קריאה ברמקול בחדר. השכמה. פתאום מתעוררים בלי הרינגטון של האמפטי דאמפי..
ארוחת בוקר. דשנה. כרגיל. עם ירקות ופירות טריים. מאיפה בדיוק הם מביאים את האוכל הטרי המהמם הזה ??
קצת הדרכות על כניסה לזודיאקים, הרצאה קצרה על החיות שאנחנו אמורים לפגוש במהלך השבוע, עוד קצת הוראות בטיחות, ויאללה יורדים לחוף בפעם הראשונה – חוף מגדלנה.
למעשה, בכל השיט אנחנו נכנסים ויוצאים מפיורדים בארכיפלג סבלבארד ללא סוף. בכל פיורד מחפשים דברים לראות. בתקווה – דובים. מדהים שזה נהיה החלום שלנו לשבוע הקרוב. נראה כל כך פשטני ופשוט, אך עם זאת כל כך לוט בערפל….
הנופים – מרהיבים כמובן. בדיוק כמו שאני אוהב. שמיים כחולים, שמש בוהקת בשמים, הרי גרניט גדולים, חלקים מושלגים יותר וחלקם פחות. בשלוחות ההרים קרחונים ענקיים. האמת, הייתי בטוח שנראה יותר שלג. הרבה הרבה הרבה יותר שלג ממה שבפועל ראינו. מוזר משהו. מצער – זאת המילה.
מה שכן – אכזבה אחת כבר קיימת – והיא חוסר מטורף בקרחונים במים. בהרים לא חסר שלג, ולא חסר קרח, המזג אוויר מושלם, אבל גושי קרח ענקיים במים – יוק. זה די מבאס.. מבאס ומאכזב.
קרחונים
מפרץ מגדלנה
(הוא מקנן על החוף ממש). הייצור ניסה שוב לנקר לי את ראשי הדואב, אולם הפעם החכמתי והרמתי את היד מעל הראש. וולאה זה עובד. שום חור בראש, שום דקירה ושום דם זורם…
ברקע רחוק – ראינו פתאום משפחת ניבתנים. איזה יופי !! גושי בשר חומים כמו פיתה מלחם מלא. אבל הם היו רחוקים מידי לצילום. אולי נתקרב ?
התחלנו לחזור לכיון הסירות, ומנהל המשלחת (אלכס) שלנו טען שאם אנחנו רוצים להיכנס לשחות באוקיינוס הארקטי – אז כאן זה המקום. “אתה רציני ??” שאלתי אותו. הסברתי לו, שבאנטרקטיקה הייתה נביעה של מים חמים ושם נכנסנו למים. שם זה היה כיף. אז אלכס, הסביר לי בעדינות המתאימה "יקירי, פה זה הקוטב הצפוני. פה נכנסים ישר למים הקרים..”. אלכס אמר, אז אלכס יודע. נכנסתי למים. פאקינג שיט ! ההרגשה ? כמו סכינים חדות שדוקרות ללא סוף בקצב הביט של אינפקטד משרום. העיקר שהצלחתי להיכנס, הפקרתי את המצלמה בידי תיירת, שבדיעבד הסתבר לצערי שהמרחק בינה ובין צילום הינו כמו המרחק בין הקוטב הצפוני לדרומי, ויצאתי להתנגב. ואז ניר הגיע. ואז הוא השתכנע להיכנס. אחרי שקודם לכן לא רצה. טוב נו, אז נכנסים שוב. “פעם שנייה זה בטוח יהיה פחות נורא" אמרתי לעצמי. הרי להכל מתרגלים. אז זהו. שלא. ממש לא. הסכינים הפעם היו הרבה הרבה יותר חדות. לא נורא, חוויה 🙂 הכל בחו"ל זאת חוויה. העיקר לזכות בעוד ועוד זיכרון.
XXXXXXXXXXXXXXX
צריך גם להתקלח מידי פעם
עלינו בחזרה על על הזודיאקים, רטובים מידי, ושמנו פעמנו לאותה משפחת ניבתנים. רוחות ארקטיות ובגד ים רטוב ? זה לא הולך ביחד. כלומר, זה הולך, אבל לא עושה כיף לישבן וקרובי משפחתו. הגענו לניבתנים – מדובר במשפחה של 5 נפשות, ולפתע פתאום גילינו – עוד זכר גדול בים שאיגף אותנו מצד שמאל. מהמם !! הזכר מפטרל מסביב, בעוד שכל הנשים שלו שוכבות ומשתזפות. ואיזה ניבים יש לבחור. מעולה !!
תכלס, מדובר בחיה עצלנית בטירוף. מוצאת נקודת שמש ומשתזפת. מידי פעם מפהקת. מידי פעם מגלגלת לצד ימין. ומידי פעם – לשמאל. לעיתים, רק בשביל לגוון ולהתעסק בעוד משהו – היא מתגרדת בחינניות מוזרה. מאוד מוזרה בהתחשב בגודל של הבהמה הזאת, ובכמות העור המוגזמת שהיא זכתה בה בבריאה. אבל רגע, מה זה ניבתן ?
ניבתן הוא יונק ימי-למחצה גדול, החי במימיו הקרים של האוקיינוס הארקטי. עך נהנה במיוחד להתבטל על החוף. לעתים נקרא בטעות "אריה ים". שמו נובע מכך שהוא נעזר בניביו הארוכים והחזקים כדי לגרור את עצמו מהמים לחוף, לחורר את הקרח ולאסוף צדפות מקרקעית הים.
משקלו עשוי להגיע ל-1,800 קילוגרמים, הוא יכול לצלול עד לעומק של כ-30 מטרים ומסוגל להישאר מתחת למים עד חצי שעה. הניבתנים מזדווגים במים וממליטים על קרחונים או על הקרקע, התפריט שלהם כולל בעיקר צדפות ורכיכות אחרות אבל ידועים גם מקרים בהם ניבתנים הרגו דובי קוטב, לא למאכל אלא בעיקר מתוך הגנה עצמית. כנראה שבהישרדות, הגודל כן קובע. תשאלו את בוקי נאה ?
ניבתן
ניבתן
לא אכלנו כבר שעתיים, אז הגיע הזמן לעוד ארוחה. הפעם ארוחת ערב מעולה, ולאחריה – עוד ירידה לחוף.
אמנם מדובר ב – 8 בערב, אבל מה זה משנה ? ממילא תמיד פה צהריים, ולא באמת יש ערב.
התשוקה של צוות הסיור להראות לנו עוד ועוד ועוד נופים, וחיות, ולחוות עוד חוויה, ולחפש עוד חיה פשוט מרהיבה. המחויביות שלהם למשימה פשוט בלתי נתפסת. הם באמת שחקני נשמה. מעומק ליבם.
הפעם יורדים למושבת קינון של LITTLE AUK) אלקה קטנה). הציפור מקננת בהרי סלע, והגענו למושבה לא קטנה שלהם. תכלס, ציפור יפה. חיה שלא הכי מרתקת אותי בעולם, אך עם זאת היה בהחלט שווה לראותה ולהיכנס לביתה.
אלקות
אלקות
השעה ? 23:30. ושוב הדילמה בין המוח הימני לשמאלי. כבר מאוחר נורא – צריך ללכת לישון. אבל אור מלא – מי הולך לישון באור ?? בסוף, העייפות ניצחה.
פוסט הבא – שפיצברגן 22.07.2012