת להיות הורים.
השנה, עדיין אפשר לנסוע עם טליה ולא לשלם על כרטיס טיסה.יוהו !
השנה, החגים יוצאים מאוחר יחסית, ומדובר בתקופה שהינה תחילת האביב באוסטרלה.
אז השנה ? השנה נוסעים להשלים את הגשמת החלום הקטן שלי – לבקר בכל 7 היבשות בעולם, ונוסעים למסע משפחתי באוסטרליה !

השנה, בניגוד לנופש של תאילנד, מדובר בטיול. יש אקסל אתרים, אקסל פעילויות, אטרקציות, טיסת פנים, רכב, מלונות. בקיצור – פרוייקט רציני.

אז השנה, נראה לי שקטפנו את פרס "הלקוח שקנה את הטיסה היקרה בעולם". הזמנו טיסות בול לחגים, עם אל על, עד אוסטרליה. מינימום קונקשיינים. הזמנו כרטיסי טיסה 6 חודשים מראש, אך כנראה שזה לא מספיק מוקדם לטיסות מהסוג הזה על מנת לצמצם עלויות למינימום. מילא. בסוף החיים זוכרים את החויות…
וזהו. עברו 6 חודשים, כמה ימי תכנונים בקפה השכונתי, בניית אקסל טיול, הזמנות, כמה ימי אריזה (כמה ציוד כמה לוקחים בשביל ילדה ששוקלת 11 קילו ?? ). הגיע ערב ראש השנה – ונתב"ג – אנחנו בדרך אליך.

ניווט מהיר

קובץ אקסל – תכנון טיול

להורדת אקסל תכנון טיול עם תינוק באוסטרליה, כולל שעות פתיחה, כתובות, רשימת ציוד, כתבות מעניינות לקריאה ושאר מרעין בישין, לחצו על הלינק הבא:
מסלול טיול אוסטרליה

קצת תמונות

הונג קונג


אוסטרליה

בנגקוק

פוסט הבא – הונג קונג (Hong Kong)

"האניות עגנו במלטה
פנים זרים עולם רחוק,
אני מיהרתי אז הביתה
ואז ליבי החל לדפוק."

"מלטה ?" חשבתי לעצמי. אולי אפילו עיקמתי במעט את האף. "מה יש לעשות שם חוץ מלראות את האירווזיון ?" הוספתי.
אז מלטה תמיד הייתה יעד כזה שנמצא שם ברקע. ידעתי שמתישהו נבקר שם. נגדיל את ה – COUNTER של כמות המדינות. מדינה שלא נשמעת מעניינת מידי. ולא ממותגת כמרתקת מידי. לא מפורסמת כמלאת יופי. אבל עם זאת מדובר בעוד מדינה שנמצאת על הגלובוס, ושקל להגיע אליה (במיוחד עם עגלה) – אז ברור שמתישהו גם נגיע אליה.
לפני מספר שנים תיכננו לבקר במלטה בימי הקרנבל המלטזי שמתקיים בחודש פברואר. אולם בסופו של דבר התכנון זה לא ממש יצא לפועל. השנה – זה קרה, אבל עם שינוי קטן. עם ילדה בת שנה…

קנינו קופון ליום העצמאות. הקופון בוטל. קנינו קופן מחדש. ונסענו. נסיעה שנייה עם הילדה. הראשונה הייתה תאילנד. אורזים. כרגיל – מזוודה אחת ענקית לטליה. ומזוודה קטנה יותר בשבילנו. אמנם מדובר כבר בנסיעה שנייה עם טליה, ואנחנו מתורגלים מעט ברשימת הציוד הנדרש הארוכה להחריד, אולם אני עדיין מוצא את עצמי מופתע מכמות הציוד אותו אנחנו אורזים. בנסיעה הזאת מדובר במושב ישיבה לאמבטיה, 40 חיתולים, 5 חבילות מגבונים לחים. למה 5 חבילות ? תמיד עדיף שתהיה רזרבה. 10 משטחי החתלה. ושוב, עם הילדה שלנו, כדאי שיהיו משטחי החתלה רזרביים…10 חיתולי בגד ים. בגדים. אבקת כביסה. צעצועים. סימילק. 6 בקבוקי האכלה. טיולון כמובן. מנשא בייבי ביורן. מפריד מנות. ברזל. ויטמין D. תרופות – שלא נדע. בקיצור – דחסנו חצי חדר שלה לתוך מזוודה. אולי אפילו מזוודה וחצי. למעשה, השארנו בבית רק את שידת ההחתלה שלה. ומה לגבי הציוד שלנו ? כמה בגדים, בגד ים, סנדלים ו – זהו… ולחשוב שלתאילנד נסענו גם עם בוסטר… לא פשוט כל הסיפור הזה.

