פוסט קודם – ברילוצ'ה (ארגנטינה)
אגב, הצ'יליאנים הפראנואידים הללו. מעבר לעובדה שאסור להכניס שום פרחים, ירקות, פרות, דלק וכל דבר ביזארי העולה על דעתם, וגם חייבים לחתום על הצהרה שכזאת, כשנכנסנו עם הרכב נאלצו לחטא את גלגלי הרכב שלנו….מעין מקלחת DDT שכזאת…
בכלל, נראה כאילו ענן של גשם מלווה אותנו עקב בצד אגודל בשבועיים האחרונים. ברגע שעזבנו את ברילוצ'ה החל גשם, שלא פסק גם כשהגענו לסן מרטין ומעט גם יום למחרת. גם בפוקון כמובן ירד גשם, והטיפוסים על הר הגעש התבטלו. אוי ואבוי. חשש כבד מילא את ליבי.
כשהגענו, לא ראינו בכלל את ההר. הההםם….בעצם בכל ה – 5 ימים שהיינו פה לא ראינו אותו. מקסימום לשעתיים ותו לא. אז מה חדש…קיבנימט..
התמלאנו חששות, אבל חדורי אמונה חדה שיהיה בסדר.
בכל אופן, הגענו לפוקון, והפעם באמת באופן מפתיע, מצאנו מקום לינה, אפילו עם מיטה לכל אחד ואחד מאיתנו, ואפילו בצימר הישן והאהוב שלנו, רק שהפעם היה עמוס בישראלים מעצבנים ובמליון חברים שלהם. אוף. חבל. הרסו לי את הצימר השקט והחביב.
יש לא מעט אמביוולטניות בחזרה למקום שכבר ביקרתי בו.
מצד אחד – מעפן. די. היינו במקום מסויים. עשינו מה שעשינו. יאללה. זזים הלאה. לעוד מקום. תמיד יהיה עוד מה לראות. לעשות עוד משהו. אי אפשר לעשות הכל ממילא.
מצד שני, יש בזה קמצוץ של שמחה. כבר מכירים את המקום. מרגישים בעלות כלשהיא. מכירים פה. מכירים שם. איפה הסופר. איפה הבנק. אילו אטרקציות יש. אפשר לייעץ לאחרים.
החוויה הראשונית של לגלות ולחקור מקום אינה קיימת, מצד שני יש את החוויה שב"לשלוט" במקום.
בכלל יש סביב המוצ'לרים בפוקון של לפני 10 ימים מיתוס. כולם פה יודעים על המוצ'לרים המסכנים שהיו תקועים פה ימים על גבי ימים בגשם שוטף. ממש נכנסנו לדפי ההיסטוריה של מזג האוויר…
איך שהגענו, רצנו לתקן משהו שרציתי – אטרקציה שהתעצלתי לבצע פה לפני 10 ימים שהיא הקנופי.
בגדול מדובר על כיף קטן ולא מרשים מידי, לפחות באתר הזה של פוקון.
7 כבלים באורך של עד 45 מטר, המחוברים בין צמרות העצים ופשוט מבצעים ביניהם סוג של אומגה במהירות שיכולות להקסים את האנדרנלין. חביב ביותר. העיקר שעשיתי סוף סוף משהו.
מתארגן לגלישת העצים
גוללללשששש….
בערבו של יום מדדנו את ציוד הטיפוס להר. המדריך הישראלי עזר לנו למדוד כולל לנעה.
כולל נעלי טיפוס נוראיות. תוך כדי עזרה לנעה, הבחור, יונתן שמו, העביר בחטף את ידו על רגלה של נעה. "הםםם…." הוא מהמם לעצמו. ושניה לאחר מכן פולט "למשעי….".
נעה תהתה לעומק אם מדובר בהטרדה או לא…
הלכנו לישון, תוך כדי תפילה חרישית ומלאת כנות, שמחר יהיה בהיר וכך אכן ניבאו התחזיות. העיקר שנטפס על ההר המחורבן הזה כבר ונשתחרר מהמועקה הזאת.
השכמנו מוקדם בבוקר, ויש ! סוף סוף ! שמיים ריקים ריקים, ללא רבב של עב אחד, ועל רקע הזריחה צלליתו המאיימת של ההר.
אז רגע. הסבר קצר במה מדובר. הר הגעש ויאריקה הוא הר שמגיע לגובה של 2,800 מטר. פסגתו מושלגת חזק, והוא פעיל. יש עשן, יש ריח היות והרי אין עשן בלי ריח, וניתן לעיתים לראות אפילו את המגמה הרותחת בטמפורטורה של 4,000 מעלות. הכל כמובן תלוי בפעילות המגמתית של אותו היום, שמשתנה תדיר.
אקיצר, כרגיל פה, מדובר פשוט במזל אם בכלל רואים משהו.
מעבר לזה, אחוז גבוה מהטיפוסים המתבצעים נפסקים באמצע, היות ויש תנועה של עננים שמקפיאה את הפסגה, רוחות שעלולות לגרום לפיזור רע מאוד של הגזים המסריחים שההר פולט לכיוון שבילי ההליכה, ושאר צרות מההפטרה. בשורה התחתונה – סיכוי רב וגבוה לא לראות פשוט כלום.
בפועל, הר הגעש הזה הינו חצ'קון ענק של כדור הארץ שמוציא קצת ג'יפה החוצה מפעם לפעם.
