בוניטו בספרדית, גם בשפה השנייה, הדומה, הפחות יפה – פורטוגזית, זה יפה.
אז הגעתי לעיירה שאמורה להיות יפה. או יותר נכון הנוף הטרופי שלה.
נחלים צלולים, דגים, מערות נטיפים ושאר אטרקציות שעושות טוב.
הגענו ישירות מהתור בפנטאנאל. המשכתי עם חלק מהישראלים. אוף, אבל שהתחילו לעייף אותי מאוד.
אז האמת – נחמד פה. עיירה קטנה שקטנה ונעימה. עצים בלי סוף. מסוג יערות הגשם, שאת חלקם הגדול הברזילאים המטומטמים כבר הספיקו לגדוע באיבם ולנפח לנו את החור באוזון ואת הערפיח בתל אביב. הם והכבשים הניו-זילנדיות.
המון עדרים. גם של פרות (הרי בשביל סטייקים הם הורסים לנו את האוזון)ובעיקר של תוכים. מדהים כמה תוכים יש פה. בדיוק כמו שדמיינתי את ברזיל.
ביום הראשון, קיבלנו קבלת פנים של מזג האוויר הטרופי. גשם כמובן. בלי סוף. שוב ושוב.
אז יותר מידי לא עשיתי, אבל בערב חגגנו את סוף הפאנטאנל בחיה הנפוצה ביותר – תנין.
החלטתי לנסות את החיה המכוערת. זה מה שעושים בדרום אמריקה. מתנסים…
קיבלנו בשר. מריח לא רע. רוטב עגבניות וגמבה. אין קשקשים. אין שריון. אין זנב גדול. רק הרבה קוביות בשר לבן.
טעמנו. יש ברירה ?
OK. בכל אופן – האמת, לא רע. אבל בכנות, אנטריקוט של דה-אלברטו מברילוצ'ה באמת הרבה הרבה יותר טעים.
די סולייתי, ודי קשה. אבל מעבר לזה, פסיכולוגית, אין מה לעשות, קשה ללעוס את הסחלה הנוראי הזה. פאקינג תנין !!!
אבל שילמתי, מה, אני לא אוכל ?? אכלתי. חוצמזה, כשרעבים – אוכלים הכל.
ביום השני פתחנו באטרקציות.
מערת נטיפים כחולה. קצת נטיפים, בתחתית המערה אגם צלול צלול וכחול כחול. יש שם מגנזיום שיוצר את התכול המרשים.
הכחול והנטיפים
אחר הצהריים טיול אופניים קטן. נסיעה לנחל ובו המוני דגים גדולים שפשוט שוחים איתם. והם לא מפחדים. בכלל. אפשר לגעת בהם קצת, לשחק איתם. חביב ביותר.
יום למחרת תור לנהר הכסף – RIO PRATA. האטרקציה המרכזית היא שנרקול בנהר, לאורך כמה קילומטרים במשך שעה וחצי, במים, שהמקומיים מתהדרים בהם כצלולים ביותר שאפשר.
והאמת – צודקים. מים נקיים נקיים, צלולים צלולים, דגים לרוב, צבעוניים ויפים. לא שונית אלמוגים אילתית טיפוסית, אבל למרות זאת יפה.
בחורף, לעיתים, רואים בנהר גם אנקונדות. עם כל הסימפטיה שלי לנחשים, ואין כזאת בכלל, ועם כל הרצון הרב שלי לראות אנקונדה טורפת ברזיליאני, הייתי מעדיף לא לראות אותה משנרקלת להנאתה לידי.
דג
עוד דג
כן כן…זה אני שם
אנחנו….הישראלים ששנרקלנו
בכניסה – עוד תוכים. כמובן. לא מפתיע אותי כבר. בלי סוף תוכים. תוכנים, תוכים אדומים, כחולים, חרדניה ועוד כל מיני סוגים שאין לי מושג ירוק לגבי שמם.
וקופים. קופי קפוצי'נו.
איזה קטע זה, שאיפה שלא מסתובבים תוכים. ים של תוכים. חופשיים. בטבע. לא צפארי ולא נעליים.
אח…אמנם אורמים שאלוהים חנן את ירושלים בשבעה קבין של יופי, אבל אין ספק שגם בתוכים הוא השקיע לא מעט תשומת לב.
תוכי ירוק
אח של הירוק ממקודם
צלליתו של יונק דבש
קוף קפוצ'ינו
עוד קוף קפוצ'ינו
אחרי השנרקול הרטוב, עוד פארק תוכים. האטרקציה בפארק הינה בור עצום ותלול, סוג של חור גדול באדמה, שתוכים אדומים מחבבים מאוד את האזור, ויצרו בו דירות רבות להשכרה.