באופן כללי, הטיולים האלו הפכו להיות טיולי אנחנו. שהפעם "אנחנו" – זה משפחה. פעם זה היה טיול שלי. אינדבדואלי. הכי אנוכי. בכל רגע נתון עשיתי את שרציתי. את שהיה לי נכון. היה נוח. היה. אחר כך, זה היה טיול שלנו. שני אינדבדואליים שנפגשים באמצע איפשהו. אמצע, אבל עם הטיה לצד שלי. כל אחד עושה קצת למען האחר. ועכשיו ? פתאום הטיולים הפכו להיות טיולי משפחה. הכל כל כך שונה. אחראי יותר. איטי יותר. בשורה התחתונה, התבגרות. גם שלי. גם של זוגתי היקרה ליעד.

אז מה בעצם בתוכנית ? טיול ? נופש ? גם וגם ?
במלטה אפשר לטייל ימים אחדים. יש המון היסטוריה. הרבה ארכיטקטורה. ארכיאולוגיה בכל פינה. 365 כנסיות (כניסה לכל יום בשנה). תכלס, כמו כל עיר אירופית טיפוסית. יש גם קצת חופים, והמון ים. בכל זאת מדובר באי (או יותר נכון – 3 אייים). וכל זה היה כמובן בתכנון שלי.
אבל מה לגבי זוגתי שתחיה ? בתכנון שלה – בעיקר לשרוץ בחוף ובבריכה. אז כרגיל בחיי הנישואין, נפגשים איפשהו באמצע.
ממריאים ב – 5 בבוקר. 5 ימים. 4 לילות. ילדה מהממת עם פרצוף מלא בהלם תהומי, שלא ממש מבינה למה מוציאים אותה מהמיטה באמצע העלטה. ו – טיסה של 3 שעות שהפכה להיות טיסה ארוכה ארוכה בזכותה… ארוכה גם לנו, וגם לכל היושבים סביבנו. מזל שהיא חמודה…



