היום קמנו ושמנו פעמינו לכיוון סן מרקוס. מה מייחד את הכפר שהחלטנו אפילו לישון שם ולוותר על סן פדרו גודמאט (והכי גרוע – על סנדוויץ האבוקדו של מסעדת דינוז ה-מ-ע-ו-ל-ה, ואשר דאגה לדפן את קיבתי ושוב ושוב) ?
הכפר אמור להיות כפר שאנטי באנטי, עם הרבה טיפולים הוליסטיים, יוגה מדיטציה וכל שאר השטויות הרוחניקיות. לאו דווקא מדבר אלי, אבל צריך לנסות חוויות חדשות בחיים, ובשביל זה אני פה.
בנוסף, הכפר קרוב מאוד לכפר אחר שרצינו להגיע אליו – סן פאבלו עליו יסופר בהמשך.
ומעבר לזה – הסיבה העיקרית, מצנח רחיפה – שגם עליו ידובר בהמשך.
אז סגרנו את הבוקר בהיכרות מחודשת עם שני ישראלים שפגשתי כבר באיסלה מוחרס לאחר הסילבסטר.
הם שונים לחלוטין מרוב הישראלים שפגשתי עד עתה. הם שייכים יותר לזן שלי. ישראלים שמטיילים. שמתעניינים. שחוקרים. שרואים. שלומדים. שאפשר לדבר איתם ולא רק על "השמלה הפצצית שלבשתי אתמול בערב למסיבה בקוקו בונגו ב – 120 דולר". כל כך כיף לראות שעדיין יש כאלה גודאמט ! כי מסיבה לא ברורה, הרבה ישראלים לא פגשתי פה, ובטח לא ישראלים מהסגנון שלי. ארגנטינה זה לא…
לאחר מכן, ארוחה אחרונה במסעדה ישראלית במקום. אין מה לעשות. אני תמיד אוהב אוכל ישראלי. במיוחד אם מדובר בג'חנון ביום שבת בבוקר. שהיה אגב, לא רע בכלל. הסחוג אמנם לא היה סחוג ולא נעליים, אבל הג'חנון היה ג'חנון, והרסק היה רסק. יקר טילים, אבל העלה טעם טוב של בית ושל יונה. אז מה רע ?
סירה קצרה ומגיעים לסן מרקוס.
OK. קצת הלם. הכל מוזר כזה. לא באמת עיירה. סתם אסופה חרבה של כמה שבילים. הוסטלים מפוזרים ביניהם. גווטמאלי מעצבן שרוצה להוביל אותי למלון ולא בא לי עליו. חיוך מעצבן שיש לו על הפנים. יאללה.. רד ממני. כל התיירים נעלמו לנו. גם תמר ועינב. מוזר נורא.
כיתתנו רגלנו עד שמצאנו הוסטל יקר. למרות שיחסית להוסטלים אחרים (שרצו מאיתנו 350 שקל לחדר !!), הוא יחסית סביר.
העיירה הזאת יקרה טילים. נטושה כזאת. אכן מגניב שאנטי באנטי, אבל אותי זה הכניס לעצבים ברגע. לא הייתי במוזה המתאימה. לא ברור לי למה ציפיתי, אבל מילא.
לאחר התארגנות קצרה, שמנו פעמנו לעבר העיירה סן פאבלו.
ריחה באגם