קמים בבוקר ומתחילים בנסיעה ללנקין. נסיעה מחורבנת ! שוב שטאל. שוב סיבובים בלי סוף. עוברים בקובאן. מחליפים שאטל. עוד כמה אנשים. עוד יותר סיבובים. יאללה…לא באות לי טוב הנסיעות האלה. ממש לא.
הגענו ללנקין, כשכולי חבוט מהנסיעה. שנ"ץ קצר של 14 שעות עם הפסקה של שעה. מעולה. פשוט התמוטטתי על המיטה. לא מתאים לי בכלל.
אבל לאן הגענו בעצם ?
בתכלס, שאלה טובה.
לא ברור לי למה הגעתי לכאן. בתכלס, יש לי חור של יום וחצי עד שאפגוש את אילונה, שמסיבה לא ברור החלטתי למלא אותו בנסיעה למקום שדי בוודאות אחזור אליו. שטות גמורה.
המקום ממוקם בשמורת טבע (סמוק שמפיי) שאמורות להיות בין היפות בגווטמאלה. מים, לגונות ועוד.
אנחנו השתכנו בהוסטל אל רטירו, שנחשב לפסגת ההוסטלים באזור.
האמת, באמת חביב ביותר. בקתות עץ. ערסלים. ממוקם על נהר יפה. סאונה מבקבוקי בירה. מליון תיירים. רגוע ושלו.
מה שכן, הראש והבטן לא רגועים, לא שלווים ולא נעליים. בחילות. כאבי ראש ובטן. לא ברור. גם מזג האוויר מעפן. הכל גשום. נראה כאילו כל מרכז אמריקה גשומה כרגע. חבר'ה שהכרתי בחופים כתבו שגשום שם עכשיו. חבר'ה שהכרתי בבליז אמרו שגשום שם עכשיו. בטיקאל גם היה גשום. וגם אצלנו. סתם בעסה כזה.
אז בתכלס, היה לי יום שלם לשרוף. אינטרנט לא ממש יש, אז סתם מנוחה והסתובבות ללא מעש נרחב.
כשחושבים על זה, הדבר הכי טוב שעשיתי היום היה לראות סרט (מעבר למשחק טאקי בין המייגעים של חיי). אחרי יותר מחודש וחצי שלא ראיתי לא טלויזיה ולא סרטים (בהנחה ולא מחשיבים צפייה בטלויזיה הקובנית במהדורת החדשות המקומית) ראיתי את "אפוקליפטו".
ראיתי את הסרט בארץ לפני שנתיים אבל עכשיו, עכשיו כמות הידע הגדולה שצברתי, לראות אותו זאת חוויה אחרת. מבחינים פתאום בהמון המון ניואנסים קטנים שלא הייתי יכול לדעת לפני. שבטים, שפות, אלימות, הקרבת קורבנות, צבעים, סוגי עצים וכו' וכו'. פתאום הכל נהיה ברור יותר. נהיר יותר. וגם הבנתי כמה שטויות, חצאי אמיתות וחרטבונות שונות מל גיבסון הדפוק הזה הפיק בסרט.
זהו. בתכלס זהו. ככה עבר לו היום. בנסיון להיות בריא יותר ולהרגיש טוב יותר, מה שבדיעבד התברר כנסיון שנכשל כשלון חרוץ.
מחר – קמים מוקדם ונוסעים לגווטמאלה סיטי. יום ארוך ומעייף לפני.