כשהתכוננתי לטיול/נופש, קראתי על התחבורה הציבורית של מלטה. המרחקים לא גדולים (המרחק בין המלון שלנו למרכז וולטה [עיר הבירה] הוא 8 קילומטר) והמרחק בין כל אטרקציה/יעד הוא כ – 20 דקות נסיעה. קראתי על על כך שהתחבורה הציבורית זולה מאוד (יורו וחצי לכרטיס פתוח של שעתיים). שאין צורך לנסוע במוניות (שהן יקרות להחריד). שאין צורך לשכור רכב (וממילא אין חניה). אין ספק שטופחו בי ציפיות בנושא. שהאוטובוסים במלטה הם כמו מטרו עילי. אבל כרגיל בחיים, ציפיות גדולות מיועדות לכריות גדולות. התחבורה הציבורית המלטזית היא בין המזעזעות שיצא לי לחוות כתייר (ואלי גם כתושב). בין אם מדובר במדינות עולם שלישי, ובין אם מדובר באירופה. אמנם, ישנם עשרות קווי אוטובוסים, והמוני אוטובוסים רועשים שוטפים את הרחובות, אולם ההיצע והביקוש לא ממש תואמים, אפילו בחודש מאי, כאשר עונת התיירות לא ממש החלה.
בוחרים יעד לטיול. מגיעים לתחנת האוטובוס (ויש המון כאלו). ממתינים לאוטובוס. רבע שעה. האוטובוס מגיע. חולף על פני התחנה. הנהב מסמן שהוא לא עוצר כי הוא מלא. ממשיכים להמתין. עוד רבע שעה חולפת. אוטובוס נוסף מגיע. שוב, חולף על פני התחנה. שוב הנהב מסמן בחוסר אונים – "אני מלא". ושוב, ממשיכים להמתין וחוזר חלילה.. ניתן ככה להמתין לאוטובוס למעלה משעה. הזיה. חווית ההמתנה השלילית הזאת מתעצמת בזכות העובדה שמטיילים עם עגלה ותינוקת בת שנה. קשה עד כדי בלתי אפשרי לתזמן את זמני הטיול לזמני הארוחה/שינה ושאר צרכים תינוקיים כאשר אין לדעת מתי עולים על האוטובוס. אנחנו מילא – תיירים. איך לעזאזאל המקומיים מתנהלים בצורה כזאת ? איך מגיעים לעבודה בזמן ? איך חוזרים הביתה לקלח את הילדים ?
מה שכן, חוויה חיובית אחת מדהימה כן ניתן לזקוף לזכותה של התחבורה הציבורית – זכות הקדימה לעגלות והעובדה שנהגי האוטובוס מנהלים את סדרי העדיפות הזה. בכל אוטובוס, ברגע שאישה (או אפילו גבר, כלומר אני) עולים עם עגלה, יש מושבים מסומנים ומוגדרים עבור העגלה. ובמידה והמושבים האלו תפוסים, אפילו במקרה בו האוטובוס עמוס לעייפה (ולמעשה, בכל המקרים שחווינו, ברור שהאוטובוס היה מלא לעייפה) הנהג יצעק לפנות את המושבים. ואם לא, הוא יעצור את האוטובוס, ירים הנדברייקס (אני מקווה), יקום ויפנה תרתי משמע את היושבים כמו התנחלות בלתי חוקית. פשוט מדהים. למזלי לא ניסית לעלות עגלה לאוטובוס עירוני ציבורי בארץ, אבל אני בהחלט יכול לתאר לעצמי את הסיטואציה.

אז ביום הראשון – התכנון היה להספיק להיות בשוק הפשפשים. אפילו 2. תכנון לחוד וביצוע לחוד.
הכל זז לאט. קבלת החדר. התנועה שלנו. העייפות. אוטובוס ציבורי ראשון. 20 דקות ומגיעים לשוק הראשון. וואלה, כנראה שפיספסנו. מדובר ב – 15-20 דוכנים שמפוזרים כנקודות שחורות על הכביש, ללא שום חווית מגניבות. דוכני פשפשים – גורנישט. כל ה"עלק" שוק הזה מכיל מספר בודד דוכני שוק הכרמל. מאכזב.
נסיון להגע לשוק הדייגים של יום ראשון בעיירה מרסלשלוק. עומדים בתחנה. עובר אוטובוס. ועובר אוטובוס. עוברת שעה. ותחבורה – יוק. הערכת מצב מהירה והחלטנו לוותר על העיירה, ולתפוס אוטובוס לשוק אחר בעיירה בירגו. אמנם הגענו, אבל מסתדר שהשוק פה נסגר ב – 11:00 בבוקר. בבוקר ? מה זה השטויות האלה ? המלטזיים כל היום בסיאסטה. מאכזב מאוד.

