עוד באותו הלילה, בחצי הלילה, לקחנו אוטובוס לעיירה בשם פיירה דה סנטנה.
העיירה, לא מוזכרת אף לא באיבחה קלה לא בלונלי ולא בפוטפרינט.
סה"כ היא די עיירת מעבר.
עברנו בה בדרכנו ללנסויש. בדרך לתחנה המרכזית ראינו טריבונות על הכביש. שאלנו. במה מדובר תהינו. אקיצר הסתבר שיש לעיר קרנבל בפתח.
כמעט לכל עיר בברזיל יש קרנבל משלה. הקרנבל ה-מפורסם באמת, המסיבה הגדולה בעולם שפיספסנו\ויתרנו, מתרחש בחגיגות סוף הקיץ של פברואר-מרץ בריו או בסלבדור. אבל גם בשאר הערים מתרחש קרנבל. כמובן – בהיקף הרבה הרבה יותר קטן. מצומצם. פחות מתויר. פחות צבעוני. יותר עממי בעצם. ספק, אולי יותר אותנטי.
בכל אופן, התכנון היה לחזור ליום האחרון של הקרבנל.
אז הגענו בשעה 4 בבוקר לעיר. איזה רעש !!!! פחדנו שלא נתעורר ונגיע עם האוטובוס בטעות לסלבדור. בושליט. הרעש העיר אותנו יופי…
איזו המולה !! בלאגן !! מת על זה !!!
חבל על הזמן.
בכל אופן זרקנו את כל התיקים לשמירת חפצים. נפטרנו (אחרת הברזילאים היו פוטרים אותנו) מהכסף, שעונים ואפילו שרשרת שהייתה לי, ועברנו למסיבות.
האמת כבר היה סוף הערב. מליון שיכורים. בכל חור. חסרי בית. תחתית האנושות. אבל מליון אנשים שמחים. רוקדים. משאיות. מוזיקה בקולי קולות. זבל. אוווייי…כמה זבל. הלכנו. רקדנו קצת. מגניב מאוד.
הצטרפנו למשאית האחרונה של הקרנבל. הלכנו והלכנו. ועוד הלכנו. החשר כבר הניץ. כל שאר המשאיות כבר התקפלו. הזמר על המשאית האחרונה גם הוא סיים. מסביב למשאית כמה שוטרים צבאיים. ואנחנו בצידה. 6 בבוקר.
טוב. מה עכשיו ?
פתאום. בלי שום אזהרה מוקדמת. אלה עפה. ברזילאי על הרצפה. ועוד אלה. ועוד ברזילאי. בעיטה. אחת. שתיים. מכות. כולם רצים. בורחים.
השוטרים הבריזלאים כנראה רצו לפזר את הקהל מסביב למשאית. OK. אז למה לא להגיד לעזאזל ???
כושלאמא שלהם. בלי שום אזהרה. התחילו לפוצץ את כולם מכות. כמו יס"מניקים. אבל הרבה הרבה יותר. סוג של מג"ב אבל כלפי העם שלהם.
ואנחנו ?
אנחנו נצמדנו לקיר. אלעד, הישראלי שהיה איתנו, חטף לאטמה לראש מאיזה שוטר צבאי מטומטם, ואז פשוט התחלנו בריצת בהלה מהרחוב.
יאללה. במהלך היום של לאחר מכן פחדנו יותר מהמשטרה מאשר מהתושבים המקומיים. מדינה מטומטמת.
טוב ? אז מה עכשיו ?
החלטנו לחכות. הצלחנו לשרוף 10 שעות. נמנום קטן בתחנה. על הכסאות עם כל חסרי הבית. קצת הסתובבות. ספר. מעבירים את הזמן. נסיון שכשכל למצוא חנות שתמכור לנו מצלמה חד פעמית. הרי, אין מצב שאני אסתובב עם המצלמה שלי…
אחר הצהריים ההמולה החלה לה טיפין טיפין שוב. משאית. ועוד משאית. לאט לאט עשרות אלפי אנשים מילאו את הרחוב. בלאגן. שירים. סמבה. ריקודים. אוכל. בירות. מגניב. באמת מגניב. רק יכולתי לתאר לעצמי מה קורה בקרנבל הגדול באמת. המצועצע יותר. הצבעוני יותר. יותר אנשים. יותר תיירים. הרבה יותר. יותר מסוכן.
אגב תיירים. פגשנו אולי עוד 3 תיירים. פשוט לא קיימים שם. לא נמצא על מפת הטיולים. מה שכן פגשנו איזה תייר מיפן. הוא – לא מפחד הולך עם מצלמת וידאו. מצלמה דיגטלית. לבד. מצלם בלי סוף.
ביקשנו בתחינה קלה שיצלם אותנו. צילם. ביקשנו שישלח לנו באינטרנט. אני מקווה שאכן ישלח.
רשמתי לו את המייל שלי. איפה ? בפלאפון המגניב שלו כמובן. יפני או לא יפני.
אני רק מקווה שבאמת לא שדדו אותו אחר כך. לא את המצלמה ולא את הפלאפון. את השאר קצת פחות איכפת לי..מודה..
אבל היינו עייפים. עייפים טילים. ב – 8 בערב מיציתי. לא יכולתי כבר לעמוד על הרגליים. אחרי 3 לילות שלא כל כך ישנתי והרבה הרבה מאמץ פיזי. אז החלטמו לעזוב את העיר, עלינו על האוטובוס ליעד הבא – לסלבדור.