אז בצער רב עזבתי את איסלה מוחרס. שוב לבד. היעד הפעם – לפגוש שתי בחורות – תמר ועינב. אחת מהן ידידה של עמרי.
אוטובוס לילה ארוך ארוך. התפנקתי. לקחתי מחלקה ראשונה. מה ההבדל ?
מעבר לנוחות של האוטובוס מחלקה ראשונה זה 6 תחנות לאורך 18 וחצי שעות. מחלקה שנייה – 56 תחנות ואלוהים יודע כמה זמן זה יקח. נו… אז בגילי המופלג אפשר להתפנק קצת… אז התפנקתי.
לאן הגעתי ? לעיר מקסימה בשם סן כריסטובל דה לס קאסאס.
עד עכשיו הייתי ב- 9 אתרים בקובה ומקסיקו. בדוגרי, מדובר בעיר הכי מקסימה שראיתי עד עכשיו. באמת. מהממת !! קשה לי להאמין שאפגוש משהו דומה בהמשך (ובדיעבד – באמת לא פגשתי…).
ביום ראשון, לקחנו סיור לכפרים אינדיאנים. במה מדובר ?
מדובר בסיור לשני כפרים אנדיאנים (סן חואן צ'אמולה san juan chamula וסן לורנסו סינאקטן san lorenzo zinakatan). שני הכפרים מקיימים אורח חיים מסורתי, לבושים בלבוש ייחודי ומקיימים טקסים ופולחנים. של המאיה כמובן. באותם כפרים (כמו גם כפרים אחרים), יש ממש אוטונומיה דתית ומנהלית בתוך מקסיקו.
מערכת החינוך שלהם שונה. המערכת הדתית שלהם שונה. הכל עצמאי. לכאורה הם מקסיקנים, אבל למעשה הם גם לא.
יגיל, בעל ההוסטל הישראלי המקומי, שבו תמר ועינב לנו, אמר לנו שלרוב המדריך בסיור הזה "טוחן" ושצריך להגיד לו שיקצר בהסברים. מה זאת אומרת ? יש מדריך, שרק רוצה להעביר ידע. מעולה ? מה צריך יותר מזה ? על מה יש להתלונן פה גודאמט ???
בכלל, כל הקטע הזה של ישראלים בחו"ל מהמם אותי מחדש. משתי בחינות.
1. בעלי עסקים.
2. תחושת הכיבוש הישראלי הבלתי נגמרת.
אני אתחיל בביזנס מן.
מקסיקו זאת המדינה הלטינית ה – 8 שלי.
כמעט בכולן יש בעלי עסקים ישראלים. כאלה שפתחו הוסטלים ו – או סוכניות טיולים. רובם, נמאס להם מהארץ. הדברים הרגילים. מיסים. מילואים. שחיתות. ידה ידה ידה.
הרוב גברים. חלקם נשואים למקומיות. חלק מבעלי העסקים הם זוגות נשואים עוד מהארץ שירדו ביחד.
אבל מה ?
בסן כריסטובל למשל, יום לפני שהגעתי, ריססו את כל כיכר העיר המרכזית בכתובות בגנות ישראל. "לשחרר את פלסטין". "להרוג את ישראל". צלבי קרס. מגיני דויד וכדומה.
ווואלה. ביום שיקרה משהו בערים האלה, כל אותם בעלי עסקים יקפלו הכל מהר מהר ויחזרו בריצה לארץ.
אז מה הם עשו בזה ? עזבתם בשביל לא לחזור, הלא כן ?? ומעבר לזה, מי ישלם על זה ? האנשים שנשארו בארץ ! הם ישלמו את מענק תושב החוזר, ביטוח לאומי ושאר מרעין בישין. בדוגרי, הכי בטוח, אצלנו !
הכי טוב בארץ
לגבי תחושת הכיבוש.
סך הכל, ישראליים מטיילים לא מעט. אפילו המון. פעם זה היה רק טיול אחרי צבא. אחר כך טיול אחרי תואר (במקרה שלי – תואר שני). טיול של חודשיים לירח דבש. מירח דבש זה הפך לירחיים. תמיד יש תירוץ לנסוע. ככה צריך !
