קימה מוקדמת ואוטובוס לאחד המקומות המרכזיים בגווטמאלה – אגם אטיטלן.
אגם זה הינו למעשה לוע הר געש שקרס ומימיו צלולים ובצבעי כחול מרהיבים עליהם נשקפים צבעי ירוק של הצמחייה שעל ההרים מסביב. אגם אטיטלן ידוע כאגם העמוק ביותר במרכז אמריקה. מעריכים שהנקודה העמוקה ביותר היא 340 מ'.
מדרום לאגם מתנשאים להם שלושה הרי געש: וולקן סן פדרו – המתנשא לגובה 3020 מ', וולקן טולימאן המתנשא לגובה של 3200 מ' והאחרון הגבוה ביותר וגם המרוחק ביותר הוא וולקאן אטיטלאן שבגובה 3537 מ'.
אז דבר ראשון מוצאים הוסטל (הפעם הלכתי דווקא על הישראלי הידוע במסעדה הטובה שלו, וכרגע – זה הדבר היחיד המעניין אותי), ודבר שני הכי חשוב – אוכל !! טחנתי אוכל. ושוב אוכל. ועוד סנדוויץ. וגלידה. ועוד ממתק. דודה מטורפת לאוכל, אחרי צום של לא מעט ימים. איזה פורקן. כמו אסיר שמשתחרר ורק רוצה לשאוף עוד ועוד אוויר צח. שכרון מעמקים.
בגדול, אני באתי עם מטרה אחת עכשיו. להשמין !! לאכול. אחר כך לאכול עוד קצת. ואז עוד הרבה.
לאכול הכי הרבה שאפשר, ולאט לאט להוסיף עוד קצת. זה חשוב לשים יעדים ומטרות בחיים. להחזיר לעצמי את השבוע הקולינרי האבוד.
האגם, מוקף כמה הרי געש כבויים כבר 85,000 שנה. הגבוה בהם – וולקן סן פדרו.
אז ביום שני – טיפוס. טרק יומי קצר (האמנם….) להר הגעש סן פדרו. קימה מוקדמת מוקדמת, ומתחילים לטפס 1500 מטר.
לכאורה, לפי מה שהבחורה בסוכנות אמרה לי, טיפוס. 3 שעות. דרך די פשוטה. לא ישירה כלפי מעלה. 6 בבוקר. יוצאים. עד 9 מגיעים.
אמנם 1,500 מטר, אבל בקטנה, ועם נוף יפה בסוף לאגם.
איזה קטנה ואיזה נעליים. פאקינג השקמנו ב- 5 בבוקר. התייצבנו. ופשוט התחלנו לתפור 1,500 מטר דוח למעלה. למעלה ברעל. דרך שהייתה אמורה לקחת 3 שעות לקחה לנו 4.5. אפילו השומר שלנו התייאש מאיתנו באיזשהו שלב.
אחחח..אילונה התמלאה כעסים.. אפילו ניר היה שקט יותר ממנה בטראק המזעזע בברזיל. אבל היה משעשע. ככל שמייאש יותר – משעשע יותר.
בגדול, המטרה הייתה לראות את האגם מלמעלה. תחנה ראשונה – אכן ראינו. נוף מגניב בהחלט.
תחנה שנייה – בגובה 3,020 מטר. שם הנוף אמור להיות מרשים יותר.
שאלתי את הסוכנות למה גודמאט יוצאים כל כך מוקדם בבוקר. הוא אמר לי שלקראת הצהריים יש עננים ואז לא רואים כלום.
נו… וכמובן, שעד שהגענו – אכן היו עננים ולא ראינו כלום.
נחתנו בתוך ענן ענק. שמדי פעם פתח לנו פתח קטן, לראות 1,500 מטר למטה את האגם. אבל מידי פעם..
וכרגיל, בתוך ענן, גם קרר !! קר נורא !
אז טחנו ארוחת טרקים זריזה למעלה גבוה, וחזרנו הכל למטה.
סיכומה של אילונה לנושא :
Elona Bezooshko is aboot to kill Shimi! some stupid idea he had climbimg on the San Fucken Pedro mountain!
יום לפני, פגשתי בסוכנות זוג ישראלים. שאלו אותי מה אני עושה. אמרתי להם שאני ורצה לטפס על הר הגעש. שאלו אותי למה ?
עניתי, מה למה ? נוף יפה. חוויה. מה רע ?
נשאלתי בשנית, אבל טיפסת על הפקאיה, לא ? הר אחד מספיק, לא ? למה לטפס על עוד ?
כאן מיציתי את השיחה. תמו הנושאים המשותפים של שנינו.
עוד משהו לא ברור זה נושא השמירה. לכאורה, אסור לטייל כאן בלי שומר. סוג של הורה מלווה כמו בתיכון. רק שאז היה להם טרבין, ולשומר שלנו יש מצ'טה.
מה שמוביל אותי לתהייה, האם באמת צריך את זה. האם באמת מסוכן, וצריך שמירה. אם כן, אז מה לעזאזל השומר הזה יכול לעשות. סתם בחור חביב עם מצ'טה גדולה. ואם לא, האם שמא מדובר בקונספירציה לתיירים של סוכנויות הטיולים בשיתוף הלונלי פלנט.
