פוסט קודם – בישקק (Bishkek)
אחרי לילה לא כיפי מידי בבישקק התחלנו בנסיעה ליעד הראשון והעיקרי – קראקול. מדובר בעיירה קטנה מסביב לאגב איסיק קול, ולמעשה ביעד הטיולים והטראקים המרכזי במדינה.
העיר קרקול נוסדה בשנת 1869. פירוש השם קרקול הוא יד שחורה. בתקופה הסובייטית נקראה Przhevalski על שמו של מגלה העולמות ניקולאי פרז`בלסקי הקבור על חוף איסקיקול. כיום מתגוררים בה כ- 70,000 תושבים.
אגם איסיק קול הוא האגם האלפיני השני בגודלו בעולם לאחר אגם טיטיקקה בבוליביה (שבו הייתי לפני 7 שנים שנראות כמו נצח). ההגדרה לאגם אלפיני אמנם נשמעת עמומה משהו, אבל בגדול מדובר באגם שנמצא די גבוה מעבר לקו הגבול של גדילת עצים או כלל שקר כלשהו בסגנון. בפועל, אגם איסיק קול הוא אכן גדול ונמצא בגובה של 2,000 מטר. מבחינתי, זה מספיק גבוה. קצת יותר מהחרמון.
עומקו של האגם 695 מטר (זה המון. עומקו של ים המלח למשל הוא קצת פחות מ – 400 מטרים), אורכו 170 קילומטר ורוחבו 70 קילומטר (מבחינתי הוא ממש גדול). מצפונו מתנשאים פסגותיו מעוטרות השלג של רכס טרסקי אלאטאו (Terskey Alatau) ומדרום אלו של רכס קונגיי אלאטאו (Kungey Alatau) . פירוש השם "איסיק קול" הוא "האגם החם". מימיו אומנם מגיעים בעונה הקרה לטמפרטורה של ארבע מעלות צלסיוס, אולם לעולם אינם קופאים. נהרות רבים זורמים אל האגם מהקרחונים שבהרים, ומזינים אותו במים צלולים וזכים. אמנם, יצא שלא נגענו במימי האגם, אולם בכביש הסובב אותו אין ספק שהוא נראה צלול ומזמין מאוד.
מתמקמים בהוסטל. סוג של HomeStay. מסביב רק הרים. הרים גבוהים. הרים נמוכים. אבל – הרים. פשוט מדהים. איפה שלא מסתכלים – הרים גבוהים גבוהים ומושלגים מושלגים. מדהים.
יוצאים לחפש את ה – CBT. כמה מילים לגבי ראשי התיבות הללו. משהו אחד טוב באמת שהמדינה הזאת עשתה, בצורה שכונתית אמנם אבל עשתה, זה להקים את סוכניות ה – CBT. היות וכל כך קשה לטייל פה בשל חוסר המידע, האנגלית ושאר שירותי התיירות הלוקים בחסר, אז ה – CBT מהווה חלופה לא רעה בכלל. מדובר בסוג של משהו מתחרה ל – Tourist Information רגיל בשילוב סוכנות טיולים יקרה. חבר'ה צעירים דוברי אנגלית מעולה מתפעלים את הארגון, ויש להם נציגות כמעט בכל עיר בקירגיזסטן. רוב הכספים שהם מגלגלים בשירותים שהם מוכרים מתחלקים בין המדינה, האופרטורים, המדריכים וכמובן גם הסוכנות עצמה, שהיא לכאורה ללא כוונת רווח. הרעיון יפה מאוד, הביצוע קצת פחות. המחירים שלהם קצת חורגים מסדר הרגיל, ונראה כאיל וכל אטרקציה שהם מארגנים מכוון תמחירית לשוק האמריקאי – כלומר, עמוס הדולרים.
בכל אופן, היום יום שבת. הכל די סגור ושומם פה, כולל ה – CBT. עם זאת, מצאנו סוג של סוכנות טיולים לחו"ל, שהסכימה למצוא לנו מדריך לטראק. טראק של 4 ימים לאזור שנקרא אלטין ארשאן.
