ינו 18

אנטיגואה 15.01.09 – 18.01.09 (Antigua)

נכתב על ידי בקטגוריה גווטמאלה


פוסט הבא – לנקין


אז הגיע אמצע ינואר. ה – 15 ליתר דיוק. עוד עוגן בטיול. לא אוהב עוגנים, אבל זה מה יש.
כמו שהבטחתי מראש לאילונה, השם ירחם, אני אפגוש אותה בשדה התעופה של גווטמאלה סיטי. איזה כיף.
לשמחתי המרובה, יום לפני, תמר מצאה לי סוכנות שמוציאה רכב עד לשדה התעופה בעיר הידועה כל כך לשמצה. ממש לשמצה. אפילו בעיני המקומיים היא ידועה לשמצה. ממש כיף לחיות במקום כזה.
בכל אופן, גם פחות זמן. גם פחות כסף. ואפילו אגיע בצהריים, לפני שאילונה נוחתת עם טווח בטחון של 5 שעות, שמסתבר שבגווטמאלה גם טווח בטחון כזה לא תמיד מספיק לתכנון מראש. אז שוב. עולים על קומבי. כדור קל בטן. כדור נגד בחילות. ואקמול. אחלה קוקטייל. ושוב הנסיעה בדרך המזעזעת מלנקין למרכז המדינה. פשוט סיוט. הכי סיוט – הידיעה הברורה שאני עוד אחזור את אותה הדרך, כי בתכלס לא ראיתי ולא עשיתי כאן כלום. סתם להיות חולה ולבזבז קצת זמן. סמאק.
מאז השיט לאנטרקטיקה לא סבלתי כל כך מנסיעות. שוב בחילות, שוב כאבי ראש. שוב רצון עז להקיא. קיבינימט. כיף זה לא. ממש לא. איפה הנסיעות באוטובוסים המפנקים של מקסיקו איפה. חלומות בהקיציס.
בכל אופן, אחרי שעות ארוכות של סבל הגעתי לשדה התעופה, חבול, עם בחילה ולבן כמו ירח בראש חודש.
בתכלס, במבנה שלו, שדה התעופה די בנוי כמו נתב"ג שלנו. קומה שלישית היוצאים לחו"ל. קומה ראשונה הנכנסים למדינה.
מעולה. פשוט וברור. עכשיו צריך להעביר פה 5 שעות. איך ?
ספר טוב. ארוחה במקדולנדס. ולא מעט הליכות (וכמעט ריצות) לשירותים. יש בשירותים מנקה שזאת המשקה הקבועה שלו. לנקות את השירותים. בגדול, התפקיד שלו להיום היה – שמעון מגיע. מסיים. ואז אתה נכנס לפעולה. הגדרת תפקיד פשוטה ויעילה.
ארוחת הערב של אתמול כנראה לא הייתה בדרגת הנקיון המינימלית לקיבתי הרגישה מממילא. 5 שעות המתנה, אילונה מגיעה, אפילו נפגשנו די במהירה להפתעתי, ומונית לאנטיגואה. בדרך, קיבתי עשתה קולות זועקים ונואקים. התחיל שוב סבל תהומי שלא בישר טובות בכלל בכלל. מלון ראשון אין מקום. מלון שני – יש. חדר פרטי עם מקלחת פרטית. הכי חשוב – שירותים פרטיים. בהמשך הלילה מסתבר שההחלטה הייתה נכונה. נכונה מאוד אפילו. הם התבלו מרוב שימוש.
איזה לילה מחורבן !!! 7 פעמים. כן כן. ספרתי. 7 פעמים קמתי להתרוקן שוב ושוב ושוב ושוב. ואין. אין מה לרוקן. אבל בכל זאת…שום אוכל. כבר שום מים…שום כלום. קיבנימט. סיוט מההפטרה. כנראה יותר מידי טורטיות ברחוב. או סתם חסה מחורבנת. אבל כיף זה לא היה. כאב ראש. בחילה מטורפת. סתם. כל כך מיותר. לא כיף להיות חולה ובטח לא בחו"ל. רק שיעבור כבר !!!

