אז אחרי נסיעת לילה די מדוגמת, שבה חצינו כמעט את כל קובה, הגענו עם עלות השחר להוואנה.
בדוגרי, היה ממש כיף. זה ממש כיף לחזור לעיר שכבר מכירים את המראות, את הריחות, יודעים מה צריך לעשות, לאן צריך להגיע, כמה צריך לעלות. סוג של הרגשה ביתית. ביתית נעימה כזאת.למרות שזה לא באמת בית.
תפסנו מונית, והגענו שוב לבית של מריה הלנה. מלאכית קובה – מריה הלנה.
כמובן נשיקות וחיבוקים, מקלחת (במקלחת הפרטית שלהם ולא של החדר), ארוחת בוקר ויום עמוס אחרון בעיר, שהיום נתרוצץ בעיקר עם מוניות מפאת קוצר הזמן.
דבר ראשון – מוזיאון הטבק. יש מספר מפעלי/מוזאוני טבק בהבאנה. לא מפתיע למען האמת. הם גם אמורים להיות די יקרים. אז רצנו להכי גדול, ליד בניין הקפיטול. באופן לא מפתיע, עם מזל לא מדהים שמלווה אותנו לאורך הטיול, המוזיאון סגור. לתומנו חשבנו שהוא סגור לרגל סוף השנה. אבל לא. הוא סגור עד ה – 21 לינואר. חודש חופש !! כאילו מה נסגר איתכם עם מפגר !!!
כניסה עולה משהו כמו 10 יורו, והיו איתנו עוד עשרות תיריים מאוכזבים. ואתם יוצאים לחופשה ??? מה הפלא שהמדינה שלכם נראית ככה. הקומוניזם במיטבו. חוסר יעילות ומחשבה עיסקית רצינית. בדוגרי, ביאס אותי נורא. ממש רציתי לראות את המוזיאון. ממש. מילא.
בערב, מריה הלנה הסבירה לנו שבגלל שאין יבול של קקאו בדצמבר ינואר, אז המוזיאונים סגורים.
לי אישית זה עדיין נשמע עמו תירוץ עלוב, אבל שיהיה. במדינה הזאת שום דבר כבר לא יפתיע אותי.
מה שכן, החנות המתנות הייתה פתוחה שגם היא בהחלט שווה ביקור.
המון סוגי סיגרים (קוהיבה, מונטה קריסטו, רומיאו וגולייט). במחירים, שזהים למחירי חדר שכור במרכז תל אביב. פשוט מחירים מטורפים. קופסת סיגרים במחיר 500 יורו. נפלא. אה. וגם הושיבו שם שחורה שעסקה בלעטוף סיגרים. היה חביב ביותר.
יקר.. יקר בקובה
אחת הקובניות הכי מפורסמות
אז הלכנו להוציא את היגון בשוק המזכרות בטיילת. שוק שכבר היינו בו פעמיים פחות או יותר לפני שבועיים. אבל פתאום. אחרי שהות של שבועיים בקובה, הוא נראה הרבה יותר קוסם. המזכרות הרבה יותר מושכות. יותר קורנות. מתחברים אליהן הרבה הרבה יותר. אותה גברת, עם אותה אדרת, אבל מלהיבה הרבה יותר.
אני אישית אחרי שעה מיציתי את קניותי, אבל חגה, שכמעט הוריד אותי ואת סבלנותי ביגון השאולה, גרם לנו לשהות שם יותר מ – 3 שעות, ולהסתובב עם ערימת שקיות מלאת מזכרות עץ כבדות, שכמובן – לא נעשה איתן כמעט שום דבר בארץ
זה היה כמעט כמו ללכת לקניון עם מתבגרת אמריקאית בת 16 מצויידת בכרטיס האשראי של אבא שלה…חגה. זה עוד יעלה לך ביוקר !!
מנגנים בשוק
גם חגה מפליא בכישוריו
מיד אחר כך, רצנו לבוגדיטה. עוד מקום משווק היטב. עוד בר שארנסט המינגווי אהב לשבת שם ולהשתכר. רק ששם, הוא אהב לשתות מוחיטו. סבבה. אז גם אנחנו, כמו תיירים ממושמעים, נשתה מוחיטו, עם פרמיית המינגווי יקרה במיוחד.
ישבנו גם לאכול. גם על זה שילמנו ווחאד פרמיית המינגווי.