מצד שני, גם גרמנים מטיילים לא מעט. והולנדים בלי סוף. ואנגלים. ובכל זאת אנחנו שונים .
תמיד יקבלו אותי ב"סבבה אחי". וב – "מה קורה אחותי". מעבר לזה, כמעט תמיד בסוכניות יהיו שלטים בעברית של "זאת הסוכנות הכי טובה לישראלים". בכל עיר, יש לפחות 3 סוכנויות הכי טובים לישראלים. ואני הייתי בטוח שהכי טוב יכול להיות רק אחד…
והכי נדהמתי (בסן פדרו בגווטמאלה האמת) שילדה בת 14 (וכן. שאלתי אותה בת כמה היא) עשתה לי חשבון במכולת והוא נראה לי מוגזם, אז היא עשתה לי מחדש את החשבון, אבל בעברית. "4 ועוד 3 זה 7". למה זה טוב ?? למה ללמד את המקומים את הדברים הללו ? ובעיקר, למה ללמד אותם עברית ? אם יש יתרון אחד לשפה הדפוקה שלנו , זה שאף אחד לא מכיר אותה. אז למה לדפוק את היתרון היחיד הזה הזה ???
מעבר לזה, ממה זה נובע ? סיפוק תחושת הכיבוש הבלתי נפסק של התרבות הישראלית ? השליטה ? מה ?
גילי חסקין כתב מאמר יפה. אני לאו דוקא אוהב או מסכים עם הכתיבה שלו, אבל זה תמיד מעניין : http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3654653,00.html
בכל אופן, זה מרגיז אותי. מצד אחד זה נוח. נותן הרגשה של קצת בית להגיע למקום עם שלט בעברית. מצד שני,את זה יש לי בארץ. אז יכולתי להישאר שם פשוט. זה היה עולה לי פחות. הרבה פחות.
עוד משהו אחד לגבי יגיל. הוא גם מסוג הישראלים הסטלנים שקצת עולים לי על העצבים.
הבחור היה אמור לשמור לי מיטה בדורמס שלו. הוא היה בטיול כל היום וחזר מאוחר ודוך למיטה. גם אנחנו הגענו להוסטל באזור 1 בלילה. רק שאני לא דוך למיטה, אלא דוך לסיור לילי מאוחר בנסיון למצוא מיטה להעביר בה את לילה, כי הבחור לא ממש דאג לעמוד במילה שלו. מה שהביא למצב שביליתי את הלילה בהוסטל הסמוך, בחדר האינטרנט על הכורסא. כיף גדול.
בכל אופן. אז לגבי הכפרים והמאיה.
מה שאותי אישית מאוד עניין זה הפולחן הדתי שלהם. הפאגניות והטקסים. וזה האמת בעיקר מה שראינו.
דבר ראשון, עניין הצלב. למאיה, בדומה לאינקה אגב, היה צלב הרבה הרבה לפני שלנצרות קראו נצרות, לפני שקוסטנטינוס הפך אותה לדת של אמפריית רומא ועוד אפילו הרבה לפני שמריה הביאה את ישו לעולם בלי להיכנס להריון בכלל אלא רק באמצעות החסידה.
למאיה יש צלב מכמה סיבות : 1). הוא מסמל עבורם את עץ הסייבה. עץ הסייבה הוא עץ ענק, ממשפחת הסוקויה, שלפי תפיסת עולמם הוא מחזיק את השמים שלא יפלו. 2). תירס. כל דבר אצל המאיה קשור בצורה כזאת או אחרת לתירס. אז הצלב מסמל עבורם גם את התירס, ואם ממש, אבל ממש מתאמצים (אבל באמת מתאמצים) הוא יכול להזכיר בצורה שלו ענף של תירס. 3). ארבעה כיווני שמיים. כן כן. מסתבר שגם להם כבר הייתה שושנת רוחות בצורה של צלב.