העניין הוא, שכולם (כולם = כל מי שמצאנו דובר אנגלית בעיירה, יש כמובן ספורים כאלו) אמרנו לנו "טראק ? עכשיו ? אבל קר !! והכל שם מלא שלג, שלג ועוד שלג. אה, וגם קר נורא !!". האדם הראשון שאמר לנו את זה (עוד בארץ) – התעלמתי. האדם השני שאמר לנו – התחלתי לתהות ולדאוג. האדם השלישי שאמר לי את זה – שוב חזרתי להתעלם. אנחנו את הטראק הזה – עושים ! באנו לראות הרים ושלג, ואנחנו נראה אותם ! אז יהיה קר, למה מה קרה ?? בדיוק בשביל זה הבאתי פליז איכותי מהארץ. בסופו של דבר מצאנו מדריך מגמגם אנגלית צולעת, שהסכים עם חששות להצטרף אלינו לתור את הקור בהרים.
במקביל, ציינו את הארוחה המקומית הראשונה שלנו. כמו כל דבר רוסי לשעבר, הכל קשור פה בוודקה. אז כמובן, שיחד עם הארוחה, הצטרף לו צ'ייסר וודקה לוהטת וחורכת.
וודקה ראשונה
יום ראשון הגיע – וביום ראשון ישנה אטרקציה מרכזית בעיר – שוק החיות/בקר. מדובר למעשה באזור ענק בצד העיר, שאליו מגיעים משלל הכפרים שמסביב לקראקול וסוחרים בחיות. לא מדובר במסחר של גן חיות או ספארי, אלא פשוט מספר מצומצם של סוגי חיות (סוסים, פרות, כבשים חמור וכל בהמה שעוזת למשק הבית. בעיקר כאשר הבית שלך ממוקם בקירגיסטן ולא ברחוב הנביאים בתל אביב). ומדובר בהמוני חיות. אלפי כבשים, אלפי פרות וסוסים. איך בוחרים פה סחורה ? הרי הכל אותו הדבר ? איך יוצרים בידול משאר הסוחרים ? מוזר.
בנוסף, התחלנו להכיר את כובע הלבד המפורסם שהמוני קירגיזים הולכים איתו. סוג של כובע טמבל מקומי….
כובע טמבל קירגיזי
כובע טמבל קירגיזי
השוק הזה נראה כאילו הוא יצא מסצינה של בוראט. המון מכוניות ישנות, חבוטות ומאובקות. בכל מכונית דחוסות כבשים בבגאז', במושב האחורי, בקידמי. איפה שרק אפשר. שוק החיות של קראקול נחשב כאחד משווקי החיות הגדולים באסיה מסתבר. והאמת, הוא באמת די ענק. אז עוברים, ממששים חיות, בוחנים ובודקים, ומבררים מחירים. האמת, ממש זול פה. כמעט והתפתתי לקנות כבשה ולטמון אותה במוצ'ילה. מזל שליעד הייתה שם למנוע את זה..
וודקה לאדה
וודקה וודקה וודקה
כבשים כבשים כבשים
עוד כבשים
כבשים בבאגז' של בוראט
וזהו. מסתובבים קצת במרחבי העיר, רואים את הכנסייה הרוסית המקומית (בעלת הבצלצלים המוזהבים על מגדלי הפעמונים שזאת השיטה הטובה ביותר להלחם בהצטברות שלג שיורד פה בחורף ללא הפסקה), ומסגד שבנוי בצורה של פגודה סינית. אה ??
מדובר במסגד הבנוי מעץ, שנראה כמו מקדש בודהיסטי. המסגד נבנה בשנת 1904 והוא משמש את המוסלמים מהמיעוט הסיני המהווה כ – 6% מאוכלוסיית קירגיזסטן. המסגד נבנה ע"ש של איברהים חאג' שהצטיין במספר רב של קיום מצוות החאג'. אחד הייחודים של המסגד שהוא בנוי מעץ ואין בו כלל מסמרים. הקהילה הדונגנים שמוצאה סיני שאנשיה הנם סינים מוסלמים המדברים רוסית. לי זה נשמע כמו התחלה של בדיחה, אבל זה מה שכתוב בספרות….
כנסייה רוסית
מסגד סיני
טקילה עם תולעת, או דבש עם דבורה ?
