פבר 07

אל קלפאטה 02.02-06.02 (El Calafate)

נכתב על ידי בקטגוריה ארגנטינה


פוסט קודם – אל צ'לאטן (ארגנטינה)


הגענו לאל קלפאטה.
עוד עיירת תיירים יקרה. הרבה לעשות פה אין (לפחות האינרטנט פה יחסית במחיר סביל) אבל יש אטרקציה מרכזית – הקחרון המתנפץ "פריטו מורנו".
מדובר בקרחון עצום מימדים. גובהו מעל ל-50 מטר, אורכו מעל 14 קילומטר, רוחבו כ – 5 והוא נחשב לאחד היחידים בעולם שעדיין גדל וזז, ונוצרת בו תופעה של התנתקות גושי קרח עצומים הנופלים מהקרחון למים בשילוב של אדוות ענקיות ורעש מחריש אזניים.
סה"כ זה די מגוחך. הרי מה הסיבה שהוא מתנפץ ומתפרק ? התחממות כדור הארץ. אנחנו הורסים את הכוכב, ואחר כך באים ומתלהבים מתוצאות ההרס, ועוד משלמים על זה ים של כסף. הרי אם לא היה חם יותר, הקרחון המתנפץ לא היה מתנפץ.
בכל אופן, לאחר יום מנוחה וסידורים, שכרנו רכב ויצאנו 5 חברה לכיוון הקרחון – ניר, רוני, יעל, אנוכי ועוד בחורה שמצאנו בשביל לצמצמם עלויות רכב.

אגב, עד היום שכרתי רכב 4 פעמים בחיי. ופעם ראשונה, בשעה טובה ומוצלחת, הצלחתי להחזיר אותו בלי שום שריטה חדשה, ובלי שום צורך תמוה בלטנף אותו למוות על מנת לברוח מקנסות כספיים…

בכל אופן, התחלנו בנסיעה, 5 שעות מאוחר מדי לטעמי, בגלל עצלות בלתי נסבלת של קימה מוקדמת, אבל מילא. עוד 10 דולר שירדו לטמיון. הגענו לקרחון. חבל על הזמן !!! איזה גודל !!! פשוט גוש עצום עצום של קרח, המונח לו סתם כך על מדרונות הרים וחותך שני אגמים גדולים לשניים.
הקו העליון של הגוש משונן משונן, והוא יכול בהחלט להיות שחקן ראשי בפרסומת טיפוסית לקולגייט טוטאל.
ומה עושים ? מחכים. למה ? לנפילות הגדולות. להמשך ההרס. .
כולם שולפים את המצלמות. מעבירים את מצבן למצב וידאו. יש את השחקנים החזקים מאירופה. כל אחד שם עובד של נשיונל גאוגרפיק או במינימום אצל אייל פלד.
נו. אז גם אנחנו.
יאללה. שיפול כבר. שיפנק אותנו ברעש מצלצל באזניים.

ואכן, הקרחון לא עמד על שמריו, והתחיל להתפרק לנגד עיננו. בתחילה בגושים קטנים ככה, ואז בגושים ענקיים של קרח. כל גוש בשילוב רעש עצום מחריש אזניים.
לאט לאט, כולם ניסו להיות נביאים פה. נביאים בעירם או בקרחונם. "החתיכה הזאת תיפול". "לא לא". "בעצם, החתיכה הזאת תיפול". "הינה נו. אתה לא שומע את הרעש ??"
ובתכלס – זה די מתסכל. כולנו תיירים מגוכחים. רוצים לתעד הכל. והקרחון בשלו. נופל איפה שבא לו. ככה סתם. בלי אזהרה מוקדמת. ואנחנו ? רק מתבאסים שלא מצילחים לצלם, ושהסוללות של המצלמה גוועות להן לאיטן…
אבל בתכלס – למי אכפת. העיקר שיש את המצלמה הטובה ביותר עם כרטיס הזכרון הגדול ביותר – העין.
ותאמת, באמת מגניב.

יום לאחר מכן, עוד לגונה. לקחתי את עצמי לטיול ללגונה פה ליד. עוד אחת לאוסף. אמורה להיות שמורת טבע חביבה, עם הרבה ציפורים וכמובן – פלמינקו.
נו. אז הלכתי.
ככה. שתי לגונות שיכולות להתהדר יותר בתואר שתי שלוליות ביצתיות. משהו יותר בסגנון של הבית של שרק, אכן עם עופות מים, אבל הפלמינקו הכי קרוב היה במרחק נסיעה של אולי 10 דקות ממני.
סתמי. אבל נו. עוד נוף לאוסף.

נתקענו פה עוד כמה ימים די מיותרים, אבל בשעה טבה התחלנו בעזיבה לכיוון, שוב, ככה לשם הגיוון, פשוט הרבה זמן לא היינו שם – צ'ילה.

בכלל, בתקופה הארוכה שאנחנו נמצאים בדרום אמריקה ראינו ועשינו באמת הרבה. הרבה מאוד. המון נופים, לגונות, נהרות, נחלים, הרים מושלגים, הרים לא מושלגים, ייערות, גו'נגל קטן אחד, מדבריות.
בשביל שלגונה תרשים אותי עכשיו, היא צריכה להית בצבע ירוק מטורף, קרחונים נופלים ומתנפצים על ימין ועל שמאל, ועם 4 פינגווינים שיכינו לי שם ארוחת צהריים – במינימום.
לצערי, אנחנו לוקחים טיפה כמובן מאליו. הנוף מדהים, והתרגלנו אליו. איפה הנוף פה ואיפה 26 שנים של נופי הארץ.
וחוצמזה, גם האטנו. האטנו מאוד. גם בגלל הקרנבל, וגם בכלל. 5 לילות באל קלאפטה. שאלוהים ישמור. הפכנו למתנחלים (מרום…..).
החלטנו להגביר. להפסיק להתקע. גם יקר להיתקע בדרום. יקר מאוד. נראה מה ייצא מזה…

אז למרות שהחלטנו להגביר את הקצב, נתקענו פה עוד יום בהמתנה לשי ואייל.
הייתי פה אפילו במוזיאון. עוד מוזיאון פתטי. כמה פוחלצים של ציפורים מאובקים.
מה שכן – יש פסנתר !!!
מעפן, אבל יש. כמה קלידים לא עובדים, נתקעים, מיתרים קצת חלודים, אבל מנגן. עושה צלילים ולא רעים. הפסנתר ועידן ריייכל העבירו לי שעה בכיף…

הקרחון המתנפץ

הקרחון המתנפץ

 

פרסומת לקולגייט

פרסומת לקולגייט

 


פוסט הבא – פוארטו נטאלס (צ'ילה)


 

השאר תגובה


© 2024 שמעון שובל (בניסטי). כל הזכויות שמורות.