הרי אם זה היה תלוי בי, פשוט הייתי יוצא ועולה על ההר. כמו שעשיתי אין ספור פעמים בארגנטינה. קונים אוכל ומטפסים. לא צריך לשלם, ולא נעליים.
אבל זה לא תלוי בי. הרי כתוב שצריך שומר. אז שילמתי סתם 50 שקל, בשביל שאיזה גווטמאלי, אמנם נחמד, אבל לא מועיל יותר מידי, יזדנב לי בדרכי לפסגה. לא ברור…
האגם מלמעלה
האגם מלמעלה
יום נוסף עשינו קייאקים. האמת, אף פעם לא עשיתי. הגיע הזמן לנסות. שכרנו קיאק זוגי אחד, אחרי שעינב התחרטה ברגע הממש ממש אחרון, תמונה יבשה אחרונה, ויצאנו לדרך.
האמת, ממש כיף. אגם רגוע. רק קיוויתי שיישאר ככה. וחותרים. ככה שעה. הגענו לחוף חביב. קצת תיירים. נוף טוב. רוגע ושלווה. פיקניק. מה בתפריט ?
כמובן אבוקדו. ועוד קצת אבוקדו. טונה ותירס. אוכל טראקים הולך גם בפיקניק.
זהו. חוזרים. עוד חתירה. הפעם קשה יותר. קיוק מוצלח ביותר.
בטיול הזה אני מטייל ממש שונה. אני איטי יותר. מתעצל יותר. לוקח את הדברים הרבה יותר בשאנטי. רגוע יותר. "אוכל" פחות את העולם. "בולע" פחות את המדינות.
לא לחוץ לי לרוץ מהר מהר לעוד עיר. להישאר עוד יום במקום. לחוות יותר לעומק מקום. נשארתי 8 ימים באיסלה מוחרס ? מי היה מאמין !! 5 ימים בסאן כריסטובל ! בדרום אמריקה, בשביל שאשאר יותר מ – 3 לילות במקום מסויים הוא היה צריך להיות ברמה של קוסקו או בואנוס איירס. ועכשיו ? כמעט כל מקום הוא כזה.
אם אני אפספס מקום אני לא אוכל את עצמי. לא אצטער מידי. אצטער. אבל לא מידי.
מה שכן, נראה לי שאני חוקר יותר על המקום. על האנשים. על היסטוריה. חופר יותר. מתעניין יותר. עומקי יותר ? רוחבי פחות ?
הזדקנתי ? התעייפתי ? התבגרתי ? לא ברור. מה שבטוח, השתנתי.
כמו שניר כתב לי יום אחד :
"אל תגיד לי שנהיית סטלן שרק רוצה להתנחל ולראות את "המפל" – אם כן אז אולי נטוס שוב ביחד :-)"
שוב. יחסית לשאר הישראלים שיוצא לי להכיר פה, אני מתרוצץ בלי סוף כמו אנרג'ייזר קטן. אבל אני לא משווה את עצמי לשראלים אחרים. ובטח לא לכאלה שאני פוגש פה. משווה את עצמי לעצמי…
אני גם פחות לחוץ על האינטרנט. מעדכן פחות את היומן. לא שולח עדכונים. פחות מיילים. פחות טוען תמונות (האמת, כמעט שלא..). נראה לי שגם פחות יצירתי. או פחות מעוניין לשתף ? לספר ? חוויות פנימיות יותר ופחות חיצוניות ? נו.. מעניין מה פרויד היה אומר על זה…
מעניין מה יהיה בטיול הבא. מעניין מתי הוא יהיה….
כמה מילים על סן פדרו.
האמת, בהתחלה הגעתי בגישה קצת שלילית למקום. ציפיתי לים ישראלים מתנחלים. שכונה כזאת.
אבל בתכלס, מקום ממש מקסים. אווירה טובה. לא מתיימרת. נוף חביב ביותר. אגם והרי געש כבויים מסביב (אחד פעיל דווקא.. וולקן פואגו). יחסית די זול. אטרקציות ספורות שאפשר לעשות. אנשים נחמדים. גם המקומיים וגם התיירים שעובדים במקומות השונים.
אז חיי לילה חרבנה. מועדון אחד (Freedom) שבתל אביב אפילו לא היו טורחים לתת לו שם. באר וחצי מגוחכים שקיימים פה. הכל נסגר לפני 1 בלילה. הכפר עצמו, בתכלס, די מכוער. גבב של רחובות מאובקים, עם בתים מאובקים לא פחות. אבל אז מה ? פשוט נעים פה וזה מה שחשוב.
חשבתי שאגיע ליומיים, ואז נעבור ונישן כל לילה בכפר אחר.
בתכלס, לא הייתה סיבה. באתי בגלל השם של המקום, ונשארתי בגלל האווירה.
כשעזבנו לסן מרקוס, ממש היה לי עצוב. גם לאילונה. בדיעבד, אפילו הצטערנו על זה. שמא אקרא לזה תוגה ? לא ברור. אבל כשחזרנו יומיים אחר כך רק לחצי שעה לצתפוס אוטובוס לקצאלטנאנגו אשכרה שמחתי. אפילו לחצי שעה שמחתי לראות שוב את המקום. כמעט והרגשה של בית. היה טוב.
קפה באגם