ביום שני הפקנו לקחים. ויתרנו על כל עניין התחבורה הציבורית, וקנינו כרטיס לאוטובוס תיירים. כן כן… מהאוטובוסים הדו קומתיים, עם קומה עליונה פתוחה, שעובר בין תחנות שונות קבועות מראש וניתן לרדת ולעלות כאוות נפשנו. קנינו את הכרטיס במלון שלנו. אין נובורישי ובורגני יותר מזה. החיים עם ילדה בת שנה משנים אותנו מהקצה לקצה.
אז אמנם כרטיס הנסיעה עולה פי 20 (!!), אולם יש מקום ישיבה מובטח, וזמני הגעה קבועים וברורים. אפשר לתכנן את היום…
בסופו של יום, אין ספק שמדובר היה ב Money well spend. אז מה הספקנו לראות ?
ביקור במוסטה MOSTA. מדובר בעיר הקטנה במרכז מלטה מלאה בכנסיות קטנות (בסך הכל יש במלטה 365 כנסיות), בניינים מקסימים וחנויות. תכלס, היא נראית בדיוק כמו כל עיר אחרת במלטה. האתר היחיד ששווה ביקור בעיר הינו כנסיית Dom שנבנתה ב- 1860 והיא הרביעית בגודלה בכל אירופה ומאוד דומה לכנסיית הפנתאון ברומא. בזמן מלחמת העולם השנייה נפלה 3 פצצות על הכנסייה. 2 פצצות החליקו על הכיפה הענקית ונחתו מחוץ לכנסייה. פצצה אחת חדרה את הכיפה ונחתה במרכזה של הכנסייה (בזמן מיסה של 300 איש), אך למרבה מזלם היא לא התפוצצה. קיימת קונספציה הטוענת שבמהלך פירוק הפצצות התגלה שהן מולאו בחול ולא בחומרי נפץ (ועל כן לא התפוצצו) ונמצא פתק ועליו כתוב "ברכות מפילזן" מצוות העובדים בפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה שחיבלו בייצור הפצצות עבור הגרמנים.
כיום, ניתן לבקר בכנסייה המרשימה והעוצמתית ולחזות בהעתק של הפצצה. היות, ורוב היום המלטזיים מצויים בסיאטסה, אז לא המתנו שעה וחצי לסיום הסיאסטה והמשכנו הלאה.

כנסיית DOM, מוסטה

ממשיכים לכפר Ta’ Quali.
בעבר, היה מדובר בכפר ממש חביב של המון סדנאות ואמנים. אמני זכוכית, אבן, קרמיקה ועץ. כנראה שבעבר המקום היה באמת מקסים. היום, מדובר במלכודת תיירים ענקית שמורכבת מעשרות צריפים המזכירים במקצת מחנה צבאי בסגנון מחנה 80, שברוב הצריפים נותרו בעיקר חנויות יקרות לתיירים, ומעט מאוד סדנאות לתצוגה. מה שכן, הסדאנות שכן ראינו – ממש מקסימות.

כפר Ta’ Quali, מלטה

כפר Ta’ Quali, מלטה

כפר Ta’ Quali, מלטה

ממשיכים לעיר נוספת בשם מדינה (Mdina). מדינה הייתה בעברה עיר הבירה של מלטה. עיר קטנה, משומרת ומתחוזקת בצורה מדהימה. עם הכניסה אליה יש תחושה של כניסה לעיר מימי הביניים. אין רכבים, שלטי רחוב עתיקים, והמון המון בתי אבן מרשימים. נראית כמו עכו, רק מחודשת ומשופצת. בצורה מרהיבה.
העיר ממש פצפונת, וגודלה 200 מטר על 200 מטר לערך. קתדרלת פאולוס הקדוש היא המבנה החשוב בעיר. הקתדרלה נבנתה במקום בו עמדה הוילה של פובליוס הקדוש, מושל מלטה בתקופת הרומאים, אשר הקביל את פניו של פאולוס הקדוש בשנת 60 לספירה, ולאחר מכן התנצר והיה לבישוף הראשון של האי. הכנסייה הנורמנית המקורית חרבה כאמור ברעידת אדמה ב-1693, ונבנתה שוב בסגנון הבארוק בין השנים 1697 ו-1702.

מדינה, מלטה

מלטה

יום נוסף הגיע, קצת נופש. החוף הפרטי של המלון, בריכה ואוכל.

מלטה

יום רביעי, שוב חוזרים לטייל. המטרה היום – להגיע לאי גוזו. גוזו הוא האי השני בשטחו ובמספר תושביו בארכיפלג האיים של מלטה (שמורכב מ – 3 איים), השוכן במרכזו של הים התיכון. האי מיושב בדלילות ביחס לאי מלטה, ונראה כאילו מדובר ממש בטיים זון אחר.
האי משמעותית רגוע יותר, כפרי יותר. שקט יותר. נראה הכל איטי פה יותר. התחושה היא שבגוזו הסיאטה שנמשכת על רוב היום…
אז שוב, ממשיכים ליישם את הלקח של יום ראשון – ובורחים מהתחבורה הציבורית של מלטה, וקונים כרטיס לסיור באוטובוס התיירים.
מסתבר, שלהגיע לגוזו, זה חתיכת מסע. אוטובוס מהמלון עד לקצה האי, לעיר בשם צ'ירוואקה. עולים על מעבורת. שיט של חצי שעה ומגיעים לגוזו. עולים על אוטובוס התיריים ומתחילים לשוטט עד שמגיעים ליעד המרכזי של האי – החלון הכחול.
נשמע קצר, אבל בפועל מדובר בסיבוב של למעלה משעתיים וחצי ! וכל זה בשביל לראוש חור בסלע גיר, ספק מדובר במקטע של ראש הנקרה.

