טוב. אז רציתי לראות עוד קצת טבע בברזיל. סה"כ יש לא מעט, אז למה לא.
ניר, בסופו של דבר החליט לבוא איתי, אז המשכנו קצת בריצה במרחבי ברזיל על מנת לראות עוד ועוד לפני הסוף הקרב ובא. אז נסענו לעיירה בשם לנסויש.
העירה נמצאת על גבולו של אחד הפארקים הלאומיים המפורסמים בברזיל – דה שאפאדה דימנצ´ינה.
למה זה השם ? מלשון יהלומים. יענו מצאו פה פעם הרבה יהלומים. סיכוי סביר להניח שגם היום יש. נו….נשמע מפתה. אולי נמצא כמה וזה יכסה לי את החוב הגדול מאנטרטיקה. סקפטי או לא, התחלנו בנסיעה ללנסויש.
הגענו בבוקר מוקדם, מנוחה קצרה, ולאחריה – סתם טיול יומי קצר בתחילתו של הפארק הלאומי.
קצת לפני – סגרנו על תור לטראק של 3 ימים למפל הגבוה ביותר בדרום אמריקה. גם באינטרנט וגם בלונלי כתוב שלטראק חייבים לצאת עם מדריך. נו. אז יש ברירה. בתור ילד לונלי אני עושה מה שהוא אומר לי. אז שוכרים מדריך שיוביל.
האמת, בדיעבד, טוב שעשינו כך. לא היה לנו סיכוי להשלים את הטראק, בצורה אחת שלמה, בלעדיו.
מדהים איך משפט אחד בלונלי, מסדר עבודה בלי סוף לעיירה שלמה של עלק "מדריכים".
אז לאחר יום יצאנו בבוקר לטראק. האחרון בדרום אמריקה. לעת עתה לפחות. 3 ישראלים, ועוד דנית אחת עם פרצוף תמידי של יום זכרון. שיהיה. וכמובן – מדריך. הפארק שונה לחלוטין מנוף הטראקים שהיינו רגילים אליו. חבל על הזמן.
היינו רגילים ללגונות בצבעים שונים, הרים גבוהים שיש לטפס עליהם, נוף לא מיוער, נהרות בלי סוף עם מים צלולים וכמובן שלג וקחרונים בלי סוף. והכי חשוב – שביל, שלרוב מסומן ומסודר ממש ממש טוב.
אבל פה ? שונה לחלוטין.
הכל מיוער. שיחים, עצים, עשב, סלעים חלקים, נהרות בלי סוף. נהרות עם מים חומים חומים. מוקצפים. האמת – נראה כמו קוקה קולה לא בתוקף מזה זמן רב.
המקומיים אומרים שזה בגלל שיש הרבה מינירלי ברזל במים. התיירים (אני) אומרים, שזה בגלל שיש הרבה מינרלי ביוב במים.
אוף. וחם. חם טילים. מילא החום. לללללחחחח !!! תל אביב ביום אוגוסט טיפוסי ברחוב שינקין. ככה לח וחם. כל הטראקים שלי גם יחד בדרום אמריקה לא הזעתי כמו בימים הללו. מזיעים פה כמו כלבים (למרות שבתכלס, מזל אגב, כלבים לא מזיעים…). אבל מה שכיף בטראק הזה שכל פעם שעושים עצירה יש בריכה טבעית. אמנם של מים חומים מגעילים אבל כשמגיעים ל – 23984 אחוזי לחות – למי אכפת… העיקר שיש מים קרים.
אז פשוט כל שנייה קופצים למים קפואים. מתרעננים. וממשכים הלאה.
ביום הראשון עברנו באטרקציה הראשונה של מגלשת מים.
באחד מבין מליון הנהרות שיש פה, יש אטרקציה של מגלשות מים. מפלים ארוכים, חלקים כמובן, בשיפוע די סביר, ככה שפשוט מתיישבים על המפל, מתפללים ששום זיז לא רצוי ייתקע במקומות דווקא כן רצויים ועדינים בישבן, ומתגלשים על המפל. מגניב נורא.