אז היה מאוד יפה לראות בכפרים בלי סוף צלבים, שלנו לכאורה הם נראים צלבים נוצריים, אבל למעשה לא. מצד שני, זאת אחלה דרך להשתית את הנצרות. לנוצרים יש צלב. למאיה יש צלב. אחלה מכנה משותף, אם נתעלם מהעובדה שהמשמעות שונה בתכלית.
מה שכן, לצלבים יש גם צבע. לרוב, ירוק או כחול. שוב, מאותו עניין. ירוק לתירס, כחול לעובדה שעץ הסייבה מחזיק את השמיים שלא יפלו על הארץ.
עובדים את הצלב, אבל אחרת
בנוסף, היינו בבית תפילה. מסתבר שהעניין מאוד נפוץ אצלם. כל שנה, יש בית תפילה אחר בכפר. לא מדובר בכנסייה, אלא רק בבית תפילה קטן, סוג של מקדש.
בתי התפילה שלהם זה שילוב מעניין של הנצרות ושם דת המאיה. כמובן הצלבים. קטורת שהם הוסיפו לעצמם.
המון נרות. מחטי אורן על הרצפה. המון. כל הרצפה מלאי מחטי אורן טריים. מחליפים אותם כל פעם על מנת לשמור על הטריות.
מחטי האורן משמשים גם עבור ריח וגם עבור ציון הקשר לאל האדמה. אפשר לראות את מחטי האורן גם מתחת לכל הצלבים שלהם. שוב. אותו רעיון.
בית תפילה מקומי
יש קטע בכפרים האלו שהתושבים לא אוהבים שמצלמים אותם. כרגיל, כמו בקניה למשל, הם מאמנים שזה "לוקח להם חלק מהנשמה". אמרתי לעצמי. נו. אין נשמה שאין לה מחיר. תמורת כמה פזו והם אפילו ירקדו לי מול המצלמה.
להפתעתי הגמורה, הם לא רצו כסף. והצעתי ! הצעתי לשלם וזה לא עניין אותם. אז אין מה לעשות. נאלצתי לנסות ולצלם אותם בסתר. כן כן אני יודע. גם אני ישראלי טיפוסי.
האמת היא ששמעתי על כמה סיפורים שתפסו תיירים ולקחו להם את המצלמות בעקבות הצילומים האסורים, אבל אין מה לעשות. צריך לקחת סיכון בחיים…
דוגמנית, אבל אסור לצלם
לאחר מכן, המשכנו לכנסייה המקומית. זה בכלל היה שוס לא נורמלי.
הכנסייה זה שילוב מעולה של כנסייה קתולית סטנדרטית והמנהגים הפאגנים של המאיה. במחוץ – מדובר במבנה רגיל לחלוטין. גבוה. לבן. צלב בחלק העליון. בפנים לעומת זאת, כמו בית התפילה שראינו חצי שעה קודם לכן, רק בגדול. ממש בגדול.
כל הרצפה מלאה במחטי אורן. הכל הכל אורנים. המון נרות. בכל פינה. המון מקומיים מתפללים על הרצפה. אין כסאות בשורות כמו בכנסייה רגילה. הכל מלא קטורת. חשוך חשוך עד כדי מיסטי. אווירה מעולה.
כל מקומי שמתפלל מדליק מספר נרות. בנוסף, מביא מנחות. כמה סוגים – תרנגולות, ביצים ובקבוקי שתייה מוגזים. מוגזים ? יענו קוקה קולה ? אז זהו שכן !
תרנגולות – בתכלס, כמו אצלנו היהודים ביום כיפור. הם פשוט עושים כפרות. ממש כמו אצלנו !. כפרות עם התרנגולות ואחר כך שוחטים אותה.
ביצים – אותו רעיון רק קצת יותר הומני. לפחות פה אין את הקטע של השחיטה.
קוקה קולה – בגדול, אין שום קשר למשקה רק למה שהגז עושה – גרעספים. המקומיים מאמינים שבאמצעות שיהוקים הרוחות הרעות יוצאים מהם החוצה ומתנדפים לאוויר. אז הטכנולוגיה באה לקראתם, ועוזרת להם לעשות גרעפסים. קטע.
