פוסט קודם – שפיצברגן 26.07.2012
זהו. נפרדים מהבית. מהאונייה שהייתה לנו בית. ארוחת בוקר דשנה אחרונה אחרונה. אס"ק טוטאלי. ויורדים. נפרדים. יש תוגה. באמת שיש. תמונת חדר אחרונה יחד עם גילי הבלתי נשכח ומגיעים לעיירה ליר.
נפרדים
לוז צפוף עומד לפנינו. קניית מזכרות אחרונות, וטיפוס על קרחון הצופה לעיירה. ניר החליט שהוא נשאר ונוטש אותנו לטיפוס.
מעולה. יש לנו 4 שעות להליכה, טיפוס, זמן ברבור, וחזרה למלון – וכל זה בלחץ של לא לפספס את הטיסה.
באופן מפתיע לטובה ביותר, מצאנו את הבחור שתיאמתי איתו אתמול ותפסנו מונית. אני, שאני הכי אנטי מוניות וטרמפים בטראק, רציתי לצמצם לנו 20 דקות של הליכה ברחוב הראשי של העיירה, ככה שנהיה בקצת פחות לחץ בטיפוס. אז הגיעה מונית. שאלתי את הנהג לתומי "מה המחיר?". והוא, בקרירות נורווגית אופיינית, ענה שנוסעים על מונה. "מעולה" חשבתי לעצמי. ואז קלטתי שהמונה התחיל מ – 40 שקל. התחיל !!
טוב. נוסעים. נסיעה של 2 קילומטר. בכביש ישר. אין רמזורים מן הסתם. אין רכבים. אין הולכים רגל. שממה בעיר. 2 דקות של נסיעה, ובסופה הגענו למחיר של – 75 שקלים. מדהים.
התחלנו לטפס. לא קל. המון דרדרת של מורנה של קרחון, שלג וקרח וערפל.
הבחור שאספנו היה סטודנט גרמני שלומד מדעי קוטב שקר כלשהו…
הגיע לליר ל – 4 חודשים של לימודים. 4 חודשים שהוא לא ראה שקיעה. שאלתי אותו למה הוא הכי הכי מתגעגע מהחור בסוף העולם שאליו הוא הגלה את עצמו. ומבחינתו – חושך. פשוט הזוי. הוא לא ראה חושך במשך 4 חודשים. לא להאמין לאילו דברים ניתן להתגעגע.
בנוסף, הבחור בן 23. גרמני. בכושר שיא. כמעט כמו אז… ואני ? אפעס מגרד את 33. אחרי שבוע של ישיבה על התחת ודיפון מטורף של אוכל. והוא הריץ אותנו. עלייה של 500 מטר בדרדרת ושלג בשעה. טחן אותנו. אבל היה שווה. הנוף מלמעלה – מעולה. הנוף מלמטה – גם מעולה. והחוויה שהרגשתי שעשיתי טראק במקום הכי צפוני בעולם – שווה עוד יותר.
טראקון שלג
מחפש דובים
שיא הגובה. איפה פה הדואר ?
מאובני עצים, ללא כל עץ
פריחה בקוטב