חצינו את הגבול עם בוליביה והגענו לאחר שעה וחצי לעיירה בשם סן פדרו דה אטקמה. עיירה קטנה שבה נציגות של משרד ההגירה הצי'לאני. נפרדנו שם מדניאל, עמרי וניר שעלו על אוטובוס מיידי לארגנטינה, ואנחנו המשכנו לביקורת הדרכונים.
לצ'ילה אסור להכניס שום דבר אורגני (כאילו מה ? אתם בגלאפוס??), ונאצלנו להוכיח, כולל פתיחה של המוצ'ילות שלנו, שאנחנו נקיים.
היינו עדים לכך שפקיד הגירה חתך פרחים לבחור שהביא פרחים מבוליבה, על מנת לבדוק שאין שם קצת קוקה קולה מוצקה, מהימים שהיא עוד הכילה קורטוב של קוקאין.
הגענו לחברות אוטובוסים בתקווה שנצליח לקנות כרטיסים לסנטיאגו, בירת צ'ילה כבר במיידי.
התכנון המדוקדק שלי עוד בקוסקו היה כזה – מגיעים לבוליביה, תוך 3 ימים מתחילים את הסלאר, מסיימים בצי'לה, וטסים מהר מהר לסנטיגו על מנת לחגוג שם את סילבסטר ולזכות בנשיקה מצי'לאנית חמודה. עד עכשיו, הכל הצליח. לא בזבזנו ימים מיותרים, שלא היו לנו,לא בלה פז ולא באיוני.
מה הסיכוי שהמזל ימשיך לשחק לנו ?
אז הוא לא. לא השגנו כרטיסים, היות וכנראה כל התיירים בצפון שועטים לבירה לחגיגות, על כן לקחנו אוטובוס לעיר גדולה יותר בשם קלאמה (CALAME), בתקווה ששם יפול הפור לטובתו.
הגענו, ואביגיל ואנוכי, נטשנו את ניר ואיתי, ששמרו על התיקים, והתחלנו בריצה לעבר סוכנויות האוטובוסים בתקווה שנצליח להקדים את שאר התיירים שלא השיגו כרטיסים אף הם.
לדאבוננו הסתבר שאין מקום באף חברה עד עוד 4 ימים !! 4 !! ואנחנו בהחלט בעיר חור בצי'לה. לא רוצה להיות כאן. ממש לא. המשכנו להתחנן לפקידים השונים – אבל נאדה.
בסוף, רגע לפני שהייאוש השתלט, והדמעות של אביגיל לנשור, שוב שיחק לנו מזלנו, ומצאנו 4 כרטיסים מבוטלים בחברה מצויינת. בדיוק – 4, ובדיוק בשבילנו. מהודקים יפה יפה מתחת לדלפק. כאילו רק המתינו ככה בצד שנבוא ונקטוף כפרי בשל. איזה מזל יש לנו פה. אמה מה, הכרטיסים ליום למחרת.
בילינו לילה ויום בעיר (שאגב נחשבת לעיר הצחיחה ביותר בעולם. מעולם לא ירד בה גשם. מעניין איך הם בדיוק בדקו את זה). שום דבר מיוחד אין שם וגם לא עשינו שם.
מדרחוב יפה, נסיונות נפל כושלים רבים למשוך כסף באמצעות כרטיסי אשראי עד שהבנו שאנחנו בשוק טוטאלי ואנחנו לא יודעים לקרוא אנגלית, כמה כרכות, קריאת ספר בכיכר המרכזית, וסה"כ התלהבות ראשונית מעיר מערבית.