בלונלי פלנט כתוב שהמקום כל כך מפורסם, שקסטרו היה פה וחתם על הקיר, וארנסט המינגווי חתם על הקיר של הבר, וככה עוד הרבה ידועני צמרת של קובה. כמובן שסביב זה התפתחה תעשיית חתימות מטורפת, וכל מי שנכנס למקום, חותם גם הוא. כן כן. גם אנחנו. תיירים ממושמעים, כבר אמרתי…
מה שכן, ביררתי במקום, ולא רק שקסטרו לא חתם על שום קיר פה, הוא גם מעולם לא ביקר במקום. לא פידל ולא ראול. עוד מיתוס שיווקי שנופץ לרסיסים.
אז אחרי ששילמנו 50 שקלים, על ארוחה של קצת אורז, שעועית ומוחיטו, שכרגיל, השאירה אותי רעב ולא מסופק, לקחנו מונית לכיכר המהפכה.
בודגיטה
נו.. גם אנחנו חתמנו
אחד הדברים היפים (וגם הלא) שכמעט כל אחד פה הוא נהג מונית. כמובן, שרובם – לא חוקיים.
הפעם רצינו מונית של אופנוע וסירה. בכזאת עוד לא יצא לנו לנסוע. אז הנה…מצאנו אחת… מגניב נורא !
שוב..כאילו חזרנו 50 שנה אחורה. רק קיוויתי שהסירה לא תתפרק לה, וחגה ישוט לו למרחבי כבישי הוואנה לבדו.
אז מה יש בכיכר ?
בעבר הכיכר נקראה כיכר הרפובליקה. אחרי המהפיכה, כחלק משטיפת המוח הכללית, שונה שמה לכיכר המהפכה. כאן פידל נאם חלק מהנאומים החשובים ביותר שלו מול יותר ממליון קובנים.
בכיכר, מונומט ענק (מדובר בבניין הכי גבוה בהבאנה, שבראשו תצפית על העיר), שבתחתיו מוזיאון של חוזה מרטי כולל פסל ענק שגובהו 17 מטרים.
הגענו ב – 16:37. על פי הספר, המקום פתוח עד 17:00.
מסתבר שהמקום פתוח עד 16:30. כרגיל…לא נתנו לנו להיכנס. ניסיתי להסביר שהגענו כמעט בזמן. שאנחנו מישראל הרחוקה. שאנחנו עוזבים את קובה, ולא נוכל לחזור לכאן. משתוקקים לראות את המוזיאון. כלום. כוסות רוח למת.
מה אכפת לכם קובנים מטומטמים ??? רק להיכנס ולראות מה יש שם ! היינו מוכנים לבזבז על זה עוד 20 יורו !!
אבל לא. יש להם חוקים, שוב דבר לא יעזור להם. לא יחשבו קצת. יפעילו שיקול דעת. כלום.
אפילו בארה"ב, מדינת החוקים והכללים הכי ישרה בעולם, כשהייתי בבניין המחט ולא הזמנתי כרטיס מראש, נתנו לי להיכנס לאחר מספר תחינות וקסם אישי שניחנתי בו. קיבינימט איתם. בטח סתם מוזיאון מעפן כמו רוב המוזאונים שלהם.
כיכר המהפיכה
כיכר המהפיכה
המהפיכה בתיקונים
חזרנו בבושת פנים להוסטל (הפעם עם מונית מסוג אחר – קוקוטקסי), נפטרנו מהמשקל העודף מהשוק (והיה הרבה משקל עודף), מקלחת, ושוב מונית.
הפעם, בחיפוש אחר בית כנסת מקומי. יום שישי היום, נר כלשהו של חנוכה, ויש לי חיבה עמוקה לבתי כנסת בחו"ל. תמיד מקבלים מזה חוויה מעניינת.
שוב מונית. שוב, לא חוקית. הגענו לאזור הכללי שבו היה אמור להיות בית הכנסת. חיפושים קדחתניים ובסוף הגענו לבית הכנסת "עדת ישראל".
וכאן הופתעתי. אחרי שבועיים של טיול בקובה, פתאום קיבלתי מספר תובנות. כנראה שאיחרנו קצת. 5 דקות אחרי הקידוש. די מעט אנשים. סביבות 30 איש. אף ישראלי. למרות שפגשנו שלושה תיירים יהודיים מאוסטרליה. אף אחד לא יודע עברית. שקט כזה. שקט נורא. אוכלים בשקט. יש דג, אורז ושעועית. הסבר על הדג עוד יבוא… להפתעתי, אנחנו לא אטרקציה !