בלילה הראשון הגענו לאזור המחנה שלא היה לנו מקום בין היערות והעצים. אז מצאנו איזה מדף סלע ליד הנהר והתמקמנו. המדריך שלנו אמר שמסוכן לישון שם פן פני הנהר יעלו. אוי ואבוי. נקווה באמת שזה לא יקרה. עם כל הסימפטיה שלנו לעצירות הרטובות של מהלך היום, בלילה לעשות רפאטינג יחד עם השק"ש לא נראה לי מפתה בכלל.
אבל לילה נורא עבר על כוחותינו.
4 אנשים ישנו באוהל של 3 חם וצפוף. מילא זה – אבל מסריח !!! זוועה.
יצאתי. נשכבתי לי ליד הנהר מתכונן לשינה, בתפילה חרישית שהגשם, שלפתע התחיל, ייפסק !! מזל. נפסק.
לילה כמעט אחרון בשק"ש
ביום השני, המשכנו לנו בטירוק. אין שביל. רק בולדרים גדולים לקפץ מעליהם. בינהם. עפתי כמה פעמים. מליון שריטות. ניפוץ מצלמה פוטנציאלי שהשגחה אלוהית גדעה את הפוטנציאל השלילי הזה באיבו.
והגענו לתחתיתו של המפל הגבוה ביותר בדרום אמריקה. תחתית של מצוק בגובה 380 מטר.
האמת – הזרימה לא כזאת חזקה. מה שגורם למים להעלם באוויר עד שהם מגיעים לקרקע. משעשע. אבל יפה מאוד.
הדרך למפל
תחתיתו של המפל הגבוה
ביום השלישי המשכנו והיעד – להגיע לראש המפל.
רק שלא ידעתי שהיעד כלל בתוכו, מעבר למטרה החביבה של לראות את המפל מלמעלה, טיפוס מטורף על בולדרים, סלעים, תוך כדי האחזות נואשת בצמחים, עצים, ובאבנים. מעולם לא הייתי במצב שפשוט הלכתי על 4 בטראק. ובנוסף לכל הצרות עם אוהל ל – 4 אנשים שהתמקם לי על עמוד השדרה, שאפילו לילה אחד מחורבן לא ביליתי בו.
האמת – לא היה קל בכלל. אבל ממש מאתגר ושונה. בתכלס – הרפתקאה.
לאחר טיפוס של 4 שעות הגענו לראשית המפל.
מה שאתמול ראינו מלמטה היום ראינו מלמעלה. מראשית הצוק עצום ועד לתחתיתו.
הקטע הוא, שכרגיל במקומות יפים, הטבע דואג לסדר דברים יפים.
תמיד יהיה גזלן שימכור שתייה. לא משנה כמה החור יהיה חור. גזלן לעולם יהיה.
ו – תמיד תהיה נקודת תפצית יפה.
אז גם פה בראשית המפל כמובן שהיה גזלן. ונקודת תצפית מדהימה.
אבן גדולה. בולדר שצץ לו מעל המצוק. מתחתיו, ריכוז של כלום, או יותר נכון אוסף של אוויר בגובה 380 מטר.
המטרה ? להגיע לקצה של הסלע לכמובן להצטלם. וכמובן, לחזור בחיים…
נו…נשמע פשוט. מסתבר שלא כל כך…
משעשע מאוד, לראות את כל הגיבורים הגדולים, זוחלים להם על גחונים, מתקדמים סנטימטר ועוד סנטימטר עד קצה הסלע, שומעים את ה"טאק" של המצלמה ובורחים משם כל עוד נפשם בם.
האמת באמת יפה שם. הטראק בהחלט הצדיק את עצמו. לנפש, לגוף (שחזר מותש לחלוטין) והכי חשוב – לזכרון.
מה היינו עושים בלי הטבע…
קבוצתנו בטראק