פוסט קודם – שפיצברגן 22.07.2012
הבוקר נפתח במזג אוויר סופני משהו. ערפל כבר נחת על הקוטב. כבד מאוד. ממש ראות אפס. ממתינים. תחושת דה ז'וו לא סימפטית עלתה לה. זכרון מעפן מיום מבוזבז באנטרקטיקה. בכל אופן, אחרי מספר שעות אלכס, מנהל המשלחת, החליט לעשות סיור דוזיאקים בערפל. ומדובר באמת בראות 0, ים סוער, וגשם קר ומציק.
הדוזיאקים הצטיידו במחזירי רדאר (מקלות זיהוי מיוחדים) והתרחקנו מהאוניה. הקטע הוא, שהתרחקנו אולי 30 מטר, וכבר לא ראינו את האונייה. מטורף.
הים סער בטירוף, וכמובן שהבטן שלי החליטה לדון בינה לבין עצמה לגבי כויון התנועה של ארוחת הבוקר. למטה או למעלה. כיף גדול. כרגע לפחות, היא החליטה להמשיך בנתיב המקורי.
קור מטורף. מדהים עד כמה. לחשוב שלפני 5 ימים הייתי ב – 43 מעלות. 232 אחוזי לחות מחורבנים. והיום ?
זוג גרבי טיולים עבות, גרביים רגילות, מגפיים, געטקס (מכוער להפליא), מכנסי טיולים, מכנסי גשם, חולצה תרמית, חולצה ארוכה, מעיל פליז ענק, מעיל גשם, צעיף, כובע פליז וכפפות. ועדיין קר !! פשוט לא להאמין. חצי שעה להתלבש, וחצי שעה להתפשט…
הגענו לחוף, ובו להקה ענקית של ניבתנים. כמובן שבשל הערפל לא ירדנו לחוף.
באופן כללי, מפחדים פה בלי סוף מכל נושא הדובים בצורה קיצונית מידי, לעניות דעתי.
אסור להתקרב לדובים פחות מ – 500 מטר. אם יש ערפל לא יורדים לחוף, אם יש גשם לא יורדים לחוף, אם יש חשש מדובים לא יורדים לחוף. אז מה הטעם לעזאזל ?? באנו לראות דובים לא ?? סאמק. מעבר לזה, ברגע שיורדים לחוף, הצוות מתפרש כמעט באופן צבאי ומקיפים את כולנו. כולל נקודת תצפית עלית, לכולם יש נשק ואקדח זיקוקים מימי הפלמח. ממש איגוף צבאי.
בכל אופן, נשארנו בסירה. על החוף – להקת ניבתנים. ומסביבנו כמה להקות רועשות נוספות. גם זה מגניב. מגניב מאוד.
אחרי שעתיים, חזרנו. בחילה מטורפת כרגיל. ודיפון פנימי של כמה כדורי פאראפין. כמובן, שלעזור לי זה לא ממש עזר, אז בפעם הראשונה בטיול הזה נפלתי למיטה. באופן לא מפתיע, גם ניר ועופר. כמה הם יכולים לישון כמה ??
אחרי שעתיים – רעש מוזר. סך הכל, בקרוז השני שלנו, אנחנו כבר מכירים בצורה כזאת או אחרת את הרעשים המוזרים שהאונייה עושה. עוגן יורד, עוגן עולה, צעקות התלהבות, רעש כניסה בקרחון ושאר מרעין בישין. אבל זה היה רעש מוזר. רעש של גרירה. של חריקה. של חריקת חול ארוכה ארוכה. כמו חריקות מציקות של סנדלים מלאים בחול על הרצפה כשחוזרים מהים. החריקה לוותה פתאום בשיפוע מוזר. מוזר מאוד. ולא שיפוע מתאזן כמו שיפועי ים רגילים שגורמים לי לבחילות חדשות ובקרים. מה זה לעזאזל ?? אחרי שעה אספנו אותנו בסלון. אז מסתבר שהרעש אכן היה שונה. עלינו על שרטון. "מה זה ????” חשבתי לעצמי. "רציני ?? איך בדיוק עולים על שרטון ? איך זה קורה ? מה קורה עם כל עניין הטכנולוגיה ? מד גובה. מד עומק. סונאר. ראדר ? כמעט 100 שנה עברו מהטיטאניק ומה עם הפקת הלקחים משם ? ומעבר לזה, מה עם הפקת הלקחים מטביעת MS EXPLORER מלפני 5 שנים ? WHAT THE FUCK ???” המשכתי לחפור לעצמי.
טוב. אז מסתבר שעלינו על תלולית חול שאינה ממופה במפות. אומרים שלא מדובר בסלעים אלא בחול ימי. OK. זה נשמע מרגיע ? לא ממש…. החול הוא זה עשה רקע הזוי של חריקה על תחתית ודופן הספינה.
שעתיים של קדימה, אחורה, קדימה אחורה. ספינה שהייתה במרחק של 5 קילומטר מאיתנו הגיעה לעזור כסטנד ביי למקרה שנצטרך לגרור את עצמנו ולא נצליח להיחלץ לבד מהבוץ (תרתי משמע). יש ג'ק לאונייות ? שיחות הרגעה בסלון האונייה. אולי אפילו פיזרו לנו גז מרגיע בחדר כמו ב"מועדון קרב" :-). אחרי שעתיים הכריזו שהאונייה נחלצה. כמובן שהקפטן אמר שהיינו בסך הכל חצי שעה על החוף. אה סליחה… על החול…
נחלצה נחלצה אבל מה עם בקרת נזקים מה ??
הר החול התת ימי
אז אני מודה. לפני 5 שנים אמרתי לאמא "תשמעי. אין ספק שלהיות בספינה טובעת אחרי שעלתה על שרטון בקוטב זאת חוויה טובה לספר לילדים", אבל לא באמת חשבתי שזה אכן יקרה. ועוד לי ! שמא מדובר בנבואה שמגשימה את עצמה ?
סיור הערב שהיה מתוכנן כמובן שבוטל, והצוות התמקד בלבדוק האם באמת ניתן לשרוד בקור המטורף ששורר בחוץ בסירות ההצלה הכתומות והקטנות, ואולי גם להרים טלפון מהיר למנהל תיק ההשקעות האישי – למכור ומהר את מניות G Adventures. כנראה שאם דן חלוץ היה קפטן האונייה, זה בדיוק מה שהיה קורה….
בכל אופן, אחרי שעתיים של מתח קל (מודה… הייתי מתוח) צפירת הרגעה. לכאורה. הכל תקין. לכאורה. אין נזק ממשי לאונייה. לכאורה. אבל כמו שהקפטן אמר "בינתיים נראה שהכל תקין, אולם אנחנו ממשיכים בבדיקות". אולי לא רק לי יש פחד ממחויבות ??.
פוסט הבא – שפיצברגן 24.07.2012