אז מה בכל זאת עשינו באנטיגואה חוץ מלשלשל ?
יום אחד – שום כלום. קימה מאורחת. התאוששות. יותר נכון – נסיון להתאוששות. דיאטה מאוד מדודה בעזרתה הרודנית האדיבה של אילונה, המורכבת מתפריט עשיר ומגוון להפליא של לחם, אורז ומים. לאו דווקא בסדר הזה. העיקר הגיוון…ושוב, הרבה קל בטן. הכל בתקווה שהמצב ישתפר. כבר לא הייתי לבן. הייתי כמעט שקוף בצבע. וככה גם הרגשתי. שקוף. שיעבור כבר !!!

מה בכל זאת עשינו ? שוק. אחלה שוק יש פה ! אני פשוט תמיד אוהב את השווקים האלה. ראיתי המון. עשרות. אולי אפילו מאות שווקים עד היום בחיי, וכל פעם אני נהנה מחדש. מהריחות. מהצבעים. מהאנשים. מהעמידה על המקח. מהעצבים. מהצחוקים. וגם אפילו מהצורך להגן על התיק כל הזמן מילדים נמוכים, זריזים וחכמים הרבה יותר ממני.

בוקר אחד היינו בכנסייה המרכזית של פארק סנטרל (כיכר העיר המרכזית). השתתפנו בטקס ההתבגרות הנוצרי, שאני לא מצליח לזכור איך קוראים לו (סוג של בת מצווה), של ילדה נוצריה חביבה. משפחה. נגינה. רב, סליחה – כומר, מאיים שמטיף לילדה כל מיני כשפים נוצריים, מים קדושים ואכילה ראשונה מלחם הקודש. חביב ביותר. פאגני להפליא.

הקשת המפורסמת של העיר

הקשת המפורסמת של העיר

מה עוד ?
יש גבעה מעל העיר. גבעת הצלב שמה, שבעקרון עדיף לא להגיע אליה עצמאית אלא לקחת סיור של משטרת התיירות. מה הכוונה ?
מסתבר שהיו לא מעט מקרי שוד בדרך לגבעה. אז הגווטמאלים הקימו משטרה מיוחדת, שהתפקיד שלה להגן על התיירים בעיר. יענו המשטרה המקומית כל כך גרועה, אז פשוט נקים לה מתחרה עם קהל יעד ייעודי. מסתבר שהנוסחה עובדת להם לא רע בכלל, היות ועל פי הלונלי פלנט מאז שזה קרה לא אירע אף לא מקרה שוד אחד בדרך לגבעה.
אז הלכנו למשטרה וביקשנו סיור.
מעולה. הקצו לנו טנדר חדש וחדיש, ו – 3 שוטרים. על שני תיירים ! אחלה יחס. אפילו רבין לא זכה ליחס כזה של שומרים. וחבל. יש למשטרת ישראל לא מעט ללמוד. ממש לא מעט.
עלינו עם המשטרה לגבעה. צפינו מהגבעה על העיר (לא נופים מהמהממים אבל עדיין V שצריך לסמן). הם חיכו איתנו. הסבירו לנו קצת על העיר.
ואז הורידו אותנו בחזרה לעיר. ביקשתי שיורידו אותנו במוזיאון הג'ייד וגם את זה הם עשו. חבל שהם לא יכולים להמשיך איתנו לשאר הטיול. זה היה יכול להיות ממש נוח ויותר מהיר מהשאטלים המחורבנים של גווטמאלה. וזה גם בטוח ירגיע את אילונה…
כנראה שנראיתי כל כך רע בסיור הזה, שאחד השוטרים ייעץ לי מה לאכול ומה לא, וגם נתן לי שם של תרופה שאמורה להיות טובה לסלמונלה. חמוד.
בתכלס, הגווטמאלים האלה ממש חמודים. באמת עם נחמד. לפחות עד שהם שודדים אותך..

מה עוד ?
סיור חביב במוזיאון הג'ייד. מה זה ג'ייד ? אבן ירקן שנחשבת חזקה במיוחד (http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%A8%D7%A7%D7%9F), ושבט המאיה השליך עליה תכונות של חי נצח.
על כן, מלכים ואנשים חשובים מהמאיה נקברו יחד עם מסיכות מהאבן. יש במוזיאון גם שחזור של הקבר המפורסם ממקדש מספר 1 הגדול בטיקאל.
חביב ביותר. כמובן, שהתפתנו גם למלכודת התיירים המקומים של המוזיאון וקנינו אבני ירקן עם סמל של המאיה הרלוונטי לתאריכי הלידה שלנו, שלכאורה אמור לתאר את תכונות האופי שלנו ידה ידה ידה.. אני אמור להיות עטלף. אילונה ארמדילו. נו בסדר… שיהיה. גן חיות שלם פתחנו לעצמנו פה. מה לא נעשה בשביל מזכרות….הרי זה כל העניין. זכרונות ומזכרות שירעננו אותו.