עושים קניות
טוב. אז בוקר יום שני הגיע. נסיון להוציא כסף. אתמול, יום שבת, ניסינו להוציא כסף משני כספוטים – נסיון שכשל. בתקווה מהולה בידיעה שאני משלה את עצמי, הנחתי שזה קשור לעובדה שמדובר ביום שבת. ברור הרי שלמוסלמים אסור להוציא כסף ביום שבת, לא ? אפילו אם הם סונים…
יש 6 כספומטים בעיר. רצתי בין כולם. גם עם כרטיס המאסטרקארד שלי, וגם עם הכרטיס של ליעד. נאדה. גורנישט. הגעתי לסניף הבנק הראשי בעיר. בקצה העיר. שם, מצאתי מישהי,
שב – 3.5 מילים קלוקלות באנגלית הסבירה לי שאין כספומטים שעובדים עם מאסטר קארד. אבל "כתוב בלונלי שיש פה כספומטים כאלו !!" הקשתי עליה. "נו באמת" היא בטח חשבה לעצמה. "מה נפל עלי התייר השוקיסט הזה עכשיו על הבוקר". וכפועל יוצא, היא, נצר לחינוך רוסי טיפוסי, הנהנה באדישות והמשיכה לה לדרכה. לאחר עוד כמה מילים שהצלחתי לדלות מתושבת אחרת למדתי שעד לפני שנתיים היו פה כספומטים שעבדו עם מאסטרקארד, אבל אז משהו קרה, והשירות לא זמין יותר. זאת הסיבה, שעדיין יש אייקונים של מאסטרקארד מפוזרים סביב בתי העסק מסביב. בשורה התחתונה – רק ויזה עובדת פה. אפעס, אנחנו בבעיה.
בצעד אחרון נואש, שלפתי את פריט אספנות הארכיון מהמוצ'ילה – טרוואלרס צ'קס. כן כן. מדהים שעדיין יש לי דבר כזה, אולם כבר פעמיים הנושא עזר לי רבות בחו"ל. אבל פה ? לך תסביר לטומטומים האלה מה זה טרוולרס צ'קס ומה עושים עם זה. אחרי נסיון ההסבר הרביעי נשברתי וחזרתי עם הזנב בין הרגלים ונטול כסף מזומן. נדחה את נושא משיכת הכסף לאחרי הטראק.
מסיימים לארוז את המוצ'ילה. המדריך שלנו הגיע. איתו גם הפורטר. ובשעה טובה יוצאים לטראק לאלטין ארשאן. מדובר בטראק של 4 ימים לאורך הרי הטיאן שאן, שפירוש שמם – ההרים השמיימים. רכס הרי טְייֵן שָׁאן ("ההרים השמימיים"), הוא רכס הרים במרכז אסיה, מצפון וממערב למדבר טַקְלַמַקָאן באזור הגבול של קזחסטן, קירגיזסטן והמחוז האויגורי האוטונומי שינג'יאנג שבמערב סין.
רכס טיין שאן הוא חלק מחגורת ההימלאיה האורוגנית שנוצרה מהתנגשות הלוח ההודי והלוח האירו-אסיאתי בעידן הקנוזואי. הרכס הוא אחד מרכסי ההרים הארוכים ביותר במרכז אסיה ומשתרע על פני 2,800 ק"מ מזרחית לטשקנט שבאוזבקיסטן.
פסגת רכס טיין שאן היא "פיק פובדי" או "פיק פובדה" ("פסגת הניצחון"), הנמצאת בגובה 7,439 מטר מעל פני הים והיא הנקודה הגבוהה ביותר בקירגיזסטן, הנמצאת על הגבול עם סין.
הפסגה השנייה בגובהה של רכס טיין שאן היא "חאן טנגרי" ("אדון הרוחות"), הנמצאת בגובה של 7,010 מטר מעל פני הים ועל הגבול בין קזחסטן וקירגיזסטן. מטפסי הרים סיווגו את הפסגות האלה כשתי הפסגות הצפוניות ביותר בעלות גובה של יותר מ-7,000 מטר בעולם.
מדובר טראק לא קל. כמו בפטגוניה. סוחבים אוכל על הגב ל – 4 ימים, מטהרים מים, ישנים באוהל בכפור. לא קל, אבל הכי הכי מלהיב שיש. תכלס, מדובר באחת משתי הסיבות העיקריות שבגינן השתוקקתי להגיע לקירגיזסטן (השנייה זה אוהלי נוודים – יורטות). מתחילים בגובה של כ – 1,900 מטר, ומטפסים עד לפס בגובה של 3,900 ולאחריו חוזרים לקאראקול. קלי קלות זה לא.
