מרץ 10

מרכז אמריקה – הגיגים

נכתב על ידי בקטגוריה מרכז אמריקה

אמרות שפר וחכמה, או סתם דברים מעצבנים שהיו לי

קטע זה באמת כבר לא רלוונטי לאף קורא. סתם אוסף של משפטים, שאותי לפחות, ועוד כמה אחרים, יצחיקו מאוד (או יזכירו עצבים…תלוי איך מסתכלים על זה).

1). "Buen Precio"
המשפט הקובני הנצחי. הסתבר שלא רק הקובני, אבל עדיין הנצחי. לא מסוגל לשמוע אותו יותר.

2). "10 ליטר תמורת 1.3 פסו !"
עקיצה קובנית טיפוסית. מתוכחמת מידי להבנה. נביילות.

3). "מסיבה פצצתית. ואני יודעת מה זאת מסיבה. הייתי בגן אורנים !"
פרחה א' לפרחה ב' בדו שיח קיומי של סילבסטר.

4). "חם לי. קר לי. כואב לי. לא טעים לי…."
קיטורים רגילים שוטפים ומהנים.

5). "גווטמאלה ? כפר ערבי. חורה, מכירה ? אז זה ! הכל מגעיל פה !"
ישראלית, טיילת אמיתית, מתחברת לשורשים הגזעניים שלה ומשתיתה אותם על העולם.

6). "אל תשלמו על התיק קצאל אחד יותר מ – 60 !"
אותה ישראלית. אותה גזענית. בטיפ הכי חשוב של הטיול.

7). "בואי קחי !" אני. ברגישות האופיינית שלי לחברה… 8). "My name is Juan, and i am local"
חואן. המקומי. בפרץ של לאומיות כובשת. 9). "The question is not what about the music, The question is what about ours"
אותו מקומי. אותו חואן. בפרץ של רומנטיות כובשת.

10). "Good wind, Bed Wind, Better Wind"
שיכור הכפר של סן מרקוס. מפגין אוצר מילים מורכב, עם תחביר מילים מורכב לא פחות.

11). "שמעתי כוכבים"
אני. בשלה. לא ממש זוכר…

12). "זה הטיול שלך !! תעופי על זה !!"
עוד פרחה. הפעם אחרת. מנסה לחנך ולהרביץ מוטיבציה בסלנג מעצבן.

13). "אה. אז אתה זקן".
ילדה צפונבונית. שנייה לפני שהיא כמעט קיבלה בקבוק GALLO לראש.


הספרים שקראתי במרכז אמריקה

סוקולויים, כיכרות, פארקה סנטרלים, חופים, ערסלים, מדשאות והמון זמן המתנה יש פה. כר מצויין להרחבת הידע הספרותי…

אז זה מה שקראתי פה :

1). קציצות – אילן הייטנר; וינייאלס, קובה, 14.12.08
2). חמשת רבעי התפוז – ג`ואן האריס; טרינידד, קובה, 18.12.08
3). ולפיכך התכנסנו – יוסי שריד; ברקואה, קובה, 21.12.08
4). הפולשים – מייקל מרשל; ברקואה, קובה, 24.12.08
5). אש ידידותית – א.ב.יהושוע; סן כריסטובל, מקסיקו, 08.01.09
6). צילה של הרוח – קרלוס רואיס סאפון; אנטיגואה, גווטאמלה, 16.01.09
7). איגוד השוטרים היידיים – מייקל שאבון; קובאן, גווטאמלה, 31.01.09
8). אהבה בימי כולירה – גבריאל גרסייה מרקס; אנטיגואה, גווטאמלה, 08.01.09
9). בלב היער – פרנץ' טאנה; סן סלבדור, אל סלבדור, 11.02.09
10). אמא ומשמעות החיים – ארווין יאלום; מונטה ורדה, קוסטה ריקה, 22.02.09
11). נער החידות ממומביי – סווארופ ויקאס; הבאנה – שדה תעופה, קובה, 27.02.09
12). סניגור במבחן – מייקל קונלי; הבאנה – שדה תעופה, קובה, 27.02.09