האמת, אנתרופולוגיה זה מקצוע ממש מעניין. זה ממש מגניב לראות, איך כל כך הרבה תרבויות ברחבי העולם, שלא היה ביניהן שום קשר כלשהו התפתחו לאותם כיוונים. בין אם באמונות דתיות, ארכיטקטורה, אסטרונומיה וכדומה. וכך גם באבן היקרן.
האבוריג'נים בניו זילנד ייחסו תובנות מעמיקות לאבן. וגם הסינים, עוד מלפני 5,000 שנה קברו את הקיסרים שלהם עם האבן. וגם המאיה. והכל לא מתואם בכלל. מעניין למה זה..

בערב יוצאים. אחרי שני ערבים שהייתי ממומט בחדר הייתי חיים קצת חיי לילה. אני מת על זה. בר ראשון – מיותר. צפוף ומלא עשן. הרגשתי כמו בלנדן בתל אביב. מיותר לי לחלוטין. מעבר חד למסעדה קובנית.
מסעדה יקרה להחריד, אבל עם חדר סיגרים קובנים, קובה ליברה, HABANA CLUB, והכי חשוב – עם להקה שמנגנת סון קובני ! מעולה !
מדהים כמה רגשות קובה עוררה בי. למרות הכעס, העצבות, השמחה, וסך הרגשות המעורבים שיצאתי איתם מקובה, או שמא, אולי בגלל אותם רגשות, חודש אחרי הטיול במדינה, אני עדיין מחפש (וגם מוצא) דברים הקשורים לקובה. כמעט בכל עיר אני מוצא בר קובני. ודווקא אליו אני הולך. אל המוסיקה המגניבה. מאוד נעימה לי לאוזן. לאווירה. לתופים. למקצב. לסלסה. גם בתל אביב אני אמצא אחד כזה ?? כולי תקווה. חגה, תתחיל לעבוד !!
כמובן, שגם מהלהקה הזאת ביקשתי שישירו לי את השיר האהוב עלי CHAN CHAN. וכמובן שהם שרו.
בערך הגרסה ה – 25 ששמעתי עד היום. ולא.. אני לא מגזים…

היינו גם כנסיית לה מרסד. בין המפורסמות בעיר בסגנון הברוק. עם מנזר ישן ומזרקה שאמורה להיות הגדולה ביותר במרכז אמריקה. בסביבות 20 מטר קוטר. עוד דולר כניסה. יש מעט מאוד דברים שלא שווים כניסה בדולר. אז או !!! אז עוד הנה עוד אחד מהם.
סתם מזרקה מכוערת. גוש אבן גדול, שאני בטוח שלפני 500 שנה היה נאה. היום לא. אפילו מים אין בה. אם אין מים אז אי אפשר לקרוא לה מזרקה !!!! תקראו לזה פסל עגול עם שטנץ באמצע. פשוט פתטי. התחשק לי להפוך לבחורה בכניסה את השולחן מעצבים ! אפילו המזרקה של יעקוב אגם בכיכר צינה מרשימה הרבה יותר. גם כשיש שם ריח חמוץ להכעיס של פיפי.

 המזרקה הגדולה במרכז אמריקה

המזרקה הגדולה במרכז אמריקה

אחד כך עוד מוזיאון. מוזיאון הטקסטיל. מסוג המוזיאונים שרק אני יכול להגיע אליהם. עד שסוף סוף מגיע אליהם תייר הם יהיו מאושרים עד הגג. סוף סוף יש להם משמעות לקיום ולעבודה !! פחות מדולר כניסה. יש מעט מאוד דברים שלא שווים כניסה בדולר כמו המזרקה הפטתית. המוזיאון דווקא היה שווה. סוגי בגדים. צבעים. חביב ותו לא.
אפילו היה לנו מדריך שלכאורה דובר אנגלית. לפחות ככו טענו בכניסה. מדריך סיני, שחי בגווטמאלה דובר אנגלית. מילה אי אפשר להבין מהבחור. הדבר היחיד שהבנתי שהוא פעם היה מכור לסמים ועכשיו תודות לישו הוא לא. מעולה. כנראה הוא עושה עכשיו עבודה מועדפת.