לכאורה, מהצד, זה נראה כאילו המקומיים סוגדים לבקבוקי המשקה (ואגב, יש כמה אתרים ישראלים שטוענים שזה העניין), ונוצר מיתוס כאילו הם סוגדים לאל הקוקה קולה. אז זהו שלא. ספרייט לא היה בעידן המאיה.
מה שכן, לצערי, אפילו אני כבר פחדתי לצלם במקום הזה. ובהחלט היה מה לצלם שם. בעסה לא נורמלית….אבל הייתה חוויה מעולה. סיור טוב. מדריך מעולה. עמוס ידע. עניין אותי מאוד.
כנסייה. אבל אחרת
בכפרים האינדיאנים המקומיים
מכינים טורטיות
דוכן מקומי
יום נוסף נסענו לקניון סומידרו. מדובר בקניון די עמוק שחפר אותו נהר הסומידרו. האמת, מרשים מידי זה לא כל כך היה. ראיתי קניונים מרשימים ממנו.
קירות תלולים. קצת טינופת בנהר. תנינים. מיני ציפורים והצטלבות של הרים בקניון שמהווים את הסמל של מחוז צ'יאפס. וואו זה לא היה. אבל קצת טבע זה תמיד טוב.
יום נוסף לקחנו סיור למספר לגונות באזור. 7 לגונות. צבעים שונים. חביב ביותר. עוד קצת צבע וטבע.
ביום האחרון שלנו (לצערי) עשינו יום רגוע בסאן כריסטובל. ואפשר להעביר פה לא מעט ימים כאלו. קצת אינטרנט. קצת הסתובבות בשוק. קניתי ערסל. למה ? אין לי מושג. שמץ של מושג מה אני אעשה איתו. סתם אבן במוצ'ילה. אבל עשו לי הנחה של 70% אז אני לא אקנה ?
אולי בחוף של אוסי ישתמשו בו פעם…
עוד תקרית משעשעת שהייתה, לפחות בדיעבד. יש עסק של ישראלי בשם FALAFEL. כמה מקורי… בעסק יש שירות של החלפת ספרים. נפלא. אז לקחתי ספר, השארתי את שלי והלכתי. אחרי עשר דקות, הגעתי לתאטרון (שעליו יסופר בהמשך) לקנות כרטיסים. פתאום מישהו צועק עלי מאחורה בספרדית שיש לי משהו בתיק ששייך לו.
כמובן, שמיד באיסנטינק מעולה החזקתי את התיק וצעקתי עליו בחזרה. בחור קנדי, שהסתבר שהוא מנהל התאטרון המקומי, עזר לי לצעוק עליו ולהסביר לו שלצערי, או יותר נכון לצערו, אין לי שום דבר בתיק ששייך לו. ואז זיהיתי שזה המלצר מהפלאפל. אז הסברתי לדפקט שהשארתי שם ספר שלי במקום זה שלקחתי. ההסבר לא שכנע אותי, ונאלצתי לחזור איתו 6 בלוקים בחזרה, להראות לו שהשארתי אצלו ספר. קיבינימט !
עוד משהו חביב שהיה לי בסן כריסטובל.
בערב הלכתי לאכול בגפי במסעדה. הפעם קפצתי למסעדה הלבנונית המקומית. חשבתי לרדת על שווארמה טובה ואיזו לאפה טוב בצד עם חומוס וחמוצים. אני מתגעגע לאוכל שלנו. באמת. לבשר טוב, לסנדוויץ עוף בקארי והכי – לכנפיים בדיקסי.
מלכתחילה הייתי די סקפטי ביחס ללאפה, אבל תמיד כדאי לקוות לטוב. נו.. אז לקוות אפשר, רק שהשאלה מה ייצא מזה. השווארמה הייתה סבירה, החומוס קצת מעציב, והלאפה הייתי קורא טורטילאפה. כל הלאפות בארץ עלולות להעלב אם הן היו רואות למה קוראים פה לאפה. אבל מילא. אוכל זה אוכל.