בלי סוף קינים ועל כן בלי סוף תוכים. ראינו ים. ים של תוכים אדומים ענקיים. עפים באוויר, צורחים, משנצ"נצים על עץ.
עץ אחד, כנראה בכלל היה חביב עליהם. בלי סוף תוכים עליו. הוא היה נראה כאילו הוא צלחת פטרי ענקית של תוכים.
וכמובן, כבר התרגלנו – ראינו עוד חיות בר. ארמדילים, שועל חום.
בלי סוף חיות. איפה שלא הולכים חיות בר. לא פוגעים בהן. לא רומסים אותן. כנראה לא עכשיו, לפחות….
מקאו אדום
אותו מקאו אדום
פשוט מגניב
צלחת הפטרי של התוכים
שועל חום
העניין הוא, שהכל פה חייב להיות מאורגן. הכל עם מדריך. שכמובן לא יודע מהחיים שלו. בקושי אנגלית. אבל זה עוד דרך לסחוט כסף. ההסעות פה עולות הון. פשוט יקר פה ברמות לא הגיוניות וחסרות תקדים. אפילו טיול רגלי – חייבים מדריך.
יפה פה. באמת. אבל יקר להחריד. יקר מידי. אי אפשר לעמוד ברמת המחירים פה. לוקחים פה הון תועפות על הטבע ועל פלאי הבריאה, בלי שום השקעה בסיסת מצידם.
אנטרטיקה, לרגע, אבל באמת רק לרגע קט, לא נראית יקרה כל כך…
בכלל, ב – 10 ימים האחרונים יצא לי לטייל בלי ניר בפעם הראשונה. האמת יש בזה משהו מאוד נחמד. להיות לבד. להיות עצמאי טוטאלי. משהו לא מוצא חן בעיני – אני קם ועוזב. הולך מתי שאני רוצה. בלי דין וחשבון בלי כלום.
העניין הוא, שאף פעם לא באמת מטיילים לבד. את השבוע האחרון בפאנטאנאל ובבוניטו עשיתי עם 4 ישראלים שהכרתי.
צריך להתרגל לאנשים חדשים. לישון איתם. לשגעונות שלהם. הם צריכים להתרגל שלי – אבל זה, בתכלס, זה באמת שלא אכפת לי…
ויש כל כך הרבה סוגי ישראלים. אוף. בשלב כלשהוא, החלטתי שאני עוזב את בוניטו לפניהם את בוניטו כי נשבר לי מהם.
נשבר לי להתרגל לשגעונות חדשים. סתם דוגמא. שטיפת כלים.
ישנו בהוסטל HI, ידועים ביחס הנאצי שלהם. אחת מעובדות המלון, אפילו, בלונדינית עם עיניים כחולות. למה ? כי הסבים והסבתות שלה ברחו מגרמניה לאחר המלחמה. נו…. הרשעות בטח עוברת בדם.
סתם קטע שהיה.
בהוסטל שהיינו מקבלים ארוחת בוקר. נו – מה רע. אבל – חיים לשטוף את הכלים של הבוקר. נו. מילא. כמה כלים כבר ? זו לא ארוחת שישי בבה"ד 1. כולה צלחת, כוס ומזלג. בהגזמה, כולל קרצוף יסודי והסרת כתמים עיקשים במיוחד – 3 דקות.
אבל, אנחנו ? אנחנו ישראלים. ישראלים לא שוטפים כלים.
כמה צעקות, כמה ויכוחים אפשר לעשות על השטות הזאת. על כל העולם אפשר לצעוק, מסתבר.
בבוקר הראשון, נשברתי באמצע. לקחתי את הכלים של כולם ופשוט שטפתי. בימים הבאים,פשוט סיימתי לפניהם, אז התחמקתי מהויכוחים הכל כך מיותרים. אוף…רק לריב כל הזמן. רק להתקוטט. תהיו קצת בשקט !!!
קיבינימט איתכם, חבורת פרזיטים קטנוניים, זה החוקים בהוסטל הזה. למה ? ככה. לא מוצא חן בעיניכם ? תעזבו !! נשארים ? תצייתו !
וכמה שהתיירים דיברו על זה. חבל על הזמן..אח….אין כמו רושם ראשוני גרוע (או שמא לא ראשוני) בשביל להשליך על אופי של אומה שלמה…