זהו. יום אחרון בהונדורס. משכימים קום, ולוקחים שאטל ישיר עד אנטיגואה. זה קטע. בניגוד ללפני 3 ימים, בלי צ'יקן באסים, פחות זמן, ואפילו בחצי מחיר מהנסיעה הארוכה ארוכה בהלוך. נשמע מבטיח.
או..אז מסתבר שמספיקה ילדה אחת קטנה גווטמאלית מעצבנת בשביל לחרבן נסיעה שלמה. תרתי משמע…
יחסית, אני עוד די סבלני לילדים. נשמע מפתיע, אבל כן. יחסית ? יחסית לאילונה.
6 שעות של נסיעה, אחרי לילה שהיה מרוט שינה מלכתחילה, בשאטל, שאין מה לעשות – זה אף פעם לא יהיה נוח, עם ילדה. מקומית. כבת 4. שפשוט, אבל באמת פשוט לא סותמת את הפה לרגע. צועקת, שרה, מדברת, בוכה, או כל פועל דומה שמתאר הוצאת קולות מעצבנים באמצעות מיתרי הקול המיותרים שאלוהים חנן אותה בהם, ובנתיים – הם באיכות די טובה. טובה מידי.
אחרי 4 שעות, כמובן שהיא גם הייתה צריכה קקי. אז במקום לעצור בצד ולתת לבחורה בזעירה להשתחרר, האמא המטומטמת שלה נתנה לה לחרבן פשוט בחיתול שהיא הוציאה מהתיק. באמצע האוטו !! ולא מדובר באוטובוס ענק. רכב מסחרי קטן.
כאילו מה, לא יכולת לבקש מהנהג לעצור לכמה דקות בצד, לתת לילדה להשתחרר, ולתת לנו להשתחרר מעולה של המעצבנת הקטנה ?
ילדים כאלה גורמים להערכה מחודשת של טכנולוגיית אמצעי המניעה !!
אח…. אני הייתי מלא עצבים, אבל אילונה ? כבר לא נשאר לה עשן בשביל להוציא מהאזניים.
אבל אחרי מספר שעות סיוטיות, הגענו לאנטיגואה. אשכרה הגענו הביתה. איזה כיף לחזור למקום אהוב.
הכל מוכר, הכל פשוט יותר. הלכנו להוסטל שכבר היינו בו. הכל רגוע. ממש הרגשה כיפית. אני אוהב הרגשה של לחזור למקום. כמו שחזרנו להוואנה בפעם השנייה. הפעם, בכלל מדובר בחוויה אחרת. השמיים כחולים כחולים. פתאום חם פה ! מעבר לזה, סוף סוף אני יכול לאכול בעיר. פעם קודמת, החוויה הקולינרית שלי התמקדה בלאכול לחם עם קצת אורז בצד. סוף סוף אני אשכרה רואה את העיר !
התארגנות זריזה ו – רצים לשוק. קניות אחרונות, עוד כמה שטויות שייקברו להם בארון יומיים אחרי שננחת, אריזות לא פשוטות, תוך ניסיון פתטי לפצח את החידה – איך אפשר להכניס זבל גווטמאלי בנפח של 100 ליטר לתיק בנפח של 50 ליטר ?? שכחתי לציין שהזבל כלל 17 חבילות של קפה איכותי טחון, שמה שבטוח – להתכווץ הוא לא יכול !
בסוף, קימבנו משהו. עכשיו, רק הגב של אילונה צריך להתקמבן גם הוא…
אבל בדוגרי, כיף לעשות קניות. כמו שהיה לי כיף ביום הקניות המטורף בלה פז בדצמבר 2005 (24 בדצמבר ליתר דיוק…). כיף להרגיש בחורה ליום אחד. ובאמת שהשוק של אנטיגואה הוא השוק הכי מגניב שראינו בגווטמאלה. באמת.
אה !! ועוד משהו חשוב ! עמדתי ביעד ! יעד ?? אז זהו שכן. קניתי תיק. ומה היה היעד ? לקנות אותו בקצאל אחד פחות מ – 60. בפחות מכמה שהישראלית שילמה. אז זה מה שאמרתי לגווטמאלית. שאני חייב אותו בקצת פחות – 60. אז התפשרנו על 60, אבל קיבלתי כמה חתיכות אננס בנוסף. העיקר לדפוק קצת את המערכת, ושאני אצא מבסוט !
ערב אחרון. מסעדה טובה. מונו לוקו – קוף משוגע. אמיתית כזאת. יפה. הכי חשוב – טעימה !