ביום האחרון קניות בשוק, שהפעם כן היה לי חשק אליו ולעמידה על המקח האהובה עלי כל כך (ושנראה לי שאני גם די לא רע בזה. חבל שבארץ זה לא ככה !!). הכי חשוב – חידוש מלאי החולצות. נהייתי צפונבוני יחסית לטיול הקודם. אני חייב לגוון יותר בחולצות. ככה זה. הזקנה ורמת החיים..

עוד שוק מקומי

עוד שוק מקומי

 

עוד שוק מקומי

עוד שוק מקומי

וכמובן, האטרקציה המרכזית של העיר – טיפוס על הר הגעש פקאיה. בגווטמאלה יש משהו כמו 33 הרי געש, כאשר רק 3 מהם פעילים.
אחד מהם – הר הגעש פקאיה במרחק של כמה עשות קילומטרים מהעיר.
המטרה – לראות לבה זורמת.
האמצעי – שאטל של שעה וחצי, טיפוס של שעה וחצי ומשחק עם הלבה באמצעות מקל והשחמת מרשמלו מעל אדי גופרית.
התוצאה – שום לבה ושום נעליים. אוף !!

האמת, לא באמת ציפיתי שאראה לבה. הייתה לי הרגשה רעה בנושא. תמיד בתמונות (וביוטיוב) הכל נראה יפה יותר. תובנות שפיתחתי בדרום אמריקה ושבשעה טובה למדתי להתמודד איתן. מצד שני, בכל זאת היו לי קצת ציפיות.
אבל גם ציפיות קטנות זה לכריות קטנות. מסתבר שלא הייתה לבה זורמת כבר 3 ימים. הכל עניין של מזל.
אז נסענו, קניתי מקל עץ ארוך מילד מקומי (אחד מתוך 34973459 שקפצו עלי שאקנה מהם, ושכמובן לכל אחד יש מקל יותר טוב מהשני, חזק יותר, גבוה יותר בלה בלה לבה) בשביל לשחק על הלבה (שעדיין הייתה לי תקווה קטנה שאראה כזאת) והתחלנו לטפס. טיפוס על אבק בזלתי של שעה וחצי. לא משהו רציני. בין סלע אחד לשני, לא מעט התנשפויות זועקות של אילונה, מתובלות בהבטחות חוזרות ונשנות להיגמלות סופית מהסיגריות, וביצוע קבורה הולמת לסיגריות שהיא כבר רכשה עוד באותו הערב. נו… נחיה ונראה.. ספקטיות זה שמי השני. אפילו ההבטחות לרגיעה ברצועת עזה נשמעות לי אמינות יותר.
המשכנו בעלייה, הרחנו וראינו אדים עולים מהקרקע (ושגם יצאו לנו מהפה), הרגשנו אבנים חמות, חמות מאוד אפילו, ואפילו הצלחנו להבעיר אשר בעלים מהחום של האבנים. אבל לבה ? דהמיקולו !!.

מה שכן, לימדנו את תיירים שהיו איתנו קצת הילכות וקצת תרבות.
הצטיידנו מראש בשתי חבילות מרשמלו (שמתסבר שקוראים לו ככה כי הוא עשוי מתמצית של שורש של צמח שנקרא חוטמית, ובאנגלית – מרשלו), אולר, ובידי הטבח הנאמנות והבעיקר – האמיצות שלי.
מצאתי נקיקים בין הסלעים שמהם יוצא חום מטורף, והתחלתי לשפד מרמשלואים על האולר ולדחוף את הידיים לנקיקים לוהטים. וכן…אני מודע לאנלוגיות שהמשפט הזה יכול לגרום…
בכל אופן, תוך שניות נהיה לי מרמשלו WELL DONE מהחום ומהאדים. איזה מגניב ! ובדוגרי, טעים כמו במדורה רגילה. מעולה. טחנתי טחנתי וטחנתי. אני כבר 4 ימים לא אוכל. אז בהחלט היה מה לטחון.