מתחילים לצעוד וכמובן פוגשים מספר תיירים. יש מכנה אחד משותף לכולם – ישראלים כמובן. ואני לתומי חשבתי שנחזיק בתואר המפוקפק בעיני אחדים, והמגניב ביותר בעיני שלי "המוצ'לרים הראשונים (כמעט) שטירקו בקירגיזסטן". מסתבר שטעיתי. פוגשים עוד ועוד ישראלים, ובעצם – פוגשים אך ורק ישראלים !.
פגשנו גם אב ובנו, שנסעו בחגים ביחד לעשות טראק ארוך יותר של כ – 10 ימים ולסיים במעיינות החמים של אלטין אשראן. אולם, באמצע הטראק הם הגיעו לפס בלתי עביר מבחינת כמות השלג. אז הם חזרו והתחילו את הצד שלנו של הטראק. הסיפור קצת הדאיג אותי, אבל עשיתי מה שאני תמיד, ולרוב גם תמיד עובד, עושה כשצצות בעיות מסוג אלה – התעלמתי והמשכתי הלאה…
היום הראשון ברובו היה יום פנאן. מישור, נהר כחול עמוק, הרים מיוערים. ואז עלייה ועלייה והופ צנחו להן הטמפורטורות, והגענו למחנה בגובה של כמעט 3,000 מטר. בדרך, הספקנו לפגוש כמה תיירים שסיפרו לנו שהם הגיעו לפס וחזרו לכשעומת שבאו. הם טענו שהשלג הגיע להם עד החזה. ההםםם… מדובר היה בזוג תיירים גרמניים (מפתיע, אבל פגשנו תיירים לא ישראלים..) בגובה של עץ אקליפטוס מצוי. החזה אצלם מגיע לי הרבה הרבה מעל הראש. זה לא נשמע מעודד בכלל. פתאום, סוכני הטיולים שהתריעו בפנינו לא לצאת לטראק חזרו וצצו לי במחשבות עם נבואת הזעם שלהם ("קר… יש שלג…קר.."). גם הפעם, בחרתי להתעלם ולשמור על אופטימיות. אה, וגם עדיף שליעד לא תשמע… הטיפוס על העליות מספיק לה כרגע.
קראקול
סנאי
לילה ראשון באוהל..
קראקול
ביום השני, שוב עלייה. מפתיע באמת… ממשיכים, בעלייה, למעלה, ומגיעים ללגונה אלא-קול. וואו וואו ! מהמם מהמם מהמם !
סוף סוף, ראיתי לגונה, בצבע ירוק עז, גדולה, מתחת להרים מושלגים – כמו בפטגוניה, אבל לא שם. מהממת. הצבעים, הצלילות, השקט המטורף.
ממשיכים לטפס, לפי הכיוון הכללי, שאומר – דוך למעלה לשמיים, עד לגובה של 3,900 מטר. בעלייה הזאת, עברנו, ב – 3 שעות, שמש, גשם, קצת שלג – ממש שנה שלמה של עונות שנה. מזג האוויר פה פשוט משוגע.
הרי טיאן שאן
אגם אלה קול
אגם אלה קול
אגם אלה קול
ואז, הגענו לפס. גם פה – מטורף מטורף. כל כך יפה פה ! האצבע לא יכולה להפסיק לצוד את הנוף עם המצלמה. עוד ועוד תמונות. מי לעזאזאל ימיין אותן אחר כך ??
הפס הוא בתכלס נקודת תצפית מטורפת על לגונת אלא-קול מצד אחד, ומצד שני מדרון עצום עצום של שלג. שלג טרי. לבן לבן.
אותו שלג שהתיירים הגרמניים בגובה של עץ אמרו שהגיע להם עד החזה. מוזר. כי הוא לא באמת כל כך גבוה. לא ברור. מדובר בנקודת תצפית מגניבה מאוד. רואים את כל הרי טיאן שאן שמעבר ללגונה כמעט עד סין (או לפחות ככה דמיינתי לעצמי…). אוסף עצום של פיקים מושלגים. עוד ועוד.