אף אחד לא מתעניין בנו ! פאקינג תיירים מישראל, ארץ הקודש, זבת חלב ודבש, מדברים עברית, וזה לא מעניין אף אחד. ממש מוזר לי. בדרום אמריקה היינו פשוט אטרקציה מטורפת.
מילא. אכלנו קצת. דיברנו קצת עם זוג יהודי מקומי. אף אחד לא הזמין אותנו הביתה. גם מוזר. על מצוות האושפיזין לא שמעתם ???
טוב. סיור קטן בבית הכנסת. שמתי צדקה ויצאנו.
בדרך החוצה תפס אותנו יהודי זקן. לואי שמו. רצה לעשות לנו סיור ולדבר קצת. מעולה ! בדיוק מה שרציתי.
ואז, פשוט במשך שעה הבחור הסתובב איתנו במרחבי העיר. הוא כבר בפנסיה. מקבל קצבה של 10 פזו לחודש. לא קל לחיות עם זה.
הראה לנו מקומות שהיו שם פעם בתי כנסת של ספרדים. של יהודים. חנויות ומסעדות שהיו פעם של יהודים.
הביא אותנו לקצב הכשר היחיד בעיר.
אנדרטה לזכר השואה שנבנתה שם בכמה חודשים האחרונים, אבל עדיין בנייתה לא סויימה. היזם – רפי איתם.
מלון שמיועד לכאורה ליהודים. יש בו אוכל כשר, כמה יהודים, חנות של תשמישי קדושה וכו'…
גם שם, יוזמה של רפי איתם – הוא הביא לשם אבן מירושלים ועליה חרוטה מנורה.
1000 יהודים חיים היום בקובה. 800 מתוכם בהבאנה. כל השאר, עזבו מזמן. לארץ או לארה"ב. יש לזקן 2 ילדים, שנשואים ללא יהודים. פשוט כי אין יהודים להתחתן איתם. כמה נכדים. גם הילדים היו בארוחה. כולל הלא יהודים. ולמה ?
כי יש דג בארוחה. ארוחת צדקה הרי…לא משלמים עליה…מה שאומר שהם קיבלו ארוחה, שנחשבת יוקרתית (ושאגב, הייתה בין הטעימות שהיו לי בקובה, אבל שוב – לא כי זה מאתגר מידי) בחינם ! נוצרי הסכים לאכול בבתי כנסת בשביל פאקינג דג מטוגן. כשהלכנו עם היהודי בדרך, עברנו ליד בקבוק פלסטיק קטן. הרים אותו. אסף אותו. יקבל עליו כמה אגורות. יעזור לו להעביר את החיים…. נפלא.
כשסיימנו את הסיור, שוב, הוא לא הזמין אותו לביתו.
מה שכן. ביקש צדקה. שאל אם אנחנו מוכנים לתת לו משהו. ברור שכן ! נתנו לו פנסיה חודשית.
כמה עצב שזה מילא אותי….
אבל בתכלס, מה ההבדל ? בגלל שהוא יהודי אז זה נגע לי יותר ?
הוא הרי כמו כל הקובנים. ינסו תמיד למכור משהו בשביל לקבל כמה פזו בתמורה. רק שעכשיו זה לכאורה היה אישי. רלוונטי יותר. קרוב יותר. עצוב יותר…
כיף לחיות בקובה.
טוב. אחר הסיור המעולה, המשכנו ל – CASA DE LA MUSICA. היה מאוחר אז כבר היה סגור.
גם כן קטע בקובה השטות הזאת.
יש הופעות ב – 5 אחרי הצהריים עד 8. ואז העיר מתה. מתה עד 11. ואז הכל מתחיל מחדש. מה הסיפור שלכם ??? מה זה חיי הלילה האלה ???
אז התמקדנו בלגמור את הרום שנשאר לנו עם הקולה ברחוב, כמו זוג שיכורים קובנים טיפוסיים. קובה ליברה אחרון בקובה.
בערב, עוד הופעה. הפעם קברט מוזר. וכמובן – סיגר אחרון בעיר.
בי בי הוואנה…בתכלס – ממש אהבתי אותך !
סיגר אחרון
נפרדים. איש איש למדינתו