איך יודעים שנמצאים בבית

1). כשיש מים חמים. אבל לא רק במקלחת, גם בכיור.
2). כשלא צריך לרפד את הקרש באסלה.
3). כשיש קרש באסלה.
4). כשיש אסלה.
5). כשאפשר לזרוק את הנייר לאסלה, בלי לפחד שהיא לא תהיה שמישה אחר כך 4 ימים.
6). כשיש רק 3 גדלים לבקבוקי משקה (פחית), בקבוק חצי ליטר ובקבוק של ליטר וחצי.
7). כשיש יותר משני זוגות מכנסיים בגרדירובה.
8). כשאפשר ללכת יחף.
9). כשההמבורגר של מקדולנד בגודל שהוא צריך להיות, ולא מתחסל תוך שניים וחצי ביסים.
10). כשיש חיי לילה בלילה.
11). כשתמיד יש איפה לישון גם למחרת.
5). כשלא צריך לנעול את התיק לפני שהולכים לישון או כשיוצאים מהחדר.
6). כשאפשר לנסוע באוטובוס עם התיק על הרצפה.
7). כשיש חיי לילה בלילה.
8). כשאפשר לכתוב בעברית, ולא באמצעות MIKLEDET.COM
9). כשהחומוס המגעיל במטוס של אל על נראה אחד הדברים הכי טעימים בעולם
10). כשאפשר להתרגש מלקרוא מעריב בטיסה הביתה


סיכום טיול

טוב. אז אחרי 3 שנים שוב מצאתי את עצמי בדרכים. טיול שהוא לכאורה ארוך, אבל תחום בזמן אופרטיבית, ובעיקר – מנטלית. המטרה – להשלים את אמריקה הלטינית (11 מדינות !!!)
בטיול הקודם – היה הדרום המהמם. עכשיו המרכז, שהיה אמור להיות מעניין. רתמתי לעניין את חגה, אילונה, ואפילו עינב (שהכרתי זמן קצר לפני הטיול) ונסעתי. צירוף של מספר טיולים לטיול אחד ארוך יותר, עם שותפים ומדינות מתחלפות.

הטיול הזה היה שונה מאוד. מאוד.
אין מה לעשות. תמיד אני אשווה בין דברים, וגם בין טיולים. הטיול "הגדול" היה באמת הגדול. הוא היה באווירה של חופש. ולא באווירה של חופשה. וואוו. יש הבדל. הבדל גדול. עצום. בהיבט של כסף, זמן, עוגנים בטיול, והכי חשוב – הרגשה !.
הטיול הזה, למרות שבתכלס – הוא היה ארוך. חודשיים ושלושה שבועות אבל הוא היה דחוס. רציתי להספיק הרבה. מעט מאוד זמן. כמעט לכל מדינה היה לי זמן מאוד מוקצב. הן בגלל חגה בקובה, בכלל אילונה במקסיקו וגווטמאלה, ואחר כך – פשוט כי כבר הייתי צריך לחזור לארץ. תיחום זה חשוב.
בטיול הראשון, הייתי צריך להוכיח לעצמי דברים לכאורה. לנסות את זה. ולנסות את זה. הפעם ? לא כל כך.
היום, אני בן אדם הרבה יותר מלא. הרבה יותר שלם. סגור על עצמי יותר. אני יודע מה אני יותר אוהב. מה אני פחות. יותר סגור על הרצונות והתאוות שלי.

גם אופן הטיול שונה. בדרום אמריקה אכלתי אטרקציות. המון אקסטרים. מטורף ! רפטינג. צניחה. באנג'י. אופניים. וכו' וכו'. אבל בתכלס, יכולתי לעשות את הכל גם במקומות אחרים (רק ששם זה זול להחריד. פשוט מדהים עד כמה). אבל התחברתי פחות לתרבות. היא פחות נגעה לי או בי. אפשר לאמר שהיה בזה אפילו שמץ של התנשאות ממני על שאר התרבויות. פחות שאלתי. פחות חקרתי. בעיקר באווקודור, פרו ובוליביה.
בטיול הזה הרבה יותר התעניינתי. חפרתי. וגודמאט – אני יודע לחפור. שאלתי מקומיים, דיברתי, כמעט וראיינתי. למדתי. התעניינתי והשכלתי. מדהים כמה אני יודע על המאיה לעומת על האינקה, שהבנתי כמה אין לי שמץ של מושג. אז הייתי במאצ'ו פיצ'ו. נו יופי. אבל מה למדתי מזה ? כנראה שלא הרבה.
עכשיו אני יודע מה המשכורת הממוצעת של רופא, מורה ושכיר רגיל בקובה. כמה הייצוא הממוצע עכשיו לעומת שנות ה – 80 ועוד מליון פרטי מידע שלא מעניינים אף אחד חוץ ממני. זה מדהים. חוץ מארגנטינה המושלמת, קובה זאת מדינה שפשוט לא הפסקתי לדבר עליה בכל הטיול. עם כל תייר שהיה שם ניהלנו שיחות על המדינה. עוד לא קרה לי דבר כזה.. הקנייה הראשונה שלי בארץ עכשיו ? הביוגרפיה של פידל. עדיין סקרן.