עושה מנגל

עושה מנגל

 

הר הגעש פואגו

הר הגעש פואגו

מה שכן, בגלל שאטרקציית הלבה לא הייתה על ההר, אז סיפקנו אילונה ואני סיפקנו אטרקציה חילופית לא פחות מעניינת. הגיעו התיירים.

עכשיו, שני דברים לא ברורים לי ?
1. תפיסת האוכל הקהילתי השיתופי. או במילים אחרות – "מי שאוכל לבד מת לבד".
2. מרשמלו צלוי.

אתחיל מהשני.
אפילו הלונלי פלנט ממליץ לקחת מרשמלו ולעשות מעל הלבה. אבל אף תייר לא העלה בדעתו לאכול מרשמלו קלוי אי פעם. זה היה נראה כאילו פעם ראשונה שהם ראו מישהו עושה את זה. מוזר מאוד.

אם אין לכם ל"ג בעומר אז זה אומר שאתם לא יכולים לקלות מרמשלו ? לא ברור. והיו שם חברה נורווגים, אוסטרלים, איטלקים, אמריקאיים ועוד ועוד. היינו התיירים היחידים, מתוך לפחות 50 שחשבו להביא איתם את הממתק המעולה.

ולגבי השני.
מתוך רצוני המתיימר משהו לשפר ולשווק את תדמית המדינה מוכת הטילים שלי, התחלתי להציע מרשמלו לכך מי שעבר לידנו. מצד שני. היה לי כל כך הרבה שממילא כבר לא היינו מצליחים לאכול הכל, בלי לפתח סוכרת טיולים קלה.
העניין הוא שזה היה נראה ממש מוזר לכולם שאני מציע להם. אשכרה הייתי צריך לשכנע תיירים לקחת ממני. אני אכין ואתם תאכלו. זה בסדר…אין לי בעיה עם זה. להיפך. זה אפילו יגרום לי להנאה. תתכבדו בכיף. והמבטים שלהם פשוט היו מלאי תימהון. אי יכולת להתמודד עם נחמדות. שיתוף. או אין לי מושג מה. לא ברור בכלל.
ואז. על מנת לעזור לי במאמץ העליאי לחלוקת המרשמלו, אילונה הצטרפה לכוח. רק שהיא, עם ההומור השחור שלה, שיותר שחור מחור שחור טיפוסי, התחילה לספר שבארץ אנחנו מומחים כל כך גדולים בהכנת מרשמלו, במיוחד בעת שנופלים עלינו טילים, ואו אז אנחנו פשוט רצים ישירות לשאריות ומכינים עליהם מרשמלו. אין ספק.. הומור משובח. חבל שדני קיי לא בחיים לשכור אותך למצחיקת משנה….
בכל אופן. אני לא בטוח שזה באמת עזר לשבור את הקרח. מבטי התמהון (אולי מההומור המזעזע) עדיין שרו על פניהם.
כאילו מה ? האם זאת החמימות הישראלית ? האם זה בגלל חינוך הטיולים השנתיים וכל הממתקים במושב האחורי באוטובוס של אגד ? או שמא זה פאוץ' הצ'וקולוקים שבאפוד שבכל ניווט, או אחרי כל תרגיל בשבוע שטח מסריח בבה"ד 1 עושה את עבודתו נאמנה ? מוזר מאוד. מה שכן, אחר כך פגשנו שתי אוסטרליות שדישנו את עצמן במרשמלו קלוי. אוכלות כמה עוגיות. אבל להציע לנו ? זה כבר לא מילא. לא פשוט לתקן את העולם.

שני דברים משעשעים אבל קרו בעקבות היום הזה :
1. אין לי יותר שערות על גב כף ימין. מעניין אם זה תקופתי או לאורך זמן.
2. בבוקר למחרת תיירים שהיו איתנו התחילו לקרוא לי Marshmallow MAN. משעשע…

סה"כ, למרות תקרית הבטן המביכה, אהבתי את העיר. עוד עיר קוליונלאית יפה, שהתחברתי אליה די בקלות.

 


פוסט הבא – סן פדרו


 

השאר תגובה


© 2024 שמעון שובל (בניסטי). כל הזכויות שמורות.