זה לא נגמר כאן. הדובדבן של האטרקציה היא לא הטיפוס למעלה, ולא הצפייה במגמה, אלא הירידה למטה. תיכף הסברים…
אז התחלנו את הבוקר בלבישת תלבושת אחידה. מכנסיים רגילים, מכנסיים מיוחדים אדומים, נעלי טיפוס קרח, דוקרנים, חולצה, קסדה, כפפות וכמובן גרזן טיפוס שאמור גם להציל במידה ומחליטים להתגלגל למטה סתם כך לכיוון הסלעים המגמתיים.
רכבל שחסך לנו שעה מיותרת של הליכה, ומתחילים לדדות למעלה. כמה למעלה – 1,000 ומשהו מטר בשלג. עקב בצד אגודל. לאט ובזהירות. משתדלים לא להחליק למטה. משתדלים מאוד אפילו.
אחרי 4 ומשהו שעות של טיפוס אינטנסיבי, הגענו לפסגה. מזג האוויר פשוט מדהים. למעלה, קור. קקקקוווררר מטורף. לא להאמין אפילו. אבל בעליה מזיעים למוות עם כל שכבות הבגדים שלבשנו שחציים מניילון בתוספת המאמץ הפיזי האדיר. שנייה אחת עומדים ולא הולכים מתחילים לקפוא. בדיוק כמו אחרי ניווט מסריח בנבטים…
פאק אחד בטיפוס – אין איפה להשתין !!! הכל לבן לבן, לבן מסנוור, בלי שום עץ רענן והסתתרות מהירה לפיפי קפוא. זוועה אטומית !
הגענו למעלה, בתקווה שאכן נראה מגמה. אמנם, ציפיתי למעיין חור באדמה עם בריכת מגמה, ולא זה מה שקיבלנו, אבל היה לנו מזל ובכל זאת והצלחנו לראות התפרצויות קלות. שוס לא נורמלי. מגמה רותחת. רותחת ? זה לא מילה…4,000 מעלות קופצת לה בהתפרצויות קטנות מבטן האדמה ממש. ז'ול ורן היה יכול לכתוב את מסע אל בטן כדור האדמה שלו פה…
מצד שני, כמה שהמגמה חמה, חמה מאוד, במרחק של כולה 50 מטר מאיתנו – קר. קור מטורף. מוציאים את האצבעות על מנת לצלם, והן פשוט קופאות. ניגודיות מטורפת.
ומה לגבי הדובדבן שדובר לעיל ?
יורדים למטה !
פשוט מאוד. מתיישבים על הישבן, ומתחילים להתדרדר למטה על הישבן. מאות מטר בגלישה חופשית. אם מאטים בטעות (ופאק…למה לעשות את זה בעצם ???) , אפשר אפילו לחתור בשלג. סוג של מזחלת שלג, עם ישבן בתפקיד המזחלת, ועם הרבה שלג וקרח מתחתיו.
מה שכן, באחד הזינוקים שלי על הקרח, נחתתי נחיתה לא רכה בכלל על איזו אבן בזלת מחורבנת, שגרמה לי לחבורות בעצם הזנב שכבר שבוע מונעות ממני לשבת בנוחות…
בשורה התחתונה – היה מושלם. חבל על הזמן. אחת האטרקציות מהמוצדקות (וגם היקרות) שעשינו עד עכשיו. יצאתי ממולא באנדרלין שיספיק לפחות לשבוע. סיפוק מטורף. ןמעבר לעובדה שהיה כיף גדול, פתרתי מועקה. זו כמו טראומת ילדות כזאת, שבגיל מבוגר יותר צריך להתעמת איתה ולנצח אותה. היינו פה 5 ימים, עשינו כלום, חזרנו לברילוצ'ה, לקחנו סיכון וחזרנו לפוקון והצלחנו לטפס עליו. במזג אוויר הכי יפה בעולם. מושלם. בלי עננים מקפיאים. בלי גזים רעילים שמנעו מאיתנו להגיע ללוע מחוסר אוויר נקי. בלי ענן קטן שכיסה את הלוע.
היה פשוט מושלם. היינו ראויים לזה. זה פשוט הגיע לנו. הרווחנו את זה ביושר.
מתארגנים לעלייה. מכתתים גרזנים
בדרך המתישה למעלה
התפרצות לבה קטנה
הר הגעש מציץ לחלון הקאזה שלנו
יום למחרת, המשכנו לטייל. טראקון קטן בשם טראק הנמלים.
למה הנמלים ? יש אגדה אורבנית, לעניות דעתי מטופשת להחריד, שהטראק נקרא ככה, היות ובעבר היו כמה ישראלים שאיבדו בטראק את הדרך, ועד שמצאו אותם, כל מה שהם אכלו שם היה, כמה מפתיע – נמלים. מטופש לחלוטין. טראק הכי פשוט בעולם.
כמה שעות טיפוס, מגיעים ללגונה, ועוד לגונה ואחר כך, הפתעה – עוד לגונה.
נוף יפה, מזג אוויר מצויין. חביב מאוד.
מה שכן, לעניות דעתי הלגונות בפרו הרבה יותר יפות. צבעוניות יותר. מרשימות יותר.
בפטגוניה, הכל אגמים. קטנים וגדולים. בשבועיים האחרונים ראינו כמעט 20 אגמים קטנים. הרגשת מיצוי משהו.
בכלל כל אלמנט הטראקים בפטגוניה מתחיל להיות די ברור. לוקחים קצת אוכל, מפה, לעיתים גם סיפור דרך, מוצאים הר גבוה, ו – מתחילים לחפש. די סביר להניח, שנמצא איזה אגם יפה, הר מרשים, ונוף מפנק עיניים.
עוד שקיעה יפה בפוקון מעל אגם ויאריקה
פוסט הבא – תחילה של הקרטרה אוסטרל (ארגנטינה)