מזל שבאנטיגואה יש מסעדות. בניגוד למשל להוואנה, שחגה ואני נאלצנו לסיים את הערב ואת הטיול עם בקבוק רום ובקבוק קולה ברחוב כמו זוג שיכורים מסריחים…
ארוחה האחרונה
אחר כך עוד באר קובני בשביל לסגור פינה. באר שכבר היינו בו לפני שלושה שבועות. שוב מוזיקה אהובה. שוב שיר הטיול שלי – צ'ן צ'ן. הפעם, אפילו עם ברכה מיוחדת מהסולן. רק שהפעם הם החליטו שיש מינימום הזמנה של 50 קצאל לבנאדם. וזה לא מצא חן בעיני, אז אמרתי שנשלם ונלך. נתתי שטר של 100 קצאל עבור בירה שעולה 27 קצאל. ואין להם עודף. מה זאת אומרת אין לכם עודף ??? פאקינג מסעדת יוקרה ואין לכם עודף ??
והקטע הוא, שעוד עושים לי פרצוף של "מה אתם משלם בשטר כזה גדול". והכי חוצפה – עוד ביקשו ממני ללכת לחפש כסף מדוייק.
נתתי לאחראי משמרת מבט של "אחי. לך חפש מי ינענע אותך", וסגרנו את הערב בפשרה שאנחנו יוצאים ולא משלמים על הבירה. אני מבסוט מהפשרה הזאת 🙂 מבחינתי, אפשר להמשיך בפשרות כאלו לנצח.
וזהו. בוקר אחרון של אילונה ושלי ביחד. קצת אינטרנט. אננס אחרון ברחוב. רביצה אחרונה בפארק סנטרל. ארטיק אחרון של SARITA. זריקת מטבע אחרונה למזרקה. חיבוק אחרון, וכל אחד הולך לדרכו. לאן ?
אילונה נוסעת הביתה. בעסה לה.
נפרדים. איש איש למדינתו
ואני נוסע שוב לפקאיה. שוב ? אז זהו שכן.
לא יכול להשאיר פינות פתוחות. זה מעצבן אותי. והפקאיה, מבחינתי, זאת ווחאד נקודה פתוחה. חור שחור פתוח.
אז אמנם עלינו על ההר לפני 3 שבועות, אבל לבה לא ראינו. והסתבר לי בדיעבד שהיה מדובר על כמעט 10 ימים שלא ראו פה לבה.
ואני מגווטמאלה לא חוזר בלי לראות לבה ! בטח לא אחרי הסיפורים של אליק. אז עליתי. שוב. הפעם לבד.
עליו מטפסים. שוב..
עליה בקטנה (כן כן..בשבילי לפחות). הדבר הכי קשה בעלייה הזאת זה העובדה שרוב הדרך צריך להתחמק מהקקי של הסוסים המחורבנים שמעלים אנשים להר, ושמשפריצים טינופת לכל עבר. קיבינימט ! פשוט זה לא היה !
כבר די מכיר את המסלול, ואחרי שעה וחצי סוף סוף מגיעים. אבל הפעם יש משהו שונה. יש לבה !
אמנם לא זרמים מגניבים כאלו, אבל יש מפולות סלעים מותכים, אדומים אדומים. וחם… פאקינג חם !! אחח.. בשעה טובה ומוצלחת ! הרווחתי את האדום הזה ביושר.
סוף סוף !
אפילו זרמי לבה
גם הפעם באתי מוכן עם מרמשלו. הפעם עם מקל הארכה, ומזלג מתכת ששפיצרתי לקצהו, כי באמת הפעם חם יותר מידי בשביל לעשות מרשמלו בצורה ישירה עם היד. האמת, פעם קודמת יצא יותר טעים, אבל בכל זאת, לא מעט תיירים נהנו מהתרבות הישראלית המוזרה הזאת.
אבל גם הפעם חזרתי הביתה בלי שערות ביד שהספיקו לצמוח בחזרה ב – 3 שבועות האחרונים, וגם עם כמה כוויות ספורות. חוויה !
מכינים מרשמלו, וחורכים ידיים
מכינים מרשמלו, וחורכים ידיים
ואוכלים…
שקיעה בפקאיה
אותה שקיעה. דקה אחרי
וזהו. עוזבים את אנטיגואה. מילא זה, עוזבים את גווטמאלה ! ביום האחרון שלי, עשיתי שני דברים עיקריים : המון אינטרנט ויומן סוף סוף, ולא פחות חשוב – קניתי כרטיס נסיעה לקוסטה ריקה.
יאללה. אני אשכרה עוזב. עצוב עצוב…באמת עצוב. כמעט חודש, חודש טוב. אבל זהו. ממשיך הלאה לדברים חדשים…