בכל אופן. הדבר הכי מעניין שהיה לי שם, מעבר לאוכל, היה הבעלים.
קוראים לו נידאל. לבנוני מן הסתם. במקור מצור, אבל כל המשפחה שלו גרה בביירות. כולי תקווה שלא ברובע השחאדה, שבזכותנו, מלפני שנתיים וחצי, חצי ממנו כבר לא קיים יותר, אלא רק בצורה של אבק כהה.
לפני 10 שנים עבר ללונדון על מנת להרוויח כסף ולעבוד שם במסעדה. היה שם 8 שנים, ואז החליט שהוא רוצה לפתוח מקום משלו, אז הוא עבר למקסיקו. פה הרבה יותר קל לפתוח מקום מן הסתם..
התחתן עם מקסיקנית מקומית, יש להם ילד, וטוב לו פה כבר שנתיים.
דיברנו. אכלנו ביחד. היה מעולה.
הקטע הוא שהוא היה הלבנוני הראשון שדיברתי איתו אי פעם. בהתחלה זה היה ממש מוזר, אבל אחר כך זרם. למה לא בעצם ? מדהים כמה הכל מטופש. כל המלחמות וכל השטויות.
יום למחרת, חזרתי אליו. הפעם גם עם עינב, תמר ויואב. אמנם הם חששו מהאוכל (נו באמת ! מה זה הפאקינג דעות קדומות האלו ???). אבל היה כיף לחזור אליו. חבל רק שזה לא קורה יותר.
בין לבין הסתובביות, הספקתי גם להיות במוזיאון הענבר המקומי. אזור סן כריסטובל (חבל צ'יאפס) נחשב בין אזור עם ענבר מהטובים בעולם, והשלישי בגודלו בעולם (אחרי גרמניה ועוד איזשהו מקום). אז הלכתי לראות קצת ענבר.
ענבר עם דם של דינוזאורים
אה ! ועשיתי גם משהו טוב בערב.
הלכתי להצגת תאטרון ! איזה כיף !
במקרה מצאתי פרסומת להצגת תאטרון שנקראת Palenque Rojo שבעברית זה פלאנקה האדומה. פלאנקה זאת עיר מאיה. ההצגה מדברת על מלחמה בין העיר פלאנקה לעיר מאיה אחרת. העניין הוא שההצגה לא באנגלית וגם לא בספרדית אלא באחד מניבי המאיה.
קניתי כרטיס, באמצע האולם. העניין הוא שהמקומות לא שמורים. מי שמגיע ראשון, נכנס ראשון. נו. אז כמובן שהגעתי לפני כולם. ישראלי או לא. שני האנשים שהגיעו אחרי, ממש מיד אחרי, היו גם הם, כמובן, ישראלים ! זוג נחמד בירח דבש. ממש נפוץ העניין הזה של ירח דבש במקסיקו גווטמאלה. אני אישית מעדיף מקום אחר לירח דבש. אני רק צריך אחד כזה….
בכל אופן, לצערי אי אפשר היה לצלם, ואחרי התקרית המצערת של הצהריים לא היה לי נעים להסתבך עם בעל התאטרון, אז המזכרת היחידה שיש לי מהאירוע זה שתי תמונות מטושטשות, והאתר של ההצגה שהוא מצומצם עד כדי מביך,אבל זה מה יש ( קישור לאתר ). היה מעולה. ממחיש עוד קצת מהמאיה.
ההצגה
הבר הקובני המקומי
כמה מקומיות
אז זהו. אז אחרי 5 ימים נפרדים מסאן כריסטובל. עיר מהממת. יפה. נעימה. קצת אותנטית (בכפרים שלידה). קצת מערבית. המון מה לעשות. מוזיקה ברחוב. אווירה טובה. אטמוספירה טובה. פשוט כיף פה.
מאוחר יותר פגשתי תיירים שהיו שבועיים בסן כריסטובל ועוד חושבים לחזור לשם. בתכלס, מבין אותם !