פוסט קודם – הקרטרה אוסטרל (צ'ילה)
את היום השישי התחלנו בעזיבה של העיירה, התחלנו בדרך שנקראת דרך 40 – שוב, במגמה דרומה. בסוכנות מכרו לנו את הדרך כצ'ופר בטיול השנתי. דרך שלרוב לא עושים אותה, וחבל, היות ויש בה נופים מרשימי עין.
איזה נופים ואיזה נעליים.
600 קילומטר. 600 ! 600 קילומטר במהירות ממוצעת של 50 קמ"ש. 600 קילומטר של כלום. מדבר מלא עשבים מעפנים.
הנגב בהתהוותו. בדיוק כמו הדרך לבאר שבע, רק במשך 11 שעות. ימין ושמאל רק שממון וישימון מתובל בעוד כלום וכלום.
To infenity and beyond של ריקנות.
הדרך הזאת היא ממש חצ'קון מכוער בלב ליבה של פטגוניה. הברווזון המכוער של האזור. רוחות מטורפות. חבל על הזמן. הוריקנים קטנים. היו רוחות שפשוט הסיטו את המיניבוס שלנו מהדרך.
בתחנת הדלק שממוקמת בדרך (באמצע של באמת השום מקום) נאמר לנו שמדובר ברוחות של 130 קמ"ש. אשכרה הוריקן.
ניסינו להשתין פעם אחת בצד הדרך. בלתי אפשרי. הרוחות הורגות את הפיפי. אי אפשר להשתין עם כיוון הרוח. כל כיוון, זה נגד הרוח. זוועה !
סיוט בהתגלמותו….
לאחר דרך הכלום וכלום, סיימנו את הקרטרה בעיירה בשם אל צ'אטן (El Chalten).
אז לסיכומו של עניין הקרטרה שארכה 6 ימים.
בתכלס – היה מגניב. הכרנו הרבה אנשים חדשים. טובים יותר וטובים פחות. הרבה מאוד צחוקים. אנשים, שבארץ הסיכוי שלי לפגוש ולהסתובב ביחד, 24 שעות במשך שבוע היה אפסי עד כדי לא קיים.
מצד שני, עם חלקם, לאחר דקות ספורות באמת לא היה ולא יהיה לי קשר. פשוט משעממים אותי. או מכעיסים אותי. סוציומטים מידי. טיפשים מידי. רגילים מידי.
סיפור על בחורה.
ניר מספר לה על חויות פרו ובוליביה (אוף. אפילו לי כבר נמאס לשמוע על החוויות האלו !!!). בכל אופן, סיפר לבחורה, שבדך המוות בבוליביה נהרגים בממוצע 100 אנשים בשנה. הבחורה, נקרא לה קרן רק לצורך הסיפור, מבצעת חישובים מתמטיים מורכבים בראשה, ולאחר עיבוד ראשוני מגיע למסקנה הנמהרת שמדובר בבנאדם כל יומיים. האמנם….אוף…
הסוציומטית הקטנה החליטה יום אחד שהיא אמורה לשבת במקום מסויים. רבה עם חצי אוטובוס כי היא "אמורה לשבת כאן" האמנם ? קנית מושב שמור ???
עליה, סיפורים לא חסר.
אבל באיזהו שלב – ממצים. זה די כיף במידה מסויימת. היינו ביחד. היה נחמד. צחקנו בילינו. יאללה. שלום וביי. אני רוצה להכיר אנשים חדשים. דמויות חדשות. צחוקים חדשים. ופה – מאוד כיף וקל לעשות את זה. סה"כ – הכל די שיטחי.
מצד שני, להסתובב עם כל כל הרבה אנשים זה מעייף. לוגיסטי מדי. צריך לנהל פתאום.
בלילה הראשון לקח לנו שעתיים (!!!!). שעתיים עד שכולם התמקמו במלון. זה רוצה להשתין. זה רוצה לקנות שנייה. זה רוצה ככה וזה רוצה אחרת. די !!! אין לי כוח לזה. אל תנהלו אותי.