נקודת הפס הינה מסוג הנקודות שאתה אומר לעצמך "וואלה ראבק. כל הטיפוס המחורבן, מחלת הגבהים, הקור, האבק הלכלוך – כל המאמץ הזה בשביל 5 דקות של נוף. אבל זה שווה את זה !!". אמנם, חלקנו, ואני לא אנקוט בשמות, הגיעו מעולפים לאותה נקודה, אבל אחרי כמה דקות של התאוששות ומסתבר שהמאמץ המופלא השתלם.
מעולפים
הפס
אלה קול
אושר עילאי
משהו מרהיב נוסף ממש בפס הגובה – מצד אחד אדמה חשופה מלאת חול ואבנים, ומהצד השני כל המדרון מלא מלא בשלג. ואז, החלטנו לבצע את מעשה פוקון בהר הגעש ויאריקה, שבעברית צחה המשמעות היא להתגלש את כל המדרון למטה. למעלה מ – 200 מטר של גליצ'ות על השלג. עם המוצ'ילות, עם מקלות ההליכה, האבנים החבויות בשלג. טאבולה ראסה. וזה מגניב !! טיפוס שארך למעלה משעתיים, הפך להחלקה מרהיבה בשלג של 5 דקות. התרגשות ואדרנלין מטורף.
מתחילים בגלישה
גולשים על הגלים…
ליעד גולשת
שלג ועוד קצת שלג
ועוד המון שלג
הליכה קצרה ומגיעים לעמק בו נעשה את הלילה. היום ערב יום כיפור, והגיע הזמן לבשל ארוחה מפסקת. מה בתפריט ? נודלס עם אבקת מרק, טונה חרוכה על הגזייה, קידוש וברכות עם קוקה קולה קרה (לא כי היה מקרר, אלא כי פשוט היה ממש ממש קר).
אחד הדברים המגניבים בטראקים מהסוג של האוהלים, שמשעה ממש מוקדמת – אין מה לעשות. מקימים אוהלים, מבשלים ארוחת ערב, ומהר מאוד לפני שנהיה קפוא לגמרי מתחפרים בשק"שים ונותנים לגוף קצת מנוחה. וגם פה, מהר מאוד סיימנו את הארוחה, מילאתי את סיר הבישול במים על מנת שהשאריות יירדו בקלות יותר מחר בבוקר, והתכסנו בכל השכבות שהבאנו איתנו כי התחיל להיות ממש ממש קשר. במושג "כל השכבות" אני מתכוון (במקרה של ליעד כמובן…) לגעטקס, טריינניג, גרביים, חולצה קצרה, חולצה ארוכה, פליז, כפפות, כובע, צעיף ועוד פליז מעל הראש. אמרתי כבר שהיה ממש ממש קר ?? ואז, פתאום פתיתים לבנים ירדו מהשמיים.. שלג !!
בבוקר התעוררנו לתוך איגלו קטן. כל כר הדשא שהיה סביבנו הלבין, ולא מזקנה. הסיר שמילאתי אתמול במים, קפא למוות. ואני ? אני התרגשתי כמו ילד קטן מתלהב. אבל זה כיף 🙂
אוהל לפני שלג
אוהל אחרי שלג
ארוחה מפסקת
קראקול
וזהו. קמים ליום אחרון של הליכה. מגמה כללית – ירידה. הירוק חוזר לשלוט. לאט לאט השלג נעלם. מגיעים לקו הגובה של עצי האשוח שמתחילים לצוץ בכל פינה. נהרות של שלג נמס והפסגות המושלגות הופכות להיות מרוחקות אך עם זאת צופות. כאילו בוחנות. מגיעים לתחנה האחרונה – אלטין אראשאן. פה, בישלתי את ארוחת סוף הצום, ופה גם המתין בונוס קטן – פירוש שם המקום הינו "במעיין החם המוזהב". וזה בדיוק הפינוק. מעיינות חמים חמים כשמסביב הכל קר קר. פינוק.
הר האוהל
המעיינות החמים
קראקול
נעילת צום
אוספים תפ"א
קראקול
תמונת סוף טראק
לסיכומו של טראק – היה פשוט מעולה. התמזל מזלנו בצורה נפלאה עם מזג אוויר מושלם, יחסית לסיכון שלקחנו. היה המון שלג בדיוק כמו שאני אוהב. הרים ופיקים מדהימים, נהרות של קרחונים מופשרים, חווית פס בלתי נשכחת. פשוט זכינו חוויה !
פוסט הבא – קוצ'קור (Kochkor)
