קזחסטן ובעיקר קירגיזסטן היא מדינה קשה, ומעבר לזה – נסענו בתקופה קשה. מזג אוויר לא קל, תחילת החורף, המון סיכונים. קר, אין שפה, אבל מה אלו כל הקשיים אל מול הנופים, הנופים, והנופים.
- שפה.
אין בכלל שפה. כלום כלום כלום. רק רוסית או קירגיזסטנית, ולצערי אנחנו לא יודעים לא את זאת ולא את זאת. אז אמנם למדנו למלמל כמה מילים ברוסית, אולם זה קשה. למעשה, זאת פעם ראשונה אי פעם אצלי, שאני נמצא במדינה ללא שום יכולת לתקשר עם המקומיים.
אין אפשרות לחוות איתם דברים, ללמוד נושאים חדשים. לתחקר אותם. לתשאל אותם. אולי גם לחפור להם. פשוט כלום.
ואותי ? זה די מתסכל. מודה, זה היה ממש חסר לי.
מה שכן, אחרי 3 שבועות, בשעה טובה הצלחתי להגיע למצב שאני קורא אותיות, מזהה צלילים ואפילו מקשקש כמה מילים ספורות (תחנה מרכזית, כמה עולה, אגם, הרבה, תה וכמובן תודה רבה J). - תיירות.
המדינה עדיין מאוד מאוד בתולית מבחינה תיירותית – מה שמשפיע על שני דברים : כמות תיירים, ושירותי תיירות.
אין דוברי אנגלית כמעט בכלל, חנויות מזכרות מצומצמות, אינטרנט, וכספומטים !! אין כספומטים ראבק. מעט מאוד סוכניות טיולים, למרות שהמדינה הקימה את ה – CBT. יש מעט מאוד מידע וידע. מגיעים למקום קשה וכמעט ומרגישים חסרי אונים. ומעבר לזה, מרגישים שצריך לעבוד. לעבוד בלמצוא מידע, אטרקציות ומה לעשות ולראות.
עם זאת, פשוט אין לי ספק שבעוד כמה שנים, מרכז אסיה יהיה יעד התיירות האמיתי המוצ'לרי. לא עוד דרום אמריקה אלא מרכז אסיה. שם העתיד ! איזה כיף להיות שם לפני כולם. - טיול קשה.
השילוב של הנקודות הללו מייצר טיול קשה. אין שפה, כמעט ואין תיירים אחרים ללמוד איתם ומאיתם, שירותי תיירות מעפנים ומזג אוויר שלא קל מייצר טיול לא פשוט בכלל. - נופים.
טוב, ואז מגיעה הנקודה הרביעית. לגבי נופים, הופתעתי לטובה בצורה פנומנלית. ציפיתי לנופים יפים, אבל לא עד כדי כך מלהיבים ודרמטיים.
פעם ראשונה מאז פטגוניה, שהייתי במדינה שראיתי, צפיתי וחוויתי נופי פטגוניה. הרים מושלגים, יערות, נהרות קרחוניים ירוקים – כחולים, ולגונות. אוי הלגונות.
מדינה עמוסת טראקים בהרים. אמנם ביצענו טראק אחד בלבד, אולם כל כך יפה ומרגש. מזג האוויר היה כל כך לטובתנו, והאיר לנו את המזל ואת הנופים.
המלצה שלי – לנסוע ולראות עוד ועוד נופים. ועוד….
בשורה התחתונה, ההרגשה שלי, שקירגיזסטן (ולמעשה כל מדינות מרכז אסיה) הינה דרום אמריקה של עוד 10 שנים. לאט לאט יגיעו עוד ועוד תיירים, תתרחש עוד קצת התפתחות, ולפתע פתאום ישראלים של אחרי צבא ישטפו את המדינה, וקראקול תהפך להיות הוואראז הבאה של פרו עם "מכבסת תל אביב" ו"קפה שינקין" הבלתי נמנעים.
תודה לך קירגיזסטן על נופים ומראות מדהימים כל כך ! משי לא ממש ראינו בדרך המשי, אבל המראות יישארו צרובים לנצח.
קצת תמונות
פיקאסה