החלון הכחול, גוזו, מלטה

החלון הכחול, גוזו, מלטה

זהו. יום אחרון הגיע. מקפלים הכל, ונוסעים לסלימה.

שיט במלטה

לטייל עם טליה הייתה חוויה מאוד ראשונית. למעשה, החוויה של מלטה היא טובה – בזכותה. תכלס, מלטה לא מדינה מלהיבה מידי. לא חזרנו עם וואו. האמת, גם לא ציפיתי לחזור עם וואו. המון ארכיאולוגיה, בניינים עתיקים, סגנונות בנייה בעיקר מתקופת הבארוק וכדומה. בשבילי, לא מדובר בשיא העניין זה לא. מה שכן, רוב העניין היה השילוב של טליה ומלטה. לראות איך היא חווה את האוטובוסים, את הנסיעות, את החיבור עם האנשים, הפלירטוט האינסופי שלה עם כל מי שמסביב והריצה אחרי תשומת לב. המאכלים החדשים. הים. החול בים. הבריכה. בנוסף, לחוות גם את הקשיים איתה. הצורך לשעשע אותה. אי הרצון שלה להירדם במיטה שהיא לא שלה ושהיא לא מכירה אותה. שעות הקימה שלה שנשארו תואמות לשעות של ישראל ולא מלטה. אי הרצון שלה להירדם באופן כללי, וכמובן – במיוחד כשאנחנו הכי רוצים שהיא תירדם.
הטיול היה מאוד שונה מהטיול בתאילנד, כשטליה הייתה בת 4 חודשים. אמנם חששתי הרבה יותר. מדובר היה בנסיעה ראשונה לחו"ל, צעירות שלי כאבא, פחד ממחלות, מדינת עולם שלישי לכאורה. אולם במידה מסויימת, היה הרבה הרבה יותר קל. רוב הזמן טליה ינקה וישנה. ישנה וינקה. מידי פעם היא חווה את תאילנד. בחיבוקים מהמקומיות, מהבריכה.
הפעם – היא ממש חוותה את האי. התקשקשה בחול, שחתה בבריכה, ג'ימבורי. פלירטטה עם המוני תיירים ומקומיים. נהנתה מהרוח. מהשמש. מאנשים במושב לפנינו. מאנשים במושב שמאחרינו. והחוויה הזאת הייתה חוויה ראשונית ומגניבה עבורינו.

תכלס, לא ממש היה לנו מה לקנות באי. עלות המחייה במלטה נמוכה יותר מבארץ (לא שזה כזה מפתיע או מאתגר במיוחד). אולם הקניונים יקרים פחות או יותר באותה מידה. שני השווקים בהם היינו (או יותר נכון – היינו אמורים להיות) לא תרמו את חלקם לנושא הקניות. הסיטואציה הזאת גמרה לנו לחזור לארץ עם מזוודות בעלות משקל קטן יותר מאשר המשקל איתו יצאנו מהארץ. עשרות טיולים עשיתי, עשרות טיסות, ומעולם לא חזרתי לארץ עם פחות משקל. 3.5 קילו פחות ! הזוי ! אם מקבלים קנס על Over Weight, חבל שלא מקבלים פרס על Under Weight.

נפרדים ממלטה

קובץ אקסל – תכנון טיול

להורדת אקסל תכנון טיול של 5 ימים במלטה, כולל שעות פתיחה, כתובות, רשימת ציוד, כתבות מעניינות לקריאה ושאר מרעין בישין, לחצו על הלינק הבא:
אקסל תכנון טיול במלטה