מה שכן, היינו צריכים להתכונן קצר יותר לטיול. בעיקר לקובה. לקרוא קצת יותר לפני, לתכנן יותר טוב את ניצול הזמן בקובה, דווקא בגלל מגבלת הזמן. והכי חשוב – היינו צריכים ללמוד סלסה מלפני חצי שנה, ולא רק 3 וחצי שיעורים לפני. אין ספק שזה היה ממנף את ההנאה (וחוסך הרבה מבוכה אגב…)

כמה שאני מודה על הספרדית. זה לא Nice To Have כמו שפעם חשבתי. וולאה – זה הכרחי. בטח כשמטיילים לבד. מדהים איזה יתרון זה נותן. מדהים פשוט. בתכלס, זה פשוט מהנה יותר. הרבה יותר. לדבר עם המקומיים, להסתדר, להשתפר, להתקדם. זה חשוב. זה אקוטי. זה טוב.

מה שכן, היה חסר לי קצת נופים. כלומר, היו נופים. ברור שהיו. אבל אין מה לעשות, אין על הנופים של פטגוניה. אולי בניו זילנד זה ככה, אבל פטגוניה פשוט מושלמת מידי. קשה להתחתרות בה. ואלו הנופים שאני באמת אוהב. מעבר לזה, לאו דווקא הנופים – אלא עניין הכיבוש ברגל. ההליכה הרגלית בטבע, פשוט גורמת, לי לפחות, להרגשת כיבוש. חיבור. קשר ביני לבין המקום. מזל שבקוסטה ריקה הייתי בקרוקבדו. ככה לפחות הרגשתי שהתחברתי במשו למדינה. בשאר המדינות התחברתי במובנים אחרים.

היה לי חסר עניין ה"חוויות". אחד הדברים המאוד מגניבים בדרום אמריקה שמוכרים שם חוויות. קונים חוויה בסלאר. טראק בפטגוניה. ראפטינג 3 ימים. תור בפנטאנל. ופתאום זה סוגר 3-4 ימים מהטיול. לא לחוצים כל הזמן לחשוב "OK. מה עושים מחר ? לאן ממשיכים ?". כי פתאום, יש תעסוקה להמון זמן. מעבר לזה, החוויות שנמכרות – נמכרות כזכרון. משקיעים בדברים מפגרים, אבל שאני מאוד מתחבר אליהם. כמו מה ? כמו חולצות בסוף של חוויה (ראפטניג, פאנטאנל), סטמפות בדרכון (מא'צו פיצ'ו, אושוויה, קו המשווה), דיסקים, תמונות, תעודות וכו' וכו'. אין מה לעשות. מפגר, אבל אני אוהב את זה.
מרכז אמריקה – הרבה פחות. למה ? פחות מתויירת ? פחות מחשבה על הפרטים הקטנים ? לא יודע…

מדהים כמה מדינת ישראל מעניינת את העולם. כל כך קטנים. כל כך מעט אנשים. אבל השפעה כל כך גדולה ! ולא רק בגלל התיירים שמציפים את העולם, ודואגים להפיץ את הישראליות הלאה. המצב הפוליטי, הבחירות, הפלסטינים, היהדות, ירושלים. כולם מכירים את תל אביב. כולם יודעים על כל המלחמות שלנו. במיוחד על האחרונה. ולרוב – הם בעדנו. אבל מעבר לזה – פשוט כולם מתעניינים. האמנם אנחנו באמת מרכז העולם ??

בטיסה חזרה הביתה, שהיה פשוט מסע מזעזע לארץ (5 שדות תעופה ביומיים, 3 טיסות, 33 שעות המתנה ביניהן), עשיתי CHECK IN בהוואנה. במקרה היה לי ספר בעברית ביד. טוב. לא כל כך במקרה… קראתי שני ספרים ומילאתי 80 תשחצים בהמתנה בהוואנה. ואז הבחור שעשה לי CHECK IN שאל אותי אם מדובר בעברית. עניתי שכן. בוודאי.
ואז הבחור התחיל לספר לי ש"יש זמר ישראלי אחד…נו איך קוראים לו… אה ! IDAN RACHEL" ! "עידן רייכל ?" שאלתי. "כן כן, הוא !" הוא ענה לי בהתלהבות. הוא מת עליו. והבחור עוד מספר לי שעכשיו יצא הדיסק ה – 3 המעולה שלו. מה אתה אומר…
אחר כך הוא סיפר לי שהוא גם מאוד אוהב להקשיב לאבישי כהן. נו…ארצנו הקטנטונת, ארצנו היפה.

בשורה התחתונה. גווטמאלה (וקצת הונדורס) – מהממת. קובה – מרתקת ומכעיסה. מקסיקו – מהנה, ובעיקר משביעה !. היא הייתה סיפתח מעולה לגווטמאלה. קוסטה ריקה – חביבה, אך מאכזבת…

וזהו. חוזר לשגרה. עד מתי ? עד הפעם הבאה…


 

השאר תגובה


© 2020 שמעון שובל (בניסטי). כל הזכויות שמורות.