יפה מאוד לראות את הדינמיקה הקבוצתית. מי שקט יותר. מי אדיוט. מי כריזמתי. מי יוזם. מי יקפוץ ראשון מהאוטובוס ויברר על מקומות בהוסטל. מי ליצן החצר. תמיד מגיעים לשיחות הרגילות. צבא, חברות, חברים, בנים, בנות. משעשע ביותר.
שיחות על האם חושבים בדרום אמריקה. על מה חושבים. לא יצא לי כאן בכלל. למה בעצם ? למה להטריד את מנוחתי בנתיים. סוף סוף תקופה שבה המחשבה העמוקה שלי היא מה אני עושה מחר מקסימום מחרתיים ואם נעשה את הטראק במשך יומיים או שלושה. תמוה ? לא יודע. סוף סוף בלי לחצים מיותרים. בלי דאגות מורכבות מידי.
אולי בגלל שאני מבגור יותר. מטיילים רבים "מחפשים את עצמם". אה. אני שונא את הביטוי הזה. נו באמת. בשביל להחליט מה אתה רוצה לעשות עם עצמך בחיים אתה צריך לראות קרחון וגוש קרח ענקי שנפל שיגיד לך ??
עם קשר ובלי קשר לקרטרה – כמה מילים על הצבא. מדהים, פשוט מדהים, כמה אנשים שפגשנו עד עכשיו, בקרטרה ובכלל, מכירים את שהם-מא"ם-שו"ב. בצורה כזאת או אחרת, כל כך הרבה אנשים מעורבים במערכות המחשוב שלנו, שזה פשוט מדהים אותי.
קצין שעבד אם אבן מתגלגת, חיילים שעבדו עם משואה, מישהו שהכיר את מעל"ה, קצינים ומש"קים מפיקוד העורף שעבדו עם תמונת עורף, ענן סגול ועוד. אפילו – שע"ם ! מדהים.
פגשנו המון ישראלים בשבוע הזה. רובם ככולם לחוצים לקרנבל. טיסה פה. טיסה שם. נספיק לטורוסים או לא. נוותר על הטראק הזה ונגיע לטראק הבא.
איזה כיף !! אנחנו ברוגע רוגע. אין דבר כזה יותר לחץ. נספיק לכל מה שנרצה. איזו הקלה. שביזות לכולם. רק שייסעו כבר, ויפנו לנו את דרום החרוט של דרום אמריקה.
שמענו בלי סוף מוזיקה ישראלית. כל דיסק אפשרי שהיה נטחן עד לבלי היכר. שוב ושוב. ישנתי כמעט כל יום על ריצפה. בין אם באתר קמפינג או בין אם במלונות העמוסים לעייפה במוצ'ילרים. 4 בחדר של שניים. 5 בחדר של שניים. אני משלם 40 שקל לילה, וישן על רצפה. מתרגלים…דווקא לא רע. בריא לגב.
היו יומיים וחצי עם נופים מאירי עיניים. באמת יפים. כל פעם שרציתי לעצור (בשביל זה ישבתי כסא ליד הנהג…), מילה לנהג ועוצרים. חלק יורדים. חלק לא. צילומים. שוטפים עיניים. הנה עוד יתרון על טרמפים (ולא..אני לא בשכנוע עצמי..).
אחרי שממתינים 6 שעות לטרמפ, רואים לגונה. כאילו מה ? נרד עכשיו מהטרמפ בשביל הלגונה ??? ונחכה עוד 6 שעות לטרמפ הבא ? אטרקציות חביביות.
נסיעות ארוכות. ארוכות מאוד. ואיטיות. הדרך לא משהו. מנסים לא להרדם. לא לנקר. ברור שאי אפשר, השאלה היא כמה נרדמים. אוף !! זה מעייף להתאמץ לא להרדם !
היה אחלה. לא מהדברים המדהימים שעשיתי, אבל נהניתי מאוד.
פוסט הבא – אל צ'אלטן (ארגנטינה)