אז ככה.
היינו שבוע בבוליביה. תכנון מבריק של כניסה זריזה ויציאה זריזה עוד יותר מהמדינה, על מנת להספיק לצ'ילה לחגיגות השנה החדשה, שעל זה עוד יסופר בדף הבא.
לא עשינו את בוליביה. גם לא תכננו כל כך לעשות אותה. אבל, אני אישית לא הייתי מוכן לוותר על הסלאר.
לא עשינו ג'ונגלים, לא עשינו את עמק הירח, דרך המוות, סן פדרו, פמפאס ועוד הרבה. את הרוב נעשה בברזיל. כולי תקווה ואמונה. הסלאר באמת ייחודי לדרום אמריקה, ובכלל. לעולם.
אך עם זאת התרשמות מהירה.עם עני. עני מאוד. המוני שוטרים ברחובות. בעיקר בלה פז. המון. צ'ולות ללא הפסקה. תרבות ביבים משהו. נמוכה מאוד. טינופת. זוהמה. שתן ברחוב. למרות שלא ראיתי צ'ולות עושות את מספר שתיים. רק את מספר אחד.
לה פז. עיר. אגדה. תרבות בפני עצמה. עיר, שאני אישית ביומיים למדתי דווקא לחבב, אבל רק בגלל שכבר ראיתי באמת הרבה מאוד שוני וניגודיות בדרום אמריקה. עיר קשה לאהבה. עיר קשה להתחלה.
עם די טיפש. אפילו מאוד. עוד לא מצאתי בוליביאני אחד, אחד, שענה לי תשובה אחת כמו שצריך לשאלה כלשהיא ששאלתי. איך מגיעים לכאן. איך מגיעים לשם. או שהם רעים מאוד, או פשוט מטומטמים מאוד, מה שנשמע נכון יותר.
אבל בכמה ימים פיתחנו סימפטיה. למחירים הזולים. לקניות. אפילו לזוהמה. כל כך זול בבוליביה, שזה אכן משפר את האטרקטיביות האדירה שלה למטיילים. זה מוסיף להנאה ברמות על.
סה"כ שבוע קצר מאוד, קצר מידי. פעם, אולי עוד אשוב לבדוק אם פיספתי משהו. בנתיים – לא.
קצת תמונות